Subscribe
Share
Share
Embed
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. סכנה רוחנית גדולה — על פי העיקרון של "כל הגדול מחברו", המדרגות הרוחניות של תלמידי רבי עקיבא גרמו לכך שהניסיונות ופוטנציאל הכישלון שלהם היו עצומים באותה מידה.
2. מעבר לנימוס חברתי — הכישלון ב"נהיגת כבוד" לא היה רק חוסר בנימוסים, אלא חוסר בזיהוי של הצלם אלוקים הטמון בכל אדם ואדם.
3. סכנת האחדות המוחלטת — השם משמואל מסביר שהתלמידים הרגישו כגוף אחד ממש, ולכן חשו שאין צורך במנהגי כבוד הדדיים, ובכך מחקו את הייחודיות של הפרט.
4. הנפש אינה קניין פרטי — בעקבות הרמב"ם והרדב"ז, אדם אינו בעלים על חייו או על כבודו; כיוון שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, אין בכוחו של אדם למחול על הכבוד המגיע לה.
5. הכלל של בן עזאי — בעוד שרבי עקיבא קבע את "ואהבת לרעך" ככלל גדול, בן עזאי הדגיש את עניין "זה ספר תולדות אדם" כדי ללמד שכבוד הבריות הוא בסיס אלוקי שאינו ניתן לביטול.
6. מיתת אסכרה כסימן — המיתה המשונה באסכרה פוגעת באיברי הדיבור, לרמוז על פגיעה ברוח ממללא המגדירה את מהות האדם וקשורה לכבוד שמיים.
7. תורת הסוד והנשמה — שמחת ל"ג בעומר ויום הילולא דרשב"י מציינים את גילוי הזוהר, המדגיש את ההשפעה הקוסמית של כל מחשבה ומעשה של האדם.
8. הדרך לגאולה השלמה — פנימיות התורה שגילה רשב"י, וממשיכיה כמו הבעל שם טוב והגר"א, היא המוליכה את עם ישראל לקראת הגאולה על ידי גילוי עוצמת הנשמה.
שיעורים מיוחדים, ובעיקר שיחות ליל שישי המועברים ע"י מנעד של אורחים
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
שני אפשר לומר שני מאורעות מרכזיים נקשרו ביום הזה, יום ל\"ג בעומר. הדבר הראשון מה שמופיע בטור ובבית יוסף בסימן תצ\"ג ביחס לדברי הגמרא המפורסמים ביבמות ס\"ב, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולם מתו מפסח ועד עצרת. ומופיע בטור ובבית יוסף שבאמת היום שהם הפסיקו למות בו זה פרוס עצרת, זה ל\"ג ל\"ד, ולכן מנהגי אבילות מפסיקים, אם כמנהג בני אשכנז מנהג בני ספרד, מפסיקים ביום הזה. אז זה נקודה אחת. ונקודה שנייה שמופיעה בהקשר של היום הזה, יום הילולא דרשב\"י. מה זה יום הילולא דרשב\"י? יש כאלה שיאמרו שזה יום פטירתו, יש כאלה שיאמרו שאין לזה מקור, היום שהתפרסמה תורתו של רשב\"י, תורת הסוד, תורת הזוהר, האידרא, ולכן נוהגים שמחה ביום הזה. ובאמת אני חושב שנאמרו כמה וכמה דרכים כדי לקשור את שני הדברים האלה ביחד, גם העובדה שהפסיקו למות תלמידי רבי עקיבא וגם יום הילולא דרשב\"י. חשבתי באמת אולי על איזה דרך לקשור אותם. וזה באמת להקדים מה שרבים שאלו על הטרגדיה הזו של מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שחז\"ל אמרו שם בגמרא ביבמות שהם מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ונשאלת השאלה, איך יעלה על הדעת שדווקא תלמידיו של רבי עקיבא שחרט על דגלו את העניין הזה של ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כמו שמופיע בירושלמי בנדרים פרק ט' הלכה ד', הוא חרט על דגלו את הנקודה הזו של ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. יעלה על הדעת שדווקא תלמידיו גדולי תלמידיו, כולם גדולים וענקים תנאים קדושים וטהורים, יעלה על הדעת שדווקא הם נכשלו בדבר שמורם ורבם הכי דחף לזה והכי לימד את זה והכי הכניס את זה למשנה שלו, ואמר שזה הכלל הגדול בתורה? יעלה על הדעת שהם נכשלו בזה לא נהגו כבוד זה בזה ומתו במיתה משונה מיתת אסכרה שזו המיתה הקשה ביותר שהגמרא אומרת במציעא ק\"ז עמוד ב', זו קשה מכולם? אז באמת אפשר להגיד בפשוטו ובפשטות שבאמת ראינו גם עסקנו בזה לא מזמן בשיעור שלנו בצדקת הצדיק לרב צדוק, שרב צדוק באמת עומד על דברי הגמרא בסוכה נ\"ב מה שהגמרא אומרת שם כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. אז מבאר רב צדוק שאל יצטער אדם שגם כאשר הוא מגיע לגדולה מגיע לדבקות בקדוש ברוך הוא ולחוויה רוחנית עילאית פתאום הוא מוצא את עצמו מתאווה לדברים שפלים דברים שהוא מזמן חשב שהוא כבר נפטר מהם והוא כבר התקדם הלאה וזה כבר יש הרב אליהו דסלר מדבר על נקודת הבחירה שהשתנתה ופתאום הוא מוצא את עצמו. אז אומר אל יצטער מזה כי אדרבה, כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ככל שהדרגה והפוטנציאל הרוחני של האדם גבוה יותר, גם פוטנציאל הכישלון הוא גדול. משום שזה לעומת זה עשה אלוקים וככל שהפוטנציאל הטוב לעלות לסגול העבודה, עבודה וגם היצר הרע באופן מקביל גם כן עולה לאותו לאותה נקודה, וכך גם אפשר להגיד אותו דבר גם פה. אדרבה, דווקא בגלל שתלמידיו של רבי עקיבא היו כל כך מתמסרים לעניין של אהבת הרע, ואהבת לרעך כמוך, דווקא שמה גם הניסיון שלהם והיצר הרע לצורך העניין גדל יותר. ואז בעצם גם פוטנציאל הכישלון הוא גדל. ואדרבה, מהסיפור של תלמידיו של רבי עקיבא אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו שגם כאשר אנחנו כביכול חושבים שהגענו למדרגות גבוהות בעבודת השם ואנחנו לכאורה לפעמים נוטים כבר לא להיזהר כל כך מדברים שאולי בעבר נזהרנו בהם, אבל אנחנו כבר אומרים לעצמנו לא, אנחנו כבר לא שם, אנחנו כבר לא צריכים להיזהר. זה כבר, דמי עלי כקאקי חיורי, רבי יוחנן שם אומר דמי עלי כקאקי חיורי. זה לא נכון, זה לא נכון לחשוב כך. צריך כל הזמן עם יד על הדופק, להיות נשמר, להיזהר. למה? כי ככל שהפסגות, כמו שככל שהרוחניות גוברת, כך גם הניסיונות גוברים, כך גם היצר הרע לאותו עניין גובר. אז זה אפשרות אחת להסביר. זה מוסר גדול בשבילנו מה שקרה לתלמידיו של רבי עקיבא. אבל ראיתי בשם משמואל בפרשת אמור, שהוא מדבר על העניין הנושא של ל\"ג בעומר, שמתייחס לשאלה הזו והוא הולך בכיוון אחר. הוא אומר ככה: בעצם מה הסיבה שצריך לנהוג כבוד זה בזה? למה צריך לנהוג כבוד אחד בשני? צריך לנהוג כבוד, אומר השם משמואל, משום שלכל אחד יש מעלה מיוחדת על חברו. בדבר מסוים יש לו מעלה עליו, אז צריך לכבד אותו בשביל אותה מעלה. אומר השם משמואל: יעלה על הדעת שבגוף אחד, יש לנו גוף של אדם, אז יש לאחד נגיד הלב יש לו חשיבות יותר גדולה מהרגל או הציפורניים, אז יעלה על הדעת שהרגל תכבד את היד, היד תכבד את האוזן, האוזן תכבד את העין? זה לא שייך. כולם זה גוף אחד, זה איש אחד. אומר השם משמואל: דווקא העניין שחינך רבי עקיבא, ואהבת לרעך כמוך, זה מה שגרם להם שלא נהגו כבוד זה בזה, תלמידיו. משום שהם הרגישו למעשה כאיש אחד בלב אחד. הם הרגישו את עצמם כגוף אחד, מקשה אחת. כל אחד הרגיש כלפי חברו שממש איש אחד. אז כמו שלא שייך שהרגל תכבד את היד, אז כך גם הם לא כיבדו אחד את השני. הייתי אומר, וזה לא כתוב בשם משמואל במפורש, אבל הייתי אומר שהגמרא אומרת בקידושין ל\"ב, שבהתחלה התורה נקראת תורה, כי אם בתורת השם חפצו, תורת השם. ובתורתו יהגה יומם ולילה. שברגע שאדם הגיע למדרגה של תלמיד חכם שזה תורתו, אז תורתו דיליה היא. ותלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול. אז נראה כאילו מבין שורותיו של השם משמואל שבעצם אפשר היה לומר שהייתה פה איזו מחילה הדדית כזו, שכולם מחלו על כל מנהגי הכבוד שנוהגים לעשות בין תלמידי חכמים, כל מה שמופיע בשולחן ערוך רמ\"ב, לעשות הידור וכן הלאה. אני אומר על דרך משל, גמרא אומרת בכתובות ק\"ד שהאח חייב בכבוד אחיו הגדול. אני לא יודע כמה מפה כולם מקפידים על זה, מקפידים לכבד את האח הגדול, לא להיכנס לדבריו, לתת לו לפתוח ראשון וכולי. למה לא מקפידים? לא יודע, יכול להיות שאני מוציא לעז פה, אני לא רוצה להוציא לעז, אבל לו יצויר שבאמת יש כאלה אחד או שניים שלא מקפידים בכבוד אח הגדול, מן הסתם למה לא מקפידים? כי הוא מוחל, מעריכים שהוא מוחל על כבודו. אז אומר השם משמואל: אז בסדר, אז מה הבעיה בזה? מה הבעיה בזה? אומר הבעיה היא כי באמת זה טעות בחשיבה, כי איך הוא כותב שם שהקדוש ברוך הוא, האדם נרצה כלפי הקדוש ברוך הוא הן מצד אדם פרטי והן מצד כלל ישראל. לכולם בשם יקרא כתוב, לכולם בשמות יקרא, מדרש רבה בקהלת. עם ישראל נרצה הן מצד הכלל אבל הן מצד הפרט. העובדה שלא נהגו כבוד זה בזה, שכאילו הופכת את הכלל כעין דרך משל מבחינת קיבוץ כזה שכולם שווים ואין הבחנה בין אחד לאחד, זה טעות. משום שהתורה כן רוצה שניתן נחלוק כבוד זה לזה, שנעריך בכל אחד ואחד את התפקיד המיוחד שיש לו, את המעלה המיוחדת שיש לו ואת החלק המיוחד שלו בפאזל הגדול הזה שנקרא כנסת ישראל. והעניין הזה של האחדות שכאילו מוחקת את כל האישיות הספציפית והמיוחדת והתפקיד המיוחד שיש לכל אחד, כתוב בגמרא בבבא מציעא פג, שבת קנב, שהקדוש ברוך הוא עושה לכל צדיק וצדיק מדור משלו. גם בעולם האמת לכל צדיק וצדיק יש מדור משלו, יש את ההילה שלו, יש את הכבוד המיוחד שמגיע לו, יש את העמל הפרטי שהוא עבד עליו. אז יש כאן את החשיבות של ואהבת לרעך כמוך, אבל יחד עם זה לא להביא למצב של מחיקת הזהות הפרטית של כל אחד ואחד. ככה מבאר השם משמואל. ואני עדיין לא כל כך נחה דעתי על מה יצא הקצף, כלומר לכאורה יש כאן איזושהי טעות, על מה כל כך יצא הקצף על תלמידיו של רבי עקיבא? אדרבה, אם הם מחלו זה לזה, אם זה נכון, אז מה כל כך יצא הקצף? מה שנראה להסביר על פי עוד ביאור של גמרא, גמרא מאוד מפורסמת, הגמרא בשבת לא, מספרת על שוב מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. ודחפו שמאי באמת הבניין שבידו, אחר כך הוא ניגש להלל, והלל אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה זיל גמור. ובאמת השאלה שנשאלת היא, ובאמת השאלה על הפסוק ואהבת לרעך כמוך כמובן גם כן, איך הלל אומר לאותו נוכרי זה כל התורה כולה? זה כל התורה כולה? דעלך סני לחברך לא תעביד, ואידך פירושה זיל גמור? הרי בתורה יש מצוות בין אדם למקום, יש מצוות בין אדם לחברו. איפה בדיוק ואהבת לרעך כמוך או דעלך סני לחברך לא תעביד, איך זה בדיוק מכיל וכולל את כל התורה כולה? אז יש כאן יסוד שאפשר להוכיח אותו מכמה מקורות, ואנחנו נפתח בדברי האבן עזרא. רבנו אבן עזרא כותב על הפסוק בקדושים, ואהבת לרעך כמוך, מסיים הפסוק אני השם. ואהבת לרעך כמוך אני השם, אומר האבן עזרא בפירוש השני מה זה אני השם? אומר האבן עזרא אני השם שוכן בתוכו. כל אדם ואדם נברא בצלם אלוקים וממילא כשאני רואה אדם מישראל... אני רואה מולי השראת שכינה. אני רואה מולי אדם שיש בתוכו כבוד שמים, יש בתוכו כבוד ה'. הוא נברא בדמותו של הקדוש ברוך הוא. הוא נברא בצלמו, \"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו\". \"ואהבת לרעך כמוך אני ה'\". ומזכיר בהקשר הזה את דברי הגמרא בסנהדרין בדף נ\"ח: כל הסוטר לועו של חברו כאילו סוטר לועה של שכינה, לא פחות. אדם שמכה את חברו, סוטר לו, כאילו סוטר לועה של שכינה. שכינה! יהודי מעם ישראל זה גילוי שכינה. \"אתם עדי נאום ה'\". אתם עדי פה, אתם פה מגלים את שמי בעולם. אתם בנויים בתבנית, תבנית צלם אלוקים. יש בבעל הטורים בסוף פרשת אמור כותב גם כן אותו דבר. הוא כותב, כתוב \"ונוקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח בנקבו שם יומת\". והפסוק לאחר מכן, \"ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת\". אומר בעל הטורים: למה הסמיכו, למה התורה הסמיכה את נוקב שם ה' עם \"איש כי יכה כל נפש אדם\"? לרמוז על הדבר הזה, כי \"איש כי יכה כל נפש אדם\" שכל הסוטר לועו של חברו כאילו סוטר לועה של שכינה. אדם שמכה נפש אדם זה כמו מקלל אלוקיו. אדם שפוגע ביהודי הוא פוגע בשכינה, הוא פוגע בקדוש ברוך הוא. הגמרא אומרת בגיטין נ\"ז: \"כל הנוגע בישראל כנוגע בבבת עינו של הקדוש ברוך הוא\". בבבת עינו, בדבר הכי יקר לו. יש ספר שנקרא \"צרור המור\", חיבר אותו רבי אברהם סבא. היה חכם ממגורשי ספרד והנכדה שלו התחתנה עם רבי יוסף קארו מרן הבית יוסף, הנכדה. אז יש לו חיבור על התורה נקרא \"צרור המור\". שמה הוא גם מתייחס לסוף הפרשה שקראנו, \"ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה, ויקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל, ושם אמו שלומית בת דברי\". אז שואל הצרור המור: לכאורה יש כאן כפילות, \"ויקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל\". לכאורה זו כפילות, \"ויקוב ויקלל\", זה אותו דבר. אומר הצרור המור: אפשר שאותו בן אישה ישראלית לא הסתפק בלקלל את הקדוש ברוך הוא, \"ויקוב בן האישה הישראלית את השם\", אבל הוא גם קילל את משה רבנו. הוא קילל את השם, \"ונוקב\", וגם הוסיף לקלל את משה רבנו. ואז אומר הצרור המור: \"ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו\", לא ידעו על מה לדון אותו, על נוקבו שם השם או על קללת משה? אומר הצרור המור מה כתוב? \"הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה\". אומר הצרור המור שהקדוש ברוך הוא מקפיד על כבודו של הצדיק יותר מכבודו של עצמו. \"הוצא את המקלל\". והוא מביא את דברי המכילתא שאומרת ש\"לא תרצח\" מקביל ל\"אנוכי ה' אלוהיך\" בדיברות, בלוח הימני ובלוח השמאלי. הדיברות של בין אדם לחברו, \"לא תרצח\", מקביל ל\"אנוכי ה' אלוהיך\". נרמז כאן מה שכתוב בפסוק \"שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם\". בדיוק כמו שכיוון בעל הטורים. אדם שפוגע בנפש יהודי, כל שכן אם הוא רוצח, הוא ממעט את הדמות, הוא ממעט את ההופעה של הקדוש ברוך הוא בעולם, הוא ממעט את גילוי השכינה. \"דעת זקנים\" מבעלי התוספות כותב בבראשית בפרק ה'. הוא כותב, כתוב ביחס ל\"ואהבת לרעך כמוך\", אולי נקדים לפני כן, יש \"כלי יקר\", אולי טעיתי, יש \"כלי יקר\" בפרשת יתרו שמביא את ה- הפסוק הזה שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם, אומר הכלי יקר לא נזקק טעם זה כי בצלם אלוקים עשה את האדם. למה התורה אומרת שופך דם האדם כי, אלא אפילו למקרה שיאמר האדם הורגני נא הרוג. תהרוג אותי, הוא לא חס על חייו בכלל הוא רוצה להתאבד. אם אדם יגיד הורגני נא הרוג, אז יהיה מותר להרוג אותו? מבקש להיהרג. אומרת התורה כי בצלם אלוקים עשה את האדם. לאמור אם הוא מוחל על חייו אבל מי מוחל על חלקו של שמים? הרי הנשמה שלו זה חלק אלוק ממעל. מי מוחל על חלקו של שמים? הוא לא בעלים על זה. הוא לא בעלים למחול על זה. ובהקשר הזה אומר הדעת זקנים בעלי התוספות גם כן, הוא מביא דברי הירושלמי שהזכרנו בנדרים בפרק ט' הלכה ד'. הירושלמי אומר, מביא דברי רבי עקיבא, רבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם כלל גדול יותר ממנו. מסביר את הדברים דעת זקנים בעלי התוספות שמה הכוונה זה ספר תולדות אדם כלל גדול ממנו? שזה מוסב על הסיפא דקרא. מה כתוב? ביום ברוא אלוקים אדם בדמות אלוקים עשה אותו. אז הפשט הוא שהדמות אלוקים עשה אותו זה הכלל הגדול יותר. במה הכלל הגדול יותר בדמות אלוקים עשה אותו? אותו דבר, הרמב\"ם כותב בהלכות רוצח בפרק א' הלכה ד', כותב הרמב\"ם שאסור לקחת כופר לנפש רוצח. התורה אומרת אפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו אם גואל הדם מחל לו. גואל הדם מחל לו. אומר הרמב\"ם נפשו של הנהרג היא לא קניינו של גואל הדם כדי שהוא יוכל למחול. הוא לא בעלים על זה, זה קניינו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא תובע נפש הנהרג. וזה מזכיר את דברי הרמב\"ם בהלכות סנהדרין בפרק י\"ח הלכה ו'. שם כותב הרמב\"ם שאדם שמודה שהוא הרג או שחייב מיתה או חייב מלקות אז אין הודאתו תוקף, הודאתו לא מועילה. אז הרמב\"ם כותב שזה גזירת מלך. אומר הרדב\"ז לתת קצת טעם למה הודאת בעל דין לא מועילה במלקות ובמיתת בית דין? אומר הרדב\"ז סליחה כי הנפש היא לא של האדם היא לא קניין שלו. הממון שלו זה קניין שלו אבל הנפש היא לא קניין שלו. נפשות אני עשיתי, זה של הקדוש ברוך הוא, נפשות לי הנה. אדם לא בעלים, הוא לא בעלים להודות במוות ולהלקות את עצמו ולהוציא את עצמו להורג. כן, יש תשובות הראשונים, יש תשובה של הרי מיגש, תשובה של הריב\"ש, שאם אדם משליך את עצמו לנהר ואומר אל תצילו אותי, לא שומעים לו, מחויבים ללכת להצילו. כי זה לא שלו, זה של הקדוש ברוך הוא, הנפש הנשמה זה של הקדוש ברוך הוא. אומר הפני משה על הירושלמי זו הכוונה. אומר בן עזאי זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה. למה זה כלל גדול מזה? כי במילים של רבי עקיבא שבעצם לשונו של הלל דעלך סני לחברך לא תעביד, היה ניתן להבין דעלך סני. אבל אם אדם לא חס על כבוד עצמו, אם אדם אומר אני מוחל על כבודי לא רוצה את הכבוד. כן, הרי האזהרה היא דעלך סני מה שאתה שנוא עליך אל תעשה לחברך. אבל אם אדם אומר אני לא רוצה, אני לא חס על הטובה שלי, אני לא חס על כבודי בכלל, מוחל על כבודי, אז היה מקום להבין שכבר לא חייבים לחוש לכבודו. בא בן עזאי ואומר לא, זה ספר תולדות אדם. הכבוד של החבר שלך הוא לא בעלים למחול על זה. זה לא שלו. אולי את הגינונים המיוחדים אולי כן אבל. אבל עדיין אומר השולחן ערוך רמ\"ב סעיף ל\"ג ביורה דעה, גם אם התלמיד חכם מוחל על כבודו, מצווה עדיין להדר לעשות לו הידור, וכל שכן שאסור לבזות אותו. למה? כי הוא לא בעלים על זה. זה חלק אלוה ממעל, זה של הקדוש ברוך הוא. זה החידוש, זה התוספת של בן עזאי על דברי רבי עקיבא. יש ירושלמי בדמאי פרק א' הלכה ג' מספר סיפור על רבי פנחס בן יאיר. סיפור שמופיע דומה בגמרא בחולין דף ז', אבל סיפור אחר לגמרי. בחולין זה מתואר שהוא הלך לעסוק בפדיון שבויים. בירושלמי בדמאי כתוב שהיה הולך לבית הוועד, היה הולך לישיבה. הפסיק אותו נהר גינאי. אז הוא אמר לנהר, הוא מדבר עם הנהר, רבי פנחס אומר לו, אתה רוצה להפסיק אותי ללכת לבית הוועד, ללכת לישיבה, ללכת לשיעור? אז מיד חלק לו את מימיו. וחזר, ואז באו הפמליא של תלמידים אמרו, מה איתנו? אנחנו גם רוצים לעבור. אמר להם בן עזאי: מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לברנש מישראל מן יומוי, יעבור. זה מה שבחר רבי פנחס להגיד להם. רק מי שלא זלזל ביהודי בחייו, בשבילו יעבור. למה? עד כדי כך? מכל העניינים? אומר הפני משה שם בירושלמי, זה כל העניין. אדם שמבין מה זה צלם אלוקים של יהודי, מבין מה זה שיהודי זה צלמו ודמותו של הקדוש ברוך הוא. הכבוד שהוא נוהג בו זה כבוד שהוא מכבד את הקדוש ברוך הוא. דמי אתה מבזה כשאתה מבזה יהודי? תדע מי אתה, אתה לא מבזה אותו, אתה מבזה את הקדוש ברוך הוא. יש תוספתא בסנהדרין פרק ט' הלכה ז', כתוב בפסוק לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא, למה? כי קללת אלוהים תלוי. אומרת התוספתא, היה רבי מאיר אומר, משל לשני אחים תאומים. אחד נעשה מלך על כל העולם, אחד נעשה לליסטין. תפסו אותו, את הליסטין, ותלו אותו. כל מי שעובר היה אומר, ראו המלך תלוי. זה הכוונה כי קללת אלוהים תלוי. חלילה אם יש אדם שמוציאים אותו להורג ותולים אותו, לא תלין נבלתו על העץ, למה? כי הוא דמותו של הקדוש ברוך הוא. אם הוא תלוי, זה פגיעה בכבוד שמים. אז לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוהים תלוי. אומרת הגמרא במגילה בדף כ\"ח, שאלו את רבי נחוניא בן הקנה, מפני מה הארכת ימים? אמר להם, מפני שלא נתכבדתי בקלון חברי, מימי לא נתכבדתי בקלון חברי. זאת הייתה הנקודה שלו. אומר המהר\"ל ביבמות אומר את זה, בחידושי אגדות ביבמות אומר את זה, שהכבוד של האדם זה עצם החיים, זה כבוד שמים. וממילא אני חושב אפשר להבין באמת שתלמידיו של רבי עקיבא הלכו בעקבות רבם, דהלך סני לותעביד לחברך. בעצם החשיבה הייתה, אנחנו שונאים את הכבוד, אנחנו לא רוצים כבוד, לא לעצמנו, וממילא אין שום בעיה של ניהוג כבוד זה בזה, כי כל אחד אומר דהלך סני לותעביד לחברך, ואני לעצמי לא רוצה כבוד, לא רוצה כבוד, לא מעניין אותי כבוד. אנחנו מרגישים כאיש אחד בלב אחד. הבעיה כאן, מה שבן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם. אתה לא בעלים באמת למחול. אתה לא בעלים למחול, גם מצווה להדרו וכל שכן שאומר השולחן ערוך שאסור לבזות אותו. אז הנקודה כאן שהוציאה קצף היא הנקודה של פגיעה בכבוד שמים. פגיעה במיעוט הדמות של צלם אלוקים שנמצא בכל אחד ואחד, בזיהוי הפוטנציאל שכל אחד ואחד זה לא סתם איזשהו. רק עניין שאנחנו לא מעריכים את כל אדם, אנחנו פוגעים בכבוד שמים, לכן אומר המהר\"ל, המוות היה מיתת אסכרה. מיתת אסכרה כתוב שהיא מתחילה בפה ונגמרת בגרון. האזור הזה של כל איברי הקול, כן, איברי הקול, הדיבור, מיתרי הקול, לרמוז על הנקודה הזאת שהנקודה הזאת של פגיעה בכבוד זה פגיעה בעצם החיים. הרוח הממללא, כוח הדיבור של האדם נסכר, אסכרה זה מלשון סכר, כאילו נבלם. האדם כאילו מחדל מלהיות אדם. אומר השפת אמת, הנשמה של האדם נקראת כבוד, \"למען יזמרך כבוד ולא ידום\", זה עצם החיים. אני חושב שאם נחזור למה שפתחנו, נקשור יום הילולא דרשב\"י, היום שנתגלתה תורת הסוד, הזוהר הקדוש וכל התורת הנסתר. אחד אולי הדברים הכי מרכזיים, הכי מרכזיים בתורת הקבלה, בתורת הסוד, זה העניין הזה של צלם אלוקים. מה שנפש החיים פותח בשער א', הכוח האדיר שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם שנברא בדמות צלמו של הקדוש ברוך הוא, תבנית האדם. אומר הבעל התניא ומרבה לצטט, \"ומבשרי אחזה אלוה\". אם אדם רוצה לדעת איך הקדוש ברוך הוא מנהג את עולמו, יסתכל על תבנית האדם. המוח, הידיים, הגוף, הכל. כן, פתח אליהו, כולם כולם מכירים, לא כולם, מי שמכיר. כל האנטומיה של האדם, של תבנית גוף האדם, היא מקבילה לצורה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו. אז האדם הוא תמצית צלם אלוקים, הוא תמצית סודות גדולים ועמוקים שגילה אותם הזוהר הקדוש וכל חוכמת הנסתר שלאחריה. ואולי זה התיקון אולי לנושא הזה של תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, אולי שהתעלמו אולי מרוממותם, אנחנו מי אנחנו שנדבר בכלל, אבל לא מספיק נתנו את הדגש על צלם אלוקים, על העובדה שכל יהודי ויהודי, יש לו את הנשמה המיוחדת שלו ויש לה את הכוחות האדירים שיש לכל אחד ואחד. וזה אני חושב דבר גדול בשבילנו שאנחנו יכולים ללמוד מזה, להבין מתוך הסיפור הזה של תלמידי רבי עקיבא איזה פוטנציאל אדיר טמון ונמצא בכל אחד ואחד מאיתנו. במעשה, בדיבור ובמחשבה. דיבור, מעשה ומחשבה יכולים לשנות, לברוא עולמות, לתקן עולמות, להאיר, לגלות שכינה, להוסיף קדושה בעולם, וחלילה ההיפך. זה אחד הדברים המרכזיים ביותר בתורת הסוד, לנתק אותנו ממחשבה שהפעולות שלנו הן פעולות חסרות משמעות, פעולות מה כבר אנחנו יכולים לעשות. אדם נוטה לזלזל בעצמו, מה כבר אני יכול לשנות, מה כבר אני יכול לעשות. באה חוכמת הקבלה ואומרת לא, אפילו מחשבה שלך, מחשבה טובה, תפילה, לימוד תורה, מעשה מצווה, גמילות חסדים, יכולים לשנות עולמות, יכולים לשנות גורלות של ציבור, של עולם, של כל דבר ודבר. ואני חושב שצריך לשמוח, זו אחת הסיבות שצריך לשמוח ביום הזה, יום הילולא דרשב\"י, בשביל שבאמת ביום הזה נתגלה הסוד של הכוח והעוצמות שיש לכל אחד ואחד. ואני חושב שביום הזה נקשרים ממילא כל גם המחשבה והציפייה לגאולה השלמה, בשביל שכל הספרים מדברים על זה שהגאולה היא קשורה בהופעה של העומק של התורה, הסוד, החלק של הסוד של התורה, תורתו של הגר\"א, תורתו של הבעל שם טוב, כל תורת החסידות, ותורתו של הרב זצ\"ל, כל כולו אוגן. עוגן שלה זה תורת הסוד, היא תורתו של רשב\"י. וזה התורה שמקרבת אותנו לגאולה, ולכן כל פעם, בכל כל שנה כשחוזר היום הזה, היום הקדוש הזה, יום ל\"ג בעומר, כל עם ישראל נקשרים ליום הזה, חושב שהם מבינים שכאן טמון השורש של המהלך של ההופעה של גילוי שכינה, הופעה של סודות התורה, בעצם זה שלב שמבשר גאולה. ולהתחבר ליום הזה, להתחבר למהלך שאנחנו מצפים לו, בעזרת השם שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.