תיק עבודות

מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה - אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה. סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו. במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים. את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״. היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.

Show Notes



מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה - אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה.

סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.

את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.

היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.

What is תיק עבודות?

יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.