ניבי אלרואי היא אמנית, מרצה וחוקרת שהתחילה את דרכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל מספרת שכבר אז היא מותגה כאמנית שבחבורה - מה שאיפשר לה לקחת קורסים בכל המחלקות האחרות. בהמשך למדה אמנות בניו יורק, שם גילתה שמה שהיא נוטה לעשות, אמנות נרטיבית שמתיכה אנימציה עם פיסול, היא כזו שיש לה עולם ושיש לה שם.
כשחזרה ארצה תכננה ״להתחבא״, אבל מהר מאוד השתתפה בפצ׳ה קוצ׳ה ובצבע טרי והיתה חייבת לצאת לעולם. מאז היא פעילה בשלל מדיות, כשהרישום מבחינתה הוא ״שפת אם, אבל אני מתרגמת אותו לכל מיני שפות״. היא מעידה שקשה לה (מאוד) לעבוד בצורה שאיננה סייט ספסיפיק. ״גם כשאני מגיעה לחללים שלא אמורים להיות כאלה, אני מוצאת את עצמי מציירת על קירות או תולה מהתקרה״.
הזמן מבחינתה הוא עניין פלואידי, ומגיל 15 היא חיה קונספטואלית אי שם בשנת 1938. בשנת 2015 הוזמנה להיות אמנית אורחת באוניברסיטה העברית ולשתף פעולה עם חוקרים, מה שגרם לה לצאת למסע שבמהלכו המציאה דמות של חוקרת ימית, שמתוכה נולדה התערוכה ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה שהוצגה ב־2019 והיתה אחד הפרויקטים המשמעותיים שלה עד כה.
לתוך המסע הצטרפו גם סבא שלה שתעד את תולדות התרבות המערבית באמצעות מפות, מורן שוב שיחד איתה כתבה תסכית ועוד אורחים וקולגות שאיתם יצרה שיתופי פעולה. ״אני עושה אמנות כמו שאנשים עושים באנג׳י״, היא אומרת. ״יש כמה נושאים שמעניינים אותי, מסעירים אותי ומתסכלים אותי, והדרך שלי למתוח את הגבולות היא לשתף פעולה עם עוד אנשים״.
בשנים האחרונות היא גם ״נקלעה״ לתחום ההוראה והפכה להיות מישהי שמדברת על אמנות, כשהיא מרצה בבית לאמנות ישראלית ובמסגרות נוספות. ״הדרך היחידה שלי ללמד את עצמי אמנות היתה לדעת יותר מכל אחד אחר. אני מתייחסת להרצאות שלי כמו שאני מתייחסת לאמנות שלי. הן כנראה עונות על יצר סקרנות שלא יקבל שובע אם לא אחקור כל הזמן״.