Subscribe
Share
Share
Embed
רונה לא מוותרת וממשיכה לחפש משמעות שתחלץ אותה מתקיעותה ותספק סיבה משמעותית לקיומה. היא מבינה שהדרך היחידה להציל את עצמה היא לכתוב. הפעם היא מחליטה לשחזר סיפור אהבה.
*
*
*
אהבה? נו שויין.
רונה גרושה בת 40 ומשהו מתפרנסת ככותבת צללים כבר יותר מידיי שנים והאמת שממש נמאס לה כבר, לשים את הנשמה שלה במילים של אנשים אחרים, כל כך נמאס לה, שיום אחד היא נהיית חולה מזה. היא פונה למכשפה תורנית בחיפוש אחר ישועה וזאת נכנסת בה בראבק כשהיא אומרת לה שהנשמה שלה לא יכולה לסבול יותר את ההתנהלות שלה והגיע הזמן לתת לכל היצירות העצורות בתוכה לצאת לאור ולעשות את מה שהיא נועדה לעשות. כדי שזה יקרה היא צריכה לבחור לחיות, כי כרגע היצר והיצירה שלה בחזקת נעלם ואם זה ימשיך ככה גם היא תעלם וזה יגמר רע. ממש. האם החיים ראויים לחיות אותם כשמוותרים על היצר ועל היצירה? איך זה מרגיש כשמוותרים על הדבר שנותן לנו משמעות לחיים?