ספר הכוזרי | הרב יצחק דעי (ישיבת כרם ביבנה)

בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:

1. הקושי בהבנת הקורבנות — בדורנו קיים מחסום פסיכולוגי כלפי עבודת הקורבנות, המצריך עבודה פנימית כדי להבין כיצד פעולות גופניות מבטאות רוממות קודש.

2. סמכות הסנהדרין — רק לסנהדרין יש סמכות לפרש את התורה ולקבוע את צביון עבודת המקדש לעתיד לבוא, דוגמת האפשרות שיהיו רק קורבנות מנחה.

3. עבודת השם למען האדם — הקדוש ברוך הוא אינו "צריך" את הקורבנות; כל עבודת המקדש נועדה לעזור לאדם המורכב מחומר להגיע לתחושת רוממות והשראת שכינה.

4. הגוף כפלטפורמה לנשמה — כשם שהנשמה זקוקה לגוף בריא כדי לפעול, כך העניין האלוהי זקוק למערכת הכלים והחומר של המשכן כדי לחול על האומה.

5. הקבלה בין המקדש לאנטומיה — כלי המקדש מקבילים לאיברי האדם: הארון הוא הלב, המנורה היא השכל או החושים המבחינים, והמזבחות מקבילים לכוחות החיים.

6. חלוקת הלויים כאיברי הגוף — משפחות הלווייה (קהת, גרשון ומררי) מקבילות לנשיאת האיברים הפנימיים, הרקמות הרכות והשלד הקשיח של האומה.

7. מעלת האמונה התמימה — בניגוד לשיטת הרמב"ם, הריה"ל סובר שמי שמקבל את התורה ללא חקירה שכלית ומתוך אמונה שלמה, מעלתו גדולה מהחוקר.

8. פיצול החוכמה והנבואה — במשה רבנו התאחדו חוכמת התורה והנבואה בצורה מושלמת, אך לאחר מכן התפצלו הכוחות הללו בין חכמי ההלכה לבין הנביאים.

9. מבחן הנביא — נביא אמת נבחן בדייקנות מוחלטת של חיזוי העתיד; אפילו טעות קטנה ביותר פוסלת אותו, בניגוד לחוזים בכוכבים אצל אומות העולם.

10. החי לעומת הפסל — ישראל בגלות נמשלים לאדם גוסס שיש בו עדיין טבע חיים, בעוד אומות העולם נמשלות לפסלי שיש יפים אך חסרי רוח חיים מעולם.

11. ההשגחה הייחודית על ישראל — גורל עם ישראל תלוי במצב "הלב" (בית המקדש), בעוד אומות העולם מתנהלות על פי חוקי הטבע והמקרה.

What is ספר הכוזרי | הרב יצחק דעי (ישיבת כרם ביבנה)?

שיעורי הרב יצחק דעי שליט"א בישיבת כרם ביבנה

נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE

לתרומות: https://www.kby.org/hebrew/support-us/

כיוון שהיו לנו כבר פעמיים שלא למדנו כוזרי,

כי היה יום ירושלים,

אחרי זה חג השבועות ששניהם יצאו ביום חמישי,

ויום חמישי הקרוב זה כנס הסופות,

אז היה יכולה להיווצר חזקה חלילה של בית תלת ואהבי חזקה.

לכן הקדמנו את זה להיום,

ואז דיברתי עם הרב ג'אמל,

הכל בסדר.

יום שבוע הבא יהיה ביום שלישי?

איך אתה יודע את זה?

הרב ג'אמל אמר לי.

אוקיי,

אבל בסדר,

שיגיע שבוע הבא נדבר.

עכשיו יש לך את השבוע הזה.

טוב,

מוריי ורבותיי,

אנחנו עמדנו לפי מה שאמר לי החכם ישי קליין,

עמדנו בפסקה כ"ו במאמר ב'.

אמרנו שהקושיא של המלך הייתה,

אני אעבור על זה בקצרה,

אני לא אקרא מילה במילה,

כדי שנוכל להתקדם.

אמרנו שפה הוא רוצה קצת להבין את המושג של הקורבנות.

יש מחסום פסיכולוגי,

מחסום שכלי,

מחסום רגשי לכל אחד ואחד מאיתנו שחי בדור הזה בכל פעם שמדברים על קורבנות.

כי כשמדברים על קורבנות,

זה פתאום לקחת בעל חיים,

לשחוט אותו,

לפרק אותו לחלקים ולשרוף אותו לגבי המזבח ולהבין שזה צריך להרגיש מזה איזה הרגשה

דתית.

אז אנחנו נמצאים במציאות שתחושה דתית היא יותר עדינה,

יותר אבסטרקטית,

הכוונה מופשטת,

ולא נוגעת בכל מיני פולחנים כאלה ואחרים שהם כוללים פעילויות גשמיות.

וזה מוביל אותנו לשאלה שהתחבטו בה רבים,

מה יהיה בעזרת השם כשייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו?

האם אנחנו נחזור לפעילות של הקרבת הקורבנות בדיוק כמו שהייתה בבית ראשון ושני,

עם כל הדם והחלב והאימורים והזפק של זה והמוראה בנוצתה ונמצא דמו על קיר

המזבח וזאת התורה לא תהא מוחלפת,

זה כתוב בתורה.

אז אולי זאת התורה לא תהא מוחלפת.

או שמא אף על פי שזה כתוב בתורה,

אפשר לפרש את זה באופן אחר,

כמובן,

רק סנהדרין יכולים לפרש את התורה באופן אחר ולא אף אדם בעולם,

ויהיה איזה אדם המשכיל והחכם ביותר בעולם,

אין לו סמכות לבוא לפרש את התורה אלא רק הסנהדרין.

זה אחד מהתפקידים שלהם זה לפרש את דברי התורה.

וכמו שלא כתוב בתורה שצריך לתקוע בשופר בראש השנה,

לא כתוב.

אתם יודעים את זה?

לא רוצה שתיכנסו פה ל...

כתוב יום תרועה יהיה לכם,

וכתוב זכרון תרועה מקרא קודש.

איפה כתוב שופר?

זה תהילים.

איפה כתוב בתורה,

דאורייתא,

שופר זה דאורייתא?

ביובל,

במלחמה כתוב חצוצרות.

ביובל כתוב שופר,

כתוב:

"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם

את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא וכו'".

וילפינן מגזירה שווה,

כמו כאן שכתוב תרועה,

שופר תרועה,

שמה כתוב תרועה,

אז כמו שכתוב כאן שופר,

גם כאן צריך להיות שופר.

זה לימוד של חכמי ישראל.

זה דאורייתא,

אבל זה אחד ממידות שהתורה נדרשת בהם.

יכול עקרונית לבוא בית דין,

בית הדין הגדול שבירושלים,

סנהדרין,

וללמוד לימוד אחר ולהגיד שזה בסוף יכול להיות לא שופר אלא משהו אחר.

בסדר,

לא רוצה להרוס לכם את היראת שמיים,

אבל יש פה,

צריך לדעת,

יש כללים.

אז יהיה אפשר אולי בעניין הקורבנות,

אוקיי,

יש תולים בדברי חלק מהראשונים שיהיה רק קורבן מנחה.

"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".

אז לעתיד לבוא וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים שזה יהיה מנחה,

מן הצומח,

משהו יותר עדין,

פחות קרניבורי נקרא לזה.

אבל צריך לדעת שגם אם עבודת

המקדש.

עדיין יש איזשהו פער שאנחנו נצטרך לעשות אצלנו,

נצטרך לעשות איזושהי עבודה כדי להבין את זה שזה קדוש,

שזה מרומם,

שזה יש פה השראת שכינה בעקבות הפעולות המעשיות האלה.

אנחנו רחוקים מהמקום הזה.

אז אומר שהחיסרון הוא אצלנו כמובן.

אז זה הנקודה שצריכים לקבל אותה.

כבר לפני אלף שנה המלך הכוזרי שואל,

מה זה קרבני לחמי לאשי?

מה זה הסיפור הזה?

מה הקדוש ברוך הוא צריך את זה?

צריך לאכול את הקורבנות?

כמו שאומר דוד המלך בתהלים,

האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה?

אני צריך את זה?

אז באמת אומר החבר,

לא,

זה האש אוכלת,

לא אני אוכל,

אלא לאשי,

האש שלי היא זו ששורפת את הקורבנות.

אבל עדיין,

בסדר,

לא הקדוש ברוך הוא אלא האש שלו,

למה הוא צריך את זה?

למה צריכים את זה?

למה הקדוש ברוך הוא צריך את זה?

אז הרעיון שעולה מכאן זה שזה בשבילנו.

עבודת הקורבנות וכל עבודת השם היא בשביל האדם.

האדם צריך,

וזה גם כן קשור למה שלמדנו לפני כן לעניין מה שהוא אומר,

יש בתי כנסת ויש ארון הקודש ויש ספר תורה וכולם מצביעים ורואים.

אז זה מה שאהרון סבר הרי,

מה שאהרון ננזף על כך בחטא העגל.

אבל אומר רבי יהודה הלוי,

אומר החבר,

אנחנו לא רחוקים מזה,

כי גם אנחנו צריכים,

זקוקים.

אתם זוכרים שאמרתי לכם פה איך היית מרגיש אם היית מתפלל לא בבית כנסת

אלא בארבע קירות,

כל הקירות לבנים,

אין שום תמונה,

שום פרוכת,

שום כלום,

אומרים לך פה זה הכיוון של ירושלים תתפלל,

עכשיו יום הכיפורים,

עכשיו ראש השנה,

קדימה.

לעומת זאת אני לוקח אותך לבית כנסת מפואר,

שוויתי השם לנגדי תמיד,

ארון קודש עתיק מאיטליה,

היקר והנעלה,

מנחם על הטון,

והכל מזהב.

אתה מקבל פה איזה תחושה של וואו,

רוממות קודש.

אבל בתכלס,

למה זה עושה לך את זה?

כי אנחנו בני אדם.

בסוף אנחנו זקוקים לאיזשהו משהו שיעביר אותנו אל הרוממות.

לכן כל הסיפור הזה של הקורבנות,

ועכשיו הוא יראה אנלוגיה בין גוף האדם לבין עבודת המקדש.

כלומר הרבה דברים.

גוף האדם,

כדי שתחול הנשמה על האדם,

הוא חייב להיות קודם כל בגוף בריא,

חייב שכל המערכות יעבדו.

אני צריך שהראייה שלי תהיה טובה,

שיהיה לי לא יכאב לי באוזניים,

שאני לא אהיה רעב,

שאני לא אהיה חלש,

כדי שאני אוכל ללמוד סוגיה וללמוד דברים אלוקיים,

דברים רוחניים,

ולהתעלות ולהבין ולהקשות ולתרץ.

אבל אם אני עכשיו יש לי חלילה איזה חיסרון גופני,

יש לי כאבי עיניים,

אני לא מצליח לראות כלום,

אני רואה נקודות שחורות או לא יודע מה,

כואב לי האוזניים,

יש לי שן כואבת לי השן,

לא מצליח לתפקד כל כך,

עכשיו מצפים ממני ללמוד מה ההבדל בהווא אמינא בין הרשב"א לבין הריטב"א,

בהבנת ההווא אמינא של הגמרא.

הוא לא יכול,

אני לא מצליח.

אז אותו דבר עבודת השם שלנו בעולם הקורבנות.

אנחנו כאילו בונים את העניינים החומריים ואז חלה עליהם השכינה.

בוא נראה את זה בדברים שלו בפנים.

מישהו רצה להעיר משהו?

לא נורא,

אחר כך.

בקיצור ולעניין,

אומר ככה:

אני חושב שקראנו כאן את תחילת כ"ו.

ישי תעזור לנו.

היינו בהעניין האלוהי בדף מ"ד.

העניין האלוהי זה שורה שתיים,

ארבע,

שש,

שבע,

שבע.

והעניין האלוהי לא יחול כי אם בנפש מקבלת השכל,

והנפש לא תיקשר כי אם ברוח החמה הטבעית,

והרוח הטבעית,

הכוונה מזג האדם צריך להיות רגיל,

והרוח הטבעית אי אפשר לה מבלי מקור שתיקשר בו.

כי יקשר השלהבת בראש הפתילה.

והנמשל הפתילה הוא הלב,

והלב צריך לחומר הדם,

והדם לא יתהווה אלא בכלי העיכול.

והוצרך אל הקיבה והכבד ומשרתיהם.

כן צריך הלב לריאה ולגרון ולאף ולסרעפת ולשרירים.

כל הבפנוכו של הבן אדם המניעים את שרירי החזה לעבודת הנשימה,

לאיזון מזג הלב באוויר הנכנס והשנה היוצאת.

והוצרך לדחיית מותרי המזון לכלים של כוחות דוחים.

כי אם חלילה פסולת נשארת בגוף,

הגוף עלול להיפסד ולמות.

אם נשארים כוחות,

אם נשארים מותרי המזון,

זה נרקב,

זה אשפה,

זה פסולת,

וכלי היציאה והשתן.

והיה הגוף מכל מה שזכרנו,

כלומר הגוף צריך להיות במדרגה טובה,

דהיינו שהוא מתפקד היטב.

יש תפקוד מערכת הכבד,

מערכת הכליות,

הקיבה,

הדם,

הכל זורם היטב.

ואז האדם הוא שלם,

יכול לחשוב,

הוא יכול לחשוב.

עיקר האדם זה השכל,

המחשבות,

התובנות שלו.

כדי שזה יהיה טוב צריך שהגוף יהיה טוב.

המוח ניזון הרי,

המוח ניזון ממה שאני אוכל.

מה שאני אוכל,

בסופו של דבר המוח שלי ניזון ממנו,

הלב שלי ניזון ממנו,

התאים.

אז זה המשל של גוף האדם והנשמה,

הרוח שפועמת בגופו של האדם.

עכשיו הוא אומר עוד משהו.

והוצרך למה שיעתיק את הגוף ממקום למקום,

לחפש מה שיצטרך לו ולברוח ממה שיזיקהו.

כלים שיביאו אליו וידחו מעליו.

הוא צריך לידיים ורגליים.

הוא צריך ליועצים מבחינים,

מזהירים ממה לירא וממה להיאכל.

זיכרון.

אדם יודע,

הוא זכר שלפני שלוש שנים הוא אכל איזה מאכל מסוים ובעקבות המאכל הזה הוא

שכב במיטה יומיים.

עשה לו קלקול קיבה.

אחרי כמה שנים מגישים לו בדיוק את אותו מאכל.

הוא מריח,

זה בדיוק הנקניקיות האלה עם הרוטב הזה,

אם אני אוכל את זה אני זה.

אבל תהיה רעב,

מה זה משנה?

אני מבחינתי לשתות מים ולאכול חצץ ואני לא אוכל את הדבר הזה.

למה?

יש לו זיכרון,

הוא גם אפילו יכול לזכור את הטעם של זה.

כל הדברים האלה זה מערכות שהגוף,

שהקדוש ברוך הוא ברא בגוף האדם לדחות מעליו את המזיקים לו,

למרות שזה לא נראה כמזיק וגם לאחרים זה לא מזיק.

אבל אני מכיר את הגוף שלי.

לי זה לא עושה טוב הדבר הזה.

זה עושה לי חומציות בקיבה,

לא.

לך זה סבבה.

משהו אחר לך זה לא טוב ולי זה טוב.

כל אחד ואחד מערכת הגוף שלו,

וככל שאדם מכיר את עצמו יותר,

כשהוא גדל הוא מכיר את עצמו יודע ממה להישמר ואת מה לקחת.

זה מערכת של מפלאי השם,

שהאדם מפתח בגוף שלו,

מפתח אותה כדי לדעת מה לדחות ומה לקבל.

והוצרך אל החושים הנראים והנסתרים.

אדם יכול להגיע למקום והוא מרגיש את האור שפתאום נשפך פה בכל האווירה.

בקיצור,

אדם,

כל משפט שהייתי מתחיל אותו הייתי יכול בסוף להגיע לאור אז אל תעשו מזה

עניין.

בקיצור,

אדם יכול להגיע למקום ותוך כמה שניות הוא יכול להבין שאין לו מה לעשות

פה.

הוא מרגיש לא טוב במקום הזה.

אתה מגיע לאיזה מקום,

לאיזה כנס,

לאיזה מקום,

אתה יודע,

תוך כמה,

אתה מסתכל על האנשים,

אתה רואה את הדיבור,

אתה רואה את השיח.

אתה מרגיש שזה לא המקום שלך.

אתה מרגיש שאתה רוצה ללכת משם.

אדם גם יכול לחוש סכנה.

אדם יכול להגיע למקום מסוים,

להרגיש שהמקום הזה מסוכן לו או משהו כזה.

זה נובע מזיכרון שהיה לו,

מדברים שהגוף מפתח,

הגוף והמוח מפתחים את זה וזה שומר,

יש לך דיסק ששמה זה שומר לך את כל המקומות.

יש מקום שאדם מחפש אותו.

הוא אומר אני מחפש ישיבה כזאת,

אני מחפש ישיבה כזאת.

למה?

כי פה הרגשתי טוב.

פה הרגשתי שאנשים זורמים איתי,

פה הרגשתי שלומדים ברמה גבוהה כמו בכרם ביבנה נגיד.

כן,

כל מיני כאלה.

יש פה בוגרים?

לא ידעתי.

טוב.

בקיצור,

אז אם כן,

אז הוצרך ליועצים מבחינים מזהירים ממה לירא וממה להיאכל.

יודעים מה שהיה,

כותבים ומזכירים לאדם מה שעבר להיזהר מכמותו בעתיד,

או לייחל או לרצות את זה דווקא כי זה טוב לך.

והוצרך אל החושים הנראים והנסתרים והיה הראש משכנם.

כאשר מי עומד בראש הפירמידה?

הראש,

בתמיכת הלב ועזרתו.

ונעשה הגוף כולו מסודר סדר אחד שווה להנהגת הלב,

השורה במשכן הראשון לנפש,

ואם תחל במוח הרי הוא חל משני במיצוע הלב.

הכוזרי דעתו שהלב יותר חשוב מה- לא במובן של התפקוד.

הוא לא פה מדבר פה מבחינה רפואית,

אלא מבחינת המשל,

הנמשל.

הנמשל,

נגיד הרמב"ם יגיד שהשכל הוא עיקר האדם,

אבל הריה"ל לא יגיד ככה.

הריה"ל יגיד שהרגש הוא עיקר האדם.

וזה וזה אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

כי אי אפשר לשכל בלא לב וללב בלא המוח.

אם אדם רק משתמש בשכל בלי הרגשת הלב,

אין לו תפילה.

ואנחנו יודעים שיהודי בלי תפילה זה לא יהדות,

אי אפשר יהדות בלי תפילה.

אנחנו מתפללים כל יום שלוש פעמים ביום.

אם אדם משתמש רק בשכל הוא לא יכול להתפלל.

לעומת זאת יהודי שיש לו רק לב ואין לו שכל,

יש אולי יש לו תפילה אבל אין לו תורה.

תורה ותפילה אלה שני הדברים שהולכים ביחד.

תורה זה אור ישר ותפילה זה אור חוזר במושגים קבליים.

אור ישר זה השפעת השם על השכל של האדם,

אור חוזר זה הפנייה אל הקדוש ברוך הוא ממני אליו כביכול.

בסדר?

אור ישר ואור חוזר.

כמו שיש בתפילת מוסף של שבת,

יש תיקנת שבת רצית קרבנותיה שזה ת' ש' ר' ק',

נכון?

אתם מכירים את זה?

זה מתחיל מת' לא'.

אחרי זה אז מסיני נצטוו ציווי פעליה כראוי שזה מנצפ"ך,

אותיות שצופים המרום.

זה ההתעוררות שלנו,

כן?

מסיני נצטוו ציווי פעליה כראוי זה מנצפ"ך,

זה אותיות מנצפ"ך.

הגמרא במגילה ג' אומרת מנצפ"ך צופים המרום.

מה הכוונה מנצפ"ך צופים המרום?

האותיות הסופיות.

זה הנביאים המציאו את זה,

זה כנסת ישראל שהחזירה בחזרה את השפע שקיבלה מהאלוקים.

כמו שהשפת אמת אומר שרגלים דרבנן זה השפעה חוזרת שכנסת ישראל החזירה לקדוש ברוך

הוא.

חנוכה ופורים זה ההשפעה החוזרת משבועות וסוכות.

נכון?

ויום העצמאות זה כנגד פסח.

בסדר?

השפת אמת לא ידע את זה עדיין כי הוא לא זכה להיות וזה,

אבל אנחנו אומרים,

לא אני,

רבותיי אמרו לי.

על כל פנים ירושלים יש פסח ושביעי של פסח אז יש את הבחינה הזאת,

בחינה הזאת,

לא ניכנס כרגע.

בקיצור ולעניין,

זה הנקודה של האדם,

כלי האדם,

האיברים של האדם,

בסדר יניב?

האיברים של האדם שהם הפלטפורמה לקבל את הנשמה,

את הדברים הרוחניים.

עכשיו הוא עובר לאומה.

וכך נסדרה אומה חיה אלוקית,

כמאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם.

נפעלה האש,

עכשיו כל הפסקה הבאה עד כ"ז הוא מדבר על הפעולה של המקדש.

מה כל כלי וכלי מכלי המקדש,

בסדר?

הקטורת,

המזבחות,

המנורה,

השולחן,

המזבח,

הכל,

המזרקות,

כל דבר ודבר במקדש איך הוא משפיע על האומה.

למה חשוב שהוא יהיה?

אנחנו יודעים,

הרוצה להעשיר יצפין,

הרוצה להחכים ידרים,

הקרובים זה תינוקות של בית רבן,

ארון הברית זה התורה,

המנורה זה גם התורה,

שואל הנצי"ב למה כפילות?

תורה שבכתב,

תורה שבעל פה,

אור החוכמה,

המנורה זה חוכמת ישראל,

זה השמן,

זה חכמי ישראל שבלעדיהם אנחנו לא יכולים לדעת מה כתוב בתורה,

עין תחת עין ממון,

זה חז"ל אמרו לנו,

וקצותה את כפה ממון,

כן?

כל הדברים האלה שחכמים,

זה העניין של המנורה שהיא מאירה,

שהיא משפיעה על המציאות.

אוקיי.

המעלות של בית המקדש,

15 מעלות.

כל דבר ודבר במקדש יש לו משמעות לאומה הישראלית,

לעם ישראל,

יש לו משמעות מהמקדש.

המקדש הוא הלב שלנו.

זה שאנחנו מסתדרים,

מסתדרים בלי מקדש,

זה דבר שהוא מעוות לחלוטין.

אנחנו חיים בלי מקדש.

בסדר?

אנחנו חושבים שהכל בסדר.

בסדר,

אני מתפלל,

מניח תפילין,

לומד תורה,

כותב ספרים,

אני יודע מה,

עושה דברים,

לומד ראשונים,

מסיים ש"ס,

עושה דברים וזה,

אבל אין לך מקדש,

אנחנו לא מבינים את זה אפילו.

מנצחים את איראן,

מפוצצים כל דבר שזז,

איזה יופי,

הכרענו את ההוא והפלנו את ההוא והרגנו את ההוא,

מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.

בלי מקדש זה כמו בן אדם שאין לו ראש ואין לו לב.

הוא חי בזה נס שאנחנו נמצאים בלי מקדש,

צריך להבין את זה מבחינה רוחנית.

אין לנו מקדש.

אל המקדש פנינו,

זה הנקודה,

זה דבר חשוב מאוד להבין את זה.

ופה הוא מדבר על זה עכשיו.

מקדש.

נקרא את זה עכשיו מהר,

בסדר?

אז אומר ככה:

אני מדלג קצת,

וציווה יתעלה במזבח העולה.

מצאתם?

תמצאו.

ומזבח הקטורת והמנורה,

אחר כך העולות וקטורת הסמים,

שמן המאור,

שמן המשחה.

אמנם מזבח העולה הרי הוא בעבור שתיקשר בו האש הגלויה המפורסמת,

כי מזבח העולה זה המזבח החיצון.

אפשר לראות אותו.

מזבח הקטורת,

שהוא מזבח הזהב,

הוא פנימי,

אי אפשר לראות אותו.

כלומר,

בתור ישראל אני לא יכול לראות אותו.

אני יכול בתור ישראל להסתכל ולהצליח לראות את מזבח העולה.

על מזבח הקטורת אין סיכוי לראות אותו כי הוא מכוסה בפרוכת.

אז אם כן,

מזבח הזהב לאש יותר חבויה ועדינה.

אמנם המנורה,

הרי היא פרשת שבוע בהעלותך,

מנורה,

יש לכם וורט לשולחן השבת,

הרי היא בעבור שתיקשר בה אור החוכמה וההשראה.

זה התורה המאירה,

תורה שהתורה שבארון,

לוחות ושברי לוחות מונחים בארון,

אי אפשר לראות את הלוחות,

אי אפשר לראות את הלוחות כי הארון סגור מכל צדדיו.

על גביו יש את הכפורת מזהב ועליה את שני הכרובים.

תורה חתומה.

מה זה התורה הפועלת בעם?

זה החוכמה של התורה שבעל פה,

שזה המנורה המאירה,

זה השמן.

בסדר?

שמן זית זך.

והשולחן בעבור שייקשרו בו השפע והטובות הגשמיות,

הפרנסה,

כמו שאמרו החכמים הרוצה שיחכים ידרים וזה.

וכל זה כבוד לארון ולכרובים אשר הם במדרגת הלב והריאה מרחפת עליו.

עכשיו הוא עושה אנלוגיות בין כלי המשכן לבין איברי האדם הפנימיים.

והוצרכו לאלה כלים ומשמשים כמו כיור וכנו,

ומלקחיים,

מחתות,

קערות,

כפות,

מנקיות,

סירות,

מזלגות וכיוצא בזה,

זולת זה.

וצריך על מה שישמור אותם,

המשכן והאוהל מכסהו,

שמירה לכל חצר המשכן וכליו.

והוצרך לנושאים לכל אלה,

ובחר השם לזה בני לוי,

מה שקראנו פרשה קודמת,

בני קהת,

בני גרשון,

בני מררי.

יש דבר תורה נפלא של יצחק הלברט על ההבדלים בין קהת,

גרשון ומררי,

כדאי לך לשאול אותו אחרי זה,

שכחתי את השם שלך,

יובל.

בסדר?

שאל אותו,

יש פה חתם סופר,

זה דברים יפים.

מכל פנים ובחר לנכבד שבהם הוא אלעזר הכהן והדברים הנכבדים והעדינים ביותר,

כמו שכתוב פקודת,

ופקודת הכוונה על מה הוא מופקד,

מה התפקיד שלו.

יוני,

שים לב,

אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור,

קטורת הסמים,

מנחת התמיד ושמן המשחה.

אלה אשר ניטלת בהם האש העדינה ואור החוכמה וההשראה,

ומה שיותר מזה אור הנבואה באורים ותומים.

ולנכבדת שבכיתות הלויים אחריו הם בני קהת,

נשיאת האיברים הפנימיים.

מי זה שמתעסק בלב,

במוח,

באיברים הפנימיים?

שזה הארון,

השולחן,

המנורה,

המזבחות,

כלי הקודש,

זה נמשל לאיברים הפנימיים שבגוף האדם שבלעדיהם האדם לא יכול,

איברים קריטיים לאדם,

אשר ישרתו בהם ובהם נאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו.

כמו שאין לאיברים הפנימיים עצמות שעוזרים על נשיאתם אלא הכוחות והרוחות נושאים אותם עם

היותם קשורים אל מה שצמוד אליהם.

ולמשתחתם בני גרשון נשיאת האיברים הרכים החיצוניים,

כיריעות המשכן ואוהל מועד מכסהו,

מכסה התחש עליו מלמעלה.

מי שתחתם בני מררי נשיאת האיברים הקשים,

קרשיו,

קרשיו,

בריחיו,

עמודיו ואדניו.

ונעזרו שתי הכיתות בנשיאתם בעגלות כפי משאם,

כי קהת לא בעגלות רק בכתף ישאו.

זאת הייתה הטעות של דוד עם עוזה ואחיו,

נכון?

אתם זוכרים?

פרץ עוזה,

זה כתוב בתנ"ך של היהודים,

כן?

מכירים?

שמואל א'.

ונעזרו שתי הכיתות בנשיאתם בעגלות כפי משאם,

שתי עגלות לגרשון,

ארבע עגלות למררי כפי עבודתם,

לפי הכמות של החפצים אתה צריך יותר עגלות.

וכל זה במערך וסדר חכם אלוקי.

והנני פוסק,

עכשיו תראו את הענווה של רבי יהודה הלוי:

והנני פוסק וגוזר חלילה שהכוונה בעבודה הזאת היא הסדר הזה אשר אני אומר אותו,

אלא משהו יותר נסתר ונעלה שהיא תורה מאת השם ומה שקיבלה קיבול שלם מבלי

שיחקור בשכלו ויתחכם והוא מעולה ממי שהתחכם וחקק.

זה מרקר.

משפט הזה למרקר אותו כי זה בדיוק הפוך מהרמב"ם.

כי הרמב"ם אומר שצריך לחקור בשכל כמה שיותר וגדול יותר החוקר מאשר המקבל בלי

באמונה תמימה.

אבל רבי יהודה הלוי אומר מה פתאום,

להפך.

שימו לב:

מי שקיבלה קיבול שלם מבלי שיחקור בשכלו ויתחכם הוא מעולה ממי שהתחכם וחקק.

אז יש פה שתי גישות,

שתיהן נכונות,

תלוי באיזה נושא,

תלוי באיזה דבר,

אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

אך מי,

תראו עכשיו מה הוא יורד על מי שחושב אחרת,

מי שיצא מאותה המדרגה הנעלה אל המחקר,

מי שיצא ממדרגה של האמונה תמימה והלך...

לו הבנות נכונות ותפיסות טובות.

אז זה זה מה שאומר רבי יהודה הלוי.

יפה,

אמר הכוזרי,

הפלאת החבר במה שדימית,

אלא שהראש וחושיו לא שמעתי להם דימוי ולא לשמן המשחה.

הוא ממש עקב אחריו על הכול ומצא שני דברים:

הראש,

מה עשית עם הראש?

מה זה הראש?

ומה זה ושמן המשחה למה הוא נמשל בגוף האדם?

אמר החבר,

הנה עיקר החוכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב,

והם עשרת הדיברות וענפיהם והיא התורה לצידו.

ספר תורה שיש מושג שנקרא ספר תורה שבארון או שבמקדש.

זה ספר תורה שכתב אותו משה רבנו.

משה רבנו כתב שלושה עשר ספרי תורה לפי מה שחז"ל אומרים ביום האחרון של

חייו הוא כתב שלושה עשר ספרי תורה,

שזה דבר פלא.

איך אפשר לעשות את זה?

אני לא יודע.

אפשר לעשות את זה בנס מאת השם.

תשאלו סופר סת"ם כמה זמן לוקח לו לכתוב ספר תורה אפילו אם הוא בלי

שום עיסוק אחר.

מכניסים אותו לחדר,

אומרים לו כמו שהגמרא אומרת בשבת י"ג,

מביאים לו שלוש מאות חביות של שמן בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון ושלוש

מאות חביות של יין.

אתה יושב פטור מתפילה בציבור ואתה כל היום כותב.

כמה זמן אתה גומר ספר תורה?

תשאלו סופר סת"ם.

זה מעניין,

אני אין לי מושג כמה.

כותב יום ולילה.

הוא השאיר את הסוף,

רציתי עכשיו להגיד את זה וכיוונת לדבריי,

אשריך,

וכיוונת לדעת קטנים.

אז אם כן יש דעה כזאת.

על כל פנים כמה זמן לוקח לכתוב ספר תורה?

תעשו חשבון,

תחשבו,

תשאלו את האיי.איי.,

אולי יגיד לכם אם הוא יודע מה זה בכלל.

בקיצור אם כן רבותיי,

משה רבנו כתב שלושה עשר ספרי תורה.

שנים עשר נתן לשנים עשר שבטי ישראל והשלושה עשר נתן ללויים והלויים שמו את

זה במקדש וזה נקרא ספר תורה של המקדש שהשתמשו בו אחר כך כאשר היו

מחלוקות בנוגע למילים מסוימות בתורה איך לכתוב אותם אז קבעו על פי שלושה ספרי

תורה.

היו שלושה ספרי תורה מומחים,

אחד שכתב משה,

אחד שכתב עזרא הסופר ועוד אחד שאינני זוכר,

ועל פי הספרי תורה האלה זה היה תיקון קוראים,

זה תיקון סופרים,

לא תיקון קוראים.

זה תיקון סופרים ועל פי זה החליטו שניים מתוך שלושה.

נגיד אם כתוב פצוע דכא,

בשניים מהם כתוב בא' דכא ובאחד כתוב בה',

החליטו על פי שניים מתוך שלושה.

ויהיו בני נוח,

ויחיו בני נוח,

יש כמה דברים שיש ביניהם שינויים.

אפילו נגד התורה של משה?

בוודאי,

אחרי רבים להטות.

גם כן?

אפילו נגד התורה שמשה כתב בעצמו.

זה מפוצץ,

נכון?

לא,

וזה לא בדיוק רבים כי יש מלא תורות,

למה ספציפית אלה חשובים?

לקחו אותם כמאסטר,

כמו מפתח מאסטר.

זה מפתח מאסטר.

עשו על פי שניים מתוך שלושה.

זה תוספתא מה שאמרתי לך אבל תקרא על זה,

מן הסתם יש על זה מאמרים בתחומין.

תנסה להסתכל שמה.

על כל פנים לא על שכפול מפתחות,

בקיצור אומר,

יפה,

כמו שאמר ושמתם אותו מצד ארון ברית השם אלוהיכם ומשם משתעפות שתי החוכמות:

חוכמת התורה ונושאיה הכהנים,

חוכמת הנבואה ונושאיה הנביאים.

והם היו במדרגת היועצים המבחינים המזהירים לאומה כותבי תולדותיה והם ראש האומה.

מהתורה היא מתפצלת לשני שתי חוכמות:

חוכמת התורה וחוכמת הנבואה.

מי שאחז בשני הכובעים האלה בצורה המלאה ביותר,

השלמה ביותר משה רבנו עליו השלום.

הוא היה הנביא הגדול ביותר והחכם הגדול ביותר מבחינת...

אל תגיד לי עכשיו שלמה המלך חכם מכל אדם,

בסדר,

שהוא ידע שיחת הפלמנגו ושיחת הקרוקודיל.

עזבו אתכם עכשיו.

מדבר איתכם על חוכמת התורה כפוסק בתורה,

כחכם בתורה אין לך גדול יותר ממשה רבנו,

ונביא אין לך גדול ממשה רבנו.

ממשה זה הלך וירד וגם התפצל.

מה הכוונה התפצל?

שאחרי משה כבר כמעט לא היה אדם...

יהושע בן נון גם כן היה כמובן,

הוא גם היה חכם,

כלומר פוסק בתורה,

הכוונה פוסק בהלכות,

קובע,

ראש הסנהדרין וגם נביא.

אבל...

אתה מבין שהנבואה אצל יהושע הייתה פחות.

ממשה ומטה זה כבר מתפצל,

זאת אומרת יהיו אנשים שהצד הנבואי אצלם חזק יותר,

או אנשים שהצד חוכמת התורה יהיה אצלם חזק יותר.

בסדר?

לצורך העניין,

הרב עובדיה והבאבא סאלי.

סבבה?

בוא סתם ניקח עכשיו סתם רנדומלית.

הרב עובדיה,

מה אצלו הכוח החזק ביותר?

חוכמת התורה.

אצל הבאבא סאלי,

וודאי הוא היה חכם בתורה,

פשוט,

הוא ידע את כל השולחן ערוך הכל,

אבל מה אצלו העניין היותר יותר בא לידי ביטוי?

רוח הקודש.

בסדר?

רוח הקודש שבו.

אתם מבינים?

תיקח כל עכשיו כל אדם מחכמי ישראל,

אתה רואה שזה מתפצל.

כוח נבואה ואחרי שנגמרה הנבואה אז אני קורא לזה רוח הקודש נגיד או קדושה

מסוימת,

לעומת חוכמת התורה,

שזה העיקר.

החזרה שתהיה שהנבואה והחוכמה תהיה ביחד זה יהיה משיח בן דוד.

אני אתן לך,

כפי שמתואר בישעיה פרק י"א,

מדובר בבן אדם,

בסדר?

ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה,

והריחו ביראת השם,

ולא למשמע אוזניו יוכיח ולא למראה עיניו ישפוט.

קיצור,

מדובר על אדם סופר טנקר,

משהו לא נורמלי שיש לו גם את חוכמת הנבואה וגם את חוכמת התורה.

בסדר?

זה משיח.

הוא לא יהיה יותר ממשה.

יש יש דעות,

יש אומרים שיותר ממשה,

לא ניכנס כרגע.

אבל בגדול זה ממשה זה מתפצל,

אנשים שיותר בכוח הנבואה ואנשים שיותר בכוח התורה.

לכן גם הרמב"ם כותב ומדגיש שאין לנביא יכולת לפסוק בתורה על פי נבואה.

אם יבוא נביא ויגיד,

כה אמר השם,

מברכים על שניצל מזונות,

למרות שהוא צודק,

אבל אנחנו נשאל אותו,

מנין לך?

אם הוא לא יגיד סיבה הלכתית,

שזה נעשה להדבק ולא להשביע וזה או שזה נעשה לתוספת טעם בשניצל וכולי,

אם הוא לא יתן טעם על פי הראשונים והשולחן ערוך,

אנחנו נגיד לו,

אדוני הנביא,

אנחנו אוהבים אותך מאוד אבל אתה לא יכול לפסוק הלכה,

עד שתדבר כמו איש הלכה.

לעומת זאת,

אם הנביא יבוא ויגיד לנו,

כה אמר השם,

לכו תכבשו את העיר צור,

בסדר?

אומר לנו נבואה מאת השם ואנחנו יודעים שהוא נביא והתקבל עלינו כנביא ועבר את

כל המבחנים ובחנו אותו וראו שהוא נביא,

וכתוב שאסור לבחון אותו יותר מדי,

אבל אחרי שבחנו אותו על פי מה שהתורה קובעת שהרמב"ם כותב איך בוחנים נביא,

אני זוכר את שניכם שאתם צריכים להעיר הערה מסוימת,

תכף נראה.

אבל הרמב"ם כותב שצריך לבחון אותו.

איך בוחנים נביא?

אתם יודעים?

למדתם קצת?

איך בוחנים נביא?

בודקים אותו במה?

בודקים אותו רק בדבר עתידי.

כלומר,

תגיד לנו משהו שיקרה.

אם הוא יגיד ביום רביעי בשעה שתים עשרה בצהריים שתי חסידות יעברו מימין לשמאל

בשעה שתים עשרה בצהריים בדיוק.

הגיע יום רביעי שתים עשרה בצהריים ורק חסידה אחת עברה,

או שזה היה בשתים עשרה ודקה,

שתי חסידות.

יכול להגיד תשמע שתים עשרה ודקה,

נו,

תשחרר.

שום דבר,

מיתתו בחנק.

למה?

אסור לו ליפול מדבר אחד מדבריו.

כי לנחש גם אומות העולם יכולים לעשות כל מיני ספקולציות ולהגיד כן,

אני יכול להגיד ביום חמישי הקרוב יהיו פה אלפיים איש,

נכון?

סתם זה זה לא נבואה,

זה ידיעה.

אז אם כן,

ואם הוא יטעה אפילו בדבר קטן,

הרמב"ם אומר מה ההבדל בין מגידי עתידות אצל הגויים,

חוזים בכוכבים לבין נביא השם?

שאצלו לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב.

דבר אחד אסור לו ליפול.

אבל אצל אומות העולם הם אומרים בכללי ואתה אומר יואו איך הוא זיהה את

זה,

הוא ידע את זה,

בסדר,

אבל הוא פספס פה ושם,

אבל מרוב ההתלהבות אנשים לא שמים לב לפספוסים.

בסדר?

אז אומר הרמב"ם זה חייב להיות חד.

זה נביא.

נביא חייב להיות מדויק והוא לא יכול לפסוק בהלכה.

אז ממשה רבנו והלאה זה התפצל.

עכשיו הערה של רגב והערה של ישי.

כן.

איך הרמב"ם יודע שמשה רבנו היה הכי גדול בחוכמה של התורה?

כי הוא נתן לנו את התורה,

הכל מתחיל ממנו.

משה קיבל תורה מסיני,

הוא מוסר התורה.

הקדוש ברוך הוא בחר בו לתת את התורה ומה שהוא אומר זה דבר השם.

יכול להיות שמבחינת ההיקף יש מישהו שיותר חזק ממנו.

לא כתוב שארבעים ותשעה שערי בינה.

כן,

כתוב,

חז"ל אומרים לנו שהוא הגיע לטופ.

אפילו דבר ששלמה רצה לדעת ולא ידע,

משה ידע.

'ויקחו אליך פרה אדומה',

רק אתה תדע את טעם פרה אדומה,

ואחרים לא ידעו את טעם פרה אדומה,

אפילו שלמה.

למרות ששלמה יכול להיות שהוא ידע,

לא יכול להיות,

אני אומר את זה אפילו כמעט בוודאות,

ידע חוכמות העולם החיצוני אולי יותר ממשה.

יכול להיות.

ידע שיחת חיות וזה,

אולי משה לא ידע.

אבל בתורה,

משה.

כן.

אמר רבי עקיבא?

יפה,

אתה רוצה להקשות ממנחות דף כ"ט.

תגיד כן.

יפה.

אז אם כן,

אני חוכשב שהגמרא הזאת היא גמרא יותר בפן האגדתי שמטרתה להראות את התפשטות התורה

שבעל פה.

אני אסביר לכם מה הוא הקשה פה.

הגמרא במנחות דף כ"ט מציירת איזשהו ציור,

איזשהו מעין כביכול סרט כזה,

שמשה רבנו מגיע לבית המדרש של רבי עקיבא.

יושב מאחורה.

אתה מבין שזה אגדתי,

זה לא פשט.

יש מפרשים שאומרים ששמה באמת רבי עקיבא היה.

בסדר,

בסדר.

וכן,

וישב מאחורה ושמע את הדו-שיח של רבי עקיבא עם התלמידים,

ואמר אני לא מבין מה הם אומרים.

ואז משה רבנו אמר:

אם יש לך אדם כזה,

אתה נותן תורה על ידי?

תן את התורה על ידו.

ומה הקדוש ברוך הוא ענה לו?

שתוק,

כך עלתה גזירה מלפניי.

אתה מבין שיש פה למה אתה עונה ככה ולמה,

אתה מבין שיש פה מסר,

זה לא כפשוטו.

משה רבנו לא היה בבית המדרש של רבי עקיבא.

אוקיי?

ככה שלא תתבלבל.

יש פה,

כמו שהרמב"ם הרי אומר שהרבה מאגדות חז"ל,

רובם,

לא יודע אם עכשיו להכריע כמה אחוזים,

מטרתם להעביר מסר.

הם עשו את זה באופן ציורי שכביכול משה רבנו נכנס,

הם עשו את זה באיי איי,

בסדר?

זה לא היה.

אלא באים להגיד לך כמה התפשטות התורה שבעל פה נעשית על ידי רבי עקיבא

עד כדי כך שכביכול משה רבנו היה שומע את רבי עקיבא והוא לא מבין

מה הוא אומר.

זה לא יכול להיות.

משה רבנו הוא אבי כל התורה כולה,

וכל ההתפשטות,

הרי כנגד זה יעמוד כנגדך מאמר חז"ל האומר שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש,

נו תמשיך אותי,

כבר נאמר למשה רבנו בסיני.

ולכן יש מפרשים שאומרים שמה שרבי עקיבא עשה זה לא היה מהדברים האלה,

יש מפרשים שאומרים,

נראה לי אפילו מהראשונים,

תמצא,

תגיד לי,

זה לא פשט.

אלא זה מראה לך שהאגדה במנחות כ"ט היא אגדתית,

היא לא כפשוטה,

אלא באה להעביר מסר על המעוף של רבי עקיבא,

על החידושים שלו,

לאן בן אדם,

לאן תלמיד חכם יכול להגיע.

אבל ברור שמשה הקיף את הכל.

בואו נמשיך.

יש לנו את שניכם הערתם הערות,

נהדר,

אפשר להמשיך.

אמר הכוזרי:

הכל טוב ויפה,

אם כן אתם היום,

שוב פעם הוא נותן,

תמיד הוא נותן לו עקיצה.

פעם הוא נתן לו עקיצה על זה שהוא לא עולה לארץ ישראל,

עכשיו מה העקיצה?

פעם אחת הוא אמר לו על העקיצה על חטא העגל,

מה נשאר בכם אחרי החטא הגדול הזה?

פעם שנייה הוא אומר לו למה אתה לא עולה לארץ?

ואומר לו מצאת מקום חרפתי חבר.

ועכשיו הוא אומר לו היום,

היום זה אז בגלות,

ולפני שכמובן גם היום לפני שיש לנו בית מקדש:

'אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב'.

אגב מה זה שמן המשחה?

הוא ענה על השאלה מה זה ראש ומה זה שמן המשחה?

שאלנו שאלה ולא קיבלנו תשובה.

כנראה ששמן המשחה זה הנבואה,

והראש זה התורה.

מה זה הראש במשכן?

ארון הברית.

למה לא המנורה?

כי לדעת רבי יהודה הלוי,

התורה הכתובה והמסורה לנו,

המסורת יותר חשובה מהחקירה.

המנורה יותר מציינת את החקירה,

וארון הברית מציין את הקבלה והמסירה.

לכן הראש לפי שיטת רבי יהודה הלוי יהיה ארון הברית.

אם נשאל את הרמב"ם,

אני לא יודע אם זה נכון מה שאני אומר,

אני משער,

אם נשאל את הרמב"ם יגיד לך שהמנורה זה העיקר.

כי המנורה לפי מה שהנצי"ב מסביר ועוד,

זה חוכמת התורה וזו החקירה וכולי.

הוא אומר שבעה קני המנורה זה שבע חוכמות,

והנר המרכזי האמצעי זה חוכמת התורה,

וחכם תלמיד חכם צריך שיהיה לו את כל החוכמות,

את כל הידיעות וכולי.

אז רבי יהודה הלוי נתן את הדגש,

הפרוז'קטור,

יותר על ארון הברית,

התורה המסורה בידינו,

וכנראה,

אני לא יודע,

צריך לבדוק את זה,

הרמב"ם יותר.

יגיד שהמנורה היא יותר כלי מרכזי שהיא אור התורה שבעל פה והחקירה של האדם.

זה הראש,

לא?

הלב זה הראש?

איך איך?

הלב זה הראש?

מה אני,

סליחה,

סליחה,

סליחה,

אתה צודק,

צודק,

סליחה,

טוב שתיקנת אותי.

הלב שזה העיקר אצל רבי יהודה הלוי,

תודה רבה יובל.

יובל זה גם אותיות יו לב.

הלב זה הארון הברית כי זה העיקר,

והראש שזה החקירה יותר,

זה המנורה.

בסדר.

ומה זה שמן המשחה?

מסתבר ששמן המשחה,

אם הוא דיבר על הנבואה כאן,

אז אולי זה השם.

אז הוא אמר לו,

אמר הכוזרי,

אם כן אתם היום גוף בלי ראש ובלא לב.

אמר החבר,

יתרה על כן,

הנה אנחנו כאשר אמרת,

אפילו לא גוף.

אנחנו אפילו לא גוף בגלות.

עם ישראל בגלות זה מצב של כמעט גוסס,

זה מצב של גוסס.

כפי שהנביא יחזקאל אומר,

אלא איברים מפוזרים במדרגת העצמות היבשות כאשר אותן חזקאל.

אבל מלך כוזרי,

אלה העצמות אשר נשאר להם טבע מטיבי החיים,

וכבר היו כלים ללב וראש ורוח ונפש ושכל,

טובים מגופים מצויירים,

פה הוא מכניס את הנצרות באבי אביה,

מצויירים מן השיש והגבס,

בראשים ועיניים ואוזניים וכל האיברים,

ולא התחברה בהם מעולם רוח חיים,

ואי אפשר שתחול בהם,

ואינם אלא דמוי וציור של אדם ואינם אדם.

אומר,

בלשון שלנו נגיד,

אם אתה רואה עכשיו פסל של דמות אדם ממש אחד לאחד,

אתה חושב שזה בנאדם,

ממש דמות אדם.

אבל זה פסל גמור,

זה פסל.

לעומת זאת לידו יש אדם גוסס,

בסדר?

עוד שנייה הוא מת.

אומר,

מה רב המרחק ביניהם?

הוא אמנם הוא גוסס,

אבל כבר חלה עליו העניין האלוקי והוא עבר,

נגעה בו השכינה,

היה בו את כל הדברים הטובים,

הוא,

יש בו חיות!

או לפחות עכשיו גם אם החיות היא ממש ממש עומדת להיגמר,

אבל הייתה בו חיות.

לעומת זאת,

הפסל הזה,

כמה שהוא נראה יפה ויזואלית,

אבל הוא כלום ושום דבר,

הוא כאבן דומם.

אז האומות העולם שהם נראות לנו עכשיו גם כשישראל בגלות,

אומות העולם נראות לנו שמחים ופורחים ועושים חיים,

כן?

אבל זה גופות מתות,

כי השכינה לא שרתה עליהם מעולם.

וישראל באומות,

איברים מפוזרים,

אין להם בכלל גבורה,

אין להם המלכה,

אין להם כלום,

אלה היה בהם,

נגע בהם אלוקים נגע בהם פעם אחת כבר.

היה בהם כבר את ההשראת השכינה.

אז גם אם עכשיו זה לא רואים את זה,

זה מאוד מאוד חלוש וקלוש,

אף על פי כן זה הרבה יותר טוב אדם גוסס מפסל שאין בו ממש.

זה מה שהוא מתכוון.

נמשיך עוד קצת.

אמר החבר הנה אומות המתות אשר רצו להידמות לאומה החיה,

לא יכלו להשיג יותר מדמיון חיצוני.

הקימו בתים לאלוקים ולא נראה בהם לאלוקים אות,

פרשו והתנזרו כדי שתיראה להם נבואה ולא נראתה.

חטאו מרו והרשיעו ולא ירדה עליהם אש מן השמיים ומגפת פתאום כדי שיתאמת שהוא

עונש מאת האלוקים על אותו המרי.

כלומר,

כשאנחנו נענשים זה סימן לזה שהשם שורה בנו,

שהשכינה שורה בנו.

על מה אתה נענש?

אנחנו נענשים על כך שאנחנו לא עושים את רצון השם.

אז אכפת לו מאיתנו,

מפריע לו שאנחנו לא בסדר.

אבל אומות העולם גם אם תרשיע וגם אם תצדק,

מה ייתן לך אדם כי רשעה וכי צדקה?

הקדוש ברוך הוא הוא מפעיל אותם על פי הטבע,

הם הולכים על פי חוקי הטבע.

זה נכון שיש מושג הזה כי לא שלם עוון האמורי עדנה,

אולי ייתכן שזה דווקא בענייני עריות ועבודה זרה.

זה שני דברים שמכעיסים את הקדוש ברוך הוא גם אצל הגויים.

ברגע שהודגשה סאתם,

זה כמו סדום,

כן?

וגם עניינים של עושק,

זה גזל,

דברים כאלה.

אבל אם אנחנו לא שומרים שמיטה,

כן?

כל ימי השמה תשבות,

זה למה?

כי לא שמרתם שמיטה.

מה שמיטה?

מה זה קשור?

אצל גויים יש שמיטה?

אין.

אצלנו יש חוקים נוספים,

מעבר לדברים הבסיסיים של גזל,

עריות והשחתה מבחינת בן אדם לחברו,

שזה דבר בסיסי שזה קשור לעולם,

לשבע מצוות בני נוח.

יש אצלנו דברים נוספים.

אי שמירת שבת מובילה לחורבן הבית,

לפי מה שמסבירים בספר ירמיהו,

החתם סופר מסביר את זה.

אי שמירת שבת,

אי שמירת שמיטה,

דברים שהם יותר גבוהים מדברים בסיסיים של גזל,

עריות והשחתה מוסרית שבין אדם לחברו.

אני מסיים,

ראיתי את השעון,

הכל בסדר.

אומר,

נסיים רק את לב,

את פסקה לב.

נפגע ליבם,

רצוני לומר אותו הבית אשר הם מכוונים אליו ולא השתנה מצבו,

אלא מצבו משתנה לפי רובם ומיעוטם,

כוחם וחולשתם,

פירודם והתחברם על דרך הטבע והמקרה.

באומות העולם עובדים לפי הטבע.

אנחנו כאשר נפגע ליבנו,

ליבנו אשר הוא בית המקדש,

אבדנו.

כאשר יתוקן,

נתוקן אנחנו,

בין שנהיה רבים ומעטים ועל איזה מצב שיהיה,

כי מאחדנו הוא האל החי והוא מנהיגנו ומחזיק בידינו במצב הזה שאנחנו בו בפירוד

ובפיזור.

שכוייח.