Subscribe
Share
Share
Embed
.
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. *חזרות מלאות חיבה* — התורה חוזרת חמש פעמים שונות על עניין בניית המשכן כדי לבטא את החיבה היתרה שרוחש הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, כפי שמסביר *רבנו בחיי*.
2. *דאגת המלך לבנו* — המדרש ב*ויקרא רבה* מדמה את הקדוש ברוך הוא למלך השואל ללא הרף על שלומו של בנו, מה שמעיד על השגחה פרטית וקשר אישי עמוק.
3. *נתינה דרך עשייה* — בניגוד למשל בו המלך נותן לבנו, ב*משכן* הקדוש ברוך הוא מבקש מעם ישראל לתת; זאת משום שהנתינה הגבוהה ביותר היא לאפשר לאדם ליצור ולעמול בעצמו.
4. *עצמאות רוחנית כחסד* — על פי *הרמב"ם* בהלכות מתנות עניים, הדרגה הגבוהה במצווה היא עזרה שתאפשר לעני לעמוד על רגליו; כך ב*משכן*, השיתוף של ישראל בבנייה הוא החסד הגדול ביותר.
5. *סגולת קידוש החודש* — המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, "החודש הזה לכם", מעניקה לסנהדרין את הכוח לקבוע את לוח הזמנים ולשנות סדרי עולם, כביטוי להיותנו *ממלכת כוהנים*.
"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
שלום וברכה. פרשתנו פרשת ויקהל ממשיכה לדבר על עניין בניית המשכן. רבנו בחיי בתחילת הפרשה שם לב לכך שהציוויים על בניית המשכן הם רבים. הציווי הראשון מופיע בפרשת תרומה, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. לאחר מכן בפרשת כי תשא מופיע עוד ציווי, ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וכולי. בפרשתנו פרשת ויקהל התורה שוב חוזרת על העניין של הציווי, הפעם כאשר משה מצווה את עם ישראל, וכך כתוב: קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', זהב והכסף ונחשת. בהמשך הפרשה, כאשר עם ישראל מתחיל לעבוד בפועל, אומרת התורה: ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן וכולי. ולבסוף בפרשת פקודי אומרת התורה: ויביאו את המשכן אל משה את האוהל ואת כל כליו. חמש פעמים אומרת התורה וחוזרת על ציווי המשכן ועל עשייתו עד גומרו. אומר רבנו בחיי, החזרות הללו אינן דבר של מה בכך. יש בהם ביטוי ורמז לחיבתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. דבר דומה נמצא בפרשת בהעלותך. שם אומרת התורה, וזה לשון הפסוק: ואתנה את הלויים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש. חמש פעמים מוזכר הביטוי בני ישראל בפסוק אחד, להורות על חיבתו של המקום. וכך אומר המדרש, לשון המדרש בויקרא רבה: למה זה דומה? למלך ששלח בנו לבית הספר. כשבא, שאל: אכל ברי? שתה ברי? דמך ברי? כלומר אם הוא ישן ונח בני. אזל ברי לבי ספרא? אתא ברי מבי ספרא? דהיינו, כמו שהמלך דואג לבנו ושואל בשלומו ורוצה לדעת כל רגע ורגע מה הוא עשה, לאן הוא הלך, האם הוא אכל, האם הוא שתה, האם הוא נח כמו שצריך, כך הקדוש ברוך הוא כל הזמן דואג לעם ישראל ומנסה לעשות לטובתם. אבל ישנו הבדל קטן בין המשל לבין הנמשל. כי במשל המלך כל הזמן דואג לתת לבנו, לתת לו אוכל, לתת לו שתייה, לתת לו מנוחה, לראות אם הוא הגיע, לראות אם הוא הלך. ובפרשיות המשכן לא מדובר לכאורה על נתינה שהקדוש ברוך הוא נותן לעם ישראל או מעניק להם דבר מה. אולי אפילו הפוך: ויקחו לי תרומה. דהיינו, הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל: אתם עכשיו תתנו. תתנו זהב, תתנו כסף, תתנו נחושת. כל אחד ייתן מממונו, ייתן מעצמו. מי שיכול לעמול, מי שיכול לעבוד, ייתן את זמנו ויקדיש ממרצו ומכישרונותיו לבניית המשכן. כלומר לכאורה אין כאן נתינה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל אלא הפוך, עם ישראל הוא זה שצריך לתת, לעמול ולהשקיע. אבל באמת הדברים ידועים, אין כאן סתירה ואין כאן דבר והיפוכו. ידוע הדבר שכאשר אדם דואג לחברו בוודאי הדאגה יכולה לבוא לידי ביטוי בנתינה שהוא נותן לו. אבל ישנה דאגה גבוהה יותר. הדבר מזכיר את דברי הרמב\"ם המפורסמים בהלכות מתנות עניים, דרגות הצדקה שישנן במצוות הצדקה. בוודאי מי שנותן צדקה לעני עושה אתו חסד ועושה אתו דבר גדול, אבל ישנה דרגה אפילו גבוהה יותר מזו, כאשר אדם נותן הלוואה, לא מתנה. נותן לעני סכום כסף ואומר לו: לך ותעשה עם זה מסחר, לך ותקים עם זה עסק, לך תעשה עם זה דבר שתוכל בעזרתו לעמוד על הרגליים. כאשר האדם בא ולא רק נותן מתנה חד פעמית לעני, אלא עוזר לו במלוא מובן המילה לעמוד על רגליו, הדבר הזה מבטא בצורה הטובה ביותר את עניין הדאגה, החמלה והאהבה שהוא אוהב את חברו. ייתכן שהדבר הזה גם בא לידי ביטוי בפרשה שנקרא בשבת, פרשת החודש: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. רש\"י המפורסם אומר שזו המצווה הראשונה שנצטוו בה עם ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. מה כל כך מיוחד בדבר הזה? הרי מדובר כאן בעצם במצווה שקשורה לקידוש החודש. מה מיוחד בקידוש החודש? יש עוד הרבה מצוות בתורה, מדוע דווקא להתחיל בקידוש החודש? והדברים ידועים, שמי שמקדש את החודש הם בית הדין, סנהדרין. הם מקדשים את החודש. ולכאורה סנהדרין תפקידם הוא לדון את העם, מערכת משפט, וכל אומה ולשון יש לה מערכת משפט כדי לדון את האנשים, כדי לעשות סדר. אבל בעם ישראל הסנהדרין, בית הדין, הוא משהו הרבה יותר מעבר לעניין של עשיית משפט. בית הדין, הסנהדרין, הם קובעים את החודש. הם קובעים מה תהיה השנה, מתי תהיה השנה, מתי יהיו החגים, מתי יהיה פסח ואחריו כל המועדות. לא רק לשפוט את העם ולעשות צדק, לא רק רשות שופטת אלא רשות מחוקקת. דהיינו, הסנהדרין יש להם את הכוח העצום של קביעת לוח השנה. הקדוש ברוך הוא כאשר הוא נגלה לעם ישראל, כאשר הוא מבשר להם שהם יצאו ממצרים, הוא נותן להם את המצווה, את מצוות קידוש החודש. בעצם אומר להם: אתם לא עם כשאר העמים. אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אתם יכולים לשנות סדרי בראשית, אתם יכולים להחליט מתי יהיו המועדות. אפילו הם מזידים, אפילו הם שוגגים, אומרת המשנה בסנהדרין. עם ישראל הוא העם הנבחר, והייתם לי סגולה. יהי רצון שנדע ונעריך את החיבה הגדולה שמחבב אותנו הקדוש ברוך הוא. לשמוח בכל הטוב שהוא נותן לנו, לשמוח ולהלל בכל התשועות והניסים שהוא עושה עמנו בימים אלו בזמן הזה, והלוואי שנהיה ראויים לכך.