Subscribe
Share
Share
Embed
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. חיים של "הנני" — בדומה לאברהם אבינו, על האדם להיות מוכן תמיד לענות הנני לכל שליחות – נעימה או קשה – הנדרשת ממנו לטובת הכלל או מכוח ההשגחה.
2. היהלום שבכל אדם — כל תלמיד וכל אדם הוא "יהלום". תפקידו של המחנך אינו רק ללמד, אלא ללטש את היהלום הזה עד שיאיר את אורו המיוחד.
3. הימנעות מלשון הרע — הניצחון האמיתי של עם ישראל מגיע מתוך אחדות; עלינו להימנע מדיבורי לשון הרע על יהודים אחרים, ללא קשר למחלוקות פוליטיות או דתיות.
4. הניגון כמרפא — מוזיקה ושירה אינן רק תחביב, אלא כלים רוחניים המסוגלים להרים נפש שפופה, לנחם בסבל ולחזק את הרוח גם ברגעים הקשים שלפני הקרב.
5. סימן קריאה של אמונה — אמונה פירושה לחיות את החיים ב"סימן קריאה" ולא בסימן שאלה; מתוך ידיעה שמה שקורה הוא מה שצריך לקרות על פי רצון הבורא.
6. שמחה שאינה שלמה — כפי שזוכרים את הנעדרים בליל הסדר, השמחה האישית והלאומית שלנו נשארת חסרה כל עוד ישנם סבל או אובדן בתוך העם.
7. שאילת שמחה — על פי הרב שטיינזלץ, גם כשאדם מרגיש שאינו יכול לשמוח, עליו "ללוות" שמחה מתוך מעייני הישועה, שכן השמחה היא מצווה מחייבת.
שיעורים מיוחדים, ובעיקר שיחות ליל שישי המועברים ע"י מנעד של אורחים
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
ערב טוב. תכלס יום לא כזה פשוט לבוא ולדבר, וזה חלק מהבעיניים שלי לפחות, זה חלק מהציווי שיוסי משאיר לי. ערב יום הזיכרון לחללי צה\"ל ונפגעי פעולות איבה. יש את הקטע הזה של הצפירה אתם יודעים, שברגע אחד אתה עוצר, ומי שקרוב יותר ומי שקרוב פחות, יש איזה שהוא שם שמהדהד לך בראש, אתה עומד ומתייחד עם משהו, אתה חושב על משהו, אולי אומר גם פרק תהילים, גם זה בסדר, הכל טוב. כמוני כמוכם, אלא שהקדוש ברוך הוא חשב שאני צריך אחרת, ויש לי את הרגע הזה של הצפירה שעבורי זה סוג של איזה שהיא חרדת קודש, ואני מודה ומתוודה שברגע הזה אני חושב מאוד, כמו שהיה הלילה למשל. אני חושב עליו. רגע מאוד עוצמתי שאתה אומר רגע, איפה הבן אדם? לאיפה הוא נעלם? יוסי היה בן לתפארת, אח, נכד, אבא, בעל. הוא לא היה מושלם. הוא היה שלם. ואם תשאלו אותו, אם אתם מצליחים לשאול אותו עכשיו, הוא לא היה רוצה למות כגיבור, בטח לא ככה, אבל הוא חי את החיים שלו עם משמעות. ובתוך כל השקט הזה של הצפירה עולות כמה שאלות, ולמי שרוצה להתבונן פנימה, והשאלה אני חושב שהיא מאוד מהותית, בטח לכם, וזה לא קלישאתי, אתם במצב שבעוד חמש שנים, נראה לכם משהו כזה רחוק ומרוחק, חלק מכם יהיה בצבא, חלק מכם יהיה באקדמיה, חלק מכם יהיה בבית מדרש, כל אחד יהיה במקום שהוא בוחר להיות בו. והשאלה שהייתי מצפה, ואני לכל אחד מכם, תעשו איתה איזשהו סוג של התבוננות, אתם לא צריכים לענות, מה אנחנו עושים עם החיים שניתנו לנו? הם ניתנו לנו על ידי מישהו, ניתנו לנו על ידי בורא עולם, ניתנו לנו על ידי ההורים שלנו, אבל מה אנחנו באמת רוצים לעשות עם החיים שלנו? קיבלנו אותם פה, הקדוש ברוך הוא נתן לנו באמצעות ניסים, באמצעות לא יודע מה שאתם רוצים תקראו לזה. מי שלא רואה את הניסים, מי שלא ראה את הניסים עד היום, חברה תפתחו את העיניים, ניסים ענקיים קורים פה. אבל יחד עם זאת אנחנו, לפחות אני, זה היה כל החיים, מהשאני זוכר את עצמי, אני אבחר להיות שם, לזכור, להזכיר, וכשיישבתי בליל הסדר עם המשפחה, והוא לא נמצא, שאלתי אותם למה ליל הסדר? מה אנחנו עושים פה עכשיו? לא יודע, כתוב למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים, ושב תספר והגדת לבנך, כמה הוראות הפעלה, תזכור, תזכור. אז גם ברגעים האלה נזכור, נזכור שחסר פה כרגע מישהו. אתם לא יודעים, הייתם צעירים, אני לא יודע, ההורים שלכם אולי זוכרים, שנת אלף תשע מאות עד אלף תשע מאות שמונים ושתיים בכל בית בישראל היה כיסא אדומי, שמו אותו ליד בליל הסדר כיסא ריק למען כל היהודים שנמצאים בגלות ולא מסוגלים לעלות לארץ ישראל, כך קראו לכיסא הזה, כיסא אדומי, שמו כיסא. אז יש היום הרבה משפחות שנמצאות במעגל הזה שנקרא שכול, ויש כיסא. למען תזכור, מישהו חסר פה. השמחה היא לא שלמה, יש שמחה, אבל היא לא שלמה. ואני זוכר שקצת. קצת אחרי השבעה נתקלתי בכמה דברים שיוסי כתב ולא הצלחתי להבין מה הוא רצה. היינו מאוד מאוד קשורים ואני אספר לכם תכף. ובסופו של דבר הוא כותב ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, כמעט בכל סוף מכתב שלו או כל מימרא שהוא כתב זה הסייפא שלה. וניסיתי להבין ואז כלתי הדס הפנתה אותי למאמר של הרב שטיינזלץ בשנת תשפ\"ב, עשרים שנה לפני כן, יש פיגועים פה בארץ בצורה בלתי רגילה, יש יותר סליחה הלוויות מחתונה, יום יום פיצוצים אוטובוסים כל מה שאתם רק רוצים. מגיע סוכות, מגיע חג הסוכות, יש שמחת בית השואבה, יש מצווה לשמוח בשמחת בית השואבה. מה עושים? כולם נכנסים, הרב שטיינזלץ נכנס לבית מדרש, כולם מפזזים ורוקדים והוא לא מסוגל להרים, הוא לא זז. מספר אחד התלמידים, הרב קורא לו, שם אותו על הבמה ואומר לתלמידים כהאי לישנא: יש מצווה להרים לשמוח בשמחת בית השואבה, דהיינו להרים את הרגליים טפח מן הקרקע, אם לא יכול חצי טפח מן הקרקע אבל יש מצווה לשמוח. אבל בא יהודי ואומר לך אני לא יכול לשמוח, איך אני יכול לשמוח? תסתכל מה קורה במדינה, תסתכל מה קורה עם נופלים, איך אפשר לשמוח? אז אומרים לו ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, ממעיינות הישועה תשאבו. כל מעיין יש לו נביעה והוא נובע ואם אין לך תלווה משם ותעלה ותשמח כי זאת המצווה. את האמת יוסי לא חי חיים של תורה מלא, הוא גם לא חי חיים של עשייה, הוא חי גם וגם, שילב את שני הדברים יחד. יוסי גדל ברובע היהודי, בתשל\"ט נולד, ואנחנו גרים ברובע היהודי ולא באמת יש מה לעשות שם חוץ מלהחזיק את המקום, הולך ונבנה ונבנה ולאט מאוד מאוד לאט. ומגיע גיל שלוש ואין לנו מה לעשות ילדים קטנים, אין גנים, בקושי יש גנים וכאלה, ואז אשתי אומרת לי תשמע יעקב יש חוג לכינור בוא נשלח את הילד, אמרתי לה תשלחי, העיקר שיהיה לו מה לעשות אחר הצהריים שלא יסתובב סתם. והיא שולחת אותו לחוג כינור והוא מתלהב. חבר'ה תלמדו את הילדים שלכם נגינה והכל בסדר אבל לא בגיל שלוש כי זה בלתי נסבל, לא לא זה לא אמיתי, אבל הוא מאוד אהב את זה אז השתדלתי להגיע מאוחר שאני לא אשמע את כל האימונים שלו אבל יחד עם זאת ראיתי שהוא שמח על זה וזה כינור כזה קטן והוא מנסר ומנסר עם זה אבל הוא גם מצליח להוציא שירים. בגיל שמונה הוא כבר יודע לקרוא, יודע לכתוב, ואנחנו שולחים אותו לקונסרבטוריון ללמוד תווים ולהתקדם בנגינה, בינתיים הוא לומד ברובע היהודי כמו כל הילדים, לא היו הרבה, היינו בסך הכל בתחילת הרובע היינו אולי שלושים משפחות ארבעים משפחות. וככה הוא מנגן עד גיל שתים עשרה, מאוד בצעירותו ממש עם תחילת כמה שהוא התחיל להבין את עצמו. אני רק אגיד לכם, היום הייתי ב... יש שבוע שאנחנו במשפחות השכול קוראים לזה שבוע אזכרות, אנחנו לוקחים כדורים נגד אזכרות כי זה מתחיל כבר אתמול וזה היום וזה מחר וזה מחרתיים. אז היום יצא לי בהר הרצל כי כל הפלוגה הגיעה ומחר הם צריכים להיות במקום אחר אז שאנחנו נבוא. ושואל אותי אחד החבר'ה אומר תגיד, נכון שיוסי היה שונה משאר הילדים? אני שואל אותו למה? אומר לי כי הוא לא היה אדם רגיל, היה בו הרבה רוח. אמרתי לו כן, הוא היה שונה, היה בו הרבה, איך נקרא לזה? בצד החסידי, היותר כזה מעופף, כזה רוחני, הוא היה שם. יחד עם זאת הוא היה מאוד מאוד מאוד קשוב לזה שיושב מימינכם או זה שיושב משמאלכם או מאחוריכם או לפניכם, אין לי מושג איך, אבל הייתה לו טביעת עין על כל אלה שיש בעיה, שאף אחד לא מסתכל עליהם, שהם לא מעניינים את אף אחד, שהם לא משתתפים בכדורגל או לא משתתפים במשחק או במחבואים או בכל דבר אחר, תמיד הוא היה שם בשבילם. הוא היה ילד חזק, הוא היה תמיד מגן עליהם. וככה זה היה החיים שלו. וכשהתחתנתי אמרתי לאשתי, יש לנו, עשינו הסכם, אין ילד מפתח. זה היה ההסכם שלנו, אין ילדי מפתחות. או אני או היא מישהו עובד עד הצהריים, מהצהריים מקבל את הילדים בבית. זה ההסכם. ברור למי מה יותר כדאי, לי או לה? אז היא אמרה אני. אמרתי סבבה, על הכיפאק. והייתה מגיעה הביתה, ומכינה אוכל לילדים כי זה אוכל חם. יש ילדים שההורים לא היו בבית, אז זה באיזשהו שלב היה לנו איזה בית תמחוי קטן בבית, כל הילדים היו מגיעים, אוכלים כי אמא של יוסי מכינה אוכל עכשיו, אפשר לבוא לאכול, הכל בסדר ובשמחה. הוא היה שמח עם זה. בגיל 12 הוא נמצא בבני עקיבא בתוך הרובע, בגיל 12 הוא מתחיל לעשות את הצלצולים שלו, הוא מפסיק לנגן, ומגיע הזמן ללכת לישיבה ואומר גמרתי לנגן, אין לי זמן. והוא הולך לישיבת חורב, ובאמת לוקח, אני לוקח את הכינור ואני זורק אותו בבוידעם, ואני אומר כפרת עוונות, יבוא נכד, יבוא מתי שיבוא, או שאולי ירצה פעם, יאללה, נשים את זה בבוידעם. והוא לומד בישיבת חורב, ובבני עקיבא הוא הולך ומחליט ללכת להדרכה והולך להדריך גם כן שיהיה בריא באותה תקופה מהרובע היהודי, לא פחות ולא יותר, עד קריית מנחם. מי שמכיר את ירושלים, מהלך של שמונה קילומטר, לך, חורף, קיץ, גשם, אבל ללכת. שאלתי אותו למה לשם? יש לך הרבה סניפים קרובים. אומר כן אבא, שמה יש ילדים שאף אחד לא מעניין אותו ואני רוצה שהם יהיו. לימים הוא פוגש אחרי שהוא חוזר לנגן, והוא מנגן בכל מיני מקומות, לחולים, למסכנים, לפסחים, בחתונות, במה שאתם רק רוצים. הוא מגיע, וסליחה שאני עוצר כאן, יש לי עמותה שעוסקת עם חולי סרטן מגיל 20 עד גיל 40. ובאחד המקומות הייתה אחת הבנות שהייתה במצב של סוף חיים, והוא מגיע להוספיס, אני מבקש ממנו להגיע להוספיס עם עוד חבר'ה לנגן. והוא מגיע, הוא לוקח אותי הצידה אומר לי אבא מה אתה גנוב? זה חניכה שלי מבני עקיבא. והוא יושב ומנגן ומנגן ושבוע אחרי זה היא כבר לא איתנו. על כל פנים הוא גומר בכיתה י\"א, הוא מחליט שהולך לעשות את הגיבוש לקומנדו ועובר את הגיבוש, אבל לא לפני שלפני שמתגייס אומר אני לא הולך, אני חייב ללכת לישיבה לפני כן והוא הולך למעלה אדומים לברכת משה ולומד שם שנה וחצי, ואז מתגייס. נמצא במסלול הזה שנה וחודשיים. אחרי שנה וחודשיים אומרים לו אתה אחלה, לא בבית ספרנו. התגלה אצלו בעיה רפואית בצלילות, המוגלובין יורד. הוא מתבאס, כמו שכל אחד היה מתבאס. יחד עם זאת הוא לוקח, מסתכל קדימה ומחליט ללכת לסיירת צנחנים, שבעצם שם הוא משרת עד יום נפילתו. גומר את הצבא ואז הוא אומר לי, זה היה יום שני, הוא אומר אבא אני חייב חופשה, אני נוסע. אמרתי לו נסיעה טובה, לאן אתה נוסע? הוא אומר לי הודו. אמרתי לו הודו לשם כי טוב, סע לשלום, תחזור לשלום, תמצה את עצמך, תחזור, תתחיל להיכנס לחיים. הוא מגיע לאיזשהו שלב, זה היה קרוב מאוד לראש השנה, הוא מגיע לנפאל, הוא פוגש את חזקי ליפשיץ, וחזקי אומר לו באמת חב\"ד, אומר לו תשמע אתה חייב להחליף אותי. הוא אומר לו מה לי ולחב\"ד, מה אני פה? אומר לו לא לא, אתה חייב להחליף אותי, אני חייב ללכת להביא, לקנות דברים בארץ, עוד מעט חגים, אנשים צריכים להגיע לכאן, הם צריכים לאכול. בלית ברירה הוא נשאר שלושה שבועות בבית חב\"ד, מקבל את האנשים במקום חזקי, מאכילים, דואג למטבח, דואג לכל מה שיש שמה. ובאותו זמן צחק הגורל, מגיע זמר בשם אהוד בנאי, מגיע עם הכנר שלו ניצן חן, ויש הופעה מקסימה על השטח, על הנוף. ובסוף ההופעה הוא ניגש לניצן חן, אומר לו תשמע, אני ניגנתי עד גיל 14 כמעט, אפשר לקבל רגע את הכינור לראות אם אני עוד זוכר משהו? אומר לו קח. הוא מנגן, לא יודע אם אתם יודעים מה זה סקייפ, הוא מתקשר אליי בכזה התלהבות משם ואומר לי, שואל אותי אבא איפה הכינור, אני אומר לו באותו מקום ששמת אותו, שאני שמתי לך אותו לפני 10 שנים. אומר אני חוזר לנגן. אמרתי לו ברוך הבא. ובאמת חוזר, מסיים את המסע שלו, לוקח את הכינור, משדרג אותו, כי זה היה משהו כזה וצריך משהו כזה, ולוקח לעצמו מורה פרטי, ומאותו רגע לא מעניין אותו שום דבר חוץ ממוזיקה יהודית ומוזיקה עברית. כל השאר לא מעניין. והכינור היה סוג של כלי עבודה שלו גם במסגרת חינוכית, היה חלק מכלי העבודה שלו. אני שואל אותו מה קצת לפרנסתו? הוא הולך לעבוד במשרד ראש הממשלה באבטחת אישים. יוסי היה איש מאוד מצחיק, מאוד מאוד ציני ומאוד מצחיק, יחד עם זאת מאוד רציני. אני זוכר שבבית כנסת, מי שמכיר ברובע היהודי יש את בית כנסת הרמב\"ן, שמה כיסאות כאלה מתקפלות, וכל הליצנים הקטנים האלה, אני לא זוכר מה הגיל שהיה שמה, הם קונים חצי קילו פיסטוקים, מקלפים את זה, מוציאים את הכל, הולכים לכיסאות, שמים את הקליפות ככה, סוגרים את הכיסא. אנשים ברחו וכולם התיישבו וכולם פקראק, וכל אחד מסתכל איפה נשבר לו הכיסא. אנשים מבינים שהם מהליצנים ומישהו נותן לו איזה סטירה והוא בא מספר לי, אני אומר לו לא נתנו לך את זה בחינם, כנראה שהיה משהו. אז הוא צחק. כל פעם הוא הולך, הוא לומד באוניברסיטה משהו אהב, ואת מה שהוא אהב זה היה היסטוריה. והיסטוריה שלו הייתה היסטוריה יהודית. אמא שלי עליה השלום הייתה ניצולת שואה, או יותר נכון נגיד שורדת שואה. הוא חקר את זה ברמות שהגעתי למצב שפחדתי לשאול אותו בשנה אחרונה, פחדתי לשאול אותו כל מיני פרטים, כי ידעתי שהוא יעבוד כל הלילה ולא רציתי שהוא יעבוד בלילה כי יש לו מה לעשות ביום, אז הפסקתי לשאול אותו כל מיני שאלות, כי גם אני נתון בתוך הג'וק הזה. והוא לומד היסטוריה, והוא לומד לתואר ראשון, גומר, ורואה שאין מה לעשות עם זה לא באמת. ומישהו אומר לו תשמע יוסי, מחפשים מורים, אולי אתה מוכן לבוא? אומר לו תשמע אני לא מורה, לא רוצה להיות מורה, לא כלום, הוא תכנן את עצמו, הוא למד מזרח, יחד עם היסטוריה למד מזרח תיכון, כיוון את עצמו לאחד מזרועות הביטחון. אז הוא אומר לו בכל זאת תנסה אני חושב שאתה... אז הוא אומר לו בכל זאת תנסה, אני חושב שאתה יכול להתאים לי. איכשהו הוא משתכנע אבל אין לו תעודת הוראה והוא הולך ללמד בירושלים בבית ספר שנקרא ארץ הצבי. ואני לא יודע מי מכיר ומי לא, אני מקווה שאף אחד מכם לא מכיר. ארץ הצבי הוא בית ספר לילדים שאני אגיד במילים פשוטות, אף אחד לא רואה אותם, לא סופרים אותם. אחלה ילדים, מקסימים, מדהימים, באמת. אבל לא סופרים אותם, לא רואים אותם. אז הם גם כאלה, גם היום כשאני הייתי בבית ספר לפני כמה זמן הילדים יושבים בחוץ מגלגלים, אתה נכנס שם אתה מקבל בוסט של ירוק על הראש, בקושי מצליח לנשום. אבל יוסי ראה בהם סוג של יהלומים שצריך רק ללטש אותם והם יהיו אחלה יהלומים. פתחו שם ספרייה לפני כשנה והגענו לחניכת ספרייה על שם יוסי. עומד שמה בחור ומספר את הסיפור הבא: היינו בכיתה שנים עשר ילדים, כדי שנניח תפילין יוסי היה צריך לעשות שפגאט. בשביל שנגיע לבית ספר הוא היה בא עם הטוסטוס לבית, היה מעיר אותנו, מושך אותנו. היינו טרוריסטים, מיררנו לו את החיים. אבל קרה משהו מאוד מוזר, הוא לא ויתר על אף אחד. היינו שנים עשר תלמידים, אין אחד מאיתנו, סליחה יש אחד, שלא עבר תעודת בגרות, אין אחד מאיתנו שלא עשה תואר אקדמי כזה או אחר פרט לאחד. שכשיוסי לא הצליח והוא אמר לו אוקיי אז מה אתה באמת אוהב לעשות? אז הוא אמר לו אני רק כדורגל. אמר לו אין בעיה, לך לכדורגל, אבל אתה הולך לנבחרת הכי טובה שיש, תשחק שמה לא בשום נבחרת אחרת, לא סתם בחוץ בליגה לאומית. אני יודע, אני מכיר את הבחור, הוא מאמן כושר באחד מנבחרות הכדורגל, וכל שאר התלמידים, אחד מהנדס, אחד כלכלן, אחד עורך דין, אחד חשבונאי, אחד איך זה נקרא שמאי מקרקעין, וכולם אנשים מדהימים, כולם המשיכו את החיים בטוב. משמעות היא שמישהו צריך להאמין במישהו. איך אמר אחד יצחק, הוא שולח לנו הודעה: כששמעתי שיוסי נהרג סיפרתי לאבא שלי, ובדיוק שבוע לפני כן הייתי כי התחתנתי, אז לקחתי מאבא שלי את כל הדברים שהיו לי בבית להעביר אותם לבית שלי, ומצאתי פתק קטן, ובפתק היה כתוב יצחק אני מאמין בך אתה תצליח. מספר אותו יצחק הגעתי לבית ספר, באתי מחברה שלא לומדים בה לימודי ליבה, שיעור ראשון שנפלתי זה היה שיעור לשון, מה לי וללשון, אני למדתי לדבר. מה עושה המורה? אל תפריע, צא החוצה. ויוסי תופס אותי ושואל אותי מה אני עושה בחוץ? וסיפרתי לו את האמת ויוסי אומר לי תשמע, אתה תהיה תלמיד הכי טוב ושחרר אותי ודאג שאני אכנס לתוך הכיתה ושמה הייתי. אני סיימתי בהצטיינות הוא אומר את תעודת הבגרות שלי. אני לא האמנתי למה שיוסי אמר, כולם אמרו אף אחד לא יסתכל עליי אף פעם, זה לא עניין אף אחד מה אני מי אני, אבל יוסי אמר אז הוא אמר, אבל אני סיימתי בהצטיינות. יוסי גדל ברובע היהודי, כמו שאמרתי לכם, זה הילדים, אמא, סבתא, ביחד הוא שלישי מבין שישה ילדים, אלה התמונות. בעצם זה תמונה משפחתית אחרונה שנמצאת לא רחוק מכם פה בבילו. הילדים באים לבקר אותו ממש לפני הכניסה. זה בעצם עם אשתי, אמא שלו. זה היה יום רביעי שבועיים ומעט לפני שהוא נופל. אני בכלל בתל אביב והוא אומר לי אני בירושלים ואני אומר לו אני חייב לראות אותך, אתה לא נוסע. הוא אומר לי אבא אבל אני מאחר, אמרתי לו תאחר, לא מעניין אותי. ואנחנו נפגשים, אם אתם מכירים את השלטים, הוא יורד מהכביש, מכביש מספר אחת ואני יורד מהכביש ואנחנו נפגשים ליד אנדרטת הפורצים בכניסה לירושלים. זה בעצם הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו. מגיע יום, נמצא בארץ הצבי ארבע שנים, גומר את ארץ הצבי ארבע שנים והוא מחליט לעשות מה שנקרא רילוקיישן והוא נוסע לארצות הברית עם אשתו ושני ילדים לבית ספר יהודי אורתודוקסי שנקרא סא\"ר, סא\"ר אקדמיק. בית ספר יהודי אורתודוקסי, אלף מאתיים תלמידים, יושב על שפת ההדסון, מטורף. אין דבר כזה מה שאתם רואים פה, לא קיים, לא קיים שם בבית ספר הזה. כל הכיתות הן פתוחות, אופן ספייס, חצי קירות. המנהל בגלל שזה יושב על המדרון מתחת מהמעל הנהר, מעל ההדסון, מנהל יושב פה, מלא כיתות, הוא רואה את כולם, כולם רואים אותו, הכול זכוכית שקוף, שום דבר לא מכוסה, הכול פתוח, מלבד לשירותים. אפילו חדר מורים זכוכית. הוא לומד שיטות לימוד, אין קיבלת שיעורים, קיבלת, עשית, שכחת מחברת נכון? המורה שכחתי, נכון, אז שמה אין לשכוח מחברת. שמה לכל אחד יש טאבלט, עושה בטאבלט את השיעורים. לא עשית, זה לא הגיע למנהל. אם עשית זה הגיע למורה, לא עשית לא הגיע למורה. אתה יכול לספר סיפור כמה שאתה רוצה. יש שיטות לימוד כאלה ואחרות. הוא מלמד שמה עברית ותנ\"ך. ומגיע כמו שאנחנו היום פה, יום הזיכרון, ארצות הברית כמו ארצות הברית, לסמן וי, כל עוד בלבב, וי, מי שבירך לחיילי צה\"ל, וי, עוד משהו, וי, תם הטקס חזרה ללימודים. אצלו זה לא, זה לא, זה לא, זה לזכור, זה להזכיר. והוא מחליט עם אשתו שמנגנת גם כן, לעשות את השנה הבאה יום הזיכרון שיהיה משהו שיכניס ערך יהודי ציוני לתוך הראש של האנשים. וכך קורה. והם נמצאים שמה ארבע שנים. בשנה הרביעית קורא לו המנהל, אומר לו תשמע יוסי יש לי הצעה מדהימה בשבילך, רוצים אותך כסגן מנהל בניו ג'רזי. אתה לא תחסוך מאה אלף דולר, אתה תרוויח לא מאה אלא אתה חוסך מאה אלף דולר. הצעה מפתה ברמות, אין דברים כאלה. והוא אומר למנהל תשמע אין דברים באמת, הצעה מפתה, לא יכולתי לקבל משהו יותר טוב. אני אחשוב על זה ואני אחזור אליך עם תשובה. הוא חוזר אחרי שבוע והוא אומר למנהל ראביי קראוס תודה, לא. אומר לו אר יו קרייזי, אתה בסדר, אתה השתגעת? אומר לו תשמע, אני נמצא פה ארבע שנים. אני ארבע שנים לא עשיתי מילואים. כל צעד שאני הולך פה לא שייך לי. זה לא שלי. זה לא שלי, אני לא מכיר את זה. אני כל יום שאני פה אין לי את ההורים, אין לי את האחים, אין לי את האחיות, אין לי משפחה, אין לי כלום. אני את שלי פה גמרתי. והוא חוזר לארץ והוא מודיע חגיגית אני חוזר. להגיד לכם שלא לחצנו עליו לחץ פיזי מתון, אני אשקר. כי זה מאוד מאוד מאוד מפתה. ראינו את זה אצל יעקב אבינו. איך כתוב שמה בסוף? איך כתוב שמה בסוף? מה? אתה הבטחת לי, נכון. אתה חוזר. יעקב אבינו נשאר שמה, יש פיתוי, יש כבשים עקודים, נקודים, וברודים. יש יש כסף, חבר'ה, אפשר לעשות בקלות, זה הולך עובד טוב. מה יש לעשות פה? פה זה עבודה קשה. והוא חוזר. הוא לא יודע לאן הוא חוזר. אנחנו מנסים לסדר לו. והוא בוחר בשלב כזה כנראה שהייתה סינרגיה טובה לבית ספר שנקרא אורט ספניאן. אורט ספניאן הוא בית ספר בעצם מקצועי שמתחיל להתהפך לבית ספר עיוני. והוא הופך להיות מנהל הפדגוגי, סגן מנהל. לימים יהיה מנהל החטיבה ומנהל חטיבה עליונה, ומנהל את הבית ספר. אני ושלמה מתבטא בצורות כאלה מוזרות. מנהל מגיע, שבע ועשרה עומד בכניסה לבית ספר. בכניסה ישר כל ילד שנכנס, לחיצת יד בוקר טוב, מה שלומך. לא הבנתי, לא הבנתי באמת באמת באמת לא הבנתי הרבה זמן מה היה הקטע שלו בתוך הקטע הזה של החינוך. ואז הסתכלתי, הוא שלח לי כשהוא היה בארצות הברית, הוא שלח לי איזה שהוא חלק, איזה שהוא דף מספר של רב אריה לוין. ויש שמה איזה שיח בין רב אריה לוין אני חושב לבן שלו או מי שלא יהיה. הוא אומר לו תגיד לי מה אתה רואה בילד? הוא אומר לו אני רואה הילד הזה היום בא לעשות לי מהפכות פה בבית ספר, וזה בא לא מעניין אותו כלום. רב אריה אמר לו אתה טועה. אתה לא רואה, אתה לא בכיוון בכלל. אתה לא שם. אז הוא שואל אותו למה? הוא אומר לו לא. כשאני עומד בכניסה אני מסתכל בעיניים של הילד, אני מנסה להבין איך היה בבית. אני מסתכל על הרצפה ואני רואה שהנעליים שלו קרועות. אני מסתכל עליו ואני רואה שהחולצה כבר יש עליה תפרים שהם בקושי. אני בהחלט מבין את הילד. ואני חושב שזה מה שיוסי היה פריק של רב אריה לוין. זה מה שהוא ראה בילדים. מבחינתו ילד, נער, בחור, כל אחד הוא יהלום. השאלה כמה לטשת, כמה אתה מוכן ללטש. תשאלו מעבדי יהלומים יגידו לכם. כמה שאתה עובד יותר על היהלום אתה מוציא אותו יותר טוב, אתה מקבל עליו יותר כסף. וזה מה שהוא עשה. עומד בכניסה. עובר ליישוב. מגיע לארץ הוא עובר ליישוב שנקרא גבעות. גם כן יישוב. יישוב שמכיל בתוכו אנשים עם צרכים מיוחדים, שלא יהיה על אף אחד. אבל הם בני אדם. ורואים אותם. וכל אחד ביישוב, יש שם את כל הסיפור גם היום. ארבעים ושמונה משפחות. יש שמה הוסטלים של הילדים האלה. הבנים בגבעות, הבנות בלמעלה יותר ליד אלון שבות, במגדל עוז. יש להם הוסטלים. מגיעים לשם, יש להם חיות, יש להם בית קפה, הם עובדים. הם חיים. כל אחד חי בחיים שלו. אבל כל אחד מהתושבים אחראי על חוסה. הוא יקח אותו הביתה לשבת, הוא יאכל אצלם, הוא יבוא באמצע השבוע לכוס קפה או לארוחה כזו או אחרת כדי שהילדים ידעו שיש גם אחרים והם בני אדם. זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן. מווילה בריוורדייל, ארצות הברית, עובר לקרוואן. עובדתית אפשר לחיות בקרוואן. כשמגיע השמיני לאוקטובר, בשמיני, בשמחת תורה, מגבעות רואים את אשדוד, רואים את... רואים את אשקלון, ממש את כל השפלה. יש אזעקות והוא מבין כבר משהו שהוא רואה. והוא נמצא כבר בבית כנסת, והוא חוזר הביתה בריצה, לוקח את הילדים, מחזיר אותם הביתה. והוא הולך לתיק, והוא מתחיל לארוז את התיק. ואשתו הדס אומרת לו: רגע, רגע, יוסי, לאן אתה הולך? הוא אומר: אף אחד לא ישפיל את העם שלנו. היא אומרת לו: תשמע, אתה בן ארבעים וארבע, אתה חולה צליאק, אין מה לאכול בצבא. יש לך שש מאות תלמידים. לאן אתה בדיוק הולך? מה אתה רוצה לעשות? הוא אומר: אם אני לא הולך עכשיו, אני לא אסלח לעצמי לעולם. והוא פשוט אורז. הבן הגדול שלו נמצא בכלל ב, כמו שכולם הולכים שמחת תורה למקומות שאין בהם כדי לעשות שמח, והוא נמצא באור עקיבא באיזה חור. ואני במוצאי שבת מדבר איתו, והוא אומר לי: אבא, תדאג לבארי. אני לא יודע איפה הוא, תיצור, יש לו טלפון ביד, תתקשר, תבדוק איפה הוא. ואני באמת עובד חצי לילה רק כדי להביא אותו אלי הביתה לירושלים. נוסע בדרכים לא דרכים. אבל הוא כבר בגיוס. נחזור רגע אחורה. כשיוסי משתחרר מהצבא והוא חוזר, יש עשרה חבר'ה שהם חברים טובים. אחד מהם, שהוא חבר מאוד מאוד קרוב שלו מגיל שתים עשרה, אלישע מדן. הם נפגשים בבני עקיבא ומאז דרכיהם, לא שלא הצטלבו, הם היו כל הזמן ביחד. ומחליטים בעקבות בעיות שיש קיימות באזור יתיר, סוסיא, מעון, כל מה שיש שם מסביב, להקים מאחז. ומתיישבים במקום שנקרא אביגיל. הם קוראים למקום אביגיל. הם מביאים אוטובוס מרופט של דן, הם גוררים אותו למעלה, מגיעים עשרה חבר'ה, לא נשואים, לא כלום, מתיישבים בפנים. מביאים לעצמם כלב ושניים, עושים להם מטבח, עושים בית כנסת, עושים הכל ויושבים שמה כדי שהערבים לא יעלו על גב ההר ולא יהיו קרובים לא לכרמל ולא למעון ולא לסוסיא, ולאחר מכן יש את מצפה יאיר שנמצא שם במקום. ואז הוא בעצם מתגורר באותה תקופה באביגיל תוך כדי הלימודים. וכשהוא מתחתן בעצם, הוא עובר לגור בנתיב האבות. כשאמרתי לכם יום החתונה שלו היה, אני כבר לא זוכר, איזה היה לפני שבע עשרה, תשע עשרה שנה. התחתן ברמת רחל ואני מתקשר אליו, אני שואל אותו בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים, הבאתי לו את כל הדברים מהבית ואני לא יודע איפה הוא נמצא עם אלישע ועם עוד בחור אחד. אני שואל אותו: יוסי, איפה אתה? עד שהוא עונה לי, הוא אומר לי: אבא, אתה יודע שזה היום הכי שמח שלי בחיים? אני אומר לו: בוודאי. אז הוא אומר: אז אני נמצא בהדסה. אני אומר לו: מה קרה? הוא אומר: גם האנשים האלה פה במחלקה המטולוגית צריכים להיות שמחים. והוא הולך לנגן. שתקתי. מה יכולתי להגיד? קצת אחרי נפילתו התארחתי בתוכנית טלוויזיה, רחמנא ליצלן, והיה שמה את ידידיה מאיר. דיברנו על משהו, אני לא זוכר אפילו מה זה היה. למחרת אני מקבל וואטסאפ וכתוב בו כך, היא כותבת את זה בעצם לידידיה מאיר, ידידיה מאיר מעביר את זה אלי. כותבת: אני עליזה לבנון, אשת הרב דוד לבנון. וגיסה, כאן יש היסטוריה משפחתית, יצא לנו להיפגש בפגישות וכדומה. אוקיי, אתמול העלית משהו בתוכנית ורציתי מאוד לברר אם אני אוכל לדבר עם יעקב. והיא מספרת כך: בננו הבכור נחומי. זכרונו לברכה, נפטר ממחלת הסרטן לפני שבע עשרה שנה. כשלושה ימים לפני חתונתו הגיע חתן, ניגן. אני לא הייתי שמה אבל חמותי הייתה שמה, והיא שאלה את השם שלו, אמר אני לא זוכרת את השם שלו, אני רק זוכרת שהוא גר ברובע היהודי. זה מה שאני יודעת, וזה לא בעיה לברר את זה, היא אומרת, זה דבר קטן. נחומי מאוד רצה, הוא כבר לא היה כל כך איתנו, אבל הוא מאוד רצה שינגנו לו, הוא מאוד שמח, זה עשה לו מאוד טוב. וניגנו וניגנו, ושאלתי את שמו, אומרת היא, חמותי שאלה את איך קוראים לו והוא אמר, ושלושה ימים אחרי זה נחומי שלנו נפטר. והאבל והכל השכיחו, אני לא יודעת, אני לא זוכרת. רציתי להגיד לבחור להגיד לו תודה על סוף החיים של נחומי שהיו טובים. אבל היא אומרת זה לא בעיה לברר, ממש. רק תגיד לי באיזה יום הייתה החתונה שלו, מאוד פשוט. והיא מתקשרת אליי, ואני אומר לה. ואז אני לא מיסטיקן, אולי אתם תסבירו לי אחרי זה, מישהו פה אולי פה. נחומי נפטר בערב שבת קודש פרשת חיי שרה כ\"ו במרחשוון. יוסי נהרג כ\"ו במרחשוון פרשת חיי שרה ערב שבת קודש שבע עשרה שנה אחרי בדיוק. אני לא יודע להסביר, אני גם לא מנסה אפילו להסביר, אבל אלה העובדות. וזה היה החלק שלו בחיים שלו, זה לראות איך אני יכול לעשות טוב לשני. אני רוצה להקריא לכם פה משהו שאני לא עושה את זה בדרך כלל. יש לנו הרבה מחלוקות, לא סוד. ימין, שמאל, חילונים, דתיים, חרד\"לים, מה שאתם רוצים, הכל. חשבתי שאנחנו עשינו את ה... שאנחנו גילינו את הסוד הזה איך עושים את המחלוקות. אבל אז מישהו גילה לי באוזניי, כולם מכירים את השיר מעל פסגת הר הצופים, מכירים את זה? יודעים כמה בתים יש? יופי, נהדר. בואו נקריא לכם שני בתים שאתם לפעמים לא שמעתם אותם. בלב בוטח בתי לא אקים את הריסותייך, אך איך אבנה בית מקדשך אם אין שלום בין בנייך? ספרדים, אשכנזים, תימנים, פלאשים, אורפלים, גאורגים, חרדים, חופשיים, ירושלים ירושלים לא זאת חזיתי בחלום. ירושלים ירושלים בין בנייך השרינה שלום. וזה ממשיך בבית רביעי: עיר פרזות היית עיר קודשי, נשבר בך כל בריח, אך עוד נשאר בך שער סגור, זה שער המשיח. רבבות בנייך שלחוני אלייך, למסור לך את מפתחותייך. ירושלים ירושלים בה נשבעתי בשם השם, ירושלים ירושלים העיר אי פנייך אליי. אתם לא רוצים לדעת את התארוך, אבל מי שכותב את זה זה המשורר אביגדור המאירי 1886. אנשים, אני קורא לכם את זה כי מה שקרה כאן ביום כיפור קצת לפני המלחמה, זה הרבה יותר גרוע ממה שאנחנו קוראים פה. ליוסי השנה ומשהו היו קשים מנשוא. אבל כמו שאמרתי לכם, בואו נעשה רגע הפוגה, בואו נצחק קצת. יוסי היה גם איש מאוד מצחיק. ובאיזשהו שלב באחד המילואים, יש לנו קול פה? יש לנו? אוקיי, בואו נראה. הוא מתבקש לעשות רשימת שמירה, אתם יודעים, תעלה לשמירה וכולי, הוא לא מכיר את האנשים, צעירים. הבנאדם כבר היה בן 44 כשהוא נהרג, אבל אני מניח שזה היה בגיל 42 או ממש כשהוא חזר. לא זה. לא. בואו נפעיל אותו. במילוי המשימה שבשבילה נוצרת וכל המשא שסחבת כל השנים. עכשיו נחזור רגע אחורה, שנת... השנה היא 2021, תקופה של הקורונה. הסיפור עם יוסי היה באורט ספניאן. אורט ספניאן זה היה תלמידים גם כן והיו גם חברה עם תיקים פליליים. עכשיו היום אם אתה רוצה לגייס אנשים לצבא, אין, תיק פלילי לא מתגייס לצבא. תם הטקס. מה עושים? אז יש מכינות קדם צבאיות שאתה יושב שם שנה שלמה, עובר תהליך כלשהו ואז נמחק לך התיקים הפליליים. היו לו שני תלמידים כאלה והכניס אותם למכינה קדם צבאית. החברה נחמדים והם בורחים. וכשאתה בורח בדרך כלל העסק ננעל, תם הטקס. יש לך את הצ'אנס, זה הצ'אנס שלך. הלכת, שרפת אותו. יוסי חוזר למנהל המכינה שמה, מתחנן עליו שמה, אומר לו: תשמע מהרגע הזה אני אחראי. והוא נותן להם בראש, החברה איכשהו נשארים והוא מבטיח להם שכשהם מסיימים קורס מ\"כים הוא יהיה שם. השנה היא שנת קורונה 2021, אני קובע איתו בירושלים בכלל בלי שום קשר אני, אם צריכים לעשות משהו. ואני מחכה ואין שום דבר, אף אחד לא מגיע. אני מתקשר אליו, אני אומר לו תגיד מה נסגר? קבענו משהו. אומר לי: וואי אני מתנצל אבא, סליחה. מה קרה? אני שואל אותו. אומר לי: אתה זוכר את החברה האלה שסיפרתי לך שהיה להם תיקים פליליים? היום הם מסיימים קורס מ\"כים, אני הבטחתי להם שאני אהיה שם. והוא שולח לי את התמונה הזאת. שני החברה אלה בכפיר, אני יכול להגיד לכם בעדות, שני קצינים בכפיר היום. תחשבו רגע, באמת הם כבר לא תלמידים שלך, יאללה רציתם רציתם, לא רציתם לא רציתם, תתקדמו תעשו מה שאתם רוצים. אבל ליוסי זה היה חשוב. כל אחד, כל נשמה, כל בן אדם היה חשוב. ואני חושב ששתי הנשמות האלה היום. השנה 2023, שבת אחר הצהריים, דיזנגוף. מחבלים נכנסים בדיזנגוף. איש משטרת ישראל עם עוד אחד. שואפים למגע, אחד מהם נהרג, ומחסלים את המחבל שנמצא שם. ואז אחרי הסיפור של יום כיפור יוסי בא אלי הביתה, ישב עם עצמו, אני לא יודע מה היה בדיוק, אני רק יודע אני יכול לספר לכם מה היה אצלי. הוא בא אלי ואומר לי תשמע אבא, החלטתי לעשות ספר תורה על שם החלל הזה שנפל. ואני אומר לו מי זה, מה זה? הוא אומר אני לא יודע, אני יודע שהבחור הזה חתר למגע, הציל עוברי אורח, הציל יהודים, ואני חושב שמגיע לו. וב' זה יהיה נקודה שאולי תוכל לעשות משהו בין ימין שמאל, חילונים דתיים, משהו. אמרתי לו לך על זה, מאיפה אתה מביא כסף? הוא אומר זה לא בעיה. אני אומר לו מה זה לא בעיה, אתה יודע כמה זה עולה? אומר תשמע אבא, אני ראיתי מיזם בבית שאן או איפה שלא יהיה, אספו בקבוקים מכרו, אני יש לי שש מאות תלמידים אני אומר לו כל אחד חמש פחיות כל בוקר אתה בא תאסוף איפה שאתה תביא, אני עומד בכניסה אני רואה מי מביא מי לא מביא, חמסה שקל, יש לי בשנה אני עושה ספר תורה. רק שחודש וחצי אחרי זה הוא כבר לא היה. ואנחנו, אשתו הדס מבררת אצל ההורים אנחנו מחפשים בטלפון מי זה מה זה, ואני אומר להם תגידו דיבר איתכם מישהו יוסי על ספר תורה? בטח בטח, מה אנחנו יכולים לעזור? אז היא אמרה לו לא לא, לא צריך לעזור כלום רק רצינו ליידע אותך שהוא איננו. ואז תלמידי כיתה י\"ב שהם שומעים את זה הם בעצם הולכים מתחילים לאסוף בקבוקים, מוכרים כל מה שזז, מארבעת המינים דרך עציצים דרך סווטשירטים דרך אני לא יודע מה. הם לא רצו שאנחנו נעזור בכלום והם עושים ספר תורה על שם חן אמיר השם יקום דמו, על פי צוואתו של יוסי וזה מה שהם כתבו: המרוץ לאחדות ישראל נתרם על ידי תלמידי אורט פלך בנים. עד פה הכל בסדר. אנחנו מבררים עם המשפחה לאיפה, כאילו לאן צריך להביא את הספר, לאיפה מכניסים אותו. הם אומרים אנחנו גרים בקיבוץ רעים. ואנחנו יודעים שהוא מתל אביב בכלל, הבחור מתל אביב גר שמה באיזה שהוא מקום בתל אביב. לא לא, אבל הם כבר עברו לקיבוץ רעים, ההורים גרים בקיבוץ רעים. האמת הספר עדיין לא נכנס. קיבוץ רעים חזר לפני איקס זמן, עכשיו צריך ועדה להכניס את הספר לשם, זה לא פשוט, להכניס צלם להיכל זה לא כזה פשוט. אבל הוא ייכנס בעזרת השם וכבר היה לקראת הסוף. אבל זה היה בן אדם. איך אני יכול לחבר, איך אני יכול לראות מה אני יכול לעשות? כשהוא נמצא במלחמה הוא שולח מכתב ראשון להורים. הוא מביא את המכתב של הרב בר שאול, מי שלא מכיר נקרא אותו. כותב כך: אלוהי, עד שלא נוצרתי אינני כדאי. ועכשיו כשנוצרתי כאילו לא נוצרתי. ויאמר הנני. הנני לכהונה, הנני למלכות. הקדוש ברוך הוא קורא אברהם אברהם והתשובה הנני. הנני לכל שליחות מטעם השגחה עליונה, לכל פקודה מאת השם, גם הקשה והנשגבה ביותר. הנני מיד ללא שאלה וללא תנאי. הנני כולי ללא שיור וללא שיעור. מסתבר, הנני של אברהם אבינו הוא תורה לזרע אברהם לדורות עולם. אדם ישראל לפי כוחו, זמנו ומקומו צריך לומר הנני. לאשר נדרש ממנו לפי כוחו ובאותו הזמן ובאותו מקום. הנני לכל אשר יידרש לכלל ולפרט. לכל שליחות אם נעימה ואם בלתי נעימה, אם קלה ואם קשה, אם של הפסד ואם של שכר. הנני הדרך, דרך האדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא. עד כאן הרב אלימלך בר שאול. מזה שלושה שבועות אנחנו נמצאים במלחמה, אותה ביקש הקדוש ברוך הוא מאיתנו שנלבה את האש. משימה אחרת, ולכן התנתקתי. הוא לא ענה לאף אחד, וכששאלתי היו לי שיחות איתו ואתם יודעים יש היום טלפונים חכמים, לא ידעתי עד כמה הם חכמים עד שביום הראשון לשבעה זכרתי שהטלפון הזה מקליט שיחות אם אני רוצה או לא רוצה, הוא שומר אותם לשלושים יום ואחר כך הוא מתחיל לזרוק אחד אחד. ורצתי לטלפון וזיהיתי שבע עשרה שיחות שהצלחתי לשמר אותם. אני מודה ומתוודה, שמעתי עד היום אחת מהן, את כל השאר כשיהיה לי את הכוחות אני אשמע הלאה. הקדוש ברוך הוא שלח אותי כרגע למשימה אחרת ולכן התנתקתי. אני רוצה להודות לכולם על ההתגייסות המרשימה, לדורון, לבתיה, החבר'ה שלנו שמה שלקחו פיקוד ויחד איתם עם צוות ההנהלה שעובדים סביב השעון, ולכולם שנושאים בנטל גדול כל אחד ואחת. כרגע כולנו ממשיכיו של אברהם אבינו, כל אחד בענייניו שלו לכל משימה. תתחזקו ואל תיראו, ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, כי הישועה הזאת קרובה לבוא, אוהב ומעריך. וזה מה שהוא כותב למורים. תראו, תשמעו רגע את אלישע. הרגשתי שהייתי שם מורדם, והייתי בבית חולים מצב לא טוב, מצב אנוש, והרגשתי שהייתי צריך למות. חוליה שלי כולם, כולם מתו, נהרגו, והייתי במצב אנוש באמת ואני חי. והרגשתי בימים שהייתי שם מורדם, הרגשתי את התפילות שלכם של כולם, איך הם מרימות אותי, איך הם גורמות לי לא לשקוע במוות, לא להישבר למוות אלא להילחם לחיות. תודה רבה רבה רבה לכם, סבא יצחק ולכולם, באמת גרמתם להרבה אנשים להתפלל עליי וזה נראה לי שבזכותכם בין השאר אני חי. בשלושים אלישע התעקש להגיע למרות מצבו, סחבנו אמבולנס, הבאנו את הרופא והבאנו את הכול, הוא אמר שהוא חייב להגיע כי הוא לא היה בלוויה, אז הוא הגיע. אתם יכולים לראות פה, נמצאים בבית חאנון באחד הימים, נכנסים לעזה שבת, חטיבה חמש חמש אחת, פלוגת הסיור שש תשע שבע מובילה את כל האוגדה. אלישע נמצא על די ניין, יוסי נמצא בהובלה קדימה עם משה לייטר המ\"פ, השם יקום דמו, ומובילים את הכוח לתוך בית חאנון. לפני הכניסה יוסי מעביר את הסרטון הקטן הזה שתכף תראו, מסר לתלמידים, וזה היה ערב שבת ממש לפני הכניסה. ואני חושב שאולי, אני חושב שאולי זה המסר הכי, זאת אומרת אתה לא עומד פה עכשיו מול כיתה או מול משהו בשביל זה, זה משהו ממך אל התלמידים, ממך מהלב. כדאי להקשיב טוב. תלמידים יקרים וצוות היקר וכל המוסדות שאני מחובר אליכם, מקווה לראות אתכם בעזרת השם בקרוב. יצאנו השבוע והתהפכו לנו החיים, ממש כך. והשבת אנחנו רוצים לקרוא פרשת בראשית, התחלה חדשה מהתחלה. הקדוש ברוך הוא בורא את העולם והוא רואה כי טוב, ודבר אחד הקדוש ברוך הוא אומר לא טוב היות האדם לבדו. אדם יכול לבחור באיזה צד הוא יהיה, האם הוא יהיה בכי טוב או האם הוא יהיה בלא טוב. ואנחנו בעצם בפרשות האלה ננסה לבנות יחד קצת מתוך התורה משהו לחיים שלנו. ויש סוג אדם, תת אדם, שבחר ברע. והעולם קצת לא פשוט. המלחמה בין האור והחושך. גם הקדוש ברוך הוא בורא עולמות, בורא מצבים, גם את האור והטוב והחושך והרע. ומעט מן האור דוחה המון והרבה מן החושך. והטוב ינצח. ואני רוצה להגיד לכם שבזמן הזה, בתקופה הזאת, עמדתי פעם אצל הרב שטיינזלץ, שכשלא זוכר באיזה תקופה זה היה, כבר עברתי זמנים, הייתה קצת מאוד לא פשוטה. ואני זוכר בשמחת תורה, חג סוכות, חג סוכות שעבר, שמחה גדולה. ופתאום הכל נהיה שחור. מה עשו? מה עושים בזמנים כאלו? שואבים מים ממעיינות הישועה. ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. מים, מים של רחמים, מים של חיים, מים של טוב, מים של חסד. אנחנו שואבים ושואפים אותם, מעיינות הישועה, שיתנו ישועה. ולשאוב אותם זה אומר להרים את הראש טוב טוב ולהתפלל אליו. ואני מדמיין, אני רואה בעזרת השם עוד שנה, הנה עם ישראל מתחבר, אלפי אלפים חוזרים בתשובה, חזרה בתשובה. עם ישראל שיהיה מאוחד כמו שהוא עכשיו, כגוף ברזל גדול, העם שלנו מאוחד ומרגש, תומך, התנדבות פה היא מעל 150%. עורף שמתחננים, מתחננים לתת. כל אחד נותן מה שהוא יכול. ואני רואה אותם במחנות הצבא ומסתכל על עם ישראל ורוצה להיות חלק מהם. ואני רוצה להגיד ואני מאמין שבעזרת השם אנחנו נסיים בישועה גדולה באמת באמת. ואף המצב הקשה והייאוש, להרים את הראש, להאמין שיהיה טוב, אבל באמת. יהיה לנו המון המון כוחות לעצור, לדבר, ולהירגע כרגע ולהיות חזקים, מאמינים בישועה, מאמינים שהקדוש ברוך הוא איתנו, אנחנו לא לבד, הוא איתנו ויחד עם עם ישראל אנחנו ננצח אותם. ולסיום אני רוצה לבקש בקשה. בתוך תקופה לא קלה, אני רוצה לבקש בקשה מכל אחד, מכל אחד. דבר ראשון והכי חשוב לי, אישית, אני מבקש בקשה אישית. לא להגיד לשון הרע על ישראל. שוב. לא להגיד מילה רעה. לא לחזור למה שהיה לפני. כלום. אין שמאלני, אין ימני, אין חרדי, אין כלום. יש יהודים. להסתכל על השני, לא להסתכל במה בחרת ומה אתה חושב. זה חשבון הנפש שצריך כל הזמן לשים בראש. לא להגיד לשון הרע. אנחנו אף פעם, עם ישראל לא ניצחו במלחמות שהיו בזכות הלשון הרע, אלא בזכות שאין לשון הרע. לדבר בזהירות. בואו נתחיל את זה כשמישהו אפילו מצייץ איזה שפה רעה, לעצור את זה. ואנחנו בעזרת השם בזכות הצדקה, התפילות שלנו, והלב, והחסד שיהיה בינינו, ושלא יהיה בינינו לשון הרע, נזכה לכסות את מעיינות הדמעות של כל האנשים והנספים שנזכה להרבה בשורות טובות. זה ערב, זה יום חמישי בלילה לפני הכניסה. היום שמעתי בהר הרצל את אחד החבר'ה, רציתי להבין מה הייתה הנגינה פה, מה נסגר. והוא מספר שכולם ידעו שהכניסה הולכת להיות. כולם היו בבונקר צפופים, ישנים אחד ליד השני. כל אחד נכנס למחשבות ולדמיונות. אני אזכיר לכם קצת מה היה, היו חמישה עשר אלף הרוגים, איזה הפחדות, איזה דברים. ויוסי מזהה כנראה את זה, והוא קם, הוא לוקח את הכינור והוא מתחיל לנגן. הוא יוצא החוצה, מתחיל לנגן. בא עוד אחד, יוצא לנגן, וכל החבר'ה יוצאים החוצה ומנגנים ושרים, וקצת מתרוממים, התרוממות הנפש. המג\"ד שלו שולח לי באותו לילה של השיחה, שולח לי קטע שיוסי מבקש ממנו, אומר לו \"אתה לא יכול לדבר עם האנשים אם אתה לא מקריא להם את הקטע הבא\". והוא שואל אותו \"מה אתה רוצה שאני אקריא?\", אומר לו \"אני שולח לך את זה\". הוא שולח לו בעצם קטע של הנאום, אם אתם מכירים קצת היסטוריה, של פיינשטיין. פיינשטיין, 1948, קצת לפני, 46' או 47'. נתפס, עומד לדין, גזר הדין ברור. בכל אותה תקופה במשפט, הבנאדם סותם את הפה, לא מדבר מילה. יום שישי מגיע וצריכים להקריא את גזר הדין, אז הוא מבקש את רשות הדיבור. ואני אקרא קטע קטן. אומר לשופט כך, לבית הדין: \"אותנו תפחידו במוות? אותנו שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות האלה, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו לשחיטה? אותנו ששואלים את עצמנו יום יום במה טובים אנו ממיליוני אחינו? לשאלות אלה ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים כדי לא לחיות ולצפות בתנאים של עבדות ודיכוי לטרבלינקה. נשארנו בחיים כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורות עולם. כי יש חיים הגרועים ממוות, ויש מוות הגדול מן החיים\". וזה פשוט להבין אנשים, להכניס אותם קצת לפרופורציות של מה שקורה. והזכרתי לכם את הניגון מקודם, שכל פעם חשבתי שזה הניגון האחרון שלו. ואז מסתבר, למה אני אדבר? יש מי שיכול לעשות את זה יותר טוב ממני, ניתן לו לדבר. ואז שמענו עוד פעם את יוסי מנגן. בחושך, פתאום, בסלון הבית, אני שומע סולו של כינור. וזה שיר שאני חמש למעלה, וזה שיר שכתבת, וזה שיר שלי, ומשם זה התחיל כאילו ומאז כאילו אני מזמזם אותו לעצמי וזה שיר. אמרתי לו אז אולי תשימי לי? היה פה משהו מיוחד שאנחנו עושים שם, חושך מוחלט, הוא יושב לידי, פשוט מקשיב, שר אותו פעם אחת ולא השמיע אותו שוב, שר אותו שוב, שר אותו שוב. שמעת את השיר ששר עם הבת שלו ואשתו וזהו זה בסדר, זהו בסדר אני אעצור את זה. תשע בלילה נכנס לחדר ועם כל המוות הזה והאובדן הזה, הדבר שהכי צרם לי זה פשוט המצלמה הזאת. ובהלוויה נזכרתי. אני אמנע מהשיר כי אני לא ארצה להחשיך פה אף אחד. אבל השיר הוא גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי, זה הלחן שיוסי המציא. כמו שאמרתי לכם, יוסי חקר המון המון את השואה. ובאחת השיחות שהיו לי איתו, זה מוקלט, אנחנו נמצאים כמה ימים באזור העוטף, כשדיברנו על שואה הוא הבין מה אני רוצה ואני הבנתי מה הוא רוצה והוא אומר לי: אבא, מה שקורה פה זה כמו לשחרר את מיידאנק. פשוט כך. ואם אנחנו לא מחסלים עד אחרוני אחרוני העמלקים, אין לנו מה לחפש פה. זה היה ביום השואה לפני שנתיים, הוצאתי את הקטע הקטן הזה, כי יש המשך לזה, ומפאת כבוד אנשים מסוימים חתכתי את השיחה הזאת. והוא חשב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, פשוט לא להפסיק וזה לא משנה מה המחירים. יום רביעי לפני השבוע שהם נהרגים, מודיעים להם שהם עוזבים את המקום, הם יוצאים להתרעננות אחרי שבועיים לחימה. ויש להם משימה בלילה, זה לחפש בבית קברות באזור בית חאנון חטופים, וזה מה שהם הולכים לעשות. הם לא מוצאים שום דבר, ואז יש איזושהי ידיעה מודיעינית שהולכים לעלות על הפלוגה מכל מיני פירים שהם לא יודעים איפה הם, ומתחילים להשתגע ולחפש פירים, נכנסים פה ונכנסים פה, נכנסים למסגד, לא מוצאים כלום. והם שולחים כלב, כלב מתיישב, יורים על המקום, לא מתפוצץ כלום. הכלב, שולחים אותו עוד פעם, מתיישב באותו מקום, שום דבר לא קורה. מחליט המ\"פ משה לייטר, השם יקום דמו, לעשות איזשהו איגוף. זה חפ\"ק מ\"פ והוא זה שמוביל את הכוח, הם עושים איגוף גדול. הם רואים איזשהו חוט תקשורת, הם הולכים אחרי חוט תקשורת שנמצא שתי בתים בערך מהמקום שהכלב התיישב, ונכנסים לבית ומול הפרצוף שלהם יש מצלמה. איך שהם רואים את המצלמה הם מנתקים אותה, פשוט מעיפים אותה. משה מודיע בקשר: שבת שלום, מצאנו את הפיר. נגמר הסיפור, הכל בסדר. לא לוקח כמה שניות, פיצוץ נוראי. ארבעה נהרגים במקום, שישה נפצעים אנוש. ומפה מתחיל תהליך של פינוי, של זיהוי. אני בעצם מקבל את הידיעה איפשהו בשבת בלילה, ב-11 בלילה. באים אליי הביתה, אני לא הייתי בבית, הייתי במקום אחר, עד שמאתרים אותנו. וזה הרגע בעצם שהחיים שלך, החיים שלך מתהפכים. אתה יכול להיות איש אמונה גדול, ואני לא, אני לא שמה ב-נגיד לכם מלאכים. אבל אני יודע, אני יודע דבר אחד. אמא שלי עליה השלום, ותראו את זה יותר בסרט, לימדה אותי שמה שצריך לקרות זה מה שיקרה. זה בכלל לא בשליטה שלנו, זה בכלל. ואת החיים שלך אל תחיה בסימן שאלה, תחיה את החיים שלך בסימן קריאה. כי אתה יכול לשאול הרבה שאלות, אף אחד לא מסוגל לענות לך, בטח לא בתחום האמוני הגבוה של למה. לא יודע, אני רואה שדוד המלך כתב בברכת המזון כשאנחנו אומרים על נהרות בבל, אז כתוב שמה בסוף, אם אתם זוכרים את הפסוק, אז ימלא שחוק פינו. מה זה אז? מה זה אז? כנראה זה בעתיד לבוא, כשהפריימים ייפתחו, התמונה תהיה גדולה, שנצליח להבין הרבה יותר דברים ממה שאנחנו מבינים כיום, שאנחנו בקושי מבינים כלום כי הצמצם כל כך סגור ואנחנו לא מבינים כלום. אז אני אגיד לכם שאני לא מבין כלום, והשערות הלבנות שלי זה אומר שאני, גם כשאני חושב שאני מבין, אני לא מבין. בסדר? אתם כאלה עוד שעדיין חושבים שאתם מבינים, אני כבר בגיל שלא מבין, גם כשאני חושב שאני מבין אני לא מבין. אבל על פניו לבן אדם, למשפחה, לחברה, לתלמידים, לכל מי שמכיר מסביב, זה שמיים נופלים. זה אובדן שאתה לא יכול לתקן אותו. אין שם תיקון, אין שם להגיד לקצין נפגעים תשמע אחי, תן לי שתי מילים, מילה, בסדר? חצי מילה, אוקיי? לראות אותו רק, תן לי לראות אותו, זה חלוט. אין, אין, זה נגמר. ועם זה אתה צריך לקבל את זה. ואתם תראו, אתם תסעו בטרמפים, אתם תסעו סתם, אתם תראו סתם אנשים פתאום בוהים באיזה מקום. אתם תראו אנשים שנוסעים ברכב ואתם תראו אותם בוכים. אתם אומרים מה נדפק איתם? משהו לא בסדר איתם. זה מעורר בך כל כך הרבה דברים שאתה לא מודע אליהם. אני יכול להגיד לכם, ישבתי אולי חודשיים אחרי שהוא נפל, ישבתי במסעדה, הייתי רעב, ישבתי לאכול חומוס. פתאום ניגנו איזה שיר, וקראתי לבחורה שהגישה שם, אמרתי לה כמה זה עולה? היא אומרת לי מה, זה לא טעים? אמרתי לה לא, לא, זה בעיה שלי, זה לא שלך. ואתה יוצא החוצה ומתפרק, כי זה מעלה בך דברים שאתה לא מסוגל לעמוד בהם. להגיד לכם שעם הזמן זה יעבור? לא יודע. לא יודע, אין לי מושג. אני יודע שאין יום שאתה לא קם עם זה, אתה לא הולך לישון עם זה, אתה לא מסתובב עם זה, אתה נמצא במקומות שאתה עם זה. יצא לי, הקדוש ברוך הוא עשה לי איזשהו סוג של נס, אני לא יודע. הוא היה בן 40 והוא מאוד אהב את הקטע המשפחתי, את ההיסטוריה כמו שסיפרתי לכם. אז אמרתי לו תשמע יוס, בוא, מתנה שלי אליך, בוא אנחנו נוסעים עכשיו לכל הדרך שההורים שלי חיו בה, כי זה מה שהוא רצה לראות, איפה הם חיו, מה הם חיו, ממה הם חיו, איך היו הדברים. אני זוכר כשהיינו שמה אמר לי אבא, פשש, איזה מזל שהייתה השואה. אני אומר לו למה? הוא אומר היינו נשארים ככה, כמו שהם נשארים פה. אז היינו שבוע ימים ביחד, צחקנו, בכינו, קנינו, טיילנו. אז זה זיכרונות מאוד עמוקים שמלווים אותי כל יום, כל הזמן. וכשגולן ואך סיפר שהוא הלחין את השיר \"גם כי אלך\", אמרתי לו, זה לא עושה לי וואו. כי כשהיינו באחד המקומות בגטאות שאמא שלי עליה השלום הייתה, וצילמנו מקום, אז אמרתי לו: יוסמ'ה, איזה שיר לחבר לצילום הזה? אז הוא אומר לי: \"גם כי אלך בגיא צלמוות\". וזה מה שחיברתי. וכשאמר, אז הבנתי ישר את הכל. לא הייתי צריך יותר משהו מיוחד. אני אראה לכם את הסרט הבא ועוד איזה שני דברים ונסיים. יוסי הרשקוביץ היה מגידוליה של ירושלים. גדל בסמטאות ירושלים שבין החומות וספג את האווירה הקדושה מכל עבר. בראיון שנערך איתו בעבר סיפר שאחת הדמויות שעיצבו את אישיותו הייתה סבתו חיה הרשקוביץ. כך סיפר: סבתא הייתה שורדת שואה ועל אף הזמנים הקשים בתופת שעברה, שמרה על צלם אנוש. עזרה לאנשים והצילה חיים תוך כדי המלחמה. כשעלתה לארץ כדי לבנות ולהפריח את השממה, הקפידה על פשטות ועשיית חסד כל חייה. יוסי הלך בעקבותיה. מתוך רצון להקדיש את חייו ולסייע לאנשים, הוא בחר בעבודת החינוך. במשך שנים עסק בתפקידים חינוכיים שונים ובשנים האחרונות הוא ניהל את בית ספר אורט פלך בנים בירושלים והיה למנהל מוערך. עובד עם הנשמה, פה הוא היה והיה מנהל מנהיג. הוא ידע לנהל, להאציל סמכויות ולתת אמון מלא בצוות החינוכי, ויחד עם זה ידע לרדת לשטח ולהגיע ללב של כל תלמיד. היה מנצל כל סיטואציה, אפילו בעיה חינוכית, כמפתח לקידום התלמידים. מתוך השקפה חינוכית שמחפשת את הטוב שבמטופל, הוא החדיר למערכת אפליקציה ייחודית בשם \"נקודה טובה\" שמטרתה הייתה שכל מורה ישקיע כמה דקות ביום ויכתוב נקודות טובות על תלמידיו. יוסי, שידע לנגן בכינור, הבין שהניגון הוא משמעותי עבורו והכניס דרך הניגון נשמה בתלמידים. אשתו הדס הספידה אותו: אמנם היית מחנך ומנהל בית ספר, אבל קודם כל היית תלמיד. למדת מכל תלמיד ומכל מורה, למדת מכל דבר. בשמחת תורה, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הוא עלה על מדים והצטרף לגדוד 697 של חטיבת חצי האש בשירות מילואים. המפקד רז חכים מספר עליו. במכתב שהוא שולח לתלמידי בית הספר מהשטח הוא כותב: אדם מישראל לפי כוחו, זמנו ומקומו צריך לומר הנני. הנני לכל אשר נדרש ממנו, לפי כוחו ובאותו זמן ובאותו המקום. הנני לכל אשר יידרש לכלל ולפרט, לכל שליחות עם נעימה ובלי נעימה, עם קלה ועם קשה, הנני מבלי לצפות לדמי שכר. זה שלושה שבועות אני בתוך מלחמה שמטרתה היא להפיג את השחור מהעולם ולהפיץ טוב. הקדוש ברוך הוא שלח אותי כרגע למשימה ולכן התנתקתי. כנאה דורש כך גיים. הוא חי חיים של הנני, חיים של לתת איפה שצריך. ביום כ\"ו בחשוון תשפ\"ד, מתוך קרב בצפון רצועת עזה, נהרג יוסי יחד עם שלושה מחבריו מיחידת חצי האש מפיצוץ מטען חבלה בפיר של מנהרה. במכתב אחרון ששלח להוריו כתב: אני זוכה לקחת חלק בשמירה על עמנו המושפל שכעת יכול להתחיל להרים ראש מול כמות הרוע הסובבת. חינכתם אותי לתת בלי לקחת. ברוך השם אני זוכה לקחת חלק ולהיות עם עם מדהים, אנשים מדהימים שנותנים את כל הנשמה. כמה לשון הרע נאמר על העם הזה בשנה האחרונה וכמה הכל היה שקר וכזב. אני שמח שחינכתם אותי כך ופסעתי בדרך. באה השאלה. לא מה מגיע לי, אלא איך אני בכל רגע ורגע יכול לתת למען העם והמדינה. זאת הדרך החינוכית עליה התחנך יוסי, ואותה העביר לתלמידיו, צריכה להיצרב בנו. להסיר מתוכנו את השאלה מה מגיע לי, להסיר את המבט השלילי על האחרים, ולשים לנגד עינינו את המחשבה מה אנחנו יכולים בכל רגע ורגע נתון לתת למען העם שלנו ולחיות במציאות של אהבה. מותו הותיר חלל עצום בלבותיהם של חמשת יתומיו, משפחתו הרחבה ומאות התלמידים שחינך ולימד לאורך השנים. אל מול השבר הגדול, אפשר אולי לקחת מעט כוח ואמונה מהדברים שלמדנו מסבתו חיה. שסבתא סיפרה לנו על אחת הנקודות שהיו עם סבתא בנושא אמונה, זה שסבתא תמיד הסתובבה עם סימן קריאה ולא עם סימן שאלה. סבתא לאורך כל חייה ידעה שהקדוש ברוך הוא נמצא, ידעה שכל מה שקורה לה זה מה שצריך לקרות. זו הדרגה שהלוואי וכולנו נזכה להגיע אליה, דרגה של ידיעה ואמונה שכל מה שקורה לנו זה פשוט מה שצריך לקרות. אז כן, זה בעצם הכנסת ספר תורה שיוסי לא זכה להיות בה, שתכננו להכניס. זה המשפחה המורחבת שלנו, אנחנו ארבעה ילדים וזה כל הצאצאים של ההורים שלי. תסתכלו פה טוב. זה מה שהוא דאג שהתלמידים שלו יעשו כל הזמן. תתרמו דם, תתקשרו לסבא ולסבתא כל שבוע לפני שבת, בקרו חולים. תלמדו להכיר את ההיסטוריה המשפחתית, תיפגשו, תחמיאו למישהו פעם ביום, מה זה משנה? הכל טוב. תנסו להשכין שלום בסכסוך בין חברים, עבודה. תסתכלו סביבכם אם יש מישהו שזקוק שיראו אותו. בערב שבת עשו סבב משפחתי שבו כל אחד מספר משהו טוב שראה או משהו טוב שהוא עשה או מישהו עשה לו. שימו שיר טוב לפני שבת לכל המשפחה. שמרו על קשרים חברתיים וארגנו מפגשים. אז לזכרו, ראיתם כרגע את הבית מדרש שיוסי עמד שמה. אתם לא רואים את זה בגדול, זה בית מדרש חדש שעכשיו עשינו. אתם יכולים לראות את צורת הכינור של הארון קודש, יש פה את הגשר של הכינור, יש פה את הארבעה מיתרים. ולזכרו פתחנו את התוכנית שנקראת אמץ נופל שרצה מאוד בירושלים, שכל בית ספר לוקח נופל אחד, לומד עליו, מעביר עליו למען תזכור תזכרו שמשפחות לא ישכחו. בעזרת השם הקיץ הולכת להיפתח מכינה קדם צבאית במקום שנקרא הבירים, וקראתי לזה מכינת הארבעה. כשדיברתי עם ידידי יחיאל לייטר ודיברנו על לעשות מכינה, אמרתי לו שיש שניים שהמשפחות שלהם לא מסוגלות לעשות כלום. הוא שאל אותי מי? אמרתי לו של מתן ושל סרגיי שנפלו ביחד איתם. הוא אומר לי מה אתה אומר? אמרתי לו אני אומר שזה יהיה מכינת הארבעה. הוא אמר לי פשוט. אז המכינה הזאת הולכת לקום בעזרת השם בקיץ לילדים בסיכון, ואנחנו נקרא להם בסיכוי, כי כל ילד הוא בסיכוי ולא בסיכון. ובעזרת השם נצליח לעשות שמה טוב לעם ישראל. אז תודה על ההקשבה, ואם מישהו רוצה לשאול שאלות בכיף. ובסוף עם ישראל חי ויום עצמאות שמח.