כשהייתי בת 25 הלכתי בפעם הראשונה בחיי לטיפול. הגעתי לאיזו נקודת פיק שהרגישה כמו רעידת אדמה, ובאחד המפגשים אמרתי למטפלת שלי משפט שלא אשכח לעולם: ״אני מפחדת שאני משתנה. שאני לא אהיה אותה ה־הדר יותר״.
הפחד הגדול שלנו מ־AI הוא בדיוק הפחד הזה. שלא נהיה אנחנו יותר. שמשהו יבוא וייקח את המקום שלנו. AI באמת עושה הרבה דברים טוב יותר מאיתנו: קוד, דיבוג, בניית אתרים, כתיבה, ניתוח - קחו כל משימה, הוא ילמד לעשות אותה מהר וטוב. אבל שימו לב מה אמרתי: משימות. AI מחליף משימות. הוא לא מחליף בני אדם.
ולכן, כל פעם שמישהו אומר ״AI יחליף אותנו״, הוא בעצם אומר משהו אחר: ״אני מגדיר את עצמי כמשימה ש־AI יכול להחליף״. אני מסרבת להגדיר את עצמי ככה. ואתם צריכים לסרב גם. כל החיים נתנו לנו להאמין שהערך שלנו הוא מה שאנחנו מייצרים - הפלט, התוצר. ופתאום מגיע משהו שעושה את זה טוב מאיתנו, ואנחנו נבהלים. יכול להיות שאנחנו זה לא מספיק?
חשוב לזכור שהערך שלנו הוא מעולם לא המשימה עצמה – הוא כל המסביב ומעבר. ועכשיו זה ברור מאי פעם. לראשונה בחיינו אנחנו מגלים שאין אף קורס, של שלושה חודשים או יותר, שילמד אותנו את מה שבאמת נדרש עכשיו: ליצור קשר, להוביל אנשים, להגיד מה אנחנו צריכים, להרגיש. אנחנו פשוט לא יכולים להתחבא יותר מאחורי מסך של משימות.
ה־AI לא לוקח לנו את הערך - הוא מנטרל/מייתר את ביצוע המשימות בעצמנו - ומשאיר לנו מקום ומרחב להיות הרבה יותר מהמשימות שלנו. הוא דוחף אותנו להתפתח, להכיר את עצמנו, לחזק את מה שלא עובד. וזה קשה. הרבה יותר קשה מכל משימה שתעשו אי פעם. זה פאקינג קשה להתפתח! אז לא - AI לא יחליף אותנו. הוא יחליף את האשליה שאנחנו רק מה שאנחנו מייצרים.
ואני אסיים בסיפור: לפני כמה ימים קטפנו משמשים במטע של אבא שלי. הוא סיפר שהוא הולך לעקור את כל העצים, כי הם כבר זקנים. עשה לכולנו קווץ׳ בלב. אבל שנייה אחר כך - שמחה, כשאמר שבמקומם הוא שותל מטע של עצי זית.
השינוי מורגש. כולנו בתוכו. אבל במקום לפחד ולקפוא - בואו נשתול עץ.