עיונים במחשבת הרמב"ם | היחס לטעמי המצוות

── ראשי פרקים ──
(0:00) הקדמה: למה נלמד טעמי המצוות?
(1:01) שאלת הפילוסוף: מצווה טובה או טובה מצווה?
(2:50) רמב"ם: כל מצווה בעלת טעם – מה אומר?
(5:28) רס"ג: הבדל בין מצוות שכליות לשמעיות
(8:11) שלושת הקטגוריות של רמב"ם: דעה, מידות, חברה
(11:51) פרטים ללא טעם? שאלת כבש מול איל
(21:17) עצה רמב"ם: אל תמהר למצוא טעמים
(24:53) רמב"ם ותועלת בעלי החיים בטעמים
(26:30) הקילאיים כנגד צער בעלי החיים ברמב"ם
(27:35) שלושה חידושים של רמב"ם בנוגע לטעמים
(29:33) המצווה כנגד אכזריות לבן האדם
(38:33) הסכמתם של רמב"ם ורמב"ן על קיום טעמים

בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:

השיעור עוסק בשאלת היסוד של טעמי המצוות: האם המצוות הן גזירות שרירותיות של רצון האל, או שהן נובעות מחוכמה ותועלת אנושית. לפי הרמב"ם, לכל מצווה יש טעם הגיוני בתחומי הדעות, המידות או הסדר החברתי, כאשר המדרש על "צירוף הבריות" מתייחס לפרטי המצוות הטכניים בלבד שבהם אין טעם עצמי. הרמב"ן מסכים שיש למצוות טעמים אך חולק על הרמב"ם בהבנת המדרשים, בטענו שהמצוות נועדו לזקק את נפש האדם ולא לתועלת בעלי החיים או לצרכו של הבורא. לעומתם, המהר"ל מדגיש את המצוות כגזירות מלך הנובעות מרצון אלוקי עליון שמעל לשכל, כאשר התועלת המוסרית או הרפואית היא תוצאה נלווית בלבד ולא הסיבה הראשונית לציווי.

1. טוב מוחלט מול ציווי שרירותי — קיימת שאלה תיאולוגית יסודית האם השם מצווה על דבר כי הוא טוב מצד עצמו, או שהדבר הופך לטוב רק בגלל הציווי האלוקי.
2. הגיוניות המצוות — הרמב"ם סובר שלכל מצווה ומצווה יש טעם הגיוני (טעם המצווה), המשרת תועלת בתחומי הדעות, המידות או הסדר החברתי.
3. המצוות ככלי זיקוק — הרמב"ן מפרש את המאמר "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות" ככלי חינוכי שנועד לשפר את מידות האדם, ולא כחוסר טעם.
4. כלל מול פרט — הרמב"ם מבחין בין גוף המצווה, שיש לו תמיד טעם, לבין פרטיה הטכניים, שבתחילה הוא מציע שהם עשויים להיות שרירותיים כדי ליצור מסגרת.
5. תועלת לאדם בלבד — לפי הרמב"ן, התועלת מהמצוות היא אך ורק עבור האדם; לקדוש ברוך הוא אין שום "צורך" או רווח אישי מקיום המצוות על ידינו.
6. גבולות צער בעלי חיים — בעוד הרמב"ם רואה במצוות מסוימות הגנה על הבהמה, הרמב"ן טוען שהתורה חסה על נפש האדם שלא יתרגל למידת אכזריות.
7. רצון השם (מהר"ל) — המהר"ל סובר שעיקר המצווה הוא רצון השם; הפיכת המצוות לספר רפואות או הנהגה חברתית נתפסת כהנמכה של ערכן הרוחני.
8. ציווי קודם לתועלת — המהר"ל מבהיר שאף שהמצוות מטיבות עם האדם, סיבת הציווי היא היותן גזירה של מלך, ולא התועלת המופקת מהן.
9. שילוב הגישות — הגישה המאוזנת מחייבת עשייה מתוך קבלת עול (מהר"ל) לצד חיפוש טעמים ושכלול ההבנה (רמב"ם) כדי להוסיף חשק ואהבה במצווה.
10. צירוף כזיקוק — הביטוי "לצרף בהן את הבריות" משמעו זיקוק הנפש כדרך שצורפים מתכת, להוציא ממנה את הסיגים הרוחניים והמידות הרעות.

What is שמונה פרקים לרמב"ם | הרב יצחק ג'מאל (ישיבת כרם ביבנה)?

שיעורי הרב יצחק ג'מאל שליט"א בישיבת כרם ביבנה

נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE

לתרומות: https://www.kby.org/hebrew/support-us/

אנחנו היום בסוגייה שנקראת טעמי מצוות,

סוגייה מפורסמת,

חושב שגם נגעה בזה קצת בקורבנות,

אבל היום קצת נרחיב בה.

חושב שבאופן כללי אני רק רוצה להגיד שבלימודי אמונה,

אני חושב שחוץ מהחוויה של לימוד אמונה והחשיבות של זה,

אחד העניינים זה שאדם צריך ללמוד גם שיטות סדורות.

הוא צריך שיהיה לו בראש בסוף,

אחרי שלוש ארבע שנים פה בישיבה,

שיטת הרמב"ם בכל מיני נושאים,

שיטת הרמב"ן.

ולכן אני מאוד בעד ללמוד שיטתית את הספרים האלה,

לא דווקא בשיעורים,

אני חושב שבשיעורים לא מספיקים הרבה,

בעיקר לימוד עצמי.

אדם צריך לעשות לעצמו תוכנית בארבע שנים פה שהוא מספיק את הרמב"ם,

הכוזרי,

הרס"ג,

יוסף אלבו,

כל פעם לעבור,

חובות הלבבות ולסכם לעצמו שיטות.

אז זה מה שנעשה היום,

סוג של סיכום השיטות בטעמי המצוות.

חושב שהדברים מוכרים אבל תמיד יש חידושים והוספות.

אז נתחיל בשאלה ששאלתי אותה כבר אז,

זו שאלה של הפילוסופים של יוון אבל היא מופיעה גם בנוסח יהודי אצל הרב

חרל"פ.

אז בעצם כל העיסוק הזה בטעמי המצוות הוא מתחיל בשאלה האם הקדוש ברוך הוא

מצווה על משהו והוא הופך להיות טוב,

או האם הוא טוב בגלל זה הוא מצווה.

איך הכל התחיל?

האם חזיר זה לא טוב ואז השם מצביע על החזיר ואומר זה לא טוב

לכם,

לא כדאי,

מכל מיני סיבות,

נפשיות,

גופניות.

או שלא?

חזיר זה פרווה,

זה ניטרלי,

כמו שפרה זה פרווה.

הקדוש ברוך הוא אמר שחזיר לא,

אז מעכשיו חזיר זה לא טוב בגלל הציווי האלוקי.

בעצם השאלה היא האם יש טוב ורע אבסולוטיים,

אובייקטיביים,

מחוץ לכביכול מחוץ לקדוש ברוך הוא.

זה מבחינה תאולוגית זה קצת קשה לנו לשמוע את זה שמה,

יש טוב ורע כאילו בלי השם,

אבל לא ניכנס פה לשאלה הפילוסופית הזאת,

אני רק אומר שהיא קשורה מאוד לטעמי המצוות.

אז בניסוח היהודי של השאלה:

בהא דכתיב דרכיה דרכי נועם,

אם שהדרכים בעצמם מטיבם נועם ואמת,

שלום ושלווה,

רק שאנו לא ידענו מה הם והשם יתברך גילה אותם לפנינו,

או שהנעימות והמתיקות הנמצא בהם הוא אחרי שהצטווינו בהם על ידי הציווי.

בעצם זה מובן מה שהוא אומר,

הנעימות והטוב הוא בגלל הציווי האלוקי,

אבל באותה מידה הקדוש ברוך הוא יכול היה להגיד חזיר כן ופרה לא,

ואז פרה זה היה איכס,

משוקץ,

וחזיר זה היה מצוין,

זה היה נועם והכל טוב.

רק הקדוש ברוך הוא החליט ככה,

למה הוא החליט ככה?

שרירותי לגמרי,

סתם רנדומלי.

אבל אני חושב שרוב ההוגים היהודים לא סוברים ככה.

הם סוברים כמו הדרך הראשונה שיש טוב ורע מוחלט,

והקדוש ברוך הוא אמר על משהו שהוא טוב כי הוא טוב,

והוא אמר על משהו שהוא רע שהוא רע.

הרמב"ם זה אחד ההוגים שבוודאי ככה סובר,

והרמב"ם בדיבור שלו על טעמי המצוות,

אז הוא כותב,

זה ההקדמה שראינו אותה פעם בפרק כ"ו,

מתחיל שמה טעמי המצוות:

כמו שחילקו אנשי העיון ובעלי התורה את מעשיו יתברך נמשכים אחר החוכמה או אחר

הרצון לבד,

לא לבקשת תכלית כלל,

כן חילקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות.

שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד,

ויש מי שיאמר שכל מצווה ואזהרה מהם נמשכת אחר החוכמה והמכוון בה תכלית אחת,

שהמצוות כולם יש להם סיבה ומפני התועלת ציווה בהם.

כי הרמב"ם כבר כותב מחלוקת בפילוסופים של היהדות,

האם כל דבר שהתורה ציוותה עליו יש לו סיבה,

יש לו תועלת,

יש לו תכלית,

ולכן השם ציווה אותו?

או שזה רק הרצון האלוקי,

ככה השם רצה ואין שום סיבה,

אין שום טעם,

אין שום תועלת.

והיות לכולם עילה,

אלא שאנחנו נסכול עילת קצתם ולא נדע אופני החוכמה בהם.

והוא דעתנו כולנו,

ההמון והסגולות,

ואלו שנקראים חוקים,

כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח,

שכתבו עליהם חכמים ואמרו דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם,

והשטן מקטרג עליהם ואומות העולם משיבים עליהם.

לא יאמין המון החכמים שהם עניינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית,

כי זה יביא לפעולות הבל.

אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה,

רצוני לומר תכלית מועילה על כל פנים,

אלא שנעלמה ממנו,

אם לקיצור דעותינו או לחיסרון חוכמתנו.

אז שוב,

דיברנו הרבה על השיטה הזאת של הרמב"ם.

הרמב"ם סובר שכל המצוות כולם,

כולל פרה אדומה,

כולל שעטנז,

כולל חוקים,

יש להם טעם אלא שאנו נסכול מקצתם.

מה זה אומר אנחנו נסכול מקצתם?

אנחנו סכלים ולא מבינים את קצתם.

אבל זה ברור ופשוט לרמב"ם שכל מצווה בעולם יש לה טעם.

כשהרמב"ם כותב שלא יאמין המון החכמים שהחוקים אין להם טעם,

הוא רומז כנראה לשני חכמים,

או לחכם אחד,

מי זה?

מי סבר שלחוקים אין טעם?

יודעים?

רס"ג.

רס"ג באמונות ודעות,

הוא כשהוא מחלק את המצוות השמעיות והשכליות,

הוא נוטה להגיד שלשמעיות לא אגיד שאין טעם בכלל אבל הוא אומר.

שעיקר הקיום של השמעיות זה כי השם ציווה.

הוא אומר אם תחפור טוב בשמעיות,

אפשר למצוא תועלת קצת,

אבל זה לא העיקר של הציווי.

עיקר הציווי זה ככה השם אמר,

כי אין באמת טעם.

הבאתי פה את הלשון שלו במקור 4:

המצוות השכליות וכל סוג מאלו שהצטווינו בו מצוות עשה,

נטע בדעתנו אהבתו,

וכל סוג מהן שהוזהרנו עליו לא תעשה,

נטע בדעתנו ריחוקו.

זה חלק ראשון.

החלק השני,

דברים שאין השכל מחייב אהבתם כשלעצמם ולא הרחקתם כשלעצמם,

הוסיף לנו אלוהינו עליהם ציווי ואזהרה.

למה?

להרבות שכרנו ואושרנו בהם.

כלומר אתה מקיים אותם בלי להבין וזה השכר.

כמו שאמר:

השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

ונעשו אותן ממה שנצטווינו עליהן רצויים,

ואשר הוזהרנו עליהם מרוחקים,

מנקודת המשמעת שיש בדבר,

והריהם מבחינה שנייה זו נספחים אל החלק הראשון.

ועם זאת,

אי אפשר שלא יהיה בהם עם התבוננות תועלתיות מסוימת וטעם כלשהו מדרך המושכל,

כמו שיש לחלק הראשון תולדות גדולות וטעמים גדולים מדרך המושכל.

ונראה פה מהרס"ג כשהוא מחלק בין שכליות לשמעיות,

שהשכליות יש להם טעם מועיל,

טעם מתקן,

טעם חשוב מאוד.

ובשמעיות עיקר העניין זה להרבות שכרנו ואושרנו בהם,

והם הפכו להיות טובות בגלל שהשם ציווה,

אבל אין להם איזשהו טעם.

יש שיטת הרס"ג:

אין טעם באמת במצוות,

או טעם לפחות שצריך לחפור אחריו ולחפש אותו,

כי העיקר במצוות האלה זה הצייתנות לאלוקים.

בסוף הוא אומר שאי אפשר שלא יהיה בהם איזושהי תועלת מועטת,

אבל אין מה להשוות את התועלת לעומת השכליות.

והרמב"ם לא יכול לקבל את המשפט הזה.

לפי הרמב"ם,

גם החוקים יש להם...

והרמב"ם מוכיח את זה.

מאיפה הוא מוכיח את זה?

כתוב שהגויים יסתכלו על החוקים שאתם עושים ויאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול

הזה".

עכשיו,

החוקים אם אין להם שום טעם ואם אף אחד לא יבין את הטעם אף

פעם,

אז איך הגויים יסתכלו על זה ויגידו איזה עם חכם?

אלא אומר הרמב"ם רואים שהחוקים הם מלאי חכמה,

הם מלאי דעת.

כל התפקיד שלך זה לחשוף אותם ולגלות את הטעם הזה שהוא קיים.

עכשיו,

טעמי המצוות לפי הרמב"ם מתחלקים לשלושה חלקים.

לכל מצווה ומצווה צריך לשבץ אותה למשבצת.

מה הם שלושת החלקים של הרמב"ם?

אז אני חוזר פה למקור 3.

מה הם הטעמים האלה?

אז אומר הרמב"ם:

והכוונה כולה להועיל לנו,

כמו שביארנו מאמרו "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה",

ואמר "אשר ישמעו את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול

הזה".

הנה זה מה שאמרתי קודם.

כבר ביאר שאפילו החוקים כולם יורו אל כל הגויים שהם בחכמה ובתבונה.

ואם יהיה עניין שלא יוודע לו סיבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק,

למה יאמר ומאמינו בעושהו שהוא חכם ונבון וגדול המעלה ויפלאו מזה אומות?

אבל העניין כמו שזכרנו בלי ספק,

שכל מצווה מאלו התרי"ג מצוות הוא אם לנתינת דעת אמיתי,

או להסיר דעת רע,

או לנתינת סדר יושר או להסיר עוול,

או להתלמד במידות טובות,

או להזהיר ממידות רעות.

הכל ניטע בשלושה דברים:

דעות,

מידות,

מעשה הנהגה מדינית.

כלומר לפי הרמב"ם,

את כל המצוות אפשר לחלק לשלוש קטגוריות:

קטגוריה אחת דעות נכונות,

השקפות נכונות ולהסיר ממך דעות לא נכונות.

זה בתחום הדעת והשכל.

שתיים,

מידות טובות.

מצוות צדקה מביאה לך נדיבות.

הרבה מהמצוות הן מביאות לאדם מידות טובות.

שלוש,

תועלת מדינית.

מה הכוונה?

חברה,

סדר חברתי הוגן וטוב.

אז זה כל המצוות כולן,

אפשר לחלק אותן לשלושה חלקים.

הרמב"ם לקח את שלושת החלקים האלה וקצת הרחיב אותם,

חילק את כל המצוות כולן לכמה חלקים?

חבר'ה מה קורה איתכם?

14,

כמו היד החזקה.

והוא חילק 14 קבוצות של מצוות והוא סיווג את כל המצוות ל-14 האלה.

אבל השלושה השורשים האלה זה השורשים של כל ה-14.

זה או דעות,

או מידות,

או חברה תקינה.

כך אומר הרמב"ם.

עד לפה הדברים פשוטים,

ברורים,

אני חושב שדיברנו על זה.

ואז הרמב"ם מגיע לשתי בעיות גדולות שיש לו,

שחז"ל לא נראה מהם כך כמו שהרמב"ם אומר.

הבעיה הראשונה זה המדרש המפורסם,

שהמדרש אומר בבראשית רבה:

מה אכפת לו לקדוש ברוך הוא אם אדם שוחט מן העורף או מן הצוואר?

הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות.

מה כתוב במדרש הזה?

שלא אכפת לקדוש ברוך הוא מהטעמים של המצוות.

הוא עשה את המצוות כדי לצרף בהם את הבריות.

מה הפשט של לצרף בהן את הבריות?

שיהיה לך עול עליך,

שיהיה לך מצווה,

אבל אין באמת משמעות.

זה כמו שאמרנו בהתחלה,

השם קבע כך ויכול היה לקבוע אחרת.

כל המטרה היא שתרגיש כפוף לכוח העליון.

זה המטרה של המצוות.

ולרמב"ם יש בעיה עם המאמר הזה ומחמת הבעיה הזאת הוא מחדש חידוש גדול.

מישהו יודע מה החידוש הגדול שהוא מחדש?

רק בפרטי המצוות.

או.

אבל יש בזה סתירה ברמב"ם.

ברמב"ם וזה מה שאנחנו נלמד היום.

אז הרמב"ם כותב במקור חמש:

אלא שאני מצאתי דבר לחכמים בבראשית רבה יראה ממנו בתחילת מחשבה שקצת המצוות אין

להם עילה,

אלא המצווה בהם לבד,

ולא כיוון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת,

והוא אומרם שם,

וכי מה אכפת לו לקדוש ברוך הוא בין מי שהוא שוחט מן הצוואר למי

שהוא שוחט מן העורף?

הווה אומר,

לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות,

שנאמר,

אמרת ה' צרופה.

ועם היות המאמר הזה נפלא מאוד שלא נמצא לו דומה בדבריהם,

פירשתי אני בו פירוש תשמעהו אתה,

עד שלא נצא מסדר דבריהם כלום,

ולא נפרד מהשורש המוסכם עליו,

והוא היות כל המצוות בוקש מהם תכלית מועילה במציאות כי לא דבר ריק הוא.

אני רק אומר,

הרמב"ם משוכנע לגמרי שיש טעמים למצוות.

אני לא הקדמתי את זה אבל הרמב"ם אומר שכמו שאדם חכם כל מה שהוא

עושה הוא עושה בחוכמה,

אז בטח האל שהוא שיא החוכמה כל מה שהוא ציווה הוא ציווה על החוכמה,

ולכן פשוט לרמב"ם שמאחורי כל ציווי יש חוכמה.

עכשיו יש לי פה בעיה,

כי פה כתוב שאין איזה היגיון בצוואר או עורף אלא רק כך השם רצה

כדי שתהיה כפוף אליו.

אז הרמב"ם חייב לסדר את זה,

ולכן מחדש את החידוש שלו:

ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה העניין הוא מה שאספרהו,

וזה שכלל המצווה יש לה סיבה בהכרח ומפני תועלת אחת ציווה בה,

אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצווה לבד.

חלקיה הכוונה הוא מתכוון לפרטיה.

המשל בו,

שהריגת בעלי החיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר,

אומנם היותו בשחיטה ולא בנחירה,

בפסיקת הוושט והגרגרת במקום המיוחד,

אלו וכיוצא בהם לצרף בהם את הבריות.

כן,

אז אומר הרמב"ם את החידוש שלו שלכלל המצווה תמיד יש טעם,

בגדול.

אתה נכנס עכשיו לפרטים,

למה כבש ולא איל?

למה שבעה ימים ולא שמונה ימים?

למה סוכה מפסולת גורן ויקב?

זה אין טעם.

זה אומר הרמב"ם,

זה שרירותי לגמרי.

על זה המדרש מתכוון,

לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות,

כי צריך שיהיו פרטים אבל אין לזה משמעות.

ולכן מה נפקא מינא?

שאין מה לבזבז את הזמן בלהתחיל לחפש טעמים למצוות,

לפרטים של המצוות,

כי אין.

כרגע כך זה נראה ברמב"ם,

זה סתם בזבוז זמן.

תכוון למצווה הכללית,

זה חשוב מאוד לפי הרמב"ם,

חייב לחקור,

אבל בפרטים הואיל ואין אז חבל על הזמן.

כן.

מדוע לא מוכרח שאם הבורא כל חכם אז גם הפרטים יהיה בהם חוכמה?

אני אומר,

אפשר להגיד שבפרטים אתה חייב לבחור אחד,

אתה חייב לבחור או איל או כבש למשל.

אם היו אומרים לך כבש היית אומר אבל למה לא איל?

ואם איל אז למה לא כבש?

מצווה זה,

תכף נגיע למה שאתה אומר,

ערן.

אוקיי.

אז אומר הרמב"ם,

וכן יתבאר לך מהמשל שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף.

עכשיו זה דבר מעניין מה שהרמב"ם אומר.

חז"ל הביאו את הדוגמה כדי להראות שבפרטים אין טעם,

מצוואר ועורף.

אומר הרמב"ם,

סליחה שאני אומר,

זה לא דוגמה טובה.

כי בדוגמה הזאת ספציפית כן יש טעם.

כך הרמב"ם אומר:

וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף.

אבל אמיתת הדבר הוא כי כאשר הביא הכרח לאכילת בעלי חיים,

כיוון למיתה הקלה עם קלות המעשה,

שאי אפשר הקזת הצוואר אלא בסייף וכיוצא בו,

והשחיטה אפשר בכל דבר.

ולברור מיתה קלה התנו חידוד הסכין,

שראוי להמשיל באמת בעניין החלקים הוא קורבן,

כי המצווה בהקרבת הקורבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר,

אבל היות הקורבן האחד כבש אחד והאחד איל והיותו מספר,

מספר מיוחד,

זה אי אפשר לתת לו עילה כלל.

זה מעניין מאוד הרמב"ם הזה בעיניי,

כי הרמב"ם מביא דוגמה לפרטים שאין להם טעם ואז אומר,

בעצם הדוגמה שחז"ל הביאו היא לא באמת,

כי יש טעם.

אנחנו יודעים ששוחטים מהצוואר כדי שלא יכאב לבהמה.

יודעים שמחדדים את הסכין שלא יכאב לבהמה.

אבל אומר הרמבואם,

העיקרון הוא נכון מה שחז"ל אמרו.

יש לי דוגמה אחרת,

והדוגמה שהוא מביא זה למה איל ולא כבש,

למה שבע ולא שמונה.

בזה באמת אין טעם.

אבל כבר אנחנו רואים שכאילו הרמב"ם,

השיטה שלו זה שלפרטים אין טעם והוא עצמו מביא טעם לפרט.

לפי מה שההבנה הפשוטה ברמב"ם,

לפרטים אין טעם בכלל.

אז מה פתאום הרמב"ם טורח פה להגיד שזה ספציפית כן יש טעם?

לכאורה זה כלל שבפרטים אין טעם.

אולי יש פשט אחר בחז"ל?

אני לא יודע,

אני תמה על זה.

מה זאת אומרת?

חז"ל,

אולי הם לא דייקו,

זה רק כדי להגיד רעיון.

אבל באמת יוצא מהרמב"ם הזה שיש פרטים מסוימים כן יש בהם טעם.

ככה זה,

כי הוא עצמו מביא טעם לפרט.

ואז אומר הרמב"ם,

אבל אומר פה משפט חריף מאוד על ההבדל בין כבש לאיל ושבע ושמונה,

הוא כותב,

זה אי אפשר לתת לו עילה כלל,

וכל מי שמטריד עצמו,

שימו לב,

לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיניי משתגע שיגעון ארוך ואינו.

להסיר מזה הרחקה,

אך מוסיף הרחקות.

במקום בתרגום אחר כתוב "הוזה הזיות",

או בתרגום הזה זה "משתגע שיגעונות",

כי אין טעם,

חבל על הזמן שלך!

זה בזבוז זמן לחפש טעמים לפרטים של המצוות.

למה אז לא הכל אחד פשוט?

מה?

למה לא הכל אחד?

כדי שיהיה לך מה לשאול.

לא,

אני אומר,

כי אם יהיה שבע,

אם יהיה שש,

שיהיה כזה סתם.

השם בחר משהו,

וזה חלק מהניסיון.

פה הרמב"ם נכנס למה שאמרנו קודם,

שזה בעצם שיטת המהר"ל על כל המצוות,

שהשם ציווה ואתה צריך לשמוע לו בלי עכשיו.

אז פעם אומר לך שבע,

פעם חמש,

פעם ארבע,

כדי שנראה אם אתה עומד בניסיון.

כאילו זה יותר קשה כאילו כל פעם לשנות למשהו אחר לפי המצווה,

אולי.

כן?

שאין סיבה או שאנחנו לא יכולים להבין את הסיבה?

נראה מהרמב"ם שאין סיבה.

ככה הוא אומר,

כרגע.

אז כל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיניי משתגע שיגעון

ארוך ואינו מסיר מזה הרחקה אך מוסיף הרחקות.

ומי שידמה,

הנה עכשיו תקשיב למשפט הבא לפחות לפי התרגום הזה של...

לא יודע.

ומי שידמה שאלו יש להם סיבה,

הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוות כולם בלא תועלת נמצאת.

הרמב"ם משווה בין אחד שחושב שיש לפרטי מצוות טעמים,

הוא דומה לאדם שחושב שלכלל המצוות אין טעמים.

כמו שברור לי במאה אחוז,

אומר הרמב"ם,

שלכלל יש טעם,

אז ככה לפרט אין טעם.

ככה נראה מהרמב"ם.

ואופני הימנות בו שאמרה למה היה כבש ולא היה איל?

השאלה היא בעצמה הייתה מתחייבת אילו נאמר איל במקום כבש,

שאי אפשר מבלתי מין אחד.

הוא היה צריך לבחור משהו.

וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה?

ככה היו שואלים אילו היו שמונה או עשרה או עשרים,

שאי אפשר מבלתי מספר בהכרח.

וכאילו ידמה זה לטבע האפשר שאי אפשר מבלתי היות האחד מן האפשריים ואין ראוי

לשאול למה היה זה האפשר ולא היה זה האחר מן האפשריים,

כי זאת השאלה תתחייב אילו היה נמצא האפשר האחר במקום זה.

ודע זה העניין והבינהו.

ואשר אמרו בו תמים מהיותו לכל נמצא סיבה,

שידע אותם שלמה,

היא תועלת המצווה בכלל ולא חקירת חוכמת חלקיה.

מה שאמרו על שלמה המלך שהוא ידע את כל המצוות,

הוא הכיר את הכל,

זה רק בכללים לפי הרמב"ם.

אבל בפרטים,

גם שלמה המלך לא השיג כי אין.

ככה זה נראה מהרמב"ם במורה נבוכים פה,

חלק ג' פרק כ"ו.

אבל בכמה מקומות במורה נבוכים נראה מהרמב"ם שהוא חושב שגם לפרטים יש טעם.

אני אביא,

קודם כל הדוגמה הזאת שהוא הביא טעם לעריפה לצואר ולא עורף,

זה כבר סימן שאלה.

אם אתה אומר שאין טעמים לפרטים,

אז מה אתה עצמך הבאת טעם?

ובסוף הפרק הזה,

פרק כ"ו,

כותב הרמב"ם ככה:

הוא אמר שהוא חקר על כל המצוות והוא אמר שהוא למד את כל ספרי

הצאבה,

וכבר למדנו את זה,

ובזכות ספרי העבודה זרה הוא נתן טעם להרבה מצוות,

ואז הוא כותב שכמעט הצלחתי להשיג טעם לכל המצוות.

ואז הוא כותב:

"עד שלא יישאר מהם רק קצת סיבות מעטות מאוד הם אשר לא התבארו לי

סיבתם עד היום,

וכן התבאר לי גם כן קצת חלקי מצוות ותנאי קצתם מה שאפשר לתת סיבתו".

הרמב"ם בעצמו אומר שאחרי שהוא חקר ולמד,

אז הרבה...

לפחות חלקים מהפרטים התבארו לו.

איפה?

הרי אמרת שאין?

מה פתאום התבארו לך?

סימן שזה...

עכשיו בפרק מ"ו,

עוד עשרים פרקים,

אני פשוט הצמדתי את זה פה ב-כ"ו,

אבל:

"אבל כהן גדול וציבור אין שגגתם מעשה גמור אלא הוראה,

ומפני זה הבדיל קורבנם בפרים,

ובעבודה זרה שעירים.

כאשר היו החטאים שמקריבים עבורם אשם למטה מן החטאים שמקריבים עבורם חטאת,

היה קורבן אשם איל".

אני לא אכנס שם לטעם שהוא נותן שם,

אבל הוא מתחיל שם לפרק בפרק מ"ו למה יש איל ולמה יש כבש ולמה

שעיר.

זה אותו רמב"ם.

הרמב"ם ב-כ"ו אומר אין כלום,

פתאום ב-מ"ו מתחיל להצביע על טעמים.

אז יש כן טעמים לפרטים או אין טעמים לפרטים?

זו סתירה שעמדו עליה מפרשי הרמב"ם.

למישהו יש תשובה טובה?

כן.

שהרמב"ם מתכוון לומר שלא צריך לחפש בכוח טעם.

אבל יש?

יכולים להיות לחלק,

ויכולים להיות חלק שלא.

אבל בטעמי המצוות חייב להיות טעם לכל מצווה,

בפרטי המצוות מי שמחפש בכוח בפרטי המצווה הוא משוגע.

אוקיי,

יפה מאוד.

אז מה שאני מכיר,

הרב מקבילי,

מכירים את הרב מקבילי?

הוא נותן בעיונים שלו שתי תשובות לשאלה הזאת.

תשובה אחת הוא כותב הסבר של בדיעבד.

אני רק אקרא אותו בקצרה:

"ניתן לומר שהרמב"ם סבור שאפשר לעמוד על פרטי המצוות רק בדיעבד.

משעה שנקבעה המצווה להקריב שבעה כבשים,

אפשר למצוא הסבר לעובדה שנצטווינו להקריב דווקא שבעה ולא שמונה.

אבל באותה מידה היה אפשר להסביר מדוע שמונה ולא שבעה".

כלומר,

בעצם אין לזה עניין בשבע,

אבל אחרי שכתוב שבע אני יכול להסביר לך שבע.

זה הסבר קצת קשה,

כי אין באמת עניין בשבע,

אחרי שיש שבע בדיעבד כזה.

אבל ההסבר השני שהוא נותן זה מה שאריאל פה אומר,

אני חושב אני גם חושב כמו התירוץ הזה,

שהרמב"ם בעצמו אומר:

אל תחשוב שאתה תבין את כל הפרטים בבת אחת בלימוד אחד,

כי יש הרבה פרטים שלפחות בהשקפה ראשונה יהיה לך קשה להבין.

ולכן מה תעשה?

תעזוב את זה בצד ויום אחד יבוא ותתקדם ותלמד ותבין דברים אחרים ואז תחזור

לפרטים.

ופתאום תבין אותם.

כלומר,

הזיה או שיגעון היא אדם יחשוב שהוא יכול להבין את הטעם בכל כך קלות

או שהוא יתעכב על הטעם יותר מדי זמן על הפרטים של הטעמים.

כי הרבה מן הפרטים הם חלק הרמוני של המצוות,

של הבריאה,

והוא צריך לעבור שמה תהליכים כדי להצליח להבין בסוף כל פרט.

אני מסכים שבלשון זה קצת קשה,

כי בלשון של הרמב"ם נראה שהוא אומר שמי שיחפש טעמים הוא הוזה הזיות ויש

לו שיגונות כי אין טעמים.

אבל מכוח הקושיה אני אומר,

כי הוא בסוף אמר,

הוא עצמו הביא טעמים,

והוא אמר שיש טעמים.

כותב מי שמטריד עצמו לתת סיבה.

כן,

אבל הוא כותב כי אין סיבה.

למי שידמה.

כן.

אז שוב אני זה קצת גם תלוי בתרגומים ולכן לא אי אפשר כל כך

לדייק ברמב"ם ממש מילה במילה.

אבל אני אכתוב פה מה שהוא כותב.

הרב מקבילי כותב:

לדעתנו הרמב"ם לא שינה דעתו.

הוא סובר עקרונית שיש טעם לכל פרט מפרטי המצוות.

ודברים בפרק שלפנינו אינם יכולים לבוא לידי סיכום בטענה שיש טעם לכל פרט מפרטי

המצוות,

אלא רק שהתהליך התאמת המצוות ופרטיהם דורש זהירות רבה ותבונה.

יש להתאמץ למצוא את הטעם למצוות התורה,

אך אסור לו לאדם לדחוק במציאת טעם לכל מצווה ומצווה מהתורה,

אף במחיר המצאת הסברים של הבל הבאים לכאורה להשגיב את המצוות למעלה מן הדעת

ולהחשיב להם טעמים מסתוריים שמימיים.

משום כך הרמב"ם מציע לפני הקורא תהליך לימודי:

אם אינך מבין טעם למצווה מסוימת,

הנח לה,

ואל תמצא לה טעם בכל מחיר.

אפשר שתימצא מיד טעם למצווה מסוימת בחיבור שלפניך,

אפשר שתמצאנו פרק שלאחריו,

ואפשר אף לאחר עשרים פרקים,

ואפשר גם שלא תמצא,

כמו שכתב הרמב"ם.

בקיצור,

אל תמהר להבין מהר מדי.

אז זה אני מסכם.

אז יש פה קושיה ראשונה של הרמב"ם מדברי חז"ל.

הרמב"ם מתרץ פרטים.

פרטים יש,

כללים אין.

סליחה,

פרטים אין,

כללים יש.

שוב יש סתירה ברמב"ם.

לפי מה שאני חושב שהכוונה היא שבגדול לכללים צריך לחפש לטרוח ללמוד,

בפרטים צריך להשתדל אבל תדע לך שלא כל פרט ופרט כל כך בקלות תמצא

אותו.

יכול להיות שבתהליך אתה תמצא בסוף את הפרטים.

שאלה שנייה שהרמב"ם שאל,

כן?

אפשר לומר גם הגענו לזה בפשט של המילים שהוא אומר שבאמת אין טעם אבל

כשאתה כבר מתחבר למצווה אז הוא נותן טעמים.

אז זה בדיוק התשובה הראשונה כזאת,

שבאמת זה בעצם התשובה הראשונה אמרה שאחרי שכתוב שמונה אז אני יכול כדי להתחבר

למצוא,

אבל כאילו זה לא משהו באמת אמיתי כי אם היה שבע הייתי מוצא משהו

בשבע.

זה קצת הקושי בדבר הזה.

אבל אם למישהו יש תירוץ שלישי אני אשמח,

לא יודע,

זה התירוצים שאני מכיר.

הקושי השני ועליו דיברנו אז בשיעור של הקורבנות אני חושב,

הגמרא בברכות מביאה את הסיפור של על קן ציפור יגיעו רחמיך ומשתקין אותו.

מאי טעמא?

חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מידותיו של הקדוש

ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות.

ופה הרמב"ם מקשה ואומר הנה כל ה...

יש לפחות אמורא אחד שסובר שהקדוש ברוך הוא אמר על שילוח הקן לא בשביל

הרחמים אלא גזירות.

ומה שהרמב"ם כותב:

וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים.

ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי

לאכילה.

ואם אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם.

ולא תקשה עלי באמרם על קן ציפור יגיעו רחמיך כי הוא לפי אחת משתי

הדעות אשר זכרנום רצה לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא רצון לבד

ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני.

כלומר הרמב"ם סובר שיש מחלוקת חכמים אמוראים כנראה בנקודה הזאת האם יש טעמים למצוות

או לא.

הדעה שאומרת שזה רק גזירות זה הדעה נגיד של המהר"ל שאומרת שזה הרצון אבל

אין סיבה ואין טעם והרמב"ם אומר יש דעה כזאת בחז"ל ואנחנו הולכים כמו הדעה

השנייה.

מי זה הדעה השנייה?

יכול להיות שזה הדעה פה שמובא שמטיל קנאה במעשה בראשית,

יכול להיות שזה דעה אחרת שבאמון מדרשי חז"ל מבואר שיש טעמים למצוות.

אני אביא שתי דוגמאות שהרמב"ן מביא אותם:

מפני מה לא נתגלו טעמי תורה?

מפני ששלושה איסורים נתגלה טעמם ונכשל בהם גדול עולם שלמה המלך.

אז מה אתה רואה מהדבר הזה?

שיש טעמים לכל המצוות רק לא נתגלו הטעמים.

ויש מאמר אחר:

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

על הכל עמד שלמה על כל הטעמים חוץ מפרה אדומה.

זאת אומרת שיש טעמים.

אז הרמב"ם נסמך על חז"ל שאמרו שיש טעמים.

מה יש לי בעיה פה עם המשפט הזה גזירות?

שכוייח,

זה אמורא אחד,

זה לא העיקר בחז"ל.

הרמב"ם עושה את זה המון פעמים וראינו במהלך השיעורים שלנו המון פעמים שהרמב"ם יש

לו איזה קושיה מחז"ל והוא אומר זה דעת מיעוט.

ראינו את זה שבוע שעבר עם אסטרולוגיה ועוד ועוד ועוד.

הדבר השלישי המעניין פה חוץ משתי השאלות על הרמב"ם זה שהרמב"ם בעצם אומר שמה

הטעם של שילוח הקן?

פה הרמב"ם מחדש חידוש שמה הטעם של שילוח הקן?

צער בעלי חיים.

כן,

הוא אומר שאין הבדל בין הצער הנפשי של האם לבן בבני אדם לבין הציפור

לגוזל כי בסוף זה קשר נפשי של אמא.

זאת אומרת הרמב"ם בעצם רואה ומבין שטעמי המצוות הם יכולים להיות גם לתועלת בעלי

החיים וזה קצת...

זה הסיפור של ההשגחה,

שאין השגחה על בעלי חיים,

אבל עדיין הרמב"ם אומר התורה ציוותה בגלל הצער של בעלי החיים.

ועל הדבר הזה הרמב"ן עתיד לחלוק ולהגיד לא יכול להיות שהציווי האלוקי שהתורה כתבה

משהו בשביל הבעל חיים.

זה לא יכול להיות.

אבל שוב זה מה שהרמב"ם אומר.

הרמב"ם אומר בפירוש שבשילוח הקן ועוד הרבה מצוות הם נועדו בשביל תועלת בעלי החיים.

ואם כן בסדר אני מתקדם.

בכיוון הזה של הרמב"ם שיש טעמים והטעמים זה בעלי החיים גם ספר החינוך.

ספר החינוך כותב על המצווה הזאת שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו,

מטעמי מצווה זו עניין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה.

וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם וכל שכן לעשות

עמהם מלאכה.

וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון וכל

בהמות ושאר מינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם.

וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים

שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה והנכבד.

שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי החיים שאינם בני שכל,

כל שכן בבני אדם שלהם נפש משכלת דעת יוצרם.

אז ספר החינוך אומר לא לחרוש בשור ובחמור יחדיו זה מפורסם ההסבר הזה זה

בגלל הצער של הבהמה.

הצער של השור שהשור הוא חזק והחמור לא והוא יצטער ממנו.

וכביכול אכפת לתורה שבעל החיים לא יצטער שלא יכאב לו.

ועל זה יש ציווי אלוקי.

זה מתאים מאוד לרמב"ם.

דרך אגב אני אומר הרמב"ם זוכרים למה הרמב"ם אומר שלא לחרוש בשור וחמור?

הוא לא משתמש בזה,

הוא לא אומר צער בעלי חיים.

מה הסיבה?

כילאיים.

הרמב"ם אומר שזה כילאיים זה שמא יבוא לידי הרבעה.

ואז לא תחרוש בשור וחמור יחדיו מי שיסתכל זה כתוב בתוך פרשה של כילאיים

ולכן הרמב"ם למד את זה ככילאיים.

אבל באופן עקרוני אני מסכם השיטה הראשונה שאנחנו רואים פה זה הרמב"ם גם ספר

החינוך.

א,

יש טעמים למצוות לפחות לכלל לפרטים אין בפשטות או לפחות לא צריך להתאמץ למצוא.

המשפט גזרות זה דעה אחת בחז"ל רוב חז"ל חולקים על זה.

ואני מוסיף שהטעם הוא גם לתחתון של התחתון כלומר גם לבעלי החיים לטובתם.

השיטת ביניים שיטת הרמב"ן.

הרמב"ן באופן עקרוני מסכים לרמב"ם בנושא הזה שיש טעמים למצוות.

אבל הוא חולק על הרמב"ם בשלושת הדברים שאמרתי עכשיו.

א,

איך להסביר את המשפט לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות.

שתיים,

איך להסביר את המשפט שהמצוות הם רק גזרות.

שלוש,

האם אכפת לתורה מבעל החיים והיא ציוותה בשביל בעל החיים.

אתם איתי?

שוב הרמב"ם חידש פה שלושה דברים לכן אמרתי את זה בסדר הזה.

והרמב"ן על כל שלושת הדברים חולק על הרמב"ם.

אבל על הכלל של הרמב"ם הוא מסכים.

יש טעמים למצוות בוודאי שיש.

אבל אתה לא הסברת נכון את המאמרים של חז"ל וגם לא הסברת נכון מהו

הטעם.

ועכשיו נראה את הרמב"ן הארוך הזה בפרשת כי תצא.

כן.

אם הרמב"ם סובר שכל הטעמים של המצוות האלה זה צער בעלי חיים...

לא כולם אמרתי שיש בהם גם.

יפה.

אז אומר הרמב"ן כי יקרא קן ציפור לפניך גם זו מצווה מבוארת מאותו ואת

בנו לא תשחטו ביום אחד.

הרמב"ן רואה קשר בין המשפט בין מצוות לא לשחוט ביום אחד את שתי הציפורים

לבין שילוח הקן.

למה?

דהרי זה לא אותה מצווה בדיוק.

כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם.

או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין

ההוא.

תראו הרמב"ן אומר שני טעמים שווים לשתי המצוות האלה.

א,

שאתה לא תהיה אכזרי תכף נפתח את זה.

שתיים,

שלא תהרוס את המין.

ברגע שאתה לוקח את האבא והבן מאותו ביום אחד זה תחילת הדרך להשחתת המין.

והרמב"ן יש לו שיטה בפרשת בראשית שאסור לבן אדם להרוס את הבריאה כלומר להשחית

את כל המין.

והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאילו

יכרית המין ההוא.

כן יש בזה קצת.

וכתב הרב במורה נבוכים כי טעם שילוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו

ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן לפני האם כי יש לבהמה דאגה גדולה

בזה.

ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמה על בניהם.

על זה הרמב"ן חולק ואומר לפחות יש לו שם קושיה על הרמב"ם ואז הוא

כותב ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר.

אז לפי הרמב"ן כל המצוות על בעלי החיים דיברנו על זה שבוע לפני שבועיים

שלושה זה לא בגלל הבעל חיים.

לא יכול להיות שהשם ציווה בשביל הבעל חיים.

השם ציווה על בני אדם.

בני אדם הם תכלית הבריאה הם המטרה של המצוות.

אז אם יש מצוות לא לצער בעלי חיים זה לא בשבילם זה בשבילך.

ולכן המצווה היא פה על הבן אדם לא להתאכזר הוא לא יכול לקבל את

הרמב"ם הזה של לא לפגוע בבעלי החיים מצד עצמו שזה הופך להיות מצווה.

ואמר הרב ואל תשיב עליי ממאמר חכמים האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך כי

זו אחת משתי הסברות.

והוקשה עליו עוד מה שמצא בבראשית רבה וכי מה אכפת לקדוש ברוך הוא בין

שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף?

הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר כל אמרת השם צרופה.

וזהו העניין שגזר הרב במצוות שיש להם טעם,

מבואר הוא מאוד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם,

מלבד שכרן מאת המצווה בהם יתברך.

ובזה אני מסכים עם הרמב"ם,

בכותרת שלו,

שיש טעם לכל מצווה ומצווה.

וכבר אמרו חז"ל מפני מה לא נתגלו טעמי תורה,

ודרשו ל'מכסה עתיק' זה מגלה דברים שכיסה עתיק יומין,

ומה ניהו?

טעמי תורה.

וכבר דרשו בפרה אדומה,

שאמר שלמה על הכל עמדתי,

ובפרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי,

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

ואמר רבי יוסי בר חנינא,

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה,

לך אני מגלה ולאחרים חוקה.

הנה בארו שאין מניעות טעמי התורה ממנו,

אלא עיוורון בשכלנו.

ושכבר נתגלה הטעם החמורה שבהם לחכמי ישראל,

וכאלה רבות בדבריהם.

ובתורה ובמקרא דברים רבים מודים כן,

והרב הזכיר מהן.

אבל אלו האגדות אשר נתקשו על הרב,

לפי דעתי עניין אחר להם,

שרצו לומר שאין תועלת במצוות הקדוש ברוך הוא יתעלה,

אבל התועלת באדם עצמו,

למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה,

או לזכור בניסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם.

וזהו לצרף בהם את הבריות,

שיהיו ככסף צרוף,

כי הצורף והכסף אין מעשהו בלא טעם,

אבל להוציא ממנו סיג,

וכל מצווה להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכור תמיד.

אז מה אומר הרמב"ן?

מה התשובה לשאלה עם הלא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את הבריות?

אתם זוכרים,

הרמב"ם מכוח הקושיה הזאת חידש שבפרטים אין טעמים.

כי הוא הבין שהמימרה הזאת באה להגיד אין טעם,

זה רק גזרת מלך.

הרמב"ן אומר לא,

הרמב"ם לא הבנת נכון את המשפט.

כשחז"ל אמרו לא ניתנו המצוות לצרף בהם את הבריות,

מה הם התכוונו לומר?

שאל תטעה כמו שיש אנשים שחושבים היום,

שאתה עושה מצווה אתה עושה טובה לקדוש ברוך הוא,

שהקדוש ברוך הוא מקבל מזה משהו.

חלילה,

אומר הרמב"ן,

רצה המדרש להגיד שכשאתה כשהקדוש ברוך הוא ציווה את המצוות זה אך ורק בשבילך,

בשביל לתקן אותך,

בשביל לעשות אותך יותר טוב,

בשביל המידות שלך.

אבל זה לא מועיל לו בכלום.

זה לא עוזר לו בכלום.

בסדר?

אז המשפט הזה הוא הוא לא בא להגיד שאין טעמים.

הוא בא להגיד שיש טעמים,

אבל הטעם הוא עבורך ולא עבור השם.

יש אנשים שמרגישים טובה שהם באים להתפלל.

יש אנשים שמרגישים עושים טובה לשם שאוכלים מצה.

ואז הוא אפילו אומר לו,

השם,

אכלתי לך את המצה,

עכשיו תביא לי את מה שאני צריך ותעשה לי כך וכך.

אדוני,

אתה לא ב המצוות הן בשבילך לא בשבילו.

אם צדקת אומר איוב,

מה תיתן לו?

חס וחלילה שאדם יהיה בהרגשה כזאת שהוא נותן משהו להשם,

שהוא מתקן את השם,

שהשם צריך אותו,

שעושה טובה להשם.

מה פתאום?

כל המצוות כולן זה בשבילך.

זה להפוך אותך ליותר טוב במידות,

במעשים,

בדעות,

בהכל.

וזה כל מה שהמאמר הזה בא להגיד,

הוא בכלל לא בא לדבר על טעמי מצוות,

ולכן אין טעם לחילוק הזה של הרמב"ם בין כללים לפרטים,

כך אומר הרמב"ן.

זה רק רוצה להגיד בסוגריים,

כל מי שמכיר קצת את תורת הרמב"ן אמור לשאול שאלה עכשיו.

הרמב"ן בכמה וכמה מקומות בתורה כותב שהמצוות הן צורך גבוה,

מכירים את המושג הזה?

הוא מביא הרבה פעמים טעם על פי הפשט,

ואז הוא אומר על דרך הקבלה והוא אומר שהמצוות הם גם צורך גבוה,

שכאילו,

כאילו,

גם להשם יש משהו טוב מהדבר שאנחנו עושים,

אבל אנחנו לא לומדים רמב"ן השנה,

אז זה נושא בסוגריים אני אומר.

בפשט מה שהרמב"ן פה אומר לפי הפשט,

המצוות לא מועילות להשם,

הוא לא צריך אותן.

זה קשור גם לחסידות.

אפשר לתרץ אבל את הצורך הגבוה בתירוץ פשטני,

שצורך גבוה כדי שתרגיש שיש צורך גבוה לאדם.

יכול להיות,

בסדר,

לא ניכנס לזה,

אני רק מעיר הערה למי שרוצה יעיין.

עכשיו יש את הבעיה השנייה של המצוות זה רק גזירות.

ובלשון זו אגדה עצמה,

רגע,

הוא רק משלים את זה,

והוזכרה בילמדנו בפרשת זאת החיה,

וכי מה אכפת לקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל,

כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו?

שימו לב ללשון,

זה ממש הלשון השלמה בתנחומא,

כלום אתה מועילו,

כלום אתה מזיקו,

שזה מה שהמדרש רוצה להגיד.

או מה אכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל טמאות?

אם חכמת חכמת לך.

הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף הבריות,

שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות,

ונאמר כל אמרת אלוה צרופה,

למה שיהיה מגן עליך?

הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה,

שיצטרך לאורה,

כמחשבת המנורה,

שיצטרך למאכל הקורבנות וריח הקטורת,

כנראה מפשוטיהם.

ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שציווה לעשות זכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית,

אין התועלת לו,

רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו שנהיה ראויים להיות מגן עלינו.

וכן מה שאמרו לפי שעושים מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות,

שימו לב זה הקושיה עכשיו השנייה של הרמב"ם,

מה זה גזירות?

אין טעם.

אומר הרמב"ן גם את זה לא הבנת.

לא הכוונה של חז"ל לומר שהם גזירות מלשון גזירה ולא שאין טעם,

אלא אומר הרמב"ן לומר שלא חס אל קן הציפור ולא הגיעו רחמיו על אותו

ואת בנו,

שאין רחמיו מגיעים בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו,

שאם כן היה אוסר השחיטה.

אבל טעם המניעה ללמד אותנו.

מידת הרחמנות ושלא נתאכזר,

כי אכזריות תתפשט בנפש האדם,

כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאוד.

והנה המצוות האלו בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזרות בנו להדריכנו ללמד אותנו

המידות הטובות וכן יקראו הם כל המצוות.

אז הרמב"ן אומר ומשדרג את הביטוי,

אומר הביטוי הזה שאינן אלא גזרות,

הביטוי הזה בא להגיד שהמצוות לא נועדו לתועלת בעלי החיים,

אלא הם נועדו לחנך אותנו.

עכשיו הרמב"ן שיטתו בכל אורח הדרך,

כל המצוות של בעלי החיים הם נועדו לחנך אותנו,

לשנות אותנו,

והם לא בשביל בעלי החיים בניגוד לרמב"ם.

ואז הוא לוקח את המשפט הזה שאינן עושה מידות השם רחמים ואינן אלא גזרות,

הכוונה היא שהשם לא מרחם על בעלי החיים בשביל בעלי החיים,

אלא הוא רוצה לשנות את האדם ולכן הציווי הוא בשביל האדם.

ואתם תשפטו אם ההסבר של הרמב"ם הוא יותר נכון או של הרמב"ן במשפט הזה.

לי,

לפי דעתי,

ההסבר של הרמב"ן הוא מאוד קשה במילים,

כי הרמב"ן אומר שמידותיו של השם רחמים ואינן אלא גזרות,

לפי הרמב"ן הכוונה היא שהוא לא חס על בעלי החיים אלא הוא משנה את

הבן אדם.

כל הציוויים הם לא על הבעל חיים אלא על האדם.

בעיניי זה לא כל כך נכנס במילה גזרות.

הפירוש של הרמב"ם למאמר הזה הוא כפשוטו,

שזה לא רחמים,

הכוונה יש טעם,

אלא זה דין.

ואז הרמב"ם אומר יש לי בעיה,

אז הוא אומר שיש מחלוקת אמוראים.

הרמב"ן אומר אין בכלל בעיה,

כי המשפט הזה הוא לא שזה גזרה ואין טעם,

אלא המשפט הזה דווקא אומר בא לחנך את האדם ולא לרחם על בעלי החיים,

בכבוד.

אבל זה קשה על המשנה על קן ציפור יגיעו רחמיך,

שזה בא להגיד שהרחמים הם על בעלי החיים,

וזה הרבה בעלי קושי.

אז זה מתאים לרמב"ם בקטע הזה.

לא,

אני רק אומר במילה הזאת גזרות,

תראו אתם הייתם משתמשים במילה גזרות?

הייתם אומרים שאינן רחמים אלא לחנך את האדם.

אז הרמב"ן לוקח את המילה גזרות.

אני מסכים איתך שהרוח שעולה מהמשנה הזאת זה זה,

להגיד לא ריחמתי עליו אלא זה גזרה.

הרמב"ם מבין גזרה בלי טעם,

הרמב"ן מבין גזרה חינוך של האדם.

אז אם אני מסכם בשלושת הנקודות,

הרמב"ן חולק על הרמב"ם.

א,

להגיד שיש טעם בשביל הבעל חיים,

הרמב"ן לא מוכן לקבל את זה.

הוא כותב פה את המשפט הזה "אין רחמיו מגיעים בבעלי הנפש הבהמית".

לא יכול להיות שהשם ציווה ציווי אלוקי בשביל בעלי חיים,

לא יכול להיות.

והרמב"ם חולק על זה.

שתיים,

במשפט הזה "לצרף בהם את הבריות",

הרמב"ם הבין שהכוונה שאין טעם והכוונה לפרטים,

הרמב"ן אומר לא,

לצרף בהם את הבריות זה לשנות את האדם ולא את בעל החיים.

במשפט הזה "אינן אלא גזרות",

גם הרמב"ם הבין שהכוונה בלי טעם,

ובגלל זה הוא עשה מחלוקת אמוראים,

והרמב"ן אומר לא,

המשפט הזה בא להגיד שזה בא לחנך את האדם ולא בשביל הבעל חיים.

אחת עשרה,

סיכום.

אם כן,

מה משמעותן של האמרות החז"ליות שהביא הרמב"ם?

הרמב"ן טוען שאין כוונתן של האמרות הללו לומר שאין למצוות טעמים,

אלא שאין לקדוש ברוך הוא רווח מהן.

לקדוש ברוך הוא לא אכפת אם האדם שוחט מהצוואר או מהעורף ואין לו כל

רווח מכך.

לא אלוהים הוא המרוויח מהמצוות אלא האדם.

מטרתן של המצוות אינה סיוע לאלוהים אלא סיוע לאדם.

טעמי המצוות כולם הם שיפור,

תיקון ורווח של האדם המקיים אותם.

הביטוי המדרשי "לצרף" מתייחס לתהליך הזיקוק של מתכות,

תהליך של שיפור המתכות ויצירת מתכת טהורה באמצעות ניקויה והפרדתה מחומרים רעים שנספחו אליה.

בדומה לכך,

האדם נטהר ומזוקק באמצעות ניקוי תכונותיו הרעות ושיפור וטיפוח של תכונותיו הטובה.

אין אף מצווה המשקפת באופן רק את הרצון האל ללא כל מטרה או נימוק

נוסף.

המטרה של כל המצוות סובבת סביב האדם.

הקדוש ברוך הוא שהטיל עלינו את המצוות אינו מנסה להגדיל בכך את כבודו או

מלכותו,

אלא להצמיח ולרומם את האדם השומר מצוותיו.

כל זה זה מה שהרמב"ן חולק על הרמב"ם.

אבל המשותף לרמב"ן ולרמב"ם הוא יותר חשוב.

שהמשותף לשניהם שיש טעמים לכל המצוות,

והאדם צריך לרדוף ולחפש את הטעם של המצוות.

הרמב"ם אומר את זה בהלכות מעילה,

שהאדם כל ימיו צריך לחפש טעמים למצוות ולרדוף אחריהם ולהעמיק אחריהם.

מול השיטה הזאת של שני גדולי עולם האלה,

מפורסמים מאוד דברי המהר"ל.

מי שלא למד שילמד.

תפארת ישראל ונצח ישראל,

ספרי חובה,

חייב.

בא תפארת ישראל בכל הפרקים הראשונים,

מביא את הרמב"ם,

מביא את הרמב"ן ודוחה אותם מהרבה הרבה שאלות.

אנחנו עכשיו לא שיעור תפארת ישראל.

אבל במשפט אחד אומר המהר"ל שאם אתה הופך את המצוות לחכמה או לתועלת,

אתה כאילו מנמיך אותם.

כאילו אומר שזה בעצם ספר מתכונים,

ספר בריאות,

זה רק איזה שהוא אמצעי לשם.

ולכן המהר"ל בגדול חולק על השיטה הזאת והמהר"ל סובר שהמצוות הם,

אם אני חוזר למקור הראשון,

המצוות הם טובות כי זה רצון האל.

ואין באמת טעם שבגללו השם ציווה עליו,

אלא השם ציווה כי זה רצונו.

אומר המהר"ל בוודאי שהמצוות הן טובות לך.

כתוב בפסוק "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה".

בוודאי שהן טובות לך,

אבל הוויכוח פה הוא האם השם ציווה כי זה טוב או הוא ציווה ככה

וממילא זה גם טוב,

אבל הוא לא ציווה בגלל שזה טוב.

אלא הוא ציווה בגלל שרצה מה שציווה.

כן?

מה הוא עושה עם כל הגמרות?

לא ניכנס לזה עכשיו,

אין לנו זמן.

לא יודע גם אם יש תשובה לכל...

יכול להיות שגם הוא מודה כמו הרמב"ם שיש גישה שיש טעמים,

אבל הוא המהר"ל בתור מהר"ל לא יכול לקבל את זה.

המהר"ל אומר שאם יש טעמים אז זה הופך את זה לאנושי,

זה הופך את זה לנמוך יותר.

אז נראה פה רק כמה משפטים.

האמת כי יש להפליא פלא פלא על הדברים האלו לומר על משנה שנויה בלי

מחלוקת,

וגם היא שנויה במסכת מגילה,

והאמוראים פירשוה בטעמה,

ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה.

כן,

הוא מתנגד לזה שהרמב"ם הופך את זה למחלוקת אמוראים כשזה משנה מפורשת,

אף על פי שיש מחלוקת אמוראים שמה.

וכל שכן דבר שהוא מגיע לאמונה.

ואם כי אין ראוי להשיג על הרב הגדול,

על כל פנים תורה היא וללמוד אנו צריכים,

וגם בזה לא נחה דעתי ולא שקטה רוחי בקרבי,

כי לא יתורץ למאן דאמר שלא הטיל קנאה במעשה בראשית.

אני לא מדבר על כל הקושיות כי נגמר הזמן,

אלא רק נראה פה את המהר"ל עצמו.

אבל מדברי חכמים,

הוא מתחיל פה פסקה אחרונה,

אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצוות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא

האדם,

רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות,

כמו מלך הגוזר גזירה על עמו.

אף כי האמת יימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין

אחריה הצלחה,

מכל מקום אין התחלת הגזירה שניתנה לטוב אל המקבל.

וזה היסוד.

הציווי הוא גזירה אלוקית,

הוא עול,

הוא לא בשביל הטוב הוא ציווה אותך,

בניגוד לרמב"ם.

נמשך מזה,

אומר המהר"ל,

שיהיה לך טוב כי בסוף הם טובים,

אבל זה לא בגלל זה השם ציווה.

לפיכך כל מי שנותן במצוות טעם על פי טבע,

לומר כי לכך אסרה תורה חזיר מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע,

וכן נתנו טעם באיסור חלב שהוא מוליד מזג רע,

וכן בדם,

מכל שכן בשקצים ובעופות הטמאים,

וכולם נתנו טעם על פי הטבע,

וכאילו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע,

חס ושלום לומר כן.

ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע,

ודבר זה יימשך בוודאי במה שיש בהם בשמירת הגוף גם כן,

אבל אין זה עיקר טעם המצווה,

רק שאינם ראויים אל האדם כפי הסדר אשר סידר השם יתברך.

לכך הרחיקה אותם ולפעמים לא הרחיקה אותם התורה.

ומה שאמר הכתוב:

ויצוונו ה' אלהינו לעשות את החוקים האלה לטוב לנו,

אין הפירוש הוא יתברך ציווה המצוות בשביל להיטיב לנו,

שאין זה כך,

רק שהוא יתברך ציווה עלינו כמלך הגוזר,

רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו,

לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצוות,

ולא שתחילת הגזירה הוא לטוב לנו.

כלומר,

בעיקר הוויכוח זה האם תחילת הגזירה היתה בגלל שזה טוב,

כלומר השם הסתכל שזה טוב ולכן הוא ציווה.

ככה הרמב"ם והרמב"ן אומרים,

והנה המהר"ל שאומר תחילת הציווי הוא הרצון האלוקי,

ואדם צריך לקיים את הציווי כי זה הסדר הנכון,

זה הדבר הנכון בעולם,

לשמוע בקול השם,

להיות כפוף,

לדעת שיש מלך מעליך,

עול מלכות שמיים.

המהר"ל אומר:

גם אני מודה שייצא לך דברים טובים מזה,

זה כתוב בתורה,

אבל זה לא היה תחילת הציווי,

לא בגלל זה השם ציווה.

נגמר הזמן,

רק אגיד מה הרב יעקב אריאל אומר במשפט אחד.

הרב יעקב אריאל אומר ששניהם אלו ואלו דברי אלוהים חיים,

ואדם צריך לחיות גם את גישת המהר"ל וגם את גישת הרמב"ם והרמב"ן.

כלומר,

הציווי אנחנו עושים את המצוות כי כך השם ציווה,

כי זה הציווי האלוקי,

ובזה המהר"ל צודק,

הוא חלק מהמלכת השם,

זה חלק מקבלת מלכותו,

שגם אם אתה לא מבין וגם אם אתה לא יודע אתה עושה כי כך

השם ציווה.

אבל,

אומר הרמב"ם והרמב"ן,

הם וודאי גם נכונים,

כי כשאדם אחרי שהוא עושה את זה והוא מבין את הטעם,

אז זה משדרג את העשייה שלו כמו שמישהו אמר קודם.

זה משפר את ההתחברות שלו למצווה.

זה לא אומר שזה הטעם היחיד שיש,

אבל זה כן מחבר אותו למצוות.

הרב מבריסק היה אומר:

טעם באוכל,

למה אוכלים?

כי צריך לחיות,

כי צריך לחיות,

כדי לחיות צריך לאכול.

אם זה טעים,

זה מוסיף,

זה נחמד.

אבל אם זה לא טעים אתה לא תאכל?

אתה תאכל כי אתה צריך לאכול.

זה היסוד.

אם זה גם האוכל גם טעים,

אז זה משדרג את האוכל,

אז האוכל הוא גם טעים,

אתה נהנה ממנו,

אתה אוכל בהנאה,

אתה אוכל בשמחה.

אז ככה במצוות.

קודם כל אין כאלוהינו,

אין כאדונינו.

אחרי זה מי כאלוהינו,

מי כאדונינו.

קודם כל אדם עושה כי כך השם ציווה,

כי הוא מקבל עליו עול מלכות שמיים בלי לשאול שאלות.

זה המהר"ל.

אבל אחרי זה אתה לא יכול להסתפק בזה ולהגיד רצון השם וזהו,

ככה אני עושה.

אי אפשר.

חייב האדם לנסות להתחבר,

להבין את החוכמה האלוקית.

ככל שהוא יבין יותר,

הוא לא יתלה את העשייה בהבנה,

אבל בכל זאת אם הוא יבין יותר הוא הרבה יותר מחובר,

יותר יאהב את המצוות,

יותר יעשה אותם בחשק.

וודאי שיש לזה ערך גדול.

אז מי שרוצה יקרא את זה אחרי זה,

יישר כוח גדול.