הירשם
שתף
שתף
הטמע
"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
פרשת פנחס עוסקת במידה רבה בעניין המנהיגות.
מציגה בפנינו כמה דמויות שונות וכל אחת מהן מלמדת פן אחר,
פנים אחרות של הנהגה ומתוך כך אנחנו יכולים להבין מהי המנהיגות האמיתית על פי
התורה.
הפרשה פותחת במנהיגותו של פנחס שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו:
"השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני
ישראל בקנאתי".
פנחס הציל את עם ישראל אבל למרות זאת הוא לא זכה מיד לתשבחות ולהערכה.
חז"ל מספרים שאמרו עליו:
"ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל".
לצערינו לא תמיד הציבור יודע להעריך את מי שפועל למענו.
אולם פנחס מלמד אותנו מהי מנהיגות אמיתית:
היכולת ללכת נגד הזרם,
לעשות את הדבר הנכון גם כאשר הסביבה כולה חושבת אחרת.
באותה שעה נעלמה הלכה ממשה רבינו ומכל החכמים שסביבו.
זמרי בן סלוא חטא עם כזבי בת צור ובחוצפתו בא ושאל את משה רבינו:
"בן עמרם,
זו אסורה או מותרת?
ואם תאמר אסורה,
בת יתרו מי התירה לך?".
כמובן שאין שום מקום להשוואה שהרי משה נשא את ציפורה לפני מתן תורה ואילו
שם היה מדובר לאחר מתן תורה.
אבל כאשר אדם מבקש להטריס ולהקניט לא תמיד די בתשובה מילולית.
זה לא יעזור,
צריך לדעת איך לפעול.
פנחס פונה למשה ואומר לו:
"מקובלני ממך,
הבועל ארמית קנאים פוגעים בו".
משה משיב לו:
"קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".
אתה שקראת ואמרת את הדבר אתה זה שתקיים אותו גם.
ומייד נאמר "ויקח רומח בידו".
פנחס פועל כאשר כולם מהססים.
הוא לא מסתכל לא ימינה ולא שמאלה.
הוא לא חושש מביקורת,
הוא לא מחפש כבוד.
הוא עושה את הנדרש ומטרתו היא אחת:
להציל את עם ישראל.
זו מנהיגות.
גם בנות צלפחד מתגלות בפרשה כמנהיגות פורצות דרך.
הן לא מסתפקות בתשובה למציאות קיימת,
הן יוזמות מהלך חדש,
יוצרות תקדים משפטי שישפיע על עם ישראל לדורות.
חז"ל משבחים אותן ואומרים עליהן:
"חכמניות הן,
דרשניות הן,
צדקניות הן".
ללא מורא וללא תקדים הן עומדות לפני מנהיגי העם ותובעות את חלקן.
הן מכירות היטב את דיני הנחלות,
יודעות את זכויותיהן והן לא חוששות לעמוד על שלהן.
משה רבינו לא יודע מה להשיב.
הקדוש ברוך הוא מכריע:
"כן בנות צלפחד דוברות".
כן,
גם זו מנהיגות:
היכולת לזהות אמת ולעמוד עליה באומץ ולפעול לתיקון המציאות.
בהמשך הפרשה משה רבינו מבקש מהקדוש ברוך הוא:
"יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה".
משה מבקש מנהיג שיוכל להבין את רוחו ודעתו של כל אחד ואחד מישראל,
מנהיג שידע להתאים את עצמו לצורכי העם וללמד זכות על ישראל ולהשתמש נכון בכוחות
שהקדוש ברוך הוא מעניק לו.
איש שרוצים ללכת איתו.
איש שכשכאומר "אחריי" מיד אנשים מצטרפים אחריו.
שפת אמת מסביר שמשה מבקש אדם שידע לקבל את הרוחות,
את הכוחות שהקדוש ברוך הוא משפיע עליו,
ולהנהיג באמצעותם את כלל ישראל בצורה הנכונה ביותר.
חז"ל מוסיפים שמשה קיווה שבניו ימשיכו את דרכו.
כביכול הוא אמר:
"הגיעה השעה שאצטרך לצורכי".
אבל הקדוש ברוך הוא מלמד אותו שלא כך נגזרה הגזרה,
לא כך נקבע מלמעלה.
כבר בתחילת דרכו הקדוש ברוך הוא אומר לו:
"אל תקרב הלום".
הוא רומז לו:
"לא תצא ממך לא מלכות ולא כהונה".
המלכות מיועדת לדוד,
הכהונה לאהרון.
אך כתר תורה הוא זה שמונח ועומד לכל אחד ואחד מישראל.
ואז דווקא בפרשת פנחס מגיעה הבחירה המפתיעה.
המנהיג שנבחר הוא יהושע בן נון.
לכאורה יהושע הוא לא המנהיג הבולט ביותר.
בחטא המרגלים הוא נשאר נאמן להשם אבל הוא לא הוביל מאבק כפי שעשה כלב.
במלחמת עמלק הוא מפקד על הלוחמים אבל נובע כוחו מידיו המורמות כלפי מעלה.
בחטא העגל הוא נמצא בתוך המחנה אבל הוא נמצא מחוץ למחנה ולא עם כולם,
הוא מחכה למשה רבינו.
ולכן יתכן שאפילו משה רבנו מופתע שהקדוש ברוך הוא אומר לו:
קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו.
הוא לא כמו פנחס,
הוא לא כמו בנות צלפחד,
אז מה מעלתו המיוחדת של יהושע?
על יהושע נאמר באופן יחיד,
באופן מיוחד,
לא ימיש מתוך האוהל.
יהושע דבק במשה רבנו,
דבק בבית המדרש,
שם הוא למד,
שם הוא ספג ושם הוא הפנים.
הוא לא מחפש כותרות,
הוא לא מבקש לעצמו מעמד.
חז"ל מתארים כיצד הוא היה מסדר את הספסלים ודואג לצורכי בית המדרש,
דואג לדברים הקטנים.
דווקא הנאמנות הזאת,
ההשקעה בפרטים הקטנים,
היכולת לקבל ממשה רבנו את תורת ההנהגה במשך שנים,
הם אלה שהכשירו אותו להמשיך את דרכו של משה רבנו.
משום כך אמרו חז"ל:
פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה.
יהושע לא חשש ולא התבייש להיות הלבנה,
זו שמקבלת את אורה מן השמש.
הוא הבין שלא כל מנהיג חייב להיות פורץ דרך.
לפעמים המנהיג הגדול ביותר הוא זה שיודע להמשיך נאמנה את המסורת שקיבל מהקודם לו.
הכלי יקר עומד על פרט מעניין בדיוק בפסוקים.
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו כשמצטווה ללכת ליהושע ולסמוך אותו,
וסמכת את ידך עליו,
לשון יחיד,
יד אחת.
אבל כשמשה רבנו מקיים את הציווי של הקדוש ברוך הוא,
נאמר עליו ויסמוך את ידיו עליו,
שתי ידיים.
הוא לא עובר כאן על בל תוסיף.
מסביר הכלי יקר שמטרתו של משה רבנו הייתה אחת:
אם כבר הקדוש ברוך הוא מצווה אותו לסמוך את יהושע ושהוא יהיה המנהיג אחריו,
שיזכה יהושע למלוא הנהגה,
גם לזו ההנהגה הרוחנית וגם לזו ההנהגה המעשית והמדינית.
ומדוע משה רבנו שם את שתי ידיו?
כדי שיהיה בו את שתי ההנהגות האלה.
ולמה כל זה?
כי יהושע איש אשר רוח בו.
איש שיודע לקבל את הכוחות שקיבל בבית המדרש במשך שנים עם משה רבנו ולנתב
אותם להשפעה טובה על כלל ישראל.
הוא המנהיג הנבחר.
יהי רצון שנלמד מפנחס את האומץ לעשות את הדבר הנכון,
מבנות צלפחד את היוזמה והעמידה על האמת,
ומיהושע בן נון את ההתמדה,
את הענווה,
את הנאמנות לתורה.
הלוואי שנזכה שכל אחד ואחת מאיתנו ילמד להוציא את הכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן
לו מתוך האור של בית המדרש ולהרבות טוב,
תורה והשפעה טובה על עם ישראל.
אמן כן יהי רצון.