Subscribe
Share
Share
Embed
איזון כפי שכבר שמעתם מעולם לא היה הצד החזק של רונה. אבל דווקא כאן ניכרת הקפדה.
פרק זה בהמשך ישיר לקודם, סוקר את דמותו של האב לו הייתה השפעה מכרעת על התבגרותה.
השילוב בין שני הפרקים מאיר בצורה חד משמעית את הרקע הקשוח (שלשות לימין שור) עליו גדלה רונה וההשפעה הדרמטית על היצר והיצירה.
"יצירה זאת לא פרנסה ואת היצר שלך תשמרי במגירה. יחד עם יומנך היקר ומכתבי התאבדות".
אחרי זה לכי תבני מדינה. או יצירה. או אהבה.
רונה גרושה בת 40 ומשהו מתפרנסת ככותבת צללים כבר יותר מידיי שנים והאמת שממש נמאס לה כבר, לשים את הנשמה שלה במילים של אנשים אחרים, כל כך נמאס לה, שיום אחד היא נהיית חולה מזה. היא פונה למכשפה תורנית בחיפוש אחר ישועה וזאת נכנסת בה בראבק כשהיא אומרת לה שהנשמה שלה לא יכולה לסבול יותר את ההתנהלות שלה והגיע הזמן לתת לכל היצירות העצורות בתוכה לצאת לאור ולעשות את מה שהיא נועדה לעשות. כדי שזה יקרה היא צריכה לבחור לחיות, כי כרגע היצר והיצירה שלה בחזקת נעלם ואם זה ימשיך ככה גם היא תעלם וזה יגמר רע. ממש. האם החיים ראויים לחיות אותם כשמוותרים על היצר ועל היצירה? איך זה מרגיש כשמוותרים על הדבר שנותן לנו משמעות לחיים?