אלכס פרפורי, זוכת פרס וידיאו השנה בתערוכת עדות מקומית 2023, מגדירה את עצמה כ״צלמת רחוב״, אבל בתקופה האחרונה היא נחשבת לאחת הבולטות בתחום צילום הדוקו (או מה שכונה פעם ״צילום עיתונות״). את המצלמה ואת דרך התקשורת הבלתי־מילולית שהיא מאפשרת לה היא גילתה כבר בתיכון, ואחריו הלכה ללמוד תקשורת חזותית ״כי היה שם צילום״, אבל במהלך התואר היא הבינה שהיא ״רק מצלמת״.
היא החליטה לפרוש מהלימודים וקפצה אל המים, עם גיבוי ודחיפה משמעותיים מצד הסושיאל מדיה – עולם שכמי שנולדה לתוכו, היא הצליחה להבין ולפצח אותו בצורה מוצלחת הרבה יותר מצלמים בעלי ותק של שנים. ״אני לא רואה או קוראת חדשות ביומיום, ואני גם לא מרגישה שזה תואם את מה שאני רואה ברחוב״, היא אומרת. ״אני מתייחסת לסושיאל מדיה מאוד ברצינות, ורואה בעיקר באינסטגרם ובטיקטוק פלטפורמה של דוקו – גם אם מדובר באינפלואנסרית שמצלמת את ארוחת הבוקר שלה״.
את הצילומים שלה היא עושה כשהיא משוטטת לבד, כשהיא מצלמת מהטלפון ונראית לרוב כמו אחת מני רבים – מה שמאפשר לה גם לתפוס תמונות שכנראה היו יוצאות אחרת אם היתה מורגשת נוכחות של מצלמה מקצועית במקום. העבודה ״יום ראשון״ שהיא מציגה בעדות מקומית מורכבת מעשרות צילומים שצילמה במהלך תקופת המחאה, תקופה שבה היתה נוכחת מאוד בהפגנות ובאירועים. אבל דווקא במקרה הזה – האימג׳ים אינם מההפגנות עצמם, אלא מהיום שאחריהן.
״רציתי לעסוק ביומיום ברחוב ובשגרה בצל המחאה. הסתובבתי במחאות פעמיים־שלוש בשבוע, נדרסת מסוסים, מכת״זיות ונלחצת משוטרים. היה בהן המון אקשן, שלא הצלחתי להתנתק ממנו גם ביום שאחרי. הרגשתי שיש איזו טראומה או פוסט־טראומה שאני חווה, תחושות חדשות שרציתי להמחיש באמצעות מה שאני עושה כבר שנים – לצלם ברחוב את כל מה שמרגש אותי או מצחיק אותי״.
אם היתה יכולה לחזור בזמן, היא היתה רוצה להיות צלמת בימים של קום המדינה. ״הייתי רוצה לצלם לפני עידן הפלאפונים, אני חושבת שאלה היו רגעים מרגשים. אבל אני חיה פה עכשיו, ואני חושבת שבאיזשהו אופן אנחנו נמצאים בקום המדינה גם כרגע״.