דב גנשרוא הוא מעצב תעשייתי שנע על הציר שבין עיצוב תעשייתי פר סה, לחברות מסחריות, מותגים ותעשייה, לבין עיצוב שמוצג בתערוכות ובמוזיאונים – גם כזה שהגיע עד למוזיאון פומפידו בפריז. במקביל הוא מלמד מזה 24 שנים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבה גם למד.
״בנעוריי הייתי מחובר לדו־ממד״, הוא מספר: ״לגרפיטי, שיעורי רישום. העניין בתלת־ממד התפתח אחרי. בגיל 18 התקבלתי גם למחלקה לגרפיקה וגם למחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל״ (ואת ההמשך אנחנו כבר יודעים).
בימים אלה הוא משתתף בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון עם פרויקט דמוי מכוניות זבל שעוסק בטכנולוגיה של הדפסת תלת־ממד. ״יש לי כבר הרבה זמן סקרנות ועניין בהקשרים שבין טכנולוגיה לעיצוב – הדרך שבה הדברים נוצרים וההנכחה שלהם״. על העיסוק בצבע, הוא אומר שזה ״לא הפורטה שלי; זה לא האופן שבו אני תוקף דברים. אבל, בגלל ההיסטוריה שלי והעיסוק בדו־ממד הנושא הצבעוני נוכח, גם אם הרבה יותר נוח לי לקבל החלטה שקשורה לחומר או לטכנולוגיה״.
הפרויקט המרכזי והמשמעותי ביותר עבורו שאיתו הוא רץ כבר קרוב ל־15 שנים הוא כלי הצור. ״בעשור האחרון הפרויקט הפך לזהות שלי. הוא מוליד פרויקטים נוספים ומתפתח, ויש משהו שהבנתי לגביו גם במובנים של הסתכלות עצמית, ברמת ההבנה שלי את עצמי ואת החפצים שייצגו אותי בעולם״.
אותו הפרויקט, שהחל במקרה בביקור השנתי של הסטודנטים מבצלאל בים המלח, הגיע גם לפומפידו ואפילו כיכב על הזמנה לתערוכה שבה השתתף גנשרוא לצד אמנים שאולי שמעתם את שמם, כמו לדוגמה איב קליין או פיקאסו. הוא הגיע וחצה את גבולות עולם העיצוב ופורסם בפלטפורמות שונות – מבלוגים של אנתרופולגים, דרך מגזיני אופנת גברים וכלה באתרי עיצוב סכינים; ״הוא נגע בהרבה אנשים, מזוויות שונות״.
הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא את המגוון, ואכן מדובר בעבודה מגוונת – מעיצוב כלי מטבח הומוריסטיים ועד פיתוח כלים להגנה עצמית. ״היו לי רגעים בחיים שאמרתי לעצמי שאולי אתרכז במשהו אחד, אבל הבנתי שאני נהנה ללמוד כל פעם דברים חדשים״.