שמונה פרקים לרמב"ם | הרב יצחק ג'מאל (ישיבת כרם ביבנה)

בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:

1. *תנאי הסף לנבואה* — כדי שאדם יזכה לנבואה, עליו להשלים שלושה כוחות בנפשו: השכל, המידות והכוח המדמה. בעוד שהמדמה הוא כישרון מולד, על השכל והמידות מוטלת על האדם חובת עבודה וזיכוך.

2. *הכנה טבעית ומימושה* — אין אדם שנולד נביא בפועל, אך חייבת להיות "הכנה טבעית" בשכלו של האדם מרגע יצירתו. מי שחסר את הפוטנציאל השכלי המולד, לא יוכל להגיע למדרגת *נבואה* גם אם יהיה צדיק גמור.

3. *האספקלריה והמחיצות* — המעשים והמידות של הנביא הם הקובעים את בהירות השגתו. *משה רבנו* זכה לראות דרך "אספקלריה מאירה" (מחיצה אחת שקופה), בעוד שאר הנביאים ראו דרך מחיצות רבות ואפלות יותר, בהתאם לדרגת זיכוך מידותיהם.

4. *אחדות המוסר והשכל* — בניגוד לגישה הפילוסופית הרואה במידות רק מכשיר טכני לשכל, מלמד *הרמב"ם* (ובעקבותיו *הרב קוק*) כי פגם במידות הוא "לכלוך" עצמי במחיצה המבדילה בין האדם לבוראו.

5. *שלמות שכלית מול שלמות מידותית* — לפי *הרמב"ם*, בעוד שעל השכל להיות מושלם כחלק מתנאי המציאות של הופעת הנבואה, במידות ניתן למצוא נביאים שהיה להם פגם מסוים. אין זה אומר שהפגם זניח, אלא שהנבואה יכולה לחול גם על מי שאינו מושלם לחלוטין במידותיו.

6. *חטאי נביאים כפחיתות במידות* — דמויות כ*שלמה המלך*, *דוד המלך* ו*אליהו הנביא* זכו לנבואה למרות פגמים במידותיהם (תאווה, אכזריות או כעס). פגמים אלו יצרו חציצה מסוימת בהשגתם, אך לא ביטלו את עצם נבואתם.

7. *מבחן הקנאה הטהורה* — מעשה הקנאות (כמו של *פנחס*) נמדד אך ורק בטוהר המניעים. קנאה המעורבת בנגיעה אישית, באגו או בכעס פרטי, איננה רצויה לפני המקום, כפי שנלמד מהביקורת על *אליהו הנביא*.

8. *שמואל הקטן וברכת המינים* — רק מי שזיכך עצמו מכל שמץ של שנאה אישית, כמו *שמואל הקטן* שהיה אומר "בנפול אויבך אל תשמח", היה ראוי לתקן את *ברכת המינים*, שכן תפילה על מחיית הרשע חייבת לבוא מלב טהור לגמרי.

---

What is שמונה פרקים לרמב"ם | הרב יצחק ג'מאל (ישיבת כרם ביבנה)?

שיעורי הרב יצחק ג'מאל שליט"א בישיבת כרם ביבנה

נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE

לתרומות: https://www.kby.org/hebrew/support-us/

טוב, התחלנו. אנחנו בפרק שביעי בשעה טובה. פרק הנבואה, בסדר? אנחנו עכשיו בדרגה הזאת. כאילו הרמב\"ם אומר אם הגעת עד לפה, אז אתה יכול להיות נביא. אם תיקנת את הנפש, תיקנת את המידות, כל המעשים שלך הם לשם שמיים, תכונות שכליות, עכשיו הרמב\"ם, הלכה ראשונה. אני קורא מתוך הספר: הרי הרבה יימצא במדרשות ובאגדות, ויש מזה בתלמוד, כי מן הנביאים מי שיראה את השם מאחורי מחיצות רבות, ומהם מי שראו מאחורי מחיצות מעטות, לפי ערך קרבתם אל השם. ואלו מדרגותיהם הנבואה. כלומר, הרמב\"ם אומר שיש לנו הרבה בתלמוד ובמדרשים שיש כל מיני דרגות בראיית השם. כלומר, זה שאדם הוא נביא כבר אומר הרמב\"ם, זה לא אומר שלכולם יש את אותה דרגה. כדי להמחיש את זה, זה כמו אור השמש. כן? אור השמש מאירה ואם הזכוכית היא ממש שקופה אז יהיה אור גדול, ואם היא תהיה טיפה חשוכה אז, ואם היא תהיה לגמרי וילונות אז יהיה אור ממש מועט. אז מה זה הזיכוך הזה? זה המעשים של האדם. כלומר השפע הוא אותו שפע שיורד, הנבואה, ולפי ערך קרבתם אל השם, ככה מדרגת הנבואה שלהם. עד שאמרו שמשה רבנו ראה את השם מאחורי מחיצה אחת מלוטשת. ורצוני לומר שקופה. ומשה הגיע לדרגה הכי גבוהה שאדם יכול להגיע בנבואה. נכון? וזה היה אצלו מלוטש לגמרי. זך, נקי, טהור, בלי שום לכלוך. והוא אמרם: הסתכל באספקלריה המאירה עיניי. ואספקלריה שם המראה עשויה מגשם שקוף, בגביש או כזכוכית, כמו שנבאר בסוף כלים. והרמב\"ם הגיע למדרגה הכי גבוהה של נבואה שאדם יכול להגיע, לא הרמב\"ם עכשיו, משה. משה הגיע לנבואה הכי זכה שיש. זה האדם הראשון והאחרון שיגיע לדרגה כזאת. נכון? אנחנו מכירים שהרמב\"ם אומר שאפילו המשיח לא יגיע לדרגת נבואה של משה רבנו, כי זה היה שיא הזיכוך שיש. וככל שיורדת הדרגה, אז עוד מחיצה ועוד מחיצה ועוד מחיצה. השאלה היא מה יוצרת המחיצה. אז הרמב\"ם אומר שני דברים יוצרים מחיצות. מה הם שני הדברים לפי מה שכבר למדנו ברמבם הזה? הפירמידה של הרמב\"ם היא מידות ושכל. בסדר? זה התכלית. ולכן אם יהיה בעיה במידות או בעיה בשכל, זה ייצור חציצה. זה ייצור לכלוך במחיצה של הנביא. והכוונה בזה העניין מה שאמר לך, והוא שאנו כבר בארנו בפרק שני כי המעלות מהן המעלות השכליות ומהן מעלות המידות. וכן הפחיתויות מהן פחיתויות השכליות כסכלות, טיפשות וקשי הבנה. ומהן פחיתויות במידות כרוב התאווה, הגאווה, הכעס והקינאה והעזות ואהבת הממון ומה שדמה להן והן רבות מאוד. וכבר זכרנו החוק בידיעתם בפרק הרביעי. ואלו הפחיתויות בכללן הן מחיצות המבדילות בין האדם לבין השם יתעלה. אמר הנביא מבאר זה: כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם. יאמר: כי חטאינו הן אלו הרעות כמו שזכרנו, והן המחיצות המבדילות בינינו לבינו יתעלה. אז הרמב\"ם אומר שני דברים שמבדילים בינינו לבין השם: זה פחיתויות שכליות, תיכף נרחיב על זה קצת, סכלות, טיפשות, קושי הבנה. ופחיתויות המידות: כרוב התאווה, הגאווה, הקינאה והכעס. יש בדברים אלו חידוש לעומת הפילוסופיה שהייתה בימי הרמב\"ם. מה הכוונה? הרבה מהפילוסופיה, זה גם הפילוסופיה הכוזרית, אומרים שנבואה זה רק עניין שכלי. כלומר להשיג את השם, להגיע לדרגה שכלית גבוהה, וברגע שאתה מגיע לשם אז רוח השם שורה עליך. מה התפקיד של המידות? לא להפריע. הכוונה, אם אדם הוא גאוותן אז הוא לא ילמד מאנשים. אז הגאווה היא לא בעצם בעיה, פשוט מונעת ממנו ללמוד. ולכן היא תפריע לו. אבל זה לא כמידה, אלא כ... מבינים מה אני אומר? זה מונע את השכל. או למשל הכעס, כאילו לפי הגישה של הפילוסופים אין בעיה בעצם הכעס, אלא הבעיה שכשנדם כועס הוא לא מרוכז, הוא לא שלם, הוא לא... אז הוא לא יכול להגיע לרוממות. הרמב\"ם פה אומר, והרב קוק אחריו בעקבותיו, שלא, המידות זה לא רק איזה משהו טכני שמונע את השכל. המידות עצמן, אם יש פגם במידות זה עצמו לכלוך. זה לכלוך באספקלריה שלך. ככה הרב קוק כותב במקור ראשון, אני בדף: הפילוסופיה האסקולית, הפילוסופיה האסקולית הכוונה הפילוסופיה של ימי הביניים, חושבת את המוסר ואת השכל לשני אורגנים מיוחדים מובדלים זה מזה שהם מחוברים זה עם זה רק חיבור מכני. הכוונה חיבור טכני. המידות הרעות מעכבות את ההשגה הבהירה, אבל עיכוב זה הוא רק עיכוב תנאי. פעמים יוכל המשכיל להתגבר על התוכן היצרי שלו, אף על פי שלא יכבשנו, מכל מקום יעלה בשכלו להשיג אמיתות נשגבות, אלא שיעלה לו הדבר בקושי יותר. ואם אדם יש לו פגם במידות, לפי הפילוסופיה הסכולית, אם השכל שלו מספיק זך, מספיק חזק, הוא יוכל להגיע לנבואה גם עם מידות מקולקלות. על זה הרב קוק כותב, לכן אומרת התורה, אור ישראל מופיע בגבורה עליונה וישרה, מכרת את האחדות המלאה והמתאימה, השכל והמוסר אינם אורגנים שונים שרק על ידי אמצעים צריכים הם להיות מחוברים זה עם זה. נשמה אחת, עצם אחד הוא, ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם. ואותה אחדות של חכמה ומוסר מורה שכל החשכה מוסרית היא בעצמה החשכה שכלית, לא תוכל להיות מושלמת בשום התגברות שכלית שבעולם. בסדר, אז גם הרמב\"ם, בעקבותיו הרב קוק, שכל בפני עצמו ומידות בפני עצמם, כל אחד מהם מונע את הנבואה בצורה זכה. זה נשמע משהו? וגם דבר זה, משה אמור להיות הכי חכם והכי עם מידות הכי טובות. בוודאי בעל מידות הכי טובות, וגדול הענווים, וכמובן גם חכם, הוא הגיע למדרגת החכמה, תכף נדבר על זה שנייה, על הסיפור של החכמה. הרי הזכרנו שהרמב\"ם אומר שהמידות הן רק הכנה להגיע לחכמה, המצע, המצע לשכל. אבל שוב, אם המצע, לא, זה לא שאין להן ערך עצמי, פשוט הן המצע. הן לא התכלית והפסגה שלשמה האדם נוצר לפי הרמב\"ם, אבל עדיין הן חלק מהאישיות שלו ובלי זה הוא כאילו... אז האם כל אדם יכול להיות נביא לפי הרמב\"ם? לא. לא כל אחד יכול לקבל נבואה. האם כל אחד יכול להגיע לדרגת נבואה? המשפט הזה שמצטטים, כולם יכולים להיות נביא כמשה, הוא לא נכון, הוא לא כתוב ברמב\"ם, נכון? אין דבר כזה שכל אחד יכול להיות נביא. כדי להיות נביא, אתה צריך שיהיה לך מידות ושכל. מידות, כל אחד יכול לעבוד על המידות שלו. אבל שכל, לא כולם יכולים לעבוד על השכל שלהם. מה הכוונה לא יכולים לעבוד? כל אחד יכול לפתח את עצמו בשכל, אבל לפי הרמב\"ם צריך שיהיה סף, תנאי סף של שכל מסוים שאדם צריך שיהיה לו את זה מולד, ועל גבי זה הוא מפתח את זה ואז הוא יכול להגיע לנבואה. יש אנשים, אני מניח שרבים, שלא נמצאים שם בדרגה השכלית הזאת. ועכשיו אדם יגיד זה לא פייר, ומה אנחנו נגיד לו? התפקיד שלך בעולם הוא לא להיות נביא, אין בזה שום חיסרון, לא עושים עליך איקס, אין מינוס, אתה פשוט לא נביא, זה לא התפקיד שלך בעולם וזה בסדר גמור. אבל יש תנאי סף לנבואה, בגלל שנבואה זה כוח שכלי, אז אדם חייב שיהיה לו כוח שכלי מסוים בשביל להגיע לזה. האם כל מי שיש לו את הכוח הזה נביא בפועל? לא, כי זה תלוי במידות וזה תלוי גם כשיש לך את השכל הזה שפיתחת אותו, מימשת אותו, ואם לא עשית את זה אז עם כל הפוטנציאל שהיה לך... אני רק אומר שיש אנשים שאין להם פוטנציאל להיות נביאים וזה בסדר גמור. כלומר אין דבר כזה כולם יכולים להיות נביאים, לא נכון. כולם יכולים להיות צדיקים? כן. כולם יכולים לעבוד על המידות? כן. כולם יכולים להיות נביאים? לא. כן. זה כמו מישהו שנולד עם אותו היד או רגל? מה? נכון, נכון, בסדר גמור. כן, זה לא... אז הנה בוא נראה את זה במורה נבוכים בחלק ב' גם בפרק ל\"ב וגם בפרק ל\"ו הרמב\"ם כותב את היסוד הזה. אני בדף: כי זה העניין, עניין כל נביא, אי אפשר לו מבלי הכנה טבעית בעיקר יצירתו כמו שהתבאר. כלומר זה משהו שהוא בילט-אין, זה הכנה טבעית בעיקר יצירתו, זה התנאי סף. אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלנו רצה לומר שיינבא אחד מהם, אלא כאפשרות שיינבא חמור או צפרדע. זה יסודנו. כלומר לפי הרמב\"ם כמו שפשוט שצפרדע לא יכולה לנבא כי אין לה שכל, אז אדם שלא זכה למנת משכל פוטנציאלית הוא לא יכול לנבא, זה פשוט לרמב\"ם. שאי אפשר מבלי ההתלמדות והשלמות, ואז תהיה האפשרות הנתלית בו בגזרת השם יתברך. כלומר אם אדם יש לו את הפוטנציאל והוא מימש אותו, עכשיו זה כבר תלוי בהשם. ולא יטעה אותך אומרו בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כי מה לכאורה מה קשה? אומר הרמבם, רואים שירמיהו כבר בבטן נקבע שהוא יהיה נביא, אז רואים שלא חייבים לעבוד על זה, פשוט נולד נביא. אז מה מתרץ הרמבם? כי זה עניין כל נביא, אי אפשר לו מבלי הכנה טבעית בעיקר יצירתו כמו שהתבאר. אז כשהקדוש ברוך הוא אומר לו בטרם אצורך בבטן הכוונה, נוצר בך פוטנציאל טבעי מבטן ואתה ברוך השם מימשת אותו. אבל לא הכוונה שכאילו היית נולד, אף אחד לא נולד נביא. גם משה רבנו לא נולד נביא. מה הוא נולד? עם פוטנציאל להיות נביא, עם שכל כזה של נבואה, והוא עכשיו אם הוא יממש, עכשיו זה תלוי בו. אם הוא יממש את זה הוא יגיע, אם הוא לא יממש הוא לא יגיע. כן. מה עם שמואל הנביא שהוא קיבל את זה בלי הכנה? מי אמר שהוא קיבל את זה בלי הכנה? כי הוא היה צעיר מאוד? הוא לא הבין שזה השם דיבר אליו. זה לא אומר שלא היה לו, אבל זה לא אומר שהוא לא הגיע לדרגה. הוא לא ידע שזה השם, לא תמיד אדם יודע שזה השם, אבל מבחינת המידות והשכל הוא כנראה כבר היה שם. זה שהוא לא ידע זה לא אומר ש... מה זה? מה זה עבודה שכלית? פיתוח השכל. הוא לא ידע שהקול הזה זה קול השם. אז הוא עשה את זה בלי להבין שזו הכנה לנבואה? לא, אבל הכנה לנבואה, הוא עבד על המידות שלו והוא עבד על תפיסת השם, אבל הוא לא ידע שהוא כבר הגיע לרמה הזאת שהשם קורא לו. אז הרמב\"ם במקום בפרק ל\"ו גם כן כותב: כי כשיש איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאותו על תכלית שוויו, בזכות חומרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעו מונים מזגיים מפני איבר אחד, ואחר כך האיש ההוא למד. כלומר קודם כל יש את הפוטנציאל השכלי. אחר כך האיש ההוא למד והתחכם עד שיצא מן הכוח אל הפועל, והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומידות אנושיות טהורות שוות, ויהיו תשוקותיו כולם לדעת סודות זה המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבתו לעולם נשקפת לעניינים נכבדים והשגחתו אמנם בידיעת האל ובנתינת פעולותיו, מה שצריך שיאמין בזה. כלומר אדם קיבל פוטנציאל, מימש אותו וכל הזמן חשב על השם, חשב על השם, השיג את השם. זה מה שהוא כותב: תשוקותיו כולם לדעת סודות זה ומחשבתו לעולם נשקפת לעניינים נכבדים, ואז הוא מגיע לפוטנציאל כזה של נבואה. כן. על פי המדרש אם אני לא טועה, כשמשה נולד כל החדר התמלא אור. לכאורה מה זה הוא נתמלא אור? כי הוא... אל תשווה מדרשים על הרמב\"ם. אני לא חושב ש... כנראה זה רעיון, כן? זה בדיעבד. כאילו שנולד מהול, שנולד אור, צריך להבין איך הרמב\"ם מסביר את זה. כנראה זה לא אור ממש גשמי, אולי בדיעבד התברר שהאדם הזה הביא אור לעולם, משהו שכלי כזה. כן. אם משה לא היה מממש את הפוטנציאל שלו? אז היה נביא אחר. כנראה, כנראה. השם, יכול להיות שאלכס, יכול להיות שגם אתה נביא ואתה לא מימשת. לא, באמת, יכול להיות שיש הרבה אנשים שהם נביאים ופספסו. ואז מה היה יוצא ממצרים? אז על ידי מישהו אחר, על ידי אהרון. יכול להיות שהיה נולד מישהו אחר שעושה את העבודה, לא יודע. כאילו מה? אם אתה אומר שכאילו זה חייב להיות ככה, אז למשה אין בחירה חופשית. זה ברור שזה נכון מה שאני אומר, לא? זה כאילו לא המצאה שלי, זה כנראה היה מישהו אחר, אולי זה היה בצורה אחרת, אולי זה היה בזה. משה איש פוטנציאלי. אם הוא לא מממש את זה אז... אבל בסוף הדבר היה הבטחה של השם ארבע מאות שנה. אז אם לפני זה, אז מה, לא יהיה אף אחד כזה? אבל פה אתה נכנס גם לשאלה האלוהים עושה את התוכניות והוא מתאים את התוכניות לפי בחירות בני אדם. אז הוא יכול היה לעשות שאהרון יעשה את זה או כל מיני טריקים אחרים. טוב, הלאה. אני רק רוצה להעיר שיש עוד כוח אחד שצריך, לא רק שכל ומידות, אבל הרמב\"ם לא הביא את זה פה, הביא את זה במורה נבוכים. מישהו זוכר איזה עוד כוח צריך בשביל נבואה? למדנו אותו בפרק ב'. דמיון. דמיון, יפה מאוד. כוח המדמה. הרמב\"ם לא כותב אותה פה כי המדמה אדם לא יכול לעבוד על זה. כאילו זה משהו או שיש לך או שאין לך את זה. השכל זה עבודה, המידות זה עבודה. גם בשכל יש פוטנציאל ועבודה, אבל במדמה אין שום עבודה. ולכן ראיתי שהרב שילת מעיר שהוא לא כותב את זה פה, את כוח המדמה, כי פה זה ספר מוסר כאילו. אבל רק מי שלא מאמין לי, אז במקור ארבע: וידוע שאלו שלוש העניינים אשר כללנום הם שלמות הכוח הדיברי, זה השכל, שלמות הכוח המדמה ושלמות המידות בביטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר תשוקה למיני התגדלות השכליות הרעות. יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאוד, ולפי זה היתרון בכל עניין שלושת העניינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו. כלומר מה שמבדיל נביאים זה מזה זה שלושת הקריטריונים האלה. מי שיש לו כוח מדמה יותר חזק, מי שעבד על השכל ויש לו פוטנציאל שכלי יותר חזק, ומי שיש לו מידות יותר נעלות. זאת אומרת שההבדלים בין ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל זה בזה, כמה השכל שלם היה מפותח מלכתחילה וכמה הם מימשו את הפוטנציאל שלהם. ב', כמה הם עבדו על המידות שלהם. ג', כמה כוח המדמה היה. זה מה שהרמב\"ם אומר. מצוין. הלאה, אנחנו ממשיכים. עכשיו השאלה אם אדם צריך להיות מושלם בכל המידות ובכל השכליות. חבר'ה, אנחנו בקורס הכנה לנבואה, עוד מעט שורה עליכם נבואה, צריכים להיות מוכנים במאה אחוז לנבואה. האם צריך להיות מאה אחוז במידות, מאה אחוז בשכל או לא? מה אתם אומרים? על מה אפשר לוותר קצת? על השכל או על המידות? אם הם צריכים להיות מאה אחוז אז כל הנביאים זה אותו דבר. אוקיי. לא, זה לא נכון כי יש פוטנציאל בהתחלה של כוח מולד. אבל אם אפשר, אני כבר רומז לכם, אפשר לוותר קצת על משהו, על מה אפשר לוותר? על השכל. על השכל הייתם אומרים. אז הרמב\"ם כותב, אני מדלג על הפסקה הזאת כי אני אלמד אותה אחרי זה או בשבוע הבא אולי, אני עובר לפסקה השלישית ברמב\"ם בספר: ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות... המידות כולן עד שלא תחסרהו פחיתות כלל. שהרי שלמה נביא כעדות הכתוב בגבעון נראה השם, ומצאנו לו בפירוש פחיתות המידות והיא רוב התאווה וזה בריבוי נשים וזה מפעולות תכונת רוב התאווה, ואמר מבאר הלא על אלה חטא שלמה. וכן דוד עליו השלום נביא, אמר לי דיבר צור ישראל, ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בו בגויים בהריגת הכופרים והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שהשם לא מצאו ראוי לבנות בית המקדש. אחרי זה ומצאנו לאליהו זכור לטוב מידת הכעס, ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים ועליהם היה כועס, אבל בארו חכמים שהשם הרחיקו ואמר לו לא יצלח לבני אדם מי שיש בו קינוי. וכן מצאנו ששמואל פחד משאול, ואלו המידות רחוקות הן ממחיצות הנביאים עליהם השלום. ומי שהיו לו מהם שתי מידות או שלוש בלתי ממוצעות כמו שביארנו נאמר בו שהוא רואה את השם מאחורי שתי מחיצות או שלוש. אז מה הרמב\"ם אומר? לא יודע אם יותר חשובה, אבל בהשגה שכלית חייב שיהיה לך את תנאי הסף. ואם אין לך אתה לא יכול להיות נביא, אתה חייב להיות מושלם בשכל. אבל במידות, גם אם יש לך עכשיו קצת קלקולים אז זה בסדר זה לא מונע נבואה. והשאלה היא למה? האם כי זה פחות חשוב? מה הפוטנציאל? במידות זה יכול להיות תלוי בהם. הפוטנציאל של ירמיהו היה להיות בן אדם כועס בסופו של דבר, הוא עבד על המידות שלו אבל זה הכי רחוק שיכל להגיע. אין דבר כזה, אין דבר כזה. כי אדם יכול לקיים את כל התורה כולה ואם הוא חטא אז זה בבחירה חופשית שלו. הוא חטא. הוא כעס. תכף נבין. הרמב\"ם רואה בזה חטא, הרמב\"ם רואה בזה פחיתות, זה בעיה, הוא לא היה צריך לעשות את זה. אבל מה? אני אומר מה שהרב שרקי אומר, אני מאוד מסכים עם מה שהוא אומר. הוא אומר כי אי אפשר לדרוש מאדם להיות מושלם במידות, אי אפשר, זה בלתי אפשרי. ולכן הנבואה יכולה להיות גם אם רוב המידות שלך מתוקנות ויש לך פה ושם פגמים קטנים. אבל בשכל זה תנאי סף כי שכל זה הנבואה עוברת דרך השכל, אז אם אתה לא בתנאי סף אי אפשר שתהיה נבואה, בטבע כאילו, במציאות. ולכן אני אומר זה לא בגלל שזה פחות חשוב או יותר חשוב, זה פשוט המציאות היא שמידות אין מושלמים במידות, אף אחד לא מושלם במידות. היו פה נביאים שהיה להם... עכשיו אני רוצה לדבר על שלושה נביאים ועל הפגמים שלהם. מה זה השלמות בשכל אבל בסופו של דבר? זה מורכב משניים. מורכב מפוטנציאל שכלי, איי-קיו שאדם נולד איתו, וב', מימוש הפוטנציאל. הרמב\"ם כתב, הוא אמר שזה אדם שמתעסק בחוכמה האלוקית ופורש מתענוגות העולם וחושב על השגת השם והלאה והלאה. פילוסופיה. אני חושב שגם טעמי המצוות וקיום התורה וחכמת הקבלה זה גם שם כמובן, זה חלק מהנהגת השם את העולם והשגת השם. הרמב\"ם איך הוא אמר שם? שאדם כל הזמן חושב על זה, תשוקותיו כולן לדעת סודות המציאות וידיעת סיבותיו ומחשבתו לעולם נשכבת לעניינים הנכבדים. אוקיי, שלמה המלך. אדם הראשון וחווה הם היו נביאים בהתחלה. לא יודע, השם דיבר איתם אז זה אומר שהם היו נביאים? יכול להיות. שלמה המלך היה נביא. ידעתם ששלמה המלך היה נביא? מה כן? איזה נבואה הוא ניבא? השם דיבר איתו בגבעון, השם התגלה אליו. אז פה הרמב\"ם כותב שהם היו נביאים, גם שלמה וגם דוד. במקום אחר הרמב\"ם כותב קצת אחרת אבל לא ניכנס לזה, כותב שהיה להם רק רוח הקודש כזאת כללית. על כל פנים איך אנחנו מתייחסים לחטא של שלמה? איך יכול להיות ששלמה היה נביא? אלף נשים, מה זאת אומרת? מחילה שאני אומר, זה לא מפריע? אנחנו מצפים שיהיה פסגת השכל ופסגת המידות, ויושב בן אדם, מלך עם אלף נשים בשיא התאווה. ולמדנו בסנהדרין פרק שני, נכון? כל ה'אני ארבה ו...' איך אפשר להבין את הפרדוקס הזה שיש באישיות של שלמה? לא יודע, לי זה הפריע מאוד, הרבה שנים זה הפריע לי ואין לי עדיין תשובה כל כך טובה, ואני אגיד מה שאומרים. יפה מאוד, אז כנראה ככה צריך לומר שבעצם שלמה המלך הסיפור של הנישואים זה לא היה רק תאווה, כנראה שהתורה מגלה שבעומק היה בזה גם תאווה אבל המטרה שלו הייתה הוא חשב שהגיע זמן הגאולה. עם ישראל היה בארצו תחת תאנתו, הכל היה שלו, הוא היה מאוד בכיר והוא חשב שהגיע הזמן על ידי נישואים עם נשים מהרבה עמים בעצם לגייר אותם או סוג של שכולם יכירו בשם השם וככה להביא את הגאולה לעולם. אז מה שאתה אומר זה הרב קוק אומר את זה ב'שמונה קבצים'. הרב קוק מקור חמש כותב: ובכל עת ובכל דור שואבים יחידי סגולה כמה וכמה שפעים רבֵּי עֶרֶךְ הַמִּיצֵי תּוֹלָדָה מֵעִמְקֵי הַמַּחֲשַׁכִּים. ושלמה המלך ביקש לדלות את כל אוצרות הטוהר שבמעמקי הטומאה ונכשל. ואז הרב קוק אומר והשאיר ברכה אחריו, אחרי אשר כבר יישר את המסילה לגדולי דור ודור להעלות לאט לאט את הזהרורים הנמצאים בין עבות החושך. אז אומר המטרה של שלמה המלך הייתה לדלות את כל אוצרות הטוהר שבמעמקי הטומאה. מה הכוונה? כנראה שבכל עם ועם יש דברים טובים ויש איזה טומאה שחבויה ושלמה חשב שעל ידי הברית הזאת על ידי הנישואים האלה הוא יצליח להעלות ולקרב ולהפוך את העולם לאחד לאמונה בהשם וזה היה בעצם שורש החטא שלו שהיה בו מטרה טובה לפחות. אבל התנ\"ך ואולי חז\"ל מעידים שבפנים בפנים זה נבע מתאווה. אז היה עמוק כנראה שהוא אפילו לא הרגיש בזה יכול להיות, אבל התנ\"ך מעיד שבסוף זה נבע מתאווה ולכן זה לא הצליח. השני שחטא זה דוד המלך. לפי הרמב\"ם דוד גם היה נביא. מאיפה הרמב\"ם מוכיח את זה? לי דיבר צור ישראל. ומה היה החטא של דוד? מה היה החטא של דוד לפי הרמב\"ם? אז הוא כותב: בעל אכזריות, ואף על פי שהשתמש בה בגויים ובהריגת הכופרים והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שהשם לא מצאו ראוי לבניית בית המקדש. האם דוד חטא בזה שהוא נלחם את המלחמות או לא? יבוא עכשיו גיבור ישראל שעשה מלחמות בעזה ויגידו לו אתה אתה לא בסדר. האם דוד היה צריך להילחם או לא? צריך. אז איפה החטא אני לא מבין, אז איפה החטא היה? דוד כשאתה בעזה אתה לא צריך לעשות עכשיו מה מה הבעיה? איפה הבעיה? אז הרמב\"ם כותב שהקדוש ברוך הוא מצא אותו לא ראוי בדברי הימים. אנחנו יודעים שיש קצת סתירה, נכון? שנתן הנביא אומר לו שהוא לא יבנה את בית המקדש הוא לא מזכיר לו את הטעם הזה שהוא שפך הרבה דמים, זה פשוט לא הגיע הזמן, משהו כזה ככה נתן אומר לו. ובספר דברי הימים אז דוד אומר את הטעם הזה. הטעם הזה דוד אומר את זה פעמיים. הוא כותב ויהי עליי דבר השם לאמור דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפניי. אז הרד\"ק פה אומר: זה לא מצאנו שאמר לו השם, אבל דוד אמר כן בליבו כי מפני זה מנעו השם לבנות בית, או נתן הנביא אמר לו כן ואף על פי שלא נכתב בספר שמואל נמצא כמוהו רבים, כמו ותאמרון נשלחה אנשים, ובאומרו דמים לרוב שפכת ארצה כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה, וזה לפניי. וגם בדמי הכהנים היה הוא הסיבה. מה זה? נוב עיר הכהנים. כמו שאמר סיבותי בכל נפש בית אביך, וגם בדמי הגויים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים, אף על פי כן לא נענש עליהם כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל הצאן כשהיה בארץ פלשתים לא החיה איש ואישה, אבל כיוון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עוון ולתת תפילה, כמו שמנעו להניף ברזל במזבח בית המקדש לפי שהברזל עושה ממנו כלי הריגה ולא יעשה ממנו כלי שלום ברוב. אז מה בעצם אומר הרד\"ק? שהחטא של דוד היה או דם אוריה או דם הכהנים או דמי הגויים אשר שפך אשר לא היו בני מלחמתו ואפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים. מה הכוונה? חפים מפשע, בסדר, חפים מפשע שחלקם צדיקים ודוד אולי לא נזהר בהם מספיק. מהרמב\"ם נראה שהקדוש ברוך הוא מצא אותו בעל אכזריות. זאת אומרת שכשאדם נלחם הוא צריך להילחם נטו לשם שמיים, מאה אחוז. יכול להיות שהתערב בדוד לפי הדרגה שלו קצת מידת אכזריות בקרב הזה ולכן זה לא היה נקי לגמרי ולכן השם מוצא בו פגם. גם שאתה הולך להרוג אנשים זה חייב להיות נקי לגמרי. שזה לא נקי לגמרי וזה נובע קצת מאכזריות לפי הדרגה של דוד אז יש פה פגם מסוים. ככה רואים ברמב\"ם לכאורה. מישהו רוצה לשאול משהו? זה לא היה בקרב, לא מדובר פה על הקרב נגד עמלק? אצל דוד בציקלג? כן. שהוא עינה אותם קצת? לא, שאחרי זה, אחרי שהוא היה בארץ פלשתים אז הוא היה נלחם נגד עמלק. נו מה הבעיה? שהוא היה הורג אותם משם שלא יחיה איש ואישה. אבל זה בסדר להרוג את עמלק, לא? צריך למחות את עמלק, הוא עשה ציווי אלוקי. נו אז איפה הבעיה? אני לא מבין. אבל התנ\"ך אומר שיש בעיה בהריגה שלו, זאת אומרת אתה רק מצדיק את דוד. אני חייב למצוא פגם אצל דוד, שוב לפי הדרגה שלו, כי התנ\"ך בא אליו בתלונה. אז הרד\"ק אומר או אוריה החיתי או נוב עיר הכהנים או שהוא הרג חפים מפשע. ואני אומר שברמב\"ם לכאורה כתוב הסבר רביעי, שגם כשאדם עושה מלחמה לשם השם הוא צריך שזה יהיה נקי לגמרי, שזה יהיה זך לגמרי. כשמעורב בזה עוד דברים אז שוב הוא לא נענש על זה אבל הוא לא ראוי לבנות בית המקדש. ועכשיו אני רוצה את העשרים דקות האחרונות. להשקיע במשפט האחרון של הרמב\"ם, על אליהו, לא האחרון אלא ומצאנו לאליהו זכר לטוב מידת הכעס, ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים, ועליהם היה כועס, אבל ברוח חכמים שהשם הרחיקו, ואמר לו לא יצלח לבני אדם שיש בו קינוי כשיעור שיש לך שהוא יהיה איתנו. אז אני רוצה בקצרה ללמוד את סוגיית פנחס ואליהו. בסדר? פנחס ואליהו זה אותו בנאדם? כן, ככה כתוב. כתוב בכמה מקומות שפנחס הוא אליהו. אולי כפשוטו - אותו גוף, אולי אותו נשמה, אבל אותו עניין שהיה בפנחס היה באליהו. אבל אני רוצה להראות שלמרות שהם היו אותו עניין, יש הבדל גדול ביניהם. הבדל מהותי מאוד, הבדל עוצמתי, שבעצם מבדיל בין פנחס לבין אליהו. אז הסיפור של פנחס אנחנו כולם מכירים. וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, במקור תשע, ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו, ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה, וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האישה אל קובתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל. הוא בעצם אחד שקינא. נכון? מה זה לקנא? לקנא זה יש לזה ערך שמאוד בוער בו, והוא רואה משהו נגד הערך הזה, ועושה מעשה כדי להשקיט את... זה המעשה. האם המעשה שלו היה טוב או לא טוב? טוב. היית מוחא לו כפיים אם הוא היה עושה את זה היום? אז בתלמוד הירושלמי, למה אני שואל? כי בתלמוד הירושלמי כתוב במקור 12: מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. תני שלא ברצון חכמים. חכמים לא אהבו את המעשה הזה. יש גם בבבלי רמז שחכמים לא אהבו את המעשה הזה. שואלת הגמרא: ופנחס שלא ברצון חכמים? אמר רב יהודה בן פזי: ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. עכשיו השאלה היא למה הם רצו לנדות אותו? ולמה זה לא היה ברצון חכמים? הרי יש הלכה, משנה בסנהדרין נכון? קנאים פוגעים בו. אז מה הבעיה? מה הבעיה? הוא לא שאל? לא. הוא לא שאל, הוא הלך ועשה מעשה, הוא עשה בדיוק מה שצריך לעשות. אבל למרות שהוא עשה את המעשה, אחרי המעשה רצו לנדות אותו. וכתוב שזה לא היה ברצון חכמים, עד שקפצה רוח הקודש ואמרה והייתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם, אישרו את המעשה שלו. ואני שואל למה זה לא היה טוב, או למה זה לא מצא חן בעיניהם בהתחלה? יפה מאוד. אז בשביל לקנא, אני לא יודע אם נולדתם, או שזה לפני איזה שתים עשרה שלוש עשרה שנה, כן, נולדתם. אני חושב אם זה לא היה לפני חמש עשרה שנה. היה בחור שקראו לו שטיסל אני חושב, והוא היה במצעד, של הלהט\"ב, והוא הלך ודקר איזה ילדה, קראו לה שירה בנקי, והוא הרג אותה. ויש כאלה שהשתמשו בטענה הזאת ואמרו הוא קינא, הנה עשה מעשה פנחס, הוא קינא להשם כי זה הרגיז אותו המעשה הזה והוא הרג אותה בשם השם. הבל, כן? הבל ושטות. למה זה הבל ושטות? כי ההלכה הזאת של קנאות היא נאמרה רק בשלושה מקרים, אנחנו למדנו בסנהדרין, וגם בהם יש תנאים. אז הברטנורא מביא פה את שלושת התנאים: והוא שתהיה נוכרית בת נוכרית, ובשעת מעשה, ובפני עשרה מישראל. בשעת מעשה הכוונה דווקא יהודי שבא על גויה, דווקא בשעת מעשה, ודווקא כשהיא גויה בת גויה ובשעת מעשה. ואם חיסר אחד מן התנאים, אסור להורגו והאדם הזה הוא רוצח. אבל יש עוד תנאי רביעי. מה התנאי הרביעי? שזה לא ייעשה בגלל הנרבים שלך, לא בגלל העצבנות שלך, שזה יהיה נטו לשם שמיים, שזה יהיה נקי. מעשה קנאות הוא לא כל כך מומלץ ביהדות, כי הרבה פעמים מעורב בקנאות כל מיני מחשבות שלך, רצונות שלך, יצרים שלך, שאתה מלביש אותם על אידאולוגיה וכאילו מדבר בשם האידאולוגיה. וזה קנאות שהקדוש ברוך הוא לא אוהב אותה. אתה כאילו מקנא ל... אבל מעורב בזה דברים אחרים. נגיד אתה אדם מאוד אלים ואתה רוכב על זה ומקנא. אני אתן לכם דוגמא מפורים - יש תרומת הדשן מפורסם, שמי שמזיק מתוך שמחה פטור. אם אנחנו הולכים לחתונה, בנאדם רוקד בתוך ההתלהבות, מפיל מישהו, נשברו לו המשקפיים. מה הדין? לפי תרומת הדשן פטור. למה? מזיק מתוך שמחה. אבל הוא אומר אם זה אחד שאתה לא אוהב, אתה מסוכסך איתו, ואתה תוך כדי הריקוד נתקעת בו כאילו מתוך השמחה והזקת לו - זה לא. כי רק אם זה באמת מתוך שמחה. אבל אם מעורב פה כל מיני שיקולים אחרים ואתה מלביש על השיקולים האלה את השמחה שלך בשביל להפיל אותו, אז וודאי שאתה לא פטור. דיברנו על זה באחד השיעורים שהרבה פעמים אדם מדבר אידאולוגיה אבל הוא מרכיב איתה כל מיני דברים... אמרו לי עכשיו כיכר החטופים. הרבה הרבה הרבה דתיים רצו ללכת לכיכר החטופים, באמת למחות או לבקש או... אבל הרבה אנשים שהיו שם הרגישו שהאידאולוגיה שם הייתה מעורבת בכל מיני אידאולוגיות אחרות, כמו לצורך העניין רוצים להפיל ממשלה. אז משתמשים בחטופים בשביל למחות נגד, אז הרבה אנשים שסיפרו לי שהיו שם הרגישו שהם בקפלן. אתה יודע, אז תגיד זה קינה טובה לכאורה, אבל מעורבב בה כל מיני אידיאולוגיות אחרות. ואז אתה בתור אידיאולוג באמת מרגיש לא בנוח עם זה. הכלל הוא שקינה או מחאה היא טובה כשהיא נקייה לגמרי. במיוחד במעשה קינה כזה שהורג. ולכן אם זה לא נקי לגמרי, אז אומר התורה תמימה, שלמה רצו חכמים לנדות אותו? כי כמעט אין בן אדם בעולם שיעשה את זה נקי לגמרי. אז כתוב בתורה תמימה מקור שלוש עשרה: כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו בכלל, אבל האמת יש לפרש בדרך פשוט, דאמר בזה תני שלא ברצון חכמים. כלומר, זה דקנאים פוגעים בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה, והסברא בזה יש לומר, כיוון דצריך לעשות זה ברוח קינה אמיתית לכבוד השם, אם כן אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהא רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זה באיזה פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קינת השם, ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין. כי אם זה לא נקי מאה אחוז לפי התנאים לפי הכללים לפי הלב שלך, אז זה לא מועיל. אז זה לא מועיל, לא טוב, לא נכון, והפוך, זה עושה את המטרה ההפוכה. יש כאלה שהסבירו למה משה רבנו לא עשה את המעשה הזה? אז אנחנו רגילים מה שכתוב בחז\"ל שנשתכחה ממנו הלכה. אבל שמעתי, ואני חושב שזה הסבר מסתבר, שזה לא ממש נשתכחה אלא יש סיבה שהיא נשתכחה. כתוב שפנחס הגיע למחנה עם האישה הזאת ובסנהדרין, תפסה בבלוריתה, הביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? מה זה גרם למשה? נוגע. ברגע שהוא נגע בו באגו, למרות שמשה יש לו טענה, הוא יכול להגיד אני גיירתי אותה, זה היה לפני מתן תורה, מה אתה משווה בכלל? אבל ברגע שהוא העמיד את משה במצב לא נעים מול כל העם, מה קורה לנו כשעושים לנו דבר כזה? כשמעמידים אותנו במצב לא נעים מול כולם אנחנו מגיבים באיזה, כאילו האגו שלנו מדבר קצת. האגו של משה אין אגו, אבל כאילו הוא נוגע לך בנקודות הכי עמוקות ולכן משה מרגיש שהוא לא יכול לפעול פה. אז נשתכחה הלכה אולי זה לא ממש פורגט, זה הכוונה שהוא הרגיש שהוא לא יכול לעשות את זה כי הוא אומר אצלי הקינה לא תהיה אמיתית, זה קינה עם נגיעה ולכן יש במחנה שקט ואז מגיע פנחס ומציל את המצב. אבל אז אם כן מגיעה בת קול, כל פעם שקנאי פוגע בו אי אפשר להגיד קנאים פוגעים בו? נכון. לא, זה מה שאני אומר, רק אם אתה בטוח שאתה זה שאתה עושה מתוך קינה. היום אנחנו לא נקבל קנאי ובת קול, נכון? אז גם אם בן אדם משוכנע שהוא עושה את זה ואז מנדים אותו גם ככה? לא, הם מכירים את הבן אדם, כנראה שלא כל אחד יכול לקנא, נכון? מדובר פה על אחד שהוא כנראה יש עליו מה שנקרא. פנחס? נכון, רצו לנדות אותו. אז אפילו אותו רצו לנדות. אז אני אומר לפי ההסבר הזה מי יכול לסמוך על עצמו שהוא נקי לגמרי? אני לא חושב שזה הנהגה לכתחילה, זה לא הנהגה, יותר מזה האדמו\"ר מקוצק פה אני אומר שזה ווארט, אבל האדמו\"ר מקוצק אומר באותה פרשה של פנחס פתאום משה אומר יפקוד השם אלוהי הרוחות איש על העדה, פתאום הוא נזכר מנהיג לעם ישראל, למה הוא לא אמר את זה בחוקת? למה הוא לא אמר את זה בבלק? למה דווקא שם? אז האדמו\"ר מקוצק אומר שמשה היה משוכנע שמי שיחליף אותו זה פנחס, כי פנחס היה ראוי, היה אדם גדול, אבל אחרי שהוא ראה את מעשה הקנאות שלו הוא אמר קנאי לא יכול להיות מנהיג. כי מה הוא ביקש שם בתכונות של ההנהגה? יפקוד השם אלוהי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יביאם, רש\"י אומר מנהיג שיכול לסבול את העם. קנאי לא יכול להיות מנהיג, אי אפשר אי אפשר, אם על כל דבר הוא חותך. אז גם אם זה לא תכונה שהיא טובה להנהגה, היא טובה לחד פעמי, אז נכון שזה היה טהור אבל בסוף זה לא עובד בקיצור, אדם צריך להיות מתון. מישהו שיותר מדי. אוקיי. אז זה סיבה שלא נידו את פנחס בסוף זה בגלל שיצאה בת קול? יצאה בת קול, לפי הירושלמי הסיבה היחידה שהבת קול הכריעה ואמרה פה זה היה נקי. אני אומר מה הייתה הראיה? מה השכר שקיבל פנחס? ברית שלום. מה זה השכר הזה? למה זה קשור ל? אז התשובה היא שבדרך כלל כשאדם הולך להילחם מה נדבק בו? תכונת אכזריות. כי זה טבע, אדם שהולך להילחם הוא הופך להיות גס. הנה גם עכשיו חיילי המילואים, גם אנשים שנלחמו שמה, גם אם הוא עשה הכל, בסוף הוא חוזר הביתה ואני שמעתי מאנשים, הוא חוזר הביתה אחר, הרבה יותר גס, פחות עדין, יותר, כי הוא נכנס. יש ברכה מיוחדת למי שהולך להילחם לשם השם לגמרי נקי, שהוא יחזור בדיוק כמו שהוא היה. איפה אנחנו מכירים את הברכה הזאת? בעיר הנדחת, כתוב בעיר הנדחת ונתן לך רחמים וריחמך. אני חושב שאולי אפילו הבאתי את זה פה, כן, האור החיים אומר מקור שמונה עשרה: כוונת מאמר זה כאן, לפי שציווה על עיר הנדחת שיהרגו כל עיר לפי חרד ואפילו בהמתם, מעשה זה יוליד טבע אכזריות בלב האדם כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחירה. הבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שייתן להם השם רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם אכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם בכוח המעשה. והנצי\"ב מוולוז'ין אומר: זה בדיוק מה שקרה עם פנחס, שלא נדבק בו שום דבר מהמעשה האכזרי הזה. אז כל זה המעשה של פנחס, קנאה טהורה, זכה, אמיתית, והוא זכה לברית כהונת עולם. ההמשך של פנחס זה אליהו. אצל אליהו אנחנו למדנו את הפרק הזה בתחילת השנה, ממש השיעור לפני יום כיפור אם אתם זוכרים. ואני אמרתי שהפרק הזה של קנאת אליהו, שבוא נקרא אותו ואז אני אגיד מה אמרתי ומה אני אגיד עכשיו. ויבוא שם אל המערה, אתם זוכרים? מעמד הר כרמל, ענני השם ענני, הכל טוב. כמה ימים אחרי זה, רוצים אחרי אליהו, בורח להר חורב, ואז השם אומר לו: והנה דבר השם אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו? ויאמר קנא קנאתי להשם אלוהי צבאות כי עזבו בני ישראל בריתך, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב, ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. ויאמר צא ועמדת בהר וכו'. רוח גדולה זה, אני מדלג, אתם זוכרים את זה. ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה, והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו? ויאמר קנא קנאתי להשם אלוהי צבאות כי עזבו בני ישראל בריתך, את מזבחותיך הרסו, אותו דבר, את נביאיך הרגו בחרב ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. ואז השם אומר לו: אתה מפוטר, זוכרים את זה? אז מה אמרנו אז? זוכרים שאליהו אמר קנא קנאתי להשם, השם נתגלה אליו, מה הוא לימד אותו? זוכרים מה הוא לימד אותו? הנהגת הייחוד. שצריכים לבקש מהשם גם אם לא מגיע. ואליהו לא הבין, הוא שאל אותו את אותה שאלה והוא ענה לו את אותה תשובה קנא קנאתי, הוא אמר לו: אתה לא יכול להיות נביא. נביא צריך לדעת להשתמש בהנהגת הייחוד. זה מה שאמרנו אז וזה עדיין נכון. עכשיו אני רוצה להוסיף עוד פירוש. מה הייתה הבעיה פה אצל אליהו? אליהו קינא, הוא אמר קנא קנאתי להשם. זה נפלא לכאורה. אז המדרש בשיר השירים רבה אומר פה דבר נפלא שאנחנו רוצים לקחת מזה מוסר לעצמנו: ויאמר קנא קנאתי להשם אלוהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בריתי, שמא בריתך? תגיד לי, זה שלי או שלך? זה שלי, נכון? מה אתה עושה רעש? ככה אומר לאליהו כביכול. אמר לו הקדוש ברוך הוא: את מזבחותיך הרסו. אמר לו: מזבחותיי, שמא מזבחותיך? זה שלי או שלך? זה שלי, אז מה אתה? ואת נביאיך הרגו בחרב. אמר לו: נביאיי, ואתה מה אכפת לך? אמר לו: ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. מה השם רצה להוכיח לו בדו-שיח הזה? שזה לא נקי. מה הבעיה המרכזית שלך אליהו? ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה. בגלל זה אתה עושה את הרעש הגדול. אתה כאילו אומר את מזבחותיך, אתה כאילו אומר עזבו אותך, קנאה, קנאה, קנאה. אבל אני עכשיו מקלף את הקנאה הזאת ומראה לך שבעומק, בעומק, בעומק, הקנאה היא לא קנאה נקייה. היא לא קנאה של פנחס, היא קנאה עם נגיעה, וקנאה עם נגיעה אני לא סובל, אומר השם. אז אומר הרב סמט פה: בדו-שיח חריף זה מקלף הקדוש ברוך הוא את טיעוניו של אליהו בזה אחר זה. כל טיעוניו לכבוד שם השם נהדפים על ידי בעל העניין עצמו, על ידי הקדוש ברוך הוא. הברית - בריתו, המזבחות - מזבחותיו. אולם כשמגיע לטיעון ואת נביאיך הרגו בחרב, משתנה כבר הסגנון של שאלתו של השם. אין הוא שואל נביאיי שמא נביאיך? כסגנון השאלות הקודמות, שכן בטיעון הזה של אליהו טמון קצה העוקץ. ובו נשארת כאן השאלה המכינה את תשובתו של אליהו: ואתה מה אכפת לך? שמא זה אכפת לך יותר מכל הטיעונים הקודמים? ואכן באה התשובה: הרי גם את נפשי רוצים לקחת. וכך מתגלה סיבת קנאתו של אליהו, שהיא נובעת מפחד לנפשו ומעלבונו להיותו מאוים. בעלי המוסר מכנים זאת נקודת הנגיעה המצויה במעמקי נפשו של האדם, אף בשעה שהוא מציג מניעים גבוהים למעשיו. שוב אני מדגיש, זה אליהו הנביא, גדול עולם, נביא. בדרגה שלו הייתה שם נקודה של נגיעה אישית, וכאילו קנאה לשם השם. קנאה כזאת אינה מתקבלת. זה מה שהרמב\"ם מתכוון פה. הרמב\"ם אומר שהקנאה של אליהו הדיחה אותו. היא לא הייתה טובה. למה? מה ההבדל בין הקנאה שלו לקנאה של פנחס? הנקודה הזאת. אצל פנחס זה היה נקי לגמרי, אצל אליהו לא. אדם צריך לבדוק כשהוא מקנא, גם היום אנחנו מקנאים, אנחנו צועקים, אנחנו מוכים, האם זה נקי או שיש לך נגיעות אישיות? יש לך נגיעות אישיות שאתה מלביש עליהם אידיאולוגיה, זה לא מתקבל לפני השם. לא רק שזה לא מתקבל, זה שנוא לפני השם. למרות שהקנאה היא נכונה, אבל הואיל ומעורב פה עוד איזה נגיעה, זה רקוב. הקנאה צריכה להיות טהורה לגמרי. אדם צריך לחשוב טוב מאוד לפני שהוא עושה חרמים, לפני שהוא עושה קנאות, לפני שהוא צועק. אני רוצה לסיים בארבע דקות בהמשך לדבר הזה. יש לנו את תפילת שמונה עשרה. הרב קוק מפורסם. בגמרא בברכות כתוב ששמעון הפקולי התקין שמונה עשרה ברכות. כשהוא מגיע לברכת המינים ולמלשינים, הוא שואל כלום יש כאן אדם שיודע לתקן את ברכת המינים ולמלשינים? ואז מצאו את שמואל הקטן. ולשנה אחרת, אחרי שהוא תיקן, שכחה. כך כתוב בגמרא במקור 24. שכחה והשקיף בה שתיים ושלוש שעות ולא העלוהו. למה לא העלוהו? ואמר אביי דאמר רב: טעה בכל הברכות. בטעה בכל הברכות כולן מעלין אותם, בברכת המינין מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא. שאני שמואל הקטן דאיהו תיקנה. אני שואל שאלה: שמונה עשרה ברכות תיקנתם בלי בעיה, שמעון הפקולי הסדיר. פתאום מגיעה הברכה התשע עשרה, כלום יש מישהו שיודע לתקן? מוציא רק את שמואל הקטן. מה, מה כזה מסובך? זה שאלה אחת. שאלה שנייה, איך יכול להיות שהוא שתיקן את זה, שנה אחרי זה שכח? זה, זה מוזר קצת. איך הוא שכח את זה? שאלה שלישית, מפרקי אבות. בפרקי אבות כתוב שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח, עשרים וחמש, ובכשלו אל יגל לבך פן יראה השם ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. יש בעיה אחת במשנה הזאת. מה הבעיה? שתי המילים הראשונות. מי אומר את המשפט הזה? שלמה המלך אומר. היה צריך להיות כתוב במשנה שלמה המלך אומר, בנפול אויבך אל תשמח. כל המשנה זה פסוק בספר משלי. אז שמואל הקטן אומר? באמת? שלמה המלך אמר. מה זה שמואל הקטן אומר? אז נתחיל בשאלה השלישית. מה התשובה? מה התשובה? כולם יודעים מה התשובה. הוא היה אומר. שמואל הקטן היה כזה. הוא היה כל חייו עובד על עצמו שכשמישהו נופל הוא לא שמח לאיד. הוא לא שמח. אז הוא היה יכול להגיד את המשפט הזה כאילו הוא אמר את זה. אומר הרב קוק: כל הברכות של שמונה עשרה זה ברכות של אהבה וחסד. דעת, פרנסה, בריאות, הכל טוב, טוב, טוב. על הצדיקים, ירושלים. יש ברכה אחת בשמונה עשרה שהיא ברכה על הרשע, שהיא ברכה על קנאה, שהיא ברכה על משטמה, על המינים, על המשומדים, כל אחד עם הנוסח שלו. ברכה כזאת, תראו, רעש גדול על הברכה הזאת. על ברכה כזאת צריך למצוא מישהו טהור לגמרי. מישהו שאין לו שום נגיעה אישית. מישהו שכשהוא מתפלל על הרשע, כדי שהברכה תחזיק מעמד לעולמי עד ותפעל את פעולתה, צריכה להיות נקייה, טהורה וזכה. מחפש שמעון הפקולי אדם כזה שאפשר להגיד עליו שנאה לשם שמיים, בלי נגיעות, בלי אינטרסים. את מי הוא מוצא? את מי שאומר כל החיים שלו בנפול אויבך אל תשמח. אומר הרב קוק בעולת ראיה, עשרים ושבע, כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה זו. אבל ברכה זו למינים, שבתוכה צורים דברים של שנאה או משטמה, ואדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזה שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש להשם, שתכונת השנאה הטבעית אין בליבו כלל. על כן, על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה. ורק הוא אשר הסיר כל רגש של שנאה, יגון שלא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי. יש אנשים שאמרו לי שהם מכוונים ב'למינים' על כל מיני חברי כנסת, כל מיני אנשים שהם מכירים. זה לא, לא צריכים לכוון על אנשים ספציפיים. ודאי שלא. אולי על האיראנים כן, אבל מישהו שהוא יהודי צריך לבקש שיחזור בתשובה. אנחנו מכוונים על הרשעה, על המינות של העולם שהיא תסתלק, שאנשים יחזרו בתשובה. בטח על עם ישראל, זאת צריכה להיות התפילה. אלא אם כן הוא אחד באמת שהוא מוסר, אבל זה לא. רק השאלה השלישית הייתה, אז למה אחרי שנה הוא שכח? זה לא שהוא שכח. מה זה הכוונה שהוא שכח? שהוא הרגיש שיש לו נגיעה. הוא הרגיש שהוא מתחיל להגיד את זה ועולים לו כל מיני, אז הוא שעתיים עבד על עצמו לטהר, לזכך, ואז הוא אמר. לסיכום: עשרים ושמונה, הלכה של קנאים פוגעים בו היא ייחודית וחריגה. היא תקפה רק בשלוש עבירות האמורות, ואין להקיש ממנה לשום תחום אחר. צריך שיהיה למקנא תכונות ייחודיות, קנאה אמיתית לשם שמיים בלבד, נטולת כל מניע אישי או אחר, וגם לא מניע הלכתי. ההלכה איננה מחייבת לקנא, היא אמנם מאפשרת את המעשה ומגבה אותו, אך רק לאחר ביצועו, לאחר בדיקה שאכן המניע היה טהור לחלוטין. אז אני רק מסכם מה שראינו היום ברמב\"ם. תנאי הנבואה שלושה: זה המידות, זה השכל, וזה המדמה, שבשכל צריך להגיע לרף מסוים, אבל את הרף הזה חייבים. במידות צריך שיהיה לך את רוב המידות. כשיש לך את זה אתה פוטנציאל לנבואה. אם השם ירצה, אתה תזכה לנבואה. גדולי עולם הייתה להם נבואה והיה להם פגם קטן במידות. ראינו פה את הדוגמה של שלמה, שאף על פי שכוון לשם שמיים נחשב לחטא. דוד, שאף על פי שכוון לשם שמיים הייתה לו אכזריות, ואליהו, שלמרות שהקנאה הייתה חיובית, בעומק בעומק היה בה נגיעה, ולכן היא לא התקבלה. אף על פי כן הם עדיין זכו להיות נביאים. אנחנו צריכים לנהוג בהם כבוד גדול. יישר כוח לכולם.