הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. השגחה תלויה בשכל — לפי הרמב"ם, ההשגחה האלוהית אינה דבר שרירותי, אלא היא פועלת ביחס ישר למידת הדבקות השכלית של האדם בבורא.
2. השגחה מינית בבעלי חיים — בעלי חיים אינם זוכים להשגחה פרטית על הפרט; הקדוש ברוך הוא משגיח רק על המין (הסוג) שלא יכחד, בעוד הפרט נתון לחוקי הטבע.
3. השכל כצינור להשגחה — בני האדם זוכים להשגחה פרטית בזכות השכל. מי שנוטש את הקשר השכלי-רוחני עם ה', ממילא נעזב למקרי הטבע.
4. ייסורים כחוסר שמירה — רעות הפוגעות באדם אינן תמיד עונש אקטיבי, אלא תוצאה של הסתלקות השמירה האלוהית, המותירה את האדם חשוף לפגעי הטבע.
5. דבקות מתמדת — אפילו אצל הצדיק, השמירה פועלת רק בזמן שדעתו על ה'; ברגע שדעתו מוסחת לענייני העולם הזה, הוא הופך נתון לחוקי המקרה.
6. תרגול הכוונה — קניית ההשגחה דורשת תהליך של אימון מעשי, המתחיל בריכוז בקריאת שמע ומתרחב בהדרגה לכל תחומי החיים.
7. השגחה אינה ידיעה — אין לטעות ולחשוב שהעדר השגחה פירושו חוסר ידיעה; הרמב"ם מדגיש שה' יודע הכל, גם את הדברים שאינו משגיח עליהם באופן פעיל.
8. הכרעת האחרונים — בעוד שרוב הראשונים הלכו בשיטת הרמב"ם, האחרונים (בהשפעת הארי והבעל שם טוב) הרחיבו את מושג ההשגחה לכל פרט בבריאה.
9. שותפות האדם בעולם — שיטת הרמב"ם מעניקה משמעות רבה לעשיית האדם; מכיוון שהעולם מתנהל בטבע, על האדם לפעול, לרפא ולבנות כשותף לבורא.
10. שלילת ה"מקרה" כפשוטו — למרות קיומו של הטבע, התורה אוסרת לראות בצרות "מקרה" (קרי); על האדם להבין שהוא היה חשוף לטבע בגלל ריחוקו הרוחני.
שיעורי הרב יצחק ג'מאל שליט"א בישיבת כרם ביבנה
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
אנחנו ממשיכים פה בסוגיית השגחה פרטית,
השיעור השני והאחרון,
כי אפשר לדבר על הנושא הזה הרבה מאוד,
אנחנו רק את עיקרי הרעיונות כבר אמרנו פעם קודמת,
עכשיו אני הולך קצת להרחיב טיפה ולראות בפנים כל מיני דברים,
אני מזכיר רק מה שראינו,
ראינו שלפי הרמב"ם יש חמש שיטות בהשגחה פרטית מאז התגלות התורה,
יש את האפיקורוס,
יש את אריסטו,
יש את כת האשעריה,
יש את כמו החסידות אבל קצת מורחבת,
ויש את שיטת הרמב"ם,
שכלל הדברים לפי הרמב"ם,
ההשגחה היא רק במין האנושי ולא בבעלי חיים,
ובתוך המין האנושי זה תלוי בשכל שלך,
ככל שאתה יותר קשור לא-ל,
יותר קשור להשם,
יש לך יותר השגחה.
ככל שאתה בעצם זונח את השם או לא אכפת לך מהשם,
אז הקדוש ברוך הוא לא משגיח עליך,
זה תמצית שיטת הרמב"ם,
ועכשיו אנחנו טיפה נרחיב גם על בעלי חיים וגם על בני אדם ונראה גם
את הגישות האחרות.
אז אני במורה נבוכים חלק ג' פרק י"ז.
וכל מה שבא מענייני אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום ראיה גמורה שהשגחה אישית נמצאת
בבני אדם.
כן,
הרמב"ם אומר איך אני יודע שאריסטו טועה?
אריסטו הרי טען שאין השגחה בכלל,
אין השגחה פרטית על בני אדם בכלל,
כי אלוקים זה לא ברמה שלו,
ההשגחה,
זוכרים לפי אריסטו על מה יש השגחה?
רק על דברים נצחיים,
כלומר הגלגלים,
המלאכים,
השרפים,
אבל על בני אדם הואיל והם לא נצחיים הם ארעיים,
אין השגחה.
אומר הרמב"ם,
מהתורה שאני מאמין בה,
רואים שאברהם יצחק ויעקב הייתה להם השגחה כל הזמן.
אמנם שאר בעלי החיים העניין בהם כמו שראה אריסטו בלא ספק.
כן,
בזה אני מצדיק את אריסטו.
ומפני זה הייתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה,
והותר להשתמש בה בתועלתנו ככל אשר נרצה.
אומר הרמב"ם,
אם יש השגחה על בעלי חיים איך אתה יכול לרצוח אותם?
איך אתה יכול לשחוט אותם?
זה שהתורה התירה לבן אדם לקחת את בעלי החיים לשימושו הפרטי,
זה לפי הרמב"ם סימן וסיבה שאין השגחה על בעלי חיים,
שבעלי חיים הם פה בשבילך,
אבל הקדוש ברוך הוא לא משגיח בהם,
זה בניגוד לשיטות שהוא הביא שבעל חיים מושגח ואם שוחטים בעל חיים יש לו
עולם הבא,
זוכרים את זה?
והראיה להיות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה שזכר אותה אריסטו,
מאמר חבקוק הנביא.
כשחבקוק ראה צרות שעוברות על עם ישראל אז הוא אמר,
אשר עם התגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם,
אמר ה' אלוהים,
כאלו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ.
פונה חבקוק לקדוש ברוך הוא ואומר,
אתה עזבת את עם ישראל והם נהיו כמו דגים ותולעי הארץ.
מה זה כמו דגים?
דגים אין להם השגחה,
זה מה שהוא בא להגיד,
אתה מתייחס לעם ישראל כמו שאתה מתייחס לדגים,
כמו שלדגים אין השגחה גם עליהם אין השגחה.
הורה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים,
והוא אומרו ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו וכולו בחכה העלה.
ואחר כך ביאר הנביא שאין העניין כן.
כן,
מה שחבקוק אמר זה לא היה ככה,
אלא באמת השם משגיח פשוט העניש,
ולא על צד העזיבה והשכחה והעדר ההשגחה,
אבל על צד העונש להם להתחייבם בכל מה שחל עליהם,
אמר ה' למשפט שמתם וצור להוכיח יסדתו.
עכשיו אומר הרמב"ם,
יש כמה פסוקים בתנ"ך שנראים כסותרים את הגישה הזאת.
כתוב נותן לבהמה לחמה.
אז רואים שיש השגחה על בעלי חיים.
תענו לי אתם,
מה זה נותן לבהמה לחמה?
השגחה פרטית?
על המין.
מה?
אופציה,
אבל הוא לא משגיח,
הוא לא נותן,
טבע,
הטבע נותן.
נותן לבהמה לחמה נראה שהקדוש ברוך הוא נותן בעצמו.
אז התשובה הזכרנו שבוע שעבר שגם לפי אריסטו שאין השגחה על בעלי חיים,
על המין יש השגחה.
כלומר הקדוש ברוך הוא מעוניין שיהיו פילים בעולם,
שיהיו נמלים בעולם,
שיהיו זברות בעולם,
אז הוא משגיח על המין.
אז זה הכוונה נותן לבהמה לחמה.
כן ישראל.
אפשר להגיד לפי הספורנו שהבאת לנו בשיעור היום,
שנותן לבהמה לחמה נותן אוכל לבהמה שהיא תעבוד את האדם.
כן,
אבל אוקיי,
אז הכל לצורך האדם.
אומר הרמב"ם,
ולא תחשוב שזו דת תסתור אותו אומרו נותן לבהמה לחמה,
ואומרו הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם,
ואומרו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון,
ומאמר חכמים יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים,
והרבה כמו אלו המאמרים הנכתבים והנמצאים,
ואין בהם דבר סותר דעתי זה,
כי אלו כולם השגחה מינית ולא אישית,
וכאילו מספר פעולותיו בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו וזה מבואר נגלה.
כלומר אתה לא תמצא,
ככה הרמב"ם אומר,
אתה לא תמצא בפסוקים שהקדוש ברוך הוא משגיח על פיל ספציפי,
שהקדוש ברוך הוא משגיח על הבמבי הספציפי.
אין דבר כזה.
הקדוש ברוך הוא משגיח על כלל המינים.
אז "נותן לבהמה לחמה",
מה הכוונה?
שהקדוש ברוך הוא דואג שבעלי חיים ימשיכו להתקיים.
אבל אתה שואל אותי עכשיו הכלב שלך,
או שיש אנשים קשורים לכלב שלהם כמו לתינוק שלהם,
אז הכלב הזה יש לו השגחה,
אין דבר כזה.
הכלב הספציפי הזה.
ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא,
זה הזכרנו גם שבוע שעבר,
מאומרו "על מה הכית את אתונך".
פה אני אומר סוגריים,
הרמב"ם שיטתו שצער בעלי חיים דאורייתא יש המון דעות בראשונים מאיפה זה נלמד.
שיטת הרמב"ם מאיפה זה נלמד?
פרשה הבאה,
"על מה הכית את אתונך".
זה אחד הדברים המעניינים,
כי אין שם ציווי על צער בעלי חיים.
זה בלעם הכה את האתון והמלאך הוכיח אותו על זה,
ומזה הרמב"ם לומד הלכה כביכול.
וזה מכוונת התורה,
והוא על דרך ההשלמה לנו,
שלא נלמד מידת אכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת.
כלומר אין פה עניין של השגחה,
יש עניין של אתה תתנהג כמו שצריך.
אבל נכון לכם לאהבה רחמנות ואפילו באיזה בעלי חיים שיזדמן אלא לעת צורך,
כי תאווה נפשך לאכול בשר לא שתשחט בדרך אכזריות או השחוק.
לא בגלל הבעל חיים כמו שאמרתי יפה שבוע שעבר,
מצדי שאני לא אהיה אכזרי.
ולא יתחייב לי גם לפי זה הדעת השאלה לומר למה השגיח בבני אדם ולא
השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי חיים.
ואם תשאל אותי איך מישהו עבר פה שבוע שעבר אלוקים הוא מספיק גדול להשגיח
גם על בעלי חיים,
אז למה הוא לא משגיח על למה משגיח רק על בני אדם?
אומר הרמב"ם,
כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר למה נתן שכל לאדם ולא נתן לשאר מיני
בעלי החיים.
כי מענה זאת השאלה האחרונה כן רצה השם,
או כן גזרה חכמתו,
או כן גזר הטבע לפי שלושת הדעות הקדומות,
ובאלו המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה.
כלומר הרמב"ם כל הזמן לשיטתו טוען שההשגחה תלויה בשכל.
והואיל ולבעל חיים אין שכל אז אין לו השגחה.
אם תשאל למה אין לו שכל?
לזה אין תשובה.
למה השם עשה לבני אדם שכל ולאפילים אין שכל?
הרמב"ם אומר זה כך גזר חכמתו.
אין תשובה לזה.
אבל ההשגחה תלויה בדבר הזה,
זה כבר תוצאה של.
אם אין שכל אין שכר ועונש.
יש לפיל שכר ועונש?
לא.
כתוב על הכלבים שהם לא נבחו,
נכון?
ולכן מה השכר שהכלבים מקבלים?
"לכלב תשליכון אותו".
צבי,
תעשה לי טובה,
הכלב היה לו הווא אמינא לנבוח והוא התגבר?
איך אתה מבין את המאמר הזה?
אני אומר שאני מסכים שאין להם שכר ועונש בכלל.
אלא אם כן נצטרך את השכל של הבנאדם.
לכן אין להם,
נכון.
הבעל חיים,
אבל איך אני מסביר את המאמר הזה שהקדוש ברוך הוא נתן שכר לכלבים שהם
לא נבחו?
יש להם בחירה חופשית?
אז מה לתת להם שכר?
לא הבנתי,
הוא התגבר,
הוא לא נבח?
הוא רצה לנבוח ב-12 בלילה עם ישראל יוצאים ממצרים,
התאפק?
שכוייח,
שכר.
זה מה שכתוב.
תשובה,
זה לא שבאמת הכלבים יש להם שכר.
רוצים ללמד את הבנאדם,
הכל ללמד את הבנאדם.
הבנאדם כי הקדוש ברוך הוא עשה שהם לא ינבחו ואתה תלמד מזה שגם דבר
כזה תכיר לו טובה.
כמו משה עם האבן וכל הסיפור הזה,
זה לא באמת שהיה להם הווא אמינא,
זה לא...
אוקיי.
אתה רוצה להגיד משהו?
הספיק אותם בזה שלא נתן להם לנבוח אז עכשיו נותן להם...
בסדר,
זה לא בחירה חופשית,
בסוף ברור שהשם עשה את זה,
זה פשוט.
זה לא שלכלב יש בחירה חופשית.
כלב עובד לפי אינסטינקטים.
השם מנע מהם ואז אתה יכול להסביר אלף פן,
או שנתן להם שכר על זה שהוא מנע מהם או ש...
אוקיי.
והבן דעתי עד סופו והעלהו בידך שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או
ייחס לו לאות.
חס וחלילה יש אנשים שלא מבינים את הרמב"ם נכון וחושבים שאם השם לא משגיח
אז הוא לא יודע מה קורה איתך.
שטות הבל.
אומר הרמב"ם השם יודע הכל.
אנחנו מדברים על השגחה לא על ידיעה,
שני מושגים שונים לחלוטין.
ידיעה הוא יודע הכל.
השגחה הוא לא משגיח.
לא כי לא יכול,
כי לא...
אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו.
מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם שלמות אין שלמות אחריה.
אם כן כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא כפי מה שישיגהו מן
השכל ישיגהו מן ההשגחה.
זהו הדעת הנאות אצלי למושכל ולכתובי התורה.
הרמב"ם אומר זה הסברה וכתוביי התורה.
עכשיו אני חייב להגיד שאני לא חושב שלרמב"ם וגם לראשונים הוכחה שזה ככה.
היו כל מיני ניסיונות להוכיח שיש והוא דחה שעל בעלי חיים אפשר להסביר שזה
מין,
אבל שבתוך האדם זה תלוי אך ורק בשכל,
זה הרמב"ם אומר בעיקר בעיקר מסברה ומזה שעל הנביאים יש השגחה גדולה,
אבל זה הראשונים ככה סברו,
ראינו שבוע שעבר הר"ן,
ספר החינוך,
הרמב"ן,
הרמב"ם.
כנראה שזה גם מושפע מהתפיסה הפילוסופית שלהם.
בסדר,
כי ככה תכף נראה שהרבה מחכמי ישראל בעיקר באחרונים לא סברו ככה.
אז יש גמרא במסכת בבא בתרא.
פסוק בספר איוב:
"הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור".
איוב כשהוא בא בטרוניה לקדוש ברוך הוא,
הוא אמר לו למה עשית לי,
ואז הקדוש ברוך הוא התגלה אליו ואומר לו כל מיני דברים בטבע שאתה לא
יודע איך עושים אותם.
אז אחד הדברים זה "ידעת עת לדת יעלי".
אומרת הגמרא:
יעלה זו אכזרית על בניה.
בשעה שכרעת ללדת עולה לראש ההר כדי שייפול ממנה וימות,
ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה,
ואילמלא מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת.
בין רגע לרגע לא נתחלף לי,
בין איוב לאויב נתחלף לי?
איוב בא בטרוניה לקדוש ברוך הוא,
אולי שכחת אותי,
אולי התבלבלת בין איוב לאויב,
זה דומה,
אז הקדוש ברוך הוא ענה לו,
אני על הרגע הזה של האיילה אני משגיח כדי שהתינוק,
הגור לא ילך.
אז מה רואים מפה?
יש השגחה פרטית על כל יעלה ויעלה.
אז זה ממש נגד הרמב"ם,
לא?
ככה המלבי"ם מסביר את הפסוק:
עתה יספר השגחה שמשגיח על בעלי חיים בעניין הלידה.
היעלים הם שוכנים על הרים גבוהים,
כמו שכתוב "הרים הגבוהים ליעלים",
והשם השגיח בעת לידת יעלי הסלע שלא יפול הילד מן הסלע ושומר עם זאת
בל יקרה נזק לנולד,
והיעל רחמה צר ומסוכנת בעת הלידה,
השם מזמין הסיבות שתלד בנקל.
אז המלבי"ם כותב:
יספר השגחה שמשגיח על בעלי החיים בעניין הלידה.
אז איך הרמב"ם מסביר את זה?
הנה השגחה פרטית על הלידה של היעלה.
מה?
שהמין לא יכחד.
יפה מאוד.
אז זה עדיין לא ראיה כי זה יכול להיות שזה השגחת המין.
כלומר,
כל יעלה לפי הגמרא,
לא יודע מה זה אומר הנשר הזה,
אבל בעיקרון לפי סיפור הגמרא,
כל יעלה רוצה לקחת את הוולד ולזרוק אותו.
אז מה יקרה?
אם כולם יעשו את זה,
לא יהיה המשכיות.
אז הקדוש ברוך הוא רוצה לצייר שהקדוש ברוך הוא שומר על המין הזה בזה
שהוא עושה טריקים.
אז יכול להיות שזה לא על כל יעלה,
באופן עקרוני הוא שומר על ההמשכיות.
זה מה שהגמרא רוצה להגיד.
למרות שמצד האמא לא היה מעניין אותה המשכיות,
הקדוש ברוך הוא שומר על ההמשכיות מכל מיני...
אבל יש ספר שו"ת "קול מבשר",
הרב משולם ראטה,
חי לא מזמן,
מקום המדינה בערך,
והוא מביא גמרא אחרת בירושלמי שבוודאי לא כמו הרמב"ם.
הוא דוחה את דעת הרמב"ם והוא מביא ירושלמי מפורסם אני חושב שאתם מכירים בעניין
השגחה על בעלי חיים.
עיין בירושלמי פרק ט' דשביעית הלכה א' והובא בתוספות עבודה זרה דף ט"ז דיבור
המתחיל דימוס.
דרשב"י אחר דנפק מן מערתא חמא חד צד עופות שמע בת קול דקאמרה דימוס,
אשתזיבא.
כלומר כשהיה שומע בת קול שאומרת דימוס,
זה לשון רחמים,
אז העוף היה ניצול ונמלט מהצייד.
כד אמרה ספיקולא,
הוה מצטדה.
היא הייתה ניצודת.
ושמע מן דא,
אפילו ציפור קלילא מבלעדי שמיא לא מצטדא,
כל שכן בר נש.
מה כתוב בירושלמי?
שכל ציפור אם יצוד אותה או לא זה בת קול משמיים.
אם אומרים דימוס היא ניצולת,
אם אומרים ספיקולא אז היא ניצודת.
אפילו ציפור קלילא מבלעדי שמיא לא מצטדא,
כל שכן בר נש.
אז אומר ה"קול מבשר",
מה רואים מפה?
השגחה פרטית על בעלי חיים.
והוא כותב וזה בניגוד לדעת מורה נבוכים חלק ג' פרק י"ז וי"ח ששולל השגחה
פרטית בבעלי חיים בלתי מדברים,
וגם המקובלים חייבו השגחה פרטית גם לבעלי חיים אפילו צמחים ואילנות,
וכן בספרי תלמידי הבעל שם טוב וכן בביאור הגר"א לספרא דצניעותא.
אז אני כבר אומר שרובם של האחרונים,
כבר אמרנו פעם קודמת,
כל החסידות ודאי השגחה פרטית לגמרי,
הגר"א בספרא דצניעותא,
ספר קצת קבלי של הגר"א,
השגחה פרטית,
גם האר"י כנראה ככה סובר,
כן.
אולי להגיד שזה גם מצד האדם שמאותו יצוד הצייד?
או,
אז אני גם חשבתי איך הרמב"ם יתרץ את הירושלמי הזה,
ירושלמי מפורש נגדו.
אז יכול להיות שאנחנו מדברים על צייד,
נצטרך להעמיד בצייד צדיק שהצייד הוא עם השם וכדי שהוא יצליח כשהוא נמצא עם
השם אז השם משגיח ועוזר לו ויש סייעתא דשמיא ואז הוא מצליח.
כשהוא לא נמצא עם השם אז הוא לא מצליח.
יכול להיות שהרמב"ם ככה יתרץ.
זה לא דין בבעל חיים,
זה דין בצייד.
בבעל חיים אין השגחה אבל על הצייד יש השגחה.
אז הבת קול לפי הצייד יודעת אם להגיד...
זה מה שהתכוונת יצחק?
האם הוא יינצל או לא יינצל מצד האדם לא מצד הבעל חיים.
יכול להיות.
אבל אני חייב להגיד שפשט הגמרות אם אתה לומד אותם באופן חלק,
פשוט,
נורמלי זה לא כמו הרמב"ם.
צריך להגיד את האמת.
אפשר לדחוק אבל יש גם סתמא דגמרא.
כן.
הגר"א חושב כמו האחרונים בהשגחה פרטית?
ככה כותב השו"ת קול מבשר.
כידוע לך אני לא יודע קבלה כלום,
אפס,
אז אני לא יודע מה הגר"א ומה האר"י,
אני ניזון ממה שאמרו עליהם.
אז כותבים על הגר"א שהוא כמו החסידות בקטע הזה.
כותבים על האר"י שהוא כמו החסידות.
בעל שם טוב כתב בפירוש.
כל השאר אני לא יודע.
כן.
אם הרמב"ם אומר שיש השגחה שונה על בן אדם גבוה יותר ובין אדם נמוך
יותר,
אז זה אומר שלבן אדם הנמוך יותר אין לו שכר ועונש מבחינת...
לא זה לא קשור.
ההשגחה שלו זה השמירה שהשם שומר על האדם.
השכר ועונש תלוי בבחירה החופשית של האדם.
כל אדם יש לו בחירה חופשית.
זה,
השכר ועונש קשור למושג בחירה חופשית.
זה כל אדם יש לו.
ההשגחה קשורה לשמירה שהשם שומר על הבן אדם.
ממה?
מפגעים,
מדברים לא טובים.
אלה זה עונשים.
מה?
זה עונשים.
אז בעולם הזה הקדוש ברוך הוא שומר על הבן אדם מלא לקבל כל מיני
פגעים ועונשים.
אבל פגעים ועונשים,
זה עונש.
נו בסדר,
אז אדם שמור מזה,
אבל בחירה חופשית לעשות רע עדיין יש לו,
לא הבנתי.
הוא עדיין יכול לבחור אם לעשות טוב או רע.
זה לא קשור.
העונש שיקבל בעולם הבא זה,
זה הסיפור.
בעולם הזה הוא שמור,
הקדוש ברוך הוא מגן עליו.
הוא יכול עכשיו לעשות עם השמירה הזאת דברים טובים ודברים לא טובים.
כן.
מכיוון שזה נגד גמרא מפורשת,
אפשר להגיד שזה כמו בן אדם נוקף אצבעו מלמטה וכן הלאה,
שגם לגמרא הזאת הרמב"ם מתייחס.
וזה גם כמו במקומות אחרים שזה פשוט ידיעה.
אבל זה לא ממש פשט הגמרא שזה ידיעה.
אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה,
זה אומר שפועלים אקטיבית למעלה שזה יקרה.
מה זה נוקף אצבע?
נפצע.
אדם לא נפצע עד שלא מכריזים עליו מלמעלה.
מה זה אומר?
שהקדוש ברוך הוא קובע שזה יקרה.
נו,
וקובע זה השגחה.
מכריזים זה שאומרים שזה יקרה.
אומרים שזה יקרה,
זאת אומרת זה,
לא שיודעים שזה יקרה.
נראה פשט הגמרא,
הכל אפשר לעשות,
פשט הגמרות נראה שהקדוש ברוך הוא משגיח על זה.
אוקיי,
אז אני מעיר את ההערה הזאת,
כדי לדעת שרוב האחרונים והמקובלים והחסידות לא אחזו בשיטת הרמב"ם.
עכשיו מה הלכה בדבר הזה?
אני לא יודע אם יש הלכה באמונה.
אבל הרב אבינר,
אם כבר הזכרתי את זה,
הרב אבינר הבאתי אותו בסוף המאמר,
הוא כותב,
סתם בשביל ש...
כאשר נראה לנו שיש חילוקי דעות בין חכמים הראשונים לבין האחרונים,
ידוע שהלכה כבתראי,
לא מפני שהם גדולים מהראשונים,
כי וודאי הראשונים גדולים מהם לאין ערוך,
אלא מפני שהאחרונים ראו שיטות הרבה ראשונים והוכחותיהם והכריעו ביניהם.
זה נכון לגבי ענייני הלכה וכן לגבי ענייני אמונה.
למשל האדמו"ר ממונקאטש מודיענו שדברי רבי יוסף אירגס בעל שומר אמונים בעניין השגחה אינם
נכונים,
כן?
השומר אמונים הוא כמו הרמב"ם.
ורבי משולם ראטה מודיענו שדעת חז"ל בעניין השגחה על בעלי חיים אינם כדברי הרמב"ם.
זאת ועוד,
גדולי עולם אשר הודיעונו שיש השגחה פרטית מוחלטת היו בעלי רוח הקודש,
כגון ספר הזוהר,
האר"י,
תלמידי חכמי חז"ל.
לעומתם אלו ששללו אמרו זאת מכוח הסברה.
הרי זה כמו חכם אחד שמוכיח מכוח סברה אנושית שהשמש כבר שקעה,
וחכם שני מודיע שהוא ראה במו עיניו שהיא עדיין בשמיים,
שזה כמו עדות שיותר חזקה מאשר סברה.
אני לא רוצה להתייחס לשאלת הטענה הזאת,
כי זו שאלה על כל הקבלה,
בסדר?
כשיש קבלה מול פשט,
אנחנו הולכים עם הפשט בהלכה,
אבל הקבלה יודעת,
הקבלה ראתה בעיניים.
לא יודע,
כרגע לא...
זה שיעור בפני עצמו.
אבל הרב אבינר אומר שהכרעה כמו אחרונים בענייני אמונה,
לא כולם מסכימים איתו.
צריכים לדעת את זה,
לא כולם מסכימים איתו.
אני אמרתי שאין לזה הרבה נפקא מינה.
חשוב להכיר את השיטות ולהיות מחובר להשם ואז ממילא יש לך השגחה.
אבל מי צודק,
ממי אתה לא...
כאילו מי אני שאני יכריע עכשיו בין השיטות?
אני כן מסכים שרוב האחרונים הלכו בשיטת החסידות,
וזה התפיסה המקובלת היום.
רוב הראשונים,
כמו שראינו שבוע שעבר,
בתפיסה הקודמת,
יכול להיות שזה הושפע מהפילוסופיה של אריסטו ומכל מיני דברים.
אז שוב,
לא מכריע,
מציג את השיטות,
זה המטרה של השיעור.
כן.
אבל ראשונים כמו הרשב"א,
הרמב"ן וכדומה שהיו מקובלים,
לא הלכו על פי השיטה...
נכון,
נכון.
והם לא היו גם פילוסופים.
כן.
לא יודע,
לא יודע מה להגיד לך.
לא חושב שמישהו יכול להצביע ולהגיד בוודאות זה ככה.
כי זה דבר שהוא...
מנסים להביא ראיות לפה ולשם,
לא חושב שלמישהו יש ידיעה שזה ככה בוודאות.
זה משהו שהוא...
אוקיי.
ב...
עכשיו אני מתקדם קצת ברמב"ם בפרק י"ח,
שמה הרמב"ם מדבר,
כמו שהזכרנו שבוע שעבר,
אבל אמרתי היום זה הרחבה של שבוע שעבר,
על ההבדלים שיש בין בני אדם בהשגחות שלהם.
אמנם ומה שנמצא מן השכלים האישיים,
ומה ששפע על ראובן שמעון לוי ויהודה,
ואחר שהוא כן התחייב לפי מה שהזכרתי בפרק הקודם,
כי איזה איש מבני אדם שהשיג מן השפע הוא חלק יותר גדול כפי הכנת
החומר שלו וכפי התלמדותו,
תהיה השגחה עליו יותר בהכרח.
אם הכל תלוי בשכל,
ושוב הרמב"ם אומר שהחיבור לאלוקים זה דרך השכל,
ככל שאדם פיתח את השכל יותר,
ואת המידות כמובן,
אז הוא יותר קרוב להשם,
אז השם יותר קרוב אליו.
אם ההשגחה היא נמשכת אחר השכל כמו שזכרתי,
ולא תהיה אם כן השגחה אלוקית בבני אדם כולם בשווה,
אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושית זה על זה.
ולפי איזה היו נתחייב בהכרח שתהיה השגחתו בנביאים עצומה מאוד,
ולפי מדרגותם בנבואה,
ותהיה השגחה.
השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם וישרותם,
אחר שהשיעור ההוא משפע השכל האלוהי הוא אשר שם דבר בפי הנביאים והוא אשר
יישר מעשיהם הטובים והשלים חוכמת החסידים במה שידעו.
כלומר,
גם בתוך הנביאים יש רמות,
ולפי הרמה של הנביא במידות שלו,
בשכל שלו,
בחיבור שלו לאלוקים,
ככה ההשגחה עליו יותר גדולה.
אמנם,
הסכלים והממרים,
כפי מה שחסרו מן השפע ההוא,
היה עניינם נבזה,
וסודרו בסדר שאר אישי מיני בעלי החיים,
נמשל כבהמות נדמו.
ומפני זה היה קל להורגם.
אבל ציווה בו לתועלת,
וזה העניין הוא פינה מפינות התורה ועליה בניינה.
אומר הרמב"ם,
שאם יש בני אדם שהם סכלים וממרים,
אז בעניין הזה הם כמו בהמות.
אני חושב שסכלים הוא מתכוון לרשעים,
לא לאחד שאין לו הרבה שכל ועושה את המקסימום שהוא יכול,
אז הוא בסדר.
אבל אם יש אחד שהוא סכל או ממרה,
אז אין לו,
ולכן אין לו השגחה עליו,
ולכן היה קל להורגם.
מה זה היה קל להורגם?
מה זאת אומרת ומפני זה היה קל להורגם?
כל מיני ציווים על להרוג אנשים רשעים,
כי הם לא פה,
בעניין הזה כמו בעלי חיים.
כי אין השגחה עליהם,
הם רחוקים מהשם.
ואז הם לא בשבילם נברא העולם,
אתם צריכים להבין,
לפי הרמב"ם נברא העולם בשביל השגות אלוקיות,
בשביל להתקרב להשם.
אדם שהוא לא שם,
אז אין לו תועלת לעולם.
כאילו,
אז אם הוא מזיק,
אז צריך להרוג אותו.
שוב,
לפי כמובן שלא יהיה פה אי הבנות,
הכוונה מה שהתורה אמרה והכנענים וכל הסיפורים האלו.
כן.
וראוי לומר,
על שהשגחה באיש מבני אדם כפי מה שהוא,
הסתכל איך סיפר על ההשגחה בפרטי ענייני האבות ובעסקיהם ובשימושם על מקניהם וקניינם ומה
שידעם השם מחבר השגחה עליהם.
לאברהם נאמר 'אנכי מגן לך',
ונאמר ליצחק 'ואהיה עמך',
ונאמר ליעקב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך'.
פה הרמב"ם רוצה להגיד על זה משהו,
שיש אדם שיגיד:
אני לא חכם,
אני לא מוכשר,
אני לא גאון.
אז מה איתי?
אז מה תפקידי בעולם?
התשובה שכל אדם לפי שכלו צריך לממש את ה-100% שהוא יכול,
במידות הטובות שלו ובשכל עד כמה שהוא יכול.
והשם איתך ברמה שלך.
זה מה שמצופה ממך,
זה מה שהוא רוצה ממך.
אז כל אחד קיבל מנת משכל או לפי דרגא דיליה,
לפי תפקידו.
זה לא עכשיו אם אין לי את הגאונות של איינשטיין,
אז אין לי מה לעשות פה בעולם.
לא,
לכל אדם יש לו להתקדם ולמצות את הפוטנציאל שלו,
ולפי זה ההשגחה תהיה עליו,
במידות הטובות ובשכל כמו שלמדנו בשמונה פרקים.
כן.
הרמב"ם פה מסתכל על ההסתברות של העולם,
אז אנשים שצדיקים מתים פחות בגיל מסוים?
צדיק,
הוא צריך להיות...
עוד מעט נראה בפרק נ"א,
הרמב"ם אומר שהצדיק יש לו שמירה רק כשהוא נמצא עם השם.
כמה אנשים כאלו אתה מכיר?
שנמצאים עם השם כל הזמן?
כשאדם נמצא עם השם כל הזמן,
אז לפי הרמב"ם יש לו שמירה.
וזה הסיפור של דוד המלך,
שהוא ממש ממחיש את זה.
מה תגיד לי,
אז למה צדיקים מתים היום?
כי הם לא עם השם כל הזמן.
דרך אגב,
זה התשובה של הרמב"ם,
אנחנו אולי נעשה שיעור על הרע בעולם,
אבל 'צדיק ורע לו' המון המון פלפולים איך צדיק רע לו,
אז גלגולים,
עניינים,
הכל יכול להיות נכון.
לפי הרמב"ם התשובה היא פשוטה,
הצדיק הוא מושגח רק כשהוא עם השם.
גם הצדיק הוא לא 100% עם השם,
הוא לא 24/7.
יש רגעים שהוא לא עם השם,
ואז הוא ניתן לטבע,
ואז הטבע יכול לפגוע בו.
זה כאילו הופך את העולם להרבה יותר טבעי ממה שאנחנו חושבים.
לכן כשהצדיק לא עם השם,
אז אין לו את ההשגחה המיוחדת ואז הוא יכול להיפגע באיזה תאונה או יכול...
כן.
אבל זה לא שהשם נגדו כשהוא לא צדיק.
זאת אומרת,
הוא מושלך לטבע.
נגיד חצי מהזמן הוא כן צדיק,
חצי מהזמן הוא כן עם השם.
זה אומר שחצי מהזמן הוא לא עם השם והוא טבעי.
זאת אומרת שצדיקים עדיין אמורים להיות פחות למות מאנשים רגילים שלא עם השם בכלל.
למה?
אבל יש תמיד שלבים,
נגיד כואב לו עכשיו או שהוא זקן,
שהוא כבר לא יכול להיות עם השם כל הזמן,
ואז הוא כבר ניתן למקרה ואז הוא הגיע לגיל 95 וצריך למות.
במקרה הזה,
זאת אומרת הוא פחות זמן במקרה מאשר בן אדם רגיל שלא עם השם.
כן,
אבל עכשיו תופסים אותו,
יש כאילו זמן שהוא צריך למות בטבע.
כל עוד הוא עם השם,
אז זה מגן עליו.
ברגע שהוא לא עם השם,
אז הטבע פשוט כאילו...
הטבע צריך למות בגיל 95,
אז הוא עם השם אז הוא מחזיק עד 97,
אבל באיזשהו שלב כבר לא יהיה לו כוח ואז מה יקרה?
הוא יוציא את הדבקות שלו והטבע יעשה את שלו.
ככה הרמב"ם מסביר את המוות של הצדיקים.
טוב,
אנחנו פה למטה.
איפה אנחנו?
'ואמנם הסכלים הממרים' אמרנו שככה קל להורגם.
וראוי לומר על שהשגחה באיש איש מבני אדם כפי מה שהוא,
הסתכל איך סיפר על ההשגחה בפרטי ענייני האבות ובעסקיהם ובשימושם על מקניהם וקניינם ומה
שידעם השם מחבר השגחה עליהם,
לאברהם נאמר 'אנכי מגן לך',
ונאמר ליצחק 'ואהיה עמך',
ונאמר ליעקב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך'.
אני רק אדגיש פה שלפי הרמב"ם עיקר עיקר ההשגחה שיש לאדם זה השמירה,
שהקדוש ברוך הוא נמצא איתו ואף אחד לא יכול לפגוע בו ואף אחד לא
יכול לגעת בו,
'אנכי מגן לך',
'ושמרתיך בכל אשר תלך'.
ונאמר לאדון הנביאים 'כי אהיה עמך וזה לך האות',
ונאמר ליהושע 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך'.
וזה כולו מבואר השגחה עליהם כפי שלמותם.
ונאמר בהשגחה על החשובים והחסידים ועזיבת הסכלים 'רגלי חסידיו ישמור'.
רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו כי לא בכח יגבר איש.
יאמר כי שלום קצת אישי המין מן המכות והמקרים ונפול קצתם בהם אינו לפי
כוחותם הגופניים והכנותיהם הטבעיות.
הוא אומרו כי לא בכח יגבר איש,
אבל הוא לפי שלמות וחסרון.
כלומר קרבתם אל השם או ריחוקם ממנו.
ומפני זה הקרובים אליו בתכלית השמירה ורגלי חסידיו ישמור.
והמרחוקים ממנו מוכנים למה שיקרה להם.
אומר הרמב"ם יש פסוק כזה:
רגלי חסידיו ישמור.
מי שהוא חסיד אז השם שומר אותו.
ורשעים בחושך ידמו.
וריחוקם ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש כהולך בחושך שאין ספק שיכשל.
ולמה בהשגחה לחסידים גם כן שומר כל עצמותיו,
עיני השם לצדיקים,
קראני ואענהו,
המון פסוקים שהשם שומר עם מי שהוא איתו.
זאת אומרת הבאנו איזה עניין פה לזכור?
לומר ההשגחה על בני אדם כפי שהוא שלמותם וחסידותם.
עכשיו אני רוצה להעלות שאלה.
בשבוע שעבר אם אתם זוכרים הרמב"ם הציג את חמש השקפות ההשגחה,
ובהשגחה כשהוא פתח את ההשקפה שלו הוא אמר שפשוט וברור שלפי תורת משה כל
מה שאדם נענש עליו זה משמיא.
אין מקרה.
כל דבר שאדם מקבל עונש,
מקבל סבל,
זה משמיים.
ככה הרמב"ם אמר.
מי שלא מאמין לי,
הבאתי את זה שוב.
בחלק ג' פרק י"ז שכל הבא לבני אדם מן הייסורים,
כך הוא פתח,
או מה שמגיע להם מן הטוב,
האדם היחיד או הציבור,
הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק שאין בו עוול כלל.
ואנחנו סוברים שכל המצבים האנושיים הללו הם כפי מה שאדם ראוי לו.
וחלילה לאל מעוול ואינו מעניש אדם אלא אם כן היה חייב עונש.
מה קשה עכשיו?
המשפט הזה אומר שכל פיפס שקורה לבנאדם,
בין טוב או בין רע,
זה משמיים.
זה משמיים.
הכל זה אין עוול,
אין מקריות ואין הכל השם עושה.
נו,
אז איך זה מסתדר עם כל מה שאני אומר עכשיו?
אני אומר שהבנאדם שנתון למקרה,
אז הטבע...
זה לא השם עושה לו את הרע,
זה הטבע.
ופה הרמב"ם אומר שיסוד האמונה שכל דבר שקורה לבנאדם זה מהשם.
אתם מבינים את השאלה או לא?
לחזור?
כן?
לא?
בערך?
אלי?
בסדר?
כן?
אז אולי הרמב"ם אומר...
אתה בא לענות?
כן.
אוקיי.
אולי הוא אומר שאין כזה דבר מקרה,
לפחות לפי ההבנה שלנו.
אולי יש לי רעיון על מה שהרמב"ם אומר שזה השגחה ומה זה מקרה.
אז אני חושב שכשהרמב"ם אומר השגחה זה אומר שפע או דברים טובים.
שיש את ההשגחה הוא מקבל את הדברים הטובים,
יש פחות השגחה הוא מקבל יותר דברים רעים.
כשפחות...
הרמב"ם אומר כשפחות השגחה הוא נתון למקרה.
זה פחות השגחה.
אבל אני חושב שכשמרמב"ם אומר שזה מקרה,
זה פשוט אומר שדברים רעים יכולים לקרות לו,
לא שזה רנדומלי כי רנדומלי...
אז זה משמיים או לא?
הכל משמיים,
רק פשוט כשהרמב"ם אומר שזה פחות השגחה זה אומר פשוט פחות דברים טובים ויותר
דברים רעים.
אבל זה מהשם הרע או לא?
מהשם?
או שזה פשוט הוא מסתלק והטבע עושה את שלו?
לא,
כי הטבע זה גם מהשם.
המקרה זה משהו רע קורה לו,
זה הכוונה.
אוקיי,
כן?
כשאדם רחוק מהשם מגיע לו שהטבע ישלוט בו.
מה מה?
כשאדם רחוק מהשם...
יפה מאוד.
אז יש מאמר שאני מאוד ממליץ לקרוא,
אמת שני מאמרים של הרב שמואל אריאל בישיבת עתניאל.
אז הוא כתב שני מאמרים על השגחה פרטית ושם אני פשוט מצטט אותו כי
אני חושב שזה דברים חשובים.
הוא מביא את הסתירה הזאת והוא כותב:
אך אין זו סתירה בדברי הרמב"ם.
אכן כאשר אדם חוטא ומרוחק מן הקדוש ברוך הוא פוגעים בו מקרי העולם ורעותיו,
אך זה עצמו הצדק ומה שראוי לאותו אדם.
שהרי במצבו הירוד אינו זכאי להשגחה אלוהית אלא ראוי לו שיהיה חשוף למקרי העולם.
לא בהכרח כל רעה שתפגע בו נשלחה עליו במכוון מן השמיים אלא ייתכן שזה
מחמת הטבע,
אך כל מה שיפגע בו פוגע בו בצדק שכן אילו היה צדיק ושרוי בדבקות
מלאה היה ניצל מן הרעה הזאת.
זה בעצם מה שאלי אומר.
האדם שהוא מושגח הקדוש ברוך הוא נמצא איתו כל הזמן.
וכשהקדוש ברוך הוא מסתלק ממנו,
אז זה...
זה בא מהשם.
זה לא בא מהשם לפי ה...
בצורה אקטיבית.
אבל זה מה שנגזר עליו כי אתה לא קרוב אליי,
אז אני מסתלק ואז קורה לך מה שקורה.
אז זה הכל לפי החשבון האלוקי.
החשבון האלוקי אומר שמי שקרוב אליי אני אשמור אותו.
מי שלא קרוב אליי אני לא אשמור אותו.
אז אדם שלא קרוב אליי אני אזרוק אותו ל...
למה שצבי אומר,
אזרוק אותו לדברים הרעים והם קורים כביכול ממני בצורה עקיפה.
אז הוא כותב פה:
זה לא בטוח אקטיבי משמיים,
אבל זה בסוף תוצאה מזה שאין עליך שמירה.
וכך אומר הרמב"ם באגרותיו שמעשיו הרעים של זה גרמו לו אלו הרעות ואילו היו
מעשיו שלמים היו מרחיקים ממנו הפגעים.
אכן החטא הוא הגורם לרעה,
אך הקשר בין החטא ובין הרעה אינו בהכרח ישיר שהרע נשלחה לאדם כעונש על
מעשיו,
אלא פעמים רבות הוא עקיף.
הרעה באה מחמת טבע העולם,
אך היא פוגעת באדם זה משום שאינו שלם במעשיו ולא היה זכאי כעת להשגחה
מלאה והגנה.
בסדר,
יש הבנה פשוטה שאדם עושה רע,
השם מעניש אותו,
שורף אותו.
אומר רב שלמה אריאל,
דעת הרמב"ם,
זה לא עובד ככה.
אדם עשה רע,
אז השם מסלק את ההשגחה ואז הוא נתון למקרה ובא הברק ופגע בו ובאה
המכונית ופגעה בו.
אין שמירה עליו.
אז זה מהשם או לא מהשם?
ברור שזה מהשם,
אבל זה מהשם בצורה עקיפה,
לזה הוא מתכוון.
באופן דומה נראה להסביר גם את דברי הרמב"ם הלכות תעניות.
מפורסם,
תמיד אומרים את זה לפני הצומות.
מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא,
שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו,
ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו,
שימו לב,
אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקראת במקרה,
הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף צרה צרות אחרות.
הוא שכתוב בתורה:
והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי.
כלומר,
כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו,
אם תאמרו שהוא קרי,
אוסיף לכם חמת אותו קרי.
מה קשה ברמב"ם הזה?
הוא אומר,
אלא אם הם יאמרו דבר זה ממנהג העולם,
אז אוי ואבוי,
דרך אכזרית.
אבל יכול להיות שזה מנהג העולם.
הרמב"ם עכשיו אמר לנו שיכול להיות דברים שבאים ממנהג העולם.
אז הרמב"ם אומר,
אם אתה תגיד כשבאות עליך צרות זה מנהג העולם,
אוי ואבוי לך.
לכאורה סתירה ברמב"ם.
תשובה,
אומר הרב אריאל פשוטה,
דברים אלו מנוגדים לחלוטין לדברים שהבאנו לעיל.
לכאורה הרמב"ם קובע כאן שבהכרח הצרה מתרחשת כעונש על חטא ולא במקרה.
אולם כשנתבונן בלשונו של הרמב"ם,
לא נאמר כאן שהצרה לא נגרמה מחמת מנהג העולם והמקרה.
הרמב"ם רק כותב שאם יאמרו דבר זה מנהג העולם אירע לנו ואני אומר ולא
נעשה עם זה כלום,
הרי זה גורם להם לדבוק במעשיהם הרעים.
אבל אינו שולל את עצם האפשרות שאולי באמת הצרה באה מחמת מנהג העולם.
דהיינו,
כאשר אדם חוטא ואינו מושגח,
אכן ייתכן שיפגעו בו צרות מחמת מקרה העולם.
אך על האדם לא להסתפק באמירה 'זה מנהג העולם',
אלא עליו להתבונן בסיבה לדבר,
מדוע הוא חשוף למקרה העולם,
משום שהוא מרוחק מן הבורא.
לפיכך הלקח מן הצרה הוא שעליו להתקרב לבוראו,
כך ייכנס תחת השגחה אלוהית.
זאת אומרת הבעיה היא שאדם אומר זה מקרה.
אין מה לעשות.
וממשיך עם החיים שלו.
אומר הרמב"ם,
יכול להיות שזה מקרה.
אבל למה המקרה פגע בך?
כי אתה לא מספיק קרוב להשם.
אם היית קרוב להשם,
המנהג לא היה פוגע בך.
ולכן הרמב"ם לא מתנגד לזה שיכול להיות מנהגו של עולם.
הבעיה היא בתפיסה מה קורה עם זה מנהגו של עולם.
אתה צריך להבין שזה מנהגו של עולם פוגע בך כי אתה לא בדרגה של
השגחה.
ולכן מה תעשה עם זה?
תתקן את המעשים שלך.
אבל אם תגיד זה ככה ואין מה לעשות,
אז זו הבעיה.
הבעיה של הרמב"ם זה לא עם המשפט 'מנהגו של עולם' אלא שבן אדם תולה
את זה בזה שזה מנהגו של עולם ולא מתקן את עצמו.
אתה צריך להגיד זה מנהגו של עולם,
אבל למה אין לי השגחה?
כי אני גרוע,
כי אני ירוד.
אז תתקן את עצמך.
ואם לא תעשה את זה,
דרך אכזרית.
זה הסבר שלו ברמב"ם.
טוב,
אנחנו חייבים להתקדם כי אחרת לא נסיים.
אני רוצה להמשיך לפרק נ"א.
הרמב"ם כותב את פרקי ההשגחה שלו,
י"ז,
י"ח ונ"א.
בפרק נ"א כותב הרמב"ם,
אמרנו שהצדיקים נבדלים זה מזה בהשגחה לפי דרגתם,
ואני אומר אפילו הצדיק עצמו ההשגחה עליו היא לא כל הזמן אותו דבר.
כשהוא עסוק עם השם,
כמו שאמרנו,
השגחה עליו מאה אחוז.
כשהוא לא עסוק עם השם,
אין השגחה עליו.
אומר הרמב"ם בחלק ג' נ"א יש שם הערה בסוף הפרק.
כל מעשי העבודות הללו,
כמו קריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות,
אין תכליתם אלא לאמן אותך בעיסוק בציווייו יתעלה על פני העיסוק בענייני העולם הזה.
ואתה כאילו מתעסק בו יתעלה על פני זולתו.
זה מזכיר את המשפט רבי חנניה בן עקשיא אומר,
רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,
לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
מה?
למה אם הוא רצה לזכות,
למה הוא הרבה תורה ומצוות?
תן לי שלוש מצוות ונגמור סיפור.
מה התשובה?
הוא רצה לזכות מלשון לזכך.
הוא רצה שתהיה קשור אליו כל הזמן.
איך הוא יעשה את זה?
הוא הכניס מצוות ותורה בכל מקום שאתה הולך שאתה תמיד איתו.
אתה עכשיו בכרם שלך,
אתה חושב על כלאיים.
אתה עכשיו מלקט את השיבולים,
אתה חושב על לקט.
כל דבר שאתה עושה,
אתה עם השם.
וגם בלימוד תורה כמובן.
אבל העניין הוא חיבור של האדם להשם כל הזמן.
ואם אתה מתפלל בהנעת שפתיך כאשר אתה פונה אל הקיר וחושב על משאך ומתנך,
וקורא בתורה בלשונך בעוד לבך עוסק בבניין ביתך בלי להתבונן במה שאתה קורא,
וכיוצא בזה כל אימת שאתה עושה מצווה אתה עושה אותה באיבריך כמו החופר בור
באדמה או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן למשמעות אותו מעשה,
לא מי הוא מקורו ולא מה תכליתו,
אל תחשוב שהשגת תכלית,
אלא תהיה קרוב למה שנאמר עליהם:
קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם.
כל הרעיון של המצוות והתורה לפי הסבר זה מקבל משמעות יותר גדולה,
היא לחבר אותך לאל.
ואם אתה עושה את הדברים מן השפה ולחוץ,
מתפלל ככה,
עושה מצווה ככה,
זה לא מחבר אותך.
כי עיקר החיבור זה בשכל,
זה בלחשוב על מה שאתה עושה,
מה המשמעות של מה שאתה עושה.
מכאן החל להדריך אותך לצורת האימון,
הרמב"ם פה עושה תרגילי אימון,
אימון.
איך כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת.
הדבר הראשון שתטיל על עצמך הוא לפנות את דעתך מכל דבר כאשר אתה קורא
קריאת שמע ומתפלל.
ואל תסתפק בכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון,
ובתפילה בברכה ראשונה.
כלומר תתחיל בקריאת שמע ושמונה עשרה.
תתרגל בזה כמה שנים ככה הרמב"ם אומר,
שבזמן הזה תהיה רק עם השם.
כאשר דבר זה יעלה בידך לגמרי ויתבסס במשך שנים,
הטל על עצמך לאחר מכן שכל אימת שתקרא בתורה או תשמע אותה,
שלא תחדל מלפנות את כל כולך וכל מחשבתך להתבונן במה שתשמע או תקרא.
כן,
שלב ב',
בלימוד,
בסדרים.
אין דיבורים,
אין מחשבות אחרות,
אתה רק עם השם.
כשגם דבר זה יתבסס,
שלב ג',
למשך תקופה,
הטל על עצמך שמחשבתך תהיה תמיד זכה ממחשבות אחרות בקריאתך את כל שאר דברי
הנביאים,
לא רק בתורה,
ואפילו בכל הברכות,
ותתכוון בהם להתבונן במה שתבטא בשפתיך ולבחון את משמעותו.
לאחר שתתחזקו בך אותן העבודות ומחשבתך בהן בעת עשייתן תהיה נקייה ממחשבה בדבר מענייני
העולם הזה,
הטל על עצמך אחר כך להסיג את מחשבתך בצרכיך ובמותרותיך,
וככלל תסיג את מחשבתך במילי דעלמא רק בזמן אכילתך או שתייתך או בהיותך במרחץ
או כשאתה מדבר עם אשתך או בניך הקטנים או כשאתה מדבר עם המון העם.
כלומר תצמצם את זה רק לזמנים האלה,
הדברים הטכניים שאתה צריך לעשות,
אבל כל שאר הזמן הרי מצאתי לך זמנים ארוכים וממושכים לחשוב בהם בכל מה
שתצטרך מענייני הקניין וניהול הבית ותיקון הגוף,
אך בזמני המעשים התורניים אל תעסוק במחשבה אלא במה שאתה עושה,
כמו שביארנו.
כשאתה מתבודד לבדך כשאין איש איתך,
וכשאתה ער על מיטتك,
תישמר מכל משמר מלהפעיל את מחשבתך באותם זמנים יקרים בשום דבר אחר מלבד אותה
עבודה שכלית,
שהיא ההתקרבות להשם והעמידה לפניו באופן האמיתי שהודעתיך,
לא באופן של התפעוליות דמיוניות.
זוהי לדעתי התכלית שיוכל להשיג איש מאנשי החכמה המכשיר את עצמו לכך בצורה זו
של אימון.
בקיצור הרמב"ם אומר,
בהתחלה תתחיל בקריאת שמע ותפילה,
תתקדם ללימוד תורה,
סדרים,
תתקדם גם לנביאים,
ברכות,
תתקדם לזה שכל הזמן הפנוי שלך אתה תהיה עם השם.
ורק בזמנים...
בהמשך הוא אומר שיש דרגת האבות,
דרגת האבות ומשה,
רק ארבעה אנשים אומר הרמב"ם הגיעו לדרגה שגם כשהם עסוקים בעולם הזה,
בענייני העולם,
באכילה,
בשתייה,
בדיבור עם אנשים,
השם איתם והם עם השם.
הרמב"ם קורא לזה "אני ישנה ולבי ער".
אבל זו דרגה שהוא אומר אני לא מצפה ש...
לא שלזה אפשר להגיע בקלות,
אבל הוא אומר זה כבר דרגת...
כן.
מה זה המשפט לא באופן של התפעוליות דמיוניות?
כלומר לא לדמיין דברים שהם לא נכונים.
הרמב"ם שם כותב שלפעמים אדם חושב שהוא עם השם,
אבל הוא חושב שהשם זה פסל חס וחלילה.
קודם כל הוא צריך לדעת מה זה אלוקים בתפיסה לפחות הבסיסית.
אבל אם אדם כל הזמן מדמיין משהו והוא חושב שהוא עם השם,
אז הוא לא עם השם.
אני תמיד מביא את הסיפור הזה שבקהילה שלי היה איזה מישהו,
שהוא היה בקומה רביעית,
מסורתי.
הוא אומר לי הרב אין לי מרפסת סוכה,
אבל אני עושה סוכה תחת גג,
אני מרגיש את אלוקים,
אני מרגיש את השכינה,
אני מרגיש את...
אז אמרתי לו בסדר העיקר שלא תברך.
לכם אני אומר לא יקום ולא יהיה,
שטויות,
אין דבר כזה.
אין דבר כזה להרגיש אורות אלוקיים בסוכה שהיא לא כשרה.
אין.
גם אם אתה עושה סוכה כשרה,
אני לא יודע אם יש מישהו שמרגיש,
אבל גם אם יש מישהו שמרגיש זה רק לפי ההלכות שהשם נתן.
אם אדם עושה סוכה תחת קורת גג זו לא סוכה,
הוא לא יכול להרגיש,
זה דמיונות.
הוא מרגיש,
הוא מדמיין שהוא מרגיש,
אין דבר כזה להרגיש את השם.
זה כמו שבחטא העגל הרגישו את השם,
אי אפשר להרגיש את השם.
מה שהכוזרי אמר,
מה ההבדל בין העגל לבין הכרובים?
זה גם עבודה זרה,
וזה השם ציווה,
יש התקרבות להשם,
וזה השם לא ציווה.
אז קודם כל צריך להבין מה זה אלוקים,
מה זה עבודת השם,
מה זה,
ולא בחוויות שלך או בדמיונות שלך,
זה לזה מה שהרמב"ם מתכוון.
אני יכול להרגיש את השם רק כשהוא כן עושה משהו,
לא להרגיש שאתה אומר...
אני חושב שצדיקים כן מרגישים יותר ויותר,
ככל שאדם יותר זך הוא כן מרגיש,
אני בטוח.
אבל אדם צריך להיות טהור לגמרי כדי להרגיש.
אבל יש דבר כזה להרגיש,
כן,
אני לא אומר שאין.
אבל זה חייב להיות בתנאים של השכל.
התנאים של השכל זה לפי הציווי,
לפי האמת,
ולא לפי מה שאתה מדמיין,
שזה חשוב מאוד.
כמו שאדם רוקד בשבת,
והוא רוקד כמו שאסור לרקוד,
ואומר "אני מרגיש את השם,
הנה אני מרגיש את השבת".
אין דבר כזה אדוני,
אתה עושה איסור דרבנן,
אתה לא יכול להרגיש את השם בזה.
זה דמיון,
אתה מדמיין שאתה רואה את השם.
יש הרבה אנשים שחוטאים בדבר הזה וחיים דמיונות וחושבים שמתקרבים להשם כשהם יורקים לו
בפנים.
אין דבר כזה להתקרב להשם נגד ההלכה,
אין,
לא יכול להיות.
טוב,
אז כמו שהבאנו שבוע שעבר,
הבעל שם טוב ואחרונים חולקים.
הראו לי גם שחובות הלבבות,
לא הבאתי את זה פה,
אבל גם הוא סובר שיש השגחה על כל רגע ורגע,
על כל שנייה ושנייה,
כמו שיטת החסידות.
זה נראה לי הראשון היחיד שאפשר לומר את זה.
מה שבריא בשיטת הרמב"ם,
בוא נקרא לזה ככה,
מה שטוב בשיטת הרמב"ם,
זה שהאדם מרגיש בעולם הזה שהוא פועל ושהוא עושה ושהוא יוצר.
לפי ההשגחה...
ההשגחה המוחלטת,
אז על האדם יש הרבה פחות משמעות.
האדם פשוט,
זה נראה לו שהוא עושה.
הכל זה השגחה,
הכל זה אלוקים,
הכל זה אתה סך הכל נדמה לך שאתה פועל,
אבל אנחנו מרגישים בחושים הכי בסיסיים שלנו שאנחנו כן עושים,
אנחנו כן פועלים,
אנחנו כן משנים,
אנחנו כן,
לפי הרמב"ם זה מאוד מובן,
כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא נותן לבני אדם להתנהל והוא נותן
לבני אדם לפעול.
מדי פעם הוא מתערב,
הצדיקים,
אבל באופן עקרוני הבן אדם יש לו הרבה משמעות בחיים,
יש לו הרבה עשייה,
שזה כמו שהזכרתי שבוע שעבר,
יש לזה נפקא מינות לא הלכתיות אבל בתפיסה,
כי אם החסידות וקום המדינה,
אני חושב שחלק מההתנגדות לפעול למען ציון ולעשות השתדלות ולפעול,
זה מתוך ההבנה הזאת שאנחנו ביד השם והשם כשהוא ירצה הוא יגאל אותנו.
אנחנו לא צריכים לפעול ולעשות.
ולפי הגישה,
כך אני רואה את זה,
לפי הגישה של הרמב"ם,
לא,
הקדוש ברוך הוא הוא נתן לבני אדם לפעול ולקדם את העולם והוא רוצה שבני
אדם כביכול יעזרו לו לפעול עם אל.
זה היה המחלוקת בין הרב קוק לרבי מלובביץ' בתפיסות,
האם לפעול למען הגאולה או לחכות שהשם יעשה את הכל.
אני חושב שזה קשור מאוד למושג ההשגחה.
אז הנה כתוב פה בפירוש בעמוד השלישי:
באופן טבעי אנו חשים שהעולם מתנהל על פי חוקי הטבע,
שיש לנו יכולות אמיתיות לפעול במציאות.
אנו מנהלים את חיינו בפועל על פי תחושות אלה ופועלים בדרך הטבע כדי להשיג
את מבוקשנו.
אך על פי תפיסת השגחה מוחלטת,
לחוקי הטבע ולמעשה אדם אין בעצם השפעה אמיתית,
אלא כל מאורע נקבע רק בגזירת שמים.
על פי תפיסה זו הגורמים הטבעיים הם מצג שווא המסתיר את האמת האלוקית,
העשייה האנושית אינה אלא השתדלות סמלית שאינה מועילה באמת.
אנו נדרשים לחיות בכפילות,
מצד אחד לפעול בעולם בצורה טבעית ומאידך לזכור כל העת שאין זו אמת.
לעומת זאת,
על פי גישה של הרמב"ם,
אין סתירה בין התפיסה האנושית הטבעית ובין ההסתכלות האמונית.
אכן ישנם חוקי טבע ויש לאדם יכולת פעולה במציאות.
ההשגחה האלוקית מתערבת רק במקרים מסוימים,
ואת שאר התחומים מסר הקדוש ברוך הוא לטבע ולמעשה האדם.
המאמין פועל בעולם מתוך התודעה הפשוטה והטבעית שאכן עמל זה עשוי לספק לו את
צרכיו.
האמונה אינה שוללת את התודעה הזאת אלא מכירה בה וכוללת אותה.
נראה לי אסיים עם משהו שלמדנו כבר בשמונה פרקים לגבי ספר הרפואות.
הרמב"ם אומר,
מביא פירוש שחזקיהו גנז ספר הרפואות,
אז אם אתם זוכרים הוא הביא פירוש שרש"י כתב אותו,
שזה היה ספר של רפואות וגנזו את זה כי צריך לבטוח בהשם,
לא להשתמש ברפואות.
והרמב"ם תוקף את הפירוש הזה,
ובין דבריו הוא כתב,
שזה גם קשור מאוד להשגחה,
שאם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו,
האם נאמר שהסיר ביטחונו מהשם?
כי כמו שאני מודה להשם בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני,
כן אודה לו שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה.
אז הרמב"ם אומר האדם צריך להיות שותף ולפעול בעולם,
והקדוש ברוך הוא ברא את העולם והשאיר את העולם לאדם לפעול ולעשות.
ראינו אז את הגישה של רב נחמן מברסלב,
רב נתן מברסלב,
שנגד הרופאים והכל מהשם ואם הוא רוצה הוא ירפא אותך,
וסיפרתי פה על איזה מישהו בקהילה שהיה שמה איזה בת עשר שנים לא היה
לה ילדים,
והרבי אמר אם השם ירצה הוא יתן לך.
והיא לא מוכנה ללכת לטיפולים ולא לעשות.
זה גם קשור לזה,
כי אם אתה תופס השגחה כל הזמן,
בכל מצב,
בכל,
אז אתה לא תפעל בעולם,
כאילו זה רק השם,
וכל מה שניתן זה רק להתפלל.
אבל לפי התפיסה של הרמב"ם זה לא ככה.
הקדוש ברוך הוא השאיר לאדם לפעול בטבע והוא מצפה שהאדם יעשה ויפעל,
ועל גבי זה יש את ברכת השם.
אסור לשכוח שגם לפי הרמב"ם האלוקים נמצא וצריך לפנות אליו והוא יודע והוא משגיח
על מי שפונה אליו.
כאילו יש תפיסה כזאת שהרמב"ם,
טוב,
לא כל כך מאמין.
זה לא,
מה פתאום?
הרמב"ם מאמין לא פחות,
והקדוש ברוך הוא נמצא כל הזמן והוא נוכח וככל שתנכיח אותו יותר הוא יהיה
איתך יותר.
אז אם אני מסכם רק,
לסכם את,
אז לפי מה שהרב בינדר כתב בסוף,
רוב האחרונים אחזו בשיטת החסידות,
רוב הראשונים אחזו בשיטת הרמב"ם.
אני אומר מה הלקח שאני לוקח מהרמב"ם,
ככל שאתה תהיה יותר עם השם הוא יהיה יותר איתך.
ולכן כמה שיותר להיות עם השם בזמנים הפנויים,
בכל רגע שאתה יכול,
ואז השם בוודאי גם יהיה איתך.
כוח גדול,
חזק וברוך.
טוב.