הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. *מהות יום העצמאות* — היום נקבע כיום הודאה להשם על הניסים הגדולים ושיבת עם ישראל לארצו, תוך קביעת סדר *תפילה* מיוחד הכולל מזמורי תהילים ופיוטים.
2. *הקושי ביום ה' באייר* — עולה השאלה מדוע להודות ביום שבו פרצה מלחמה קשה עם אבדות רבות, במקום לקבוע את יום ההודאה ביום שביתת הנשק שבו הוכח הניצחון.
3. *בחירת ההפטרה כרמז* — *הרבנות הראשית* תקנה לקרוא את הפטרת "עוד היום בנוב" (מישעיהו), המשמשת גם ביום שמיני של פסח, כדי ללמדנו על אופי הגאולה והישועה.
4. *הודאה על הכעס* — הפסוק "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו יב, א) מלמד שיש להודות להשם גם על הזמנים הקשים והכעס, כיוון שהם חלק בלתי נפרד מתהליך הנחמה.
5. *פירוש המלבי"ם על הייסורים* — *המלבי"ם* מבאר את הפסוק "אודך כי עניתני" (תהילים קיח, כא) כהודאה ישירה על ה*ייסורים* עצמם, ולא רק על המענה לתפילה.
6. *האבן שמאסו הבונים* — הישועה צומחת דווקא מתוך הקושי; ללא המיאוס באבן בתחילה, היא לא הייתה הופכת ל"ראש פינה", וזוהי הנהגה נפלאה מאת השם.
7. *משל הקוץ והספינה* — חז"ל ממחישים כיצד דבר שנראה כצרה (כמו קוץ שמנע עלייה לספינה) מתברר בדיעבד כהצלה גדולה, ומכאן הצורך להודות על ה"אף" והכעס.
8. *זה היום עשה ה'* — הפסוק שנבחר כפזמון ב*תפילה* מדגיש את השמחה ביום ההכרזה על המדינה למרות הצרות שליוו אותו, שכן הן אלו שהובילו בסופו של דבר למציאות הקוממיות.
"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
שלום וברכה לתלמידי הישיבה, לבוגרי הישיבה, לכולם. יום העצמאות נתקן כיום הודאה לקדוש ברוך הוא על הניסים הגדולים שעם ישראל שב לארצו, זכינו שהכריזו על המדינה ואנו שמחים ומתפללים מדי שנה בהודאה גדולה לקדוש ברוך הוא. כחלק מתקנות התפילה, תקנה הרבנות הראשית שתפילת ערבית נפתחת במספר מזמורי תהילים ולאחריהם אומרים כמה בתים מהפיוט לכה דודי, כאשר הפזמון החוזר הוא לא לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה כי זה לא שבת, אלא שמו את הפסוק זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו, שעל פניו נראה הגיוני לשים את הפסוק הזה. השאלה רק האם מתקני התפילה ראו איזו משמעות נוספת לפסוק הזה שבגינה שמו אותו כפזמון חוזר. יתרה מזו, יש כאלו המתנגדים לקביעת יום ה' באייר כיום הודאה על המדינה, מפני שבעקבות הכרזת המדינה התפתחה גם מלחמה, צבאות ערב באו מכל המקומות ורצו לחסל את עם ישראל, רצו לחסל את הרעיון של המדינה. הייתה מלחמה ארוכה שארכה כעשרה חודשים, עם אבדות גדולות, עם צרות שהתלוו לזה. יהודי העולם בארצות ערב גם הצרו את צעדיהם. אז מקשים מה המקום להודות לקדוש ברוך הוא ביום הזה? יום שהתפתחה בו כזאת צרה? זה לא מקום להודות, זה לא יום שנגילה ונשמחה בו. אולי היה מקום ליום של שביתת הנשק? אז פסקה המלחמה ואז באמת הוכח שהערבים לא הצליחו לחסל אותנו, ועם ישראל נשאר כאן בארצו, אז המקום לתקן את יום ההודאה. אבל יום ה' באייר זה יום שהיו בו צרות, זה לא מקום להודות לקדוש ברוך הוא. את השאלה הזאת נפתור על ידי תקנה אחרת של הרבנות בתפילת יום העצמאות. בתפילת שחרית תקנה הרבנות לומר מספר פסוקים מספר ישעיהו שמשמשים כהפטרת היום. ולמעשה ההפטרה הזו היא הפטרת יום שמיני של פסח בחוץ לארץ. ותמיד שיש לנו הפטרה שמשמשת לכמה מועדים, אנחנו עומדים ושואלים, מדוע בחרו שהפטרה אחת תשמש לשני מועדים? הלא ברוך השם ספרי הנביאים מלאים בפסוקים שאפשר לשייך אותם לכל מועד ומועד. ספציפית כאן לגבי יום העצמאות, ההנחה היא שמתקני התפילה רצו למצוא פסוקים שמתארים מה יהיה בזמן הגאולה, מה יהיה בזמן הישועה. וכי לא מצאו פסוקים אחרים אלא רק הפסוקים שמשמשים כבר כהפטרת יום שמיני של פסח? חסר פסוקים שמתארים את הגאולה, שמתארים את הישועה? ועוד קשה, ההפטרה הזו מתאר הנביא ישעיהו תיאור נפלא של מה שיהיה בזמן הגאולה. יהיה כאן מצב מקסים, קסום ונפלא. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. הנביא מתאר את כוחו של המשיח שנחה עליו רוח השם וכך הוא שופט את הדל כפי שדורשים חז\"ל. הפטרה נפלאה, אתה עומד ושומע את ההפטרה בכל שנה וזה מרגש שאנחנו צועדים לקראת הימים הללו. אבל כל שנה שאנחנו קוראים את ההפטרה הזאת, יש איזה פסוק שפתאום מגיע והוא צורם מאוד. הוא הורס את כל האווירה שנבנתה כאן במהלך ההפטרה. אומר הנביא ישעיהו: אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני. אני מודה לך הקדוש ברוך הוא שכעסת עליי ואני מצפה גם לימים שבהם תגיע הנחמה ואני ארגיש שוב את הקרבה בינינו. מה המקום בזמן שאתה מתאר את הגאולה, אתה מתאר את הישועה, תיאור כל כך יפה וקסום, מה המקום להזכיר עכשיו שהקדוש ברוך הוא הכה אותנו? שהקדוש ברוך הוא העניש אותנו? שהיה לנו קשה? זה נראה לא מתאים. דומה הדבר לטקס שעשו בבית ספר תיכון למסיימי כיתה י\"ב. והנה מגיעים לטקס, התלמידים המסיימים והוריהם, ובשיאו של הטקס המרגש קוראים בשמו של כל תלמיד והוא עולה לבמה, לוחץ את ידם של המנהל וחברי הצוות ומקבל תעודה מבית הספר. והנה המנהל קורא בשמו של אחד התלמידים וכשהתלמיד עולה עוצר המנהל ואומר אני רוצה לומר לכם משהו קהל יקר: דעו לכם שהתלמיד הזה הגיע לבית הספר שלנו היו לו קשיים רבים, אני זוכר שהוא הגיע בכיתה ז' אפילו לקרוא הוא לא ידע. והנה... והנה היום הוא מסיים ומקבל תעודת בגרות. הדברים שאמר המנהל הם עובדות. זה באמת נכון. אבל האם זה המקום להזכיר את זה? במעמד טקס כזה מרגש, כזה מרומם, שכל ההורים בהתרגשות, זה המקום להזכיר את הקשיים שהיו לתלמיד הזה? זה נכון לשיחה בארבע עיניים, להראות לתלמיד כמה הוא התקדם וכמה הוא עבד, אבל לעיני כולם? אם יאמר המנהל דבר כזה, זה גורם למבוכה בקהל. הם לא יודעים מה לעשות עכשיו עם המשפט הזה של המנהל, זה לא מתאים לאירוע. מה המקום בזמן שאתה מתאר את הישועה לומר \"אודך ה' כי אנפת בי\"? לכאורה זה לא מתאים. המילה \"אודך\" שמזכיר כאן הנביא מתחברת לנו ל\"אודך\" אחר שאנחנו מכירים. אנחנו אומרים בהלל: \"אודך כי עניתני ותהי לי לישועה\". הרבה מהפרשנים מסבירים שהמשורר כאן מודה לקדוש ברוך הוא שענה לתפילתו. פניתי אליך הקדוש ברוך הוא וענית לי. אבל המלבי\"ם מסביר, מה זה \"אודך ה' כי עניתני\"? אומר המלבי\"ם: אני נותן הודאה על שעיניתני בייסורים. \"אודך ה' כי עניתני\", כי עיניתני. עינית אותי ואני מודה לך על הייסורים האלה. וגם כאן נשאל, מה המקום להודות על ייסורים בזמן שאתה מתאר \"ותהי לי לישועה\"? אתה רוצה לתאר את הישועה, מה המקום להזכיר את הייסורים שהיו? כנראה שצריך לומר שהמשורר הבין שהאבן שמאסו הבונים לא הייתה יכולה להיות לראש פינה לולי שהיה קשה, לולי שמאסו בה היא לא הייתה מגיעה לראש פינה. אתה עומד ותמה איך זה יכול להיות? למה זה צריך להיות בצורה כזאת? אומר המשורר אל תשאל שאלות: \"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו\". וכשאתה מבין את כל זה, אז אתה יכול לומר \"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו\". לא רק כמתאר את זה היום כיום הישועה, אלא \"זה היום\", יום הצרה, היום שעיניתני, היום שמאסו הבונים. על היום הזה אני מודה, על היום הזה אני שמח ואני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא על הצרה שהוא נתן לי. אם זה נכון כאן, אז גם מה שאומר ישעיה הנביא: \"אודך ה' כי אנפת בי\". נכון אנחנו עכשיו מתארים את הישועה, מתארים את הגאולה, כמה טוב יהיה אז. אומר הנביא אני לא שוכח מאיפה הכל התחיל. היו גם זמנים שאנפת בי, היו זמנים שהיה קשה, אבל אני יודע עכשיו להודות ולהבין מה הייתה המשמעות של כל הצרה הזאת כמה שהביא לישועה בסופו של דבר. הדבר הזה מקבל משנה תוקף גם מפירוש המלבי\"ם שהזכרתי מקודם שמקשר בין שני הפסוקים \"אודך ה' כי אנפת בי\" ו\"אודך כי עניתני\", וגם ממדרשי חז\"ל שדורשים באופן דומה את שני הפסוקים הללו על שני אנשים שרצו לצאת בהפלגה לספינה לסחורה, ואחד נתחב לו קוץ והנה הוא לא היה יכול לעלות לספינה והוא מצר על זה וכואב שנתחב לו קוץ, אבל אחרי זמן הוא שומע שהספינה טבעה בים. אז הוא שמח על כל רגע ורגע שהקוץ הזה נתחב ברגלו. \"אודך ה' כי אנפת בי\", \"אודך כי עניתני\". אם זה נכון, אז יכול להיות שמתקני התפילה אמרו אנחנו בכוונה נשים את הפסוק \"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו\". מפני שאנחנו בכל שנה ביום העצמאות, ביום שבו הוכרזה המדינה, ביום שבו התגלגלו כתוצאה מההכרזה צרות לעם ישראל והיו אבדות והייתה מלחמה, אנחנו אומרים \"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו\". נכון היו צרות, אבל הצרות האלו הן שהביאו בסוף למצב הנוכחי שאנחנו נמצאים בו היום. לולי שהייתה הכרזת המדינה, לולי שהיה אומץ לאותם מנהיגים לא היינו יכולים להגיע למצב שבו אנחנו נמצאים היום. לכן בכל שנה אנחנו נגיל ונשיש ונאמר \"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו\".