הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. ניתוח מושגי מול פסיקה — הבית הלוי מדגיש שחיבורו נועד לברר את מחלוקות הראשונים ולחדד את התלמידים בדרך הפלפול, ולאו דווקא להכריע בהלכה למעשה.
2. שני פנים בלימוד התורה — קיימות שתי בחינות בלימוד: לימוד בתור "מבוא" לקיום המצוות (כדי לדעת מה לעשות), ולימוד בתור "תכלית" המהווה מצווה עצמית של עסק התורה.
3. הבחנה בין נעשה לנשמע — הביטוי נעשה מתייחס לקבלת המצוות המעשיות, בעוד שנשמע מתייחס ל"פתגמין דאורייתא", כלומר לעצם העיסוק בלימוד התורה כערך עצמאי.
4. מעלת ההקדמה — על ידי הקדמת נעשה לנשמע, הוכיחו ישראל שהלימוד אינו רק אמצעי לידיעת המעשה, ובזכות זה זכו לשני כתרים רוחניים.
5. תשמיש קדושה מול תשמיש מצווה — תלמיד חכם העוסק בתורה לשמה הופך לתשמיש קדושה (כמו ספר תורה), וקדושה זו היא שמחייה את גופו בתחיית המתים.
6. הזמנה מילתא בקדושה — בדיני קדושה עצמית "הזמנה מילתא", ולכן אדם המכין עצמו במשך חודשים ליום אחד של לימוד, נחשב קדוש ומחויב בתורה לאורך כל אותה תקופה.
7. מהות יום המיוחס — ב' בסיון מכונה יום המיוחס בזכות היותו מקשר בין קדושת ראש חודש לבין ימי הגבלה, ובו הוכרז "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
8. התורה כאור מחיה — על פי הפסוק "ותורה אור", התורה פועלת ככוח פיזי ומטאפיזי המקדש את החומר והופכת את הלומד לחלק מהשכינה.
שיעורי הרב איתיאל סופר שליט"א בישיבת כרם ביבנה
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
טוב,
אז לקראת חג השבועות,
נלמד בעזרת השם את ההקדמה של הבית הלוי לשו"ת.
הבית הלוי כידוע זה די מוכר הדמות שלו,
נחשב אבי שושלת בריסק.
כבר אבא שלו נולד למשפחת תלמידי חכמים,
אבל את ההתחלה של השיטה המפורסמת כשיטת בריסק בלימוד,
אפשר לראות בתשובות שלו בעיקר באמת.
יש פה למטה כרגיל את הביוגרפיה הקצרה.
הוא למד אצל הבן של רבי חיים מוולוז'ין,
רבי יצחק איצלה מוולוז'ין,
שהוא הבן של רבי חיים שייסד את הישיבה.
ולאחר בגיל,
אתם רואים,
בגיל שלושים וארבע הוא כבר מונה לראש ישיבת וולוז'ין לצדו של הנצי"ב.
הנצי"ב היה החתן הצעיר של רבי יצחק איצלה מוולוז'ין,
ורבי יוסף דוב היה לצדו כראש ישיבה,
כמשנה לראש ישיבה כזה.
אחר כך היה ביניהם מה שנקרא שיטות שונות בלימוד בין הבית הלוי לבין הנצי"ב.
הנצי"ב עסק ב,
היה לו גם שיעורים בחומש ובפשטי המקראות,
החיבור בין ההלכה לבין האגדה,
בין,
יותר נכון,
בין מדרשי ההלכה לבין פשט הכתובים,
כפי שמשתקף גם בצורה הכי מובהקת בהעמק דבר,
בפירושו לתורה,
אבל גם בפירושו לשאילתות ולספרי וביתר הוא עסק הרבה במדרשי הלכה ובעניינים הללו.
וגם השיטה שלו הייתה יותר באמת של היקף בתורה,
גם מבחינת בקיאות וגם החיבור הזה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
והבית הלוי הייתה לו הגישה שלו.
בסופו של דבר הוא עזב את וולוז'ין,
עבר לסלוצק כמו שכתוב כאן.
וחוץ משו"ת בית הלוי,
שו"ת,
הוא נקרא שו"ת,
כן?
שזה לכאורה השו"ת,
כאילו שאלות ותשובות בהלכה.
אבל הכינוי שו"ת הוא לא כל כך תואם למה שבסופו של דבר תוכן הספר.
זה כמו שו"ת שב שמעתתא,
שזה בעצם מערכות,
מערכות שונות שנוגעות לענייני הלכה כמובן,
כן?
ולכן זה לא,
בסופו של דבר יש דברים הרבה נפקא מינות הלכתיות שיוצאות מדבריו אחרי כל הדיון
וכדומה.
אבל עיקר הדברים הם לא בדרך של,
זאת אומרת,
הוא לא נוטה להגיע לפסק הלכה,
אלא הוא מבאר מחלוקות ראשונים ומפלפל בהם וכולי וכולי.
ואגב זה מתחדשים הרבה הרבה חידושים.
גם סדר הדברים הוא לא לפי סדר שולחן ערוך,
זאת אומרת,
הוא מערכות לפי,
סתם דוגמה סימן א' מדבר על כלאיים בבגדי כהונה.
בסדר?
גם סימן א' וסימן ב' זה בעקבות שו"ת שאגת אריה בסימן כ"ט שעסק בשאלה
הזו.
אחר כך הוא כבר עובר להלכות מזוזה ולהלכות כבוד בית הכנסת,
כתיבת ספר תורה,
סמיכת גאולה לתפילה.
סתם זה הרצף של השאלות הראשונות בספר,
בחלק א'.
וככה עובר לאיסור מוקצה,
אז אין פה באמת סדר לפי שולחן ערוך אלא לפי הדרכים,
תכף נראה גם בהקדמה שהוא מתייחס לזה.
חוץ מזה יש לו את הבית הלוי על התורה.
וכאן בהקדמה הוא כותב איזה עניין שקשור באמת לנושא של מתן תורה,
לקראת חג מתן תורה שאנחנו נמצאים.
לכן חרגנו מהדרך כלל לפי תאריך הפטירה,
הוא נפטר בד' באייר,
בסדר?
זה עדיין בתוך החודש לפטירתו.
דרך אגב הכותרת כתבתי כאן "יום המיוחס".
שמעתם פעם על היום הזה?
יום המיוחס.
למה קוראים לו?
ב' בסיון.
אז יש לזה כמה פירושים.
הביטוי הזה יום המיוחס נזכר באחרונים,
כלומר הראשון שכותב את זה כמדומה לי זה רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם
ודעת אני חושב או אחד מכתביו.
הוא כותב את הביטוי הזה שנקרא יום המיוחס,
ומדובר על יום ב' בסיון.
סליחה,
בשו"ת האלף לך שלמה,
מצאתי את המקור,
שו"ת האלף לך שלמה,
אורח חיים סימן של"ד,
אומר העולם נוהגים לקרותו יום המיוחס.
אז בסימן תצ"ד בהלכות ספירת העומר,
אז כתוב ברמ"א שלא אומרים תחנון מתחילת חודש סיון עד עד איסרו חג,
ולמעשה המנהג הוא שלא אומרים עד י"ב בסיון,
שזה יום השביעי לשבועות,
שזה יום התשלומים האחרון.
לחג.
אז המגן אברהם שם כותב,
למה ביום ב' בסיוון?
בא' בסיוון זה ראש חודש כמובן,
לא אומרים תחנון בראש חודש.
ג' בסיוון זה כבר תחילת שלושת ימי הגבלה,
ג',
ד' וה'.
וביום ב' בסיוון מה היה בו?
לא היה בו כלום.
אומר המגן אברהם,
דמיד בב' בסיוון אמר לו משה לקדשם לתורה.
כלומר שם הוכרז שמשה רבנו אמר להם התקדשו היום ומחר וכולי.
הגמרא במסכת שם בפרק ט' בשבת אומרת,
מביאה את התאריכים של מעמד הר סיני וביום ב' בסיוון נאמר משה רבינו אמר
לעם ישראל את הציווי הזה להתקדש לשלושת ימי הגבלה,
לשלושת הימים אל תגשו לאישה,
ככה הוא אומר להם ביום ב' בסיוון.
אז לפי זה אומר המגן אברהם,
אז בב' בסיוון לא אומרים תחנון אבל לכאורה מותר להתענות בו כי הוא לא
אחד משלושת ימי הגבלה,
אבל נהגו העולם שלא להתענות גם ביום ב' בסיוון.
אומר על זה רבי שלמה קלוגר שהעולם נוהגים לקראתו יום המיוחס.
כוונתם מחמת שהוא בין שני ימים מקודשים,
בין ראש חודש ובין ימי הגבלה,
אז הוא יום מיוחס,
הוא כמו אדם שאין לו משל עצמו שום דבר הוא רק יש לו ייחוס,
לכן זה נקרא יום המיוחס.
זה הפירוש שהוא כותב שם.
יש גם בערוך השולחן כותב בסימן תצ"ד סעיף ז',
שזה ההודעה שמשה רבינו הודיע לעם ישראל,
היה כתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש,
אז מדבר על ייחוס של עם ישראל לכן זה נקרא יום המיוחס.
כלומר כידוע כל היהדות עוברת בירושה מאב לבן וזה נקרא בלשון חכמים ייחוס.
יש גם פירוש שזה בגלל שביום ב' בסיוון תמיד יחול יום הכיפורים שלאחריו.
כן?
זה כמו באטב"ש של הטור אחרי הלכות ראש חודש בתכ"ח,
שהוא כותב שהאטב"ש של יום ראשון של פסח יחול תשעה באב,
יום שני של פסח יחול שבועות וכן הלאה.
אז ביום ב' בסיוון תמיד יחול יום הכיפורים,
כמו יום הכיפורים הבא יחול כמו היום ביום שני.
ויום הכיפורים נקרא יש פיוט יום מימים מיוחס.
בסדר?
אז עוד אחד מההסברים.
יש לזה עוד כמה הסברים,
רק שזה הביטוי הזה שנקרא יום מיוחס והוא לא כל כך ידוע.
טוב אז ניגש עכשיו להקדמה של הבית הלוי.
כפי שאמרנו יש כאן עניין שקשור למעמד הר סיני שהוא מאריך בו וכמובן אחרי
דברי הפתיחה שהוא פותח בהם.
והדברים שהוא כותב כאן נכתבו גם בצורה בסגנון טיפה שונה אבל עם קצת הוספות
בספרו על התורה בפרשת משפטים.
בית הלוי על התורה פרשת משפטים שם הוא חוזר על הדברים.
אז נתחיל.
אמר המחבר,
ראיתי למחברים החזו דרכם בקודש טרם היכנסם פנימה לתוך ארבע אמות של הלכה,
לפתוח להם שער אשר צדיקים יבואו בו ביראת חטא הקודמת לחכמתם המתקיימת,
כמאמר הכתוב ראשית חכמה יראת השם.
ומהן דרכו בעקב ענווה,
כן זה גם פסוק עקב ענווה יראת השם,
פסוק נוסף,
להקטין מעשיהם לבל יתגאו בדבריהם הנפלאים על דרך רב כי הוה חזי וכולי,
כלומר מתכוון כאן לגמרא בסנהדרין דף ז' עמוד ב'.
אתם זוכרים?
סנהדרין למדנו בזמן חורף נכון?
אז הגמרא אומרת שמדובר שם על הענווה שצריך להיות לתלמידי חכמים,
אז כתוב שרב כאשר הוא היה רואה המבובא דספרי,
סיעה של אנשים שהולכים לקדם את פניו,
אז היה משנה לעצמו את הפסוק באיוב פרק כ' כתוב שם אם יעלה לשמים
שיאו וראשו לעב יגיע,
כגללו לנצח יאבד,
ככה אומר הפסוק.
כלומר אדם שכאילו מתגאה חושב שהוא עכשיו איזה,
יש פסוק אחר כתוב לפני שבר גאון.
כאשר אדם מתגאה יותר מדי אז שידע שהוא לפני שבר הוא עלול ליפול.
אז שידע שיזכור שבסופו של דבר יסודו מעפר וסופו לעפר,
כגללו לנצח יאבד,
כמו דבר כמו גלל כמו אדמה וכדומה.
אז זה יש כאלה,
כך הוא כותב,
פותחים בדברי ענווה.
אומר אז או ביראת חטא או בענייני ענווה.
ואנוכי לא באתי לידי שתי המידות הללו.
אם להוכיח בשער רבים,
כלומר יראת חטא זה ענייני מוסר ותוכחות וכדומה,
ידעתי כי לא בי להורות דרך לעם השם אלה.
ואם לבל יתגאה בחיבורי זה,
הן מחברתי בעצמי תעיד עליי כי מעשה המוכיחים עליה כחרבה ודלה מנחת עני.
כן זה מהגמרא במנחות הביטוי הזה.
אז לכן הוא אומר מנחת עני.
בקיצור אז הוא אומר וזה עצמו ענווה,
כן?
אבל אין לי מה לומר ענווה שלא להתגאות וזה כי בטח כל אחד שיפתח
יראה שזה לא יודע מה,
כן?
אחת היא שראיתי חובה לעצמי להודיע לרבים,
יען כי נסתייענו מפי חז"ל מסכת שביעית על דתנן כיוצא בו.
כיוצא בו כתוב במשנה,
כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני,
כלומר שיגיד להם את חטאיו שלא יחפה ושבחו לא יצליח.
וקאמר על זה בירושלמי:
אדם אמר בר נש דתני חדא מכילתא,
ויהו אזל לאתר ויהו מוקרין ליה בגין תרתי,
אדם בר נש אדם שיודע מסכת אחת,
מכילתא זה מסכת כמו מכילתא,
כן,
מכילתא זה בדרך כלל מכילתא,
המדרש מכילתא שבדיוק זה מכילתא זה מידות.
אז פה הכוונה למסכת בלשון הירושלמי.
אדם שיודע מסכת אחת והולך למקום ומכבדים אותו כי חושבים שהוא יודע שתי מסכתות,
תרתי,
צריך לומר להו:
חדא מכילתא אנא חכים.
והביאו הר"ש שם,
הר"ש שם במשנה,
בפירוש המשנה במסכת שביעית,
הביא את הירושלמי הזה.
דרך אגב,
גם פה במילים האלה הביאו הר"ש שם,
אתה רואה את מה שהוא רוצה להגיד עכשיו,
שהוא אומר לא ראיתי את זה,
לא למדתי את הירושלמי,
רק ראיתי את הר"ש שהביא את הירושלמי.
זה דבר בשם אומרו,
גם בדברים שזה דקדוק בדין דבר בשם אומרו.
גם דבר שהוא ירושלמי,
ירושלמי מפורש,
אבל הוא לא ראה את הירושלמי בפנים.
במקרה הזה יכול להיות שהוא כן ראה,
הוא אומר מה הוא רוצה,
מה המסר של הבית הלוי עבורנו.
וכן אנוכי מודיע,
הוא אומר בקיצור לא לכבד אותו יותר מדי מדרגתו האמיתית.
על זה אומר וכן אנוכי מודיע,
יען המעיינים בחיבורי זה יטעו בי הרבה בבקיאות וחריפות,
ויודע אני מה ערכי,
קטונתי מהכיל לחבר חיבורים המפורסמים בישראל.
אך קמיה דמארי דאבוא דאבא הנא לי.
אני חושב שיש פה איזה שגיאה ב...
לא קמארי,
לא הצלחתי למצוא את הביטוי הזה גם בחיפושים במאגרים,
קמארי דאבוא דאבא,
לא ברור מה זה,
מה פירוש הביטוי כנראה מארי,
כאילו מרא דאבוא דאבא,
הקדוש ברוך הוא,
אלוהי אבי אברהם,
כן,
זה מה שהוא כותב כאן.
אז זכותו...
זאת אומרת הקדוש ברוך הוא עזר לי בקיצור.
ובזכות אבותיי הקדושים המשמשים לפניו יתברך שמו במרום עמדה לי לבוא עד כה.
זכיתי להסתופף בצילו של הבית הגדול שמגדלים בו תורה,
אשר ירה אבן פינתה אבי אור עולם זקני.
כפי שאמרנו הוא דודו זקנו היה רבי איצלה מוולוז'ין.
אז אבא של רבי איצלה זה רב חיים מוולוז'ין.
הוא לא למד אצלו ישירות.
הוא היה ממש ילד קטן כשהוא נפטר רב חיים מוולוז'ין.
צריך לבדוק את זה,
כמדומני שרבי חיים מוולוז'ין נפטר אולי באותה שנה ממש,
בתקפ"א,
יכול להיות שאז נפטר רב חיים בשנת לידתו של הבית הלוי.
אבל הבית הזה היה הבית של רב חיים,
הבית של רב חיים מוולוז'ין,
אשר מאז כן עתה לא זזו מכותלי מדרשו חברים.
ויש מהם ראויים להוראה,
מקשיבים להגדיל תורה ולהאדירה.
ואנוכי לקחתי למנה גם מנהורה להתפלפל,
להתחבר בפלפול חברים ולמצות מידותיהם,
והיא שעמדה לי לחבר חיבורי זה.
אומר,
זאת אומרת כיוון שהתחברתי,
גדלתי בבית כזה גדול עם כל כך הרבה גם בני משפחה וגם תלמידים שהסתופפו
שם בבית,
שהיו כל כך יראים ושלמים,
תלמידי חכמים גדולים,
אז גם אני נדבק ממני משהו,
נדבק משהו מהתורה הזו גם בי,
אבל לא שיש לי איזה שהוא כישרון מיוחד.
זהו,
זה אחרי שהוא כתב שהוא לא רוצה לפתוח בדברי ענווה,
אז זה בלי לרצות.
עכשיו הוא ניגש לחיבור עצמו.
ומקווה אנוכי בעזרתו יתברך שהמעיינים בו ימצאו בו קורת רוח.
ימצאו בו קורת רוח כי לא חיברתי לגדולים יחיו כי אינם צריכים לדידי,
רק למארי ינוקא,
כלומר למלמדי תשב"ר,
ללמדם קושיות בישיבה ולפלפל בסברא ישרה כאשר הורונו רבותינו נוחי עדן.
וזאת הסיבה שלא כתבתי סיום הלכה.
הנה הוא מתייחס כאן לעניין הזה של שו"ת.
כי לכאורה זה ספר שו"ת,
אז מתבקש שאחרי כל הפלפול והמהלך יכתוב איזה זאת תורת העולה ותצא דינא כדרכם
של הפוסקים.
יכתוב איזה שהוא סיכום של הדברים.
יש כאלה שיש כל מיני ביטויים פירות הנושרים,
שמשתמשים בביטויים ככה מדברי חז"ל במקומות שונים כדי לציין את הסיכום של העניין,
מסקנת העניין.
לא כתב את זה.
לא כתבתי היוצא מדברי בסוף כל סימן,
כי יראתי פן אכשל ואשמתי בשגגת תלמוד העולה זדון כי הורגלתי לחדד התלמידים.
ומי יודע אם אין חידודה קודם לליבונה של הלכה?
זאת אומרת,
יכול להיות שאני עדיין לא בשלב הליבון של הלכה,
אני עדיין בשלב החידוד,
שזה יכול להיות שחידודה של הלכה קודם לליבונה של הלכה.
וזה מה שהוא כותב בספר שו"ת.
אז הוא עוסק בענייני הלכה.
הוא עוסק בעניינים של הלכה,
אז בדורו וגם כפי שהזכרנו שאגת אריה למשל,
הוא לקח ממנו את...
שעוסק במשא ומתן בעניינים הלכתיים מסוימים כאלה ואחרים,
אבל זה לא בהכרח ששאלו אותו את השאלות האלה דווקא,
אלא זה שאלות של בירורי הלכה כאלה.
אז זה נקרא...
הספר נקרא שו"ת.
הוא גם לא כותב פה שזה ספר שו"ת,
הוא כותב פה שזה ספר...
מי קבע את השם שו"ת?
לא בטוח שהוא קבע אותו.
ובאמת רואים את זה בשיטת רבני בריסק לדורותיהם,
שהם נמנעו מלהורות הלכה.
כן,
גם הגרי"ז למשל,
רב יצחק זאב.
כן,
רב חיים,
בנו של הבית הלוי,
הגרי"ז נכדו של הבית הלוי,
זו השושלת.
אז הם נמנעו מלהורות הלכה.
היה בבריסק,
כשרב חיים היה,
היה שם מו"צ שנקרא רבי שמחה זעליג,
תלמיד חכם עצום,
והוא היה מורה צדק,
הוא היה מורה הוראה.
ורב חיים היה שולח את השואלים אליו,
כלומר גם אם היו באים אליו,
כי הוא אומר אפשר לומר ככה אפשר לומר ככה,
עדיין זה בגדר חידודה של תורה.
והוא חשש,
כן,
היה ירא הוראה.
דיברנו על זה בכמה תשובות,
התשובה של רב משה...
פיינשטיין שדיבר על זה,
שם הוא כתב את דעתו בנדון הזה של יראת הוראה,
שמה כשכאשר אדם מלבן את הדברים ונראה לו שזה האמת אז זה האמת,
אמיתה של תורה,
כן?
ועוד בתשובה גם של שו"ת שואל ונשאל,
אני לא זוכר של רבי חלפון משה הכהן,
גם עסק בשאלה הזו.
והוא גם באמת באמת כן היה בכיוון דומה למה שהוא כותב כאן,
שאחרי כל העניינים כל עוד זה דברים לא התבררו,
הוא דיבר שם על המושג שנקרא מהדורא בתרא.
זוכרים?
שכלומר שאחרי כל תשובה בהלכה צריך לכתוב את זה שוב.
ושוב זה לא רק פעם אחת,
זה יכול להיות גם היו גדולי ישראל שכתבו חמש ועשר פעמים את התשובה מחדש,
ניסחו את הדברים,
אולי זה שלא תהיה טעות בדבר הלכה,
שלא יבינו מדבריהם דבר שהוא לא נכון.
או לפעמים תוך כדי הדברים החזרה על הדברים התגלו דברים חדשים שלא לא שמו
לב אליהם בלימוד הקודם.
אז טוב כל הדברים האלה לכן הוא אומר בסופו של דבר לא כתבתי את
היוצא מדבריי.
ורק במפתחות רשמתי קצת סיום הדברים על ההלכה ולא למעשה,
גם את זה הוא מדגיש.
והנה בכמה מקומות הבאתי דברי הגמרא ולא שמרתי להעתיק הלשון ככוונה,
כי לפעמים היה קשה לי לעיין בפנים ולהעתיק.
אז הוא מציין כאן עוד התנצלות שהוא כותב כאן,
שבכמה מקומות הוא הביא סיכום,
תמצית של הדברים או שהוא כתב וכולי,
ורק את הקציר של דברי הגמרא ולא ממש לשון הדברים בלשונם מילה במילה.
ועכשיו הוא כותב כאן שגם חז"ל נהגו בדרך דומה.
ולדעתי זה הטעם דנמצא בגמרא איזה פסוקים בשינוי הלשון ממה שהוא כתוב בתורה,
כן,
בתנ"ך.
כמו ונתן הכסף וקם לו.
אין פסוק כזה ונתן הכסף וקם לו.
הגמרא בכמה מקומות מביאה,
יש שמה בתחילת קידושין למשל כתוב,
בבבא קמא,
אז כתוב בוא נקרא את זה שנייה אחת את הפסוק המלא.
זה בעצם מורכב מתחילת בפרשת בהר שקראנו לא מזמן,
אז כתוב גם בברכות,
בברכות זה גם מובא דף מ"ז,
"ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו".
כן?
אז לא כתוב "ונתן הכסף וקם לו".
אלא זה קיצור של התמצית של מה שכתוב בפסוק.
כן,
אז חז"ל לפעמים קיצרו את את מה שכתוב בפסוק.
אמרתי בבבא קמא,
בבבא קמא לא מופיע,
כן?
בקידושין בכמה מקומות ובבבא מציעא.
טוב,
אז גם כאן הוא אומר ולמה,
הוא אומר מה הסיבה שעשו את זה?
משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה.
וכשהיו דורשים הפסוק היו אומרים אותו מן הכתב,
ולפעמים שלא היו מוצאים להם ספר במקום ההוא,
אז היו אומרים הפסוק בשינוי קצת רק שתבוא כוונת הפסוק.
פה רעיון מקורי למה שינו,
לא רק כדי לקצר את העניין,
לא משום שזה סיכום,
אלא כאן מדובר על פסוקים,
וזה שונה ממה שהוא לוקח מכאן שגם מדברי הגמרא הוא מסכם ולא כותב את
זה,
אין בעיה להגיד בעל פה.
אבל כל פנים לגבי מקראות,
לגבי פסוקים,
שיש לנו כלל שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה,
לכן היו משנים קצת בלשון כדי כדי רק שתבואר המשמעות ולא ולא בהתאם למקור.
טוב,
עכשיו הוא מתחיל להביא איזשהו עניין,
רעיון,
שהוא קשור לעניין של קבלת התורה,
שהוא מציב אותו בתחילת ספרו,
פה בתחילת הספר של השאלות ותשובות.
ואפתח בכבוד אכסניה של תורה.
כפי שאמרנו יש כאן מאמר דבריו כאן חופפים למה שהוא כותב בבית הלוי בפרשת
משפטים.
מסכת שבת,
דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמה,
ירדו שישים ריבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים,
אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמה.
טוב אז הדברים,
ראש הישיבה דיבר על בליל שבת על היסוד של חלק מהדברים שמתבארים כאן,
אבל כדאי לראות תמיד את הדברים בפנים.
גם הרב קוק זצ"ל כותב דברים דומים לגבי ההקדמת נעשה לנשמה.
בסדר,
אז בוא נראה כאן את כל המהלך כסדרו.
אז טוב זה כולנו מכירים את הגמרא שם בסוגיה של מתן תורה,
שירדו שני מלאכי השרת וכולי.
ויש להבין אומרו בשעה שהקדימו ולא אמר בשעה שאמרו נעשה ונשמה.
מוכח דרק על ידי ההקדמה זכו לאלו שני כתרים.
ויש להבין היכא תלוי בהקדמה.
כמה למה ההקדמה של נעשה לנשמה גרמה את המתנה של שני כתרים.
ונראה לי ויובן גם כן למה אמרו ישראל נעשה ונשמה ולא נשמה ונעשה.
דהנה איתא בזוהר הקדוש נעשה בעובדין טבין,
ונשמה בפתגמין דאורייתא.
כלומר נעשה זה על המעשים טובים,
עצם המעשה המצוות.
ונשמה זה בפתגמין דאורייתא.
אומר הזוהר הקדוש,
זה בעצם יסוד הדברים נמצא כבר בזוהר,
שהנשמה הכוונה היא בדברי תורה,
נדבר בדברי נעסוק בדברי תורה,
העיסוק בדברי תורה.
הרי דנעשה הוי קבלה על קיום מצוות,
ונשמה הוי קבלת לימוד התורה הקדושה.
אז זה לא נשמה כפי שבגן לומדים,
הקדימו נעשה לנשמה,
שקודם נעשה ואחר כך נשמע.
בוודאי שלא שייך להגיד שהם יעשו מצוות בלי שישמעו מה יש לעשות,
מה הם יעשו,
מה הם נביאים?
כן?
בוודאי לא שייך להסביר שנשמה זה כפשוטו שמיעת האוזן,
השמיעה הפיזיולוגית של המצוות.
לכן אומר הזוהר הקדוש ברור שזה לא הכוונה.
נשמה הכוונה היא נעסוק בדברי תורה.
טוב,
אז הם לא כותבים,
גם הרב קוק לא כותב את זה וגם כאן בהקדמה,
אבל ברור שנשמע יש לו שני פירושים.
השורש שמיעה יש לו שני פירושים.
אנחנו רואים כל בוקר וערב שמע ישראל.
שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד,
נכון?
מה זה שמע ישראל?
זה לא לשמוע.
זה להבין,
נכון?
הכוונה הפשוטה,
יש כוונות עמוקות,
אבל הכוונה הפשוטה זה לקבל,
להבין.
קבל והבן ישראל,
זה בחלק מהסידורים כתוב שמע ישראל קבל והבן ישראל.
זאת אומרת שמיעה,
כן?
בגמרא כתוב שאמוראים מסוימים הם לפעמים אמרו:
לא שמיע לי האי סברא.
לא שמיע לי,
כלומר לא סבירא לי.
ככה הגמרא אומרת.
לא שמיע לי.
הוא שומע,
הרי הוא אומר לו אני אומר לך זה הסברא.
לא,
לא שמיע לי.
לא שמיע לי,
כלומר זה לא מתקבל,
דברים שלך לא מתקבלים באוזניי,
לא מתקבלים בעיניי.
אז המושג שמיעה,
גם המושג תא שמע בגמרא,
מה זה תא שמע?
בוא תשמע,
הכוונה היא תבין,
כן?
בזוהר זה כתוב תא חזי.
בזוהר זה ראייה.
בזוהר תא חזי ובבבלי זה תא שמע.
אבל השמיעה כאן שוב היא במובן של הבנה.
אז זה מה שאומר הזוהר שבפתגמי דאורייתא זה עצם ההבנה,
כלומר העיסוק בלימוד התורה.
והנה ידוע דלימוד התורה הוא בשני פנים.
גם בלימוד התורה עצמו יש שני סוגים.
אחד כדי לדעת איך ומה לעשות,
ואם לא ילמוד איך יקיים ולא עם הארץ חסיד.
וגם נשים שאינן מחויבות בלימוד תורה,
מכל מקום מחויבות ללמוד במצוות הנהוגות בהן,
כמו דאיתא בבית יוסף סימן מ"ז בשם הרוקח דמשום הכי מברכות ברכת התורה.
אז באמת השולחן ערוך כך פוסק להלכה שם,
נשים מברכות ברכות התורה בסימן מ"ז.
והביאור הוא המגן אברהם מביא את מה שכותב פה הבית יוסף בשם הרוקח שמברכות
בברכות התורה,
הרי הן פטורות לכאורה ממצוות תלמוד תורה.
התשובה היא שיש סוג של לימוד תורה שהן חייבות בו שהן לא פטורות ממנו,
שזה המצוות שהן נהוגות,
הן צריכות ללמוד הלכות שבת,
הלכות דברים הנוהגים ביום יום וכדומה,
את הדברים,
מצוות המעשיות כדי לדעת איך לקיים,
כדי לדעת מה לעשות ולא לטעות בהלכה.
גם נשים חייבות.
ובאמת הגר"א שם בביאוריו בסימן מ"ז באורח חיים כמובן מסביר שנשים מברכות ברכות התורה,
הוא מציין כמו שיטת רבנו תם שסובר שנשים יכולות לברך גם על מצוות שהן
פטורות מהן,
מצוות עשה שהזמן גרמא,
כמו שנוהגים האשכנזים נכון שנשים מברכות על לולב ועל סוכה וכולי.
אז הגר"א מבאר את השולחן ערוך נגד מה שהשולחן ערוך עצמו פוסק.
השולחן ערוך פוסק בהלכות שופר תקפ"ה ועוד מקומות שנשים לא מברכות על מצוות שהן
פטורות מהן.
לכן הבית יוסף הוא הביא נימוק אחר להלכה הזו שנשים מברכות ברכות התורה.
אבל הגר"א,
זה מה שהוסבר,
הגר"א שיטתו בכמה מקומות שהשולחן ערוך הוא לא בהכרח,
נשמע קיצוני כזה,
אבל השולחן ערוך זה לא בהכרח ספר פסיקה אלא זה ספר ליקוט הדעות.
כך פעם שמעתי גם מהרב שלמה פישר שמגדיר ככה אבל זה גר"א מפורש בהלכות
יום טוב זה בדיוק גם קשור לשבועות בביאור הגר"א בסימן תצ"ח.
סימן תצ"ח זה הלכות יום טוב שזה בדיוק מובא אחרי הלכות ספירת העומר.
אז הגר"א כותב שהשולחן ערוך לכאורה סותר את עצמו כאן מסימן לסימן.
אז הוא אומר שמה שכתב השולחן ערוך בסימן תקנ"ה,
לא ניכנס לסוגיה כמובן,
הוא אומר ופה זה לא קושיה שלפעמים כתב דעה כזו ואומר וכבר אין בזה
ואין בזה קושיה כידוע,
ככה הוא כותב.
בסדר?
באורח חיים סימן תצ"ח יש פה שתי גרסאות בגר"א,
מה שלפניי לא מוצא את זה.
אולי זה תצ"ח,
בוא נראה.
כן תצ"ח סליחה סעיף ד' הוא כותב:
מה שכתב מגן אברהם דאורח חיים דשולחן ערוך לטעמיה וכולי וכולי דברי שגגה הם
ואף שהשולחן ערוך סותר למה שכתב בסימן תקנ"ה אין בזה כלום כידוע.
אז הוא הבין שהשולחן ערוך כשהוא מביא דין מסוים אז הגר"א מציין המקור לפי
דעתו לדין של השולחן ערוך.
כן לא בהכרח שהשולחן ערוך עצמו סובר שזה המקור כי במקום אחר אתה יכול
לראות שהשולחן ערוך הולך משיטה אחרת.
בסדר?
אז השולחן ערוך יש סתירה מפורסמת בהלכות שבת בהטמנה,
בהלכות הטמנה בשבת,
הלכות שהייה וחזרה שמה,
בין אם השולחן ערוך פוסק כדעת חנניה או כדעת חכמים רנ"ג.
בקיצור יש שמה סתירה,
אז גם כן הגר"א אומר שפה היא דעת הרשב"א ופה היא דעת הרא"ש.
הוא מביא שיטות ראשונים ולפעמים הוא העתיק את לשון הפוסק בלי שהוא מה הוא
סובר להלכה,
תראה בבית יוסף מה הוא הכריע אבל השולחן ערוך העתיק את.
טוב אז יש גישה כזו של הגר"א.
מכל פנים נחזור לעניין אומר הבית הלוי:
ממילא זה הסוג של הלימוד של לימוד על מנת לעשות בשביל לדעת מה לעשות.
אומנם בנשים יש עוד מעלה אחת על אנשים,
שנשים בלימודן אינן מקיימות שום מצוות עשה רק הוי מבוא לקיום מצוות.
אז הוא מגדיר שזה לא נקרא קיום מצוות עשה.
מצד הלימוד אצלן הוי מבוא לתכלית כלומר זה הכשר מצווה.
אצל נשים הכשר מצווה.
זה קצת קשה לפי מה שאמרנו,
שאז עדיין איך הן מברכות?
אם פטורות מהמצווה,
כנראה צריך לומר שבהכשר מצווה כזה הוא הכשר מצווה שהן חייבות בו,
אז ממילא יכולות לברך עליו.
בסדר?
אז אלו נשים מברכות על כל דבר שהן חייבות בו.
וזה דבר שהן חייבות בו,
נכון שזה לא קיום מצווה,
זה הכשר מצווה,
זה מבוא לקיום המצווה כלשונו,
אבל זה מבוא שהוא מוכרחות,
כי אחרת לא יכולות לדעת מה לקיים.
זה פשוט.
אבל אצל האנשים הוי הלימוד גם מצוות עשה מעצמו כמו הנחת תפילין וכדומה,
נמצא דהוה ב' בחינות,
מבוא להמצוות וגם תכלית בפני עצמו.
יש שתי בחינות בלימוד התורה.
וזהו דאיתא במנחות דף צ"ט,
שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל:
כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה,
מהו שאלמוד חכמה יוונית?
כתוב,
בסדר,
הוא מתקן חכמת אריסטו,
אמר לו צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה,
דהחיוב דהוה משום קיום המצוות כבר יצא בו.
כיוון שיודע כל התורה כולה,
אז איך לעשות דבר הנעשה לזה תכליתו אין להימשך יותר מכפי הצורך לתורת תכלית
המבוקש.
כוח זה כבר הוא יודע הכל,
הוא יודע את כל התורה כולה,
יודע בדיוק מה לקיים.
בסדר,
אז הגיע לדרגה כזאתי מופלגת,
גם זה עצמו לדעת את כל הפרטים של ההלכות הוא כבר יודע.
רק מכל מקום חייב מצד עצם המצווה של לימוד תורה,
לכן אמר לו תראה שעה שאין לך אפשרות.
והגית בו יומם ולילה,
מצוות והגית בו יומם ולילה זה מצווה,
המצווה של עסק התורה,
שזה קיום המצווה,
כלומר כל עסק בתורה הוא קיום המצווה.
והנה עכשיו הוא חוזר לעניין שלנו,
הדברים האלה כבר מפורסמים שני החלוקות ויש כאלה שבאו ליישב בזה את המחלוקת,
את הסתירה בדעת רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בין הגמרא בברכות לגמרא במנחות.
בסדר,
אבל לא נכנס לכל העניין,
הבית הלוי מפורסם,
הוא חוזר לעניין של נעשה ונשמע.
והנה אם היו אומרים ישראל נשמע ונעשה לא היה משמעות קבלתם כל מצוות,
כלומר נשמע ונעשה,
מה זה נשמע ונעשה?
נשמע את המצוות,
כלומר שמיעה פיזית,
נשמע מה לקיים ואז נעשה.
וזה בדיוק החיוב הראשון הבסיס,
כמו שנשים חייבות,
אלא שמוכרחים ללמוד כדי שידעו איך לעשות וזה היה נשמע נמשך ומבוא לנעשה.
ונעשה היה תכלית והוה רק קבלה אחת.
ומשום הכי אמרו נעשה ומובן מאליו שמוכרחים ללמוד מקודם.
זה כלומר שכתוב נעשה ונשמע,
ברור שמה שכתוב הוא נשמע נעשה ונשמע.
פשוט,
כי אחרת אין להם מה לעשות כשלא שמעו,
והנשמע השני הוא כבר נשמע בגדר מה שאומר הזוהר הקדום פתגמין דאורייתא,
כלומר עצם העיסוק בלימוד התורה.
ונמצא דהוה נשמע תכלית מצד עצמו גם כן,
זה הנשמע השני.
הנשמע הראשון הוא לא תכלית מצד עצמו,
הוא מבוא ללימוד,
הוא מבוא כדי לדעת מה לעשות,
זה הסוג של הלימוד תורה בסיסי.
והנשמע השני זה גם כשלא יצטרכו ללמוד משום עשייה גם כן ילמדו מצד עצמה.
ונמצא על ידי ההקדמה נעשה שתי קבלות של שני תכליתים,
עול מצוות ועול תורה.
אז זה כהגמרא זה מה שכתוב שקיבל עליו עול מצוות,
כן,
ואחר כך כתוב שקיבל עליו עול מלכות שמיים ואחר כך קיבל על עצמו עול
מצוות,
נכון,
זה הבסיס.
כלומר עול מלכות שמיים זה מלכותו ברצון קיבלו עליהם,
ואחר כך יש עול מצוות שזה הנשמע הראשון בעצם שהוא לא כתוב בתורה כי
הוא פשוט.
ואז עול תורה זה עול לימוד תורה,
עסק התורה שהוא בפני עצמו לא שייך דווקא לצורך ללימוד לצורך קיום המצוות.
וזהו שאמרו בשעה שהקדימו,
זה המילה הקדימו,
דהוה ב' קבלות עול מצוות ועול תורה,
ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים,
אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע,
דעל ידי ההקדמה זכו לשני כתרים.
אז כמו שאמרתי הבית הלוי שם בפרשת משפטים חוזר על העניין הזה ממש כמעט
מילה במילה,
והוא מוסיף לזה עוד עניין.
הגמרא בנדרים על עזבם את תורתי שלא היו מברכים בתורה תחילה.
כן,
כתוב שלא היו מברכים בתורה תחילה,
גמרא בנדרים מפורסמת שגם כן ראש הישיבה הזכיר.
וכתוב גם כן מפני מה עוד אמרה כתובה שם בגמרא,
מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים יוצאים בני תלמידי חכמים?
שלא היו מברכים בתורה תחילה.
אומר הר"ן שלא הייתה חשובה ביניהם בשם רבינו ניסים במגילת סתרים שלא הייתה התורה
חשובה ביניהם שתהא ראויה לברך עליה,
שלא היו עוסקים בה לשמה.
זה הכוונה אין מברכין בתורה תחילה שלא היה לימוד לשמה.
אומר הבית הלוי לפי המבואר יש לומר,
אני קורא מדבריו שם בפרשת משפטים,
דהם היו סבורים דלימוד התורה אינה מצווה בפני עצמה,
רק עיקר מה שצריך ללמוד הוא לדעת מה לעשות והעיקר הוא העשייה.
והא אמרינן במנחות דכל מצווה דעשייתה גמר מצוותה כגון מילה מברכין עליה,
וכל מצווה שאין עשייתה גמר מצווה אין מברכין עליה,
ולכן לפי דעתם לא היו מברכים ברכת התורה כיוון דאינה גמר מצווה כי זה
רק מבוא.
הלימוד הזה שהוא לצורך קיום המצוות,
למה לברך על זה?
זה רק הם סברו גם בשאלה הזו אם נשים מברכות הם סברו שנשים לא
מברכות,
ככה צריך להגיד כן.
כי זה רק מבוא,
רק הכשר מצווה.
והנה העונש הוא מידה כנגד מידה,
דהרי ידוע שאי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי וכן אי אפשר בלא תלמידי
חכמים ובלא עוסקים באומנותם.
יש הכל צריך בעולם הזה,
צריך כן הגמרא בחולין בעלי אשכולות,
יש כל מיני סוגים בגפן,
עם ישראל נמשלו לגפן שיש בה את כל הסוגים.
יש בה זמורות וקנוקנות וזגים וכדומה.
יש צורך בעולם גם בסם וגם בורסיקי.
והנה אם דעיקר הלימוד הוא רק משום דלדעת לעשות,
הרי שווים הם אם הוא לומד בעצמו או אחר לומד והוא עוסק בפרנסתו ואחר
יגיד לו איך לעשות.
לדבריהם הלימוד הוא כמו עשיית התפילין שאינו צריך לעשותם בעצמו ויכול לשכור לו אומן
לזה,
הכי נמי בלימוד.
כלומר,
לפי דעתם שכל הלימוד מטרתו רק לדעת מה לעשות,
ממילא אין שום עניין,
אין שום משמעות לעובדה אם האדם לומד או שאחר לומד והוא עוסק בפרנסה והוא
רק יגיד לו תעשה ככה תעשה ככה,
הוא אפילו לא צריך ללמוד,
כאילו אפילו יוותר על השלב של הלימוד.
מה שאין כן אם הלימוד הוא עצם המצווה,
לא שייך לומר שיוצא ידי חובה בלימוד של אחרים.
הרי חברי יניח עבורי תפילין,
את עשיית התפילין חברי יכול לעשות עבורי אבל את הנחת התפילין אני צריך לעשות,
נכון?
אז אם לימוד התורה זה כמו רק כמו עשיית התפילין אני לא אצטרך ללמוד,
אבל אם לימוד תורה הוא כמו הנחת התפילין,
הרי כל אחד מצווה שבגופו,
החיוב מוטל על כל אחד ואחד.
ועל שלא היו מברכים בתורה תחילה בא אליהם העונש.
זה בדיוק מה שכתוב,
הוא מחבר שני מאמרי חז"ל וזה נפלא.
הוא אומר,
מפני מה על עזבם את תורתי זה היה החורבן,
שאינם מברכים בתורה תחילה,
ומפני מה אין תלמידי חכמים מצויים לצאת תלמידי חכמים מבניהם,
מפני שאין מברכים בתורה תחילה.
אותו טעם של החורבן זה בדיוק אותו טעם שגם לא יצאו מבניהם תלמידי חכמים,
כי הבן שלו אומר מה אני למה אני צריך ללמוד,
אתה אבא כבר תלמיד חכם תלמד אותי אתה.
כן,
אז ממילא הוא בכלל לא עוסק בתורה,
אפילו לא את הלימוד של קיום המצוות.
כלומר,
דהיינו עצם הלימוד של קיום המצוות הוא יכול להיות לימוד שאפשר להקדיש לו חיים
שלמים,
יש כל כך הרבה פרטים,
אבל אפילו את זה,
כלומר הלימוד הבסיסי הזה כבר הלך ואבד אצל בניהם.
וזה העונש שהתורה אינה מוחזקת אצלם אלא הולכת מאדם לאדם אחר כיוון דלדעתו אין
שום נפקא מינה אם הוא או אחר לומד.
טוב,
אז זה הכאן התוספת שהוא שהוא מוסיף כאן בפירושו לתורה.
הוא מביא כאן עוד עניין,
טוב מי שירצה בהמשך שמה הוא מביא על פי זה את המדרש בתנחומא כתוב
וזה הדבר אשר תעשה,
שבשעה שאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע,
מיד חיבבם הקדוש ברוך הוא,
יש פה מדרש אחר קצת,
והיה שלח לכל אחד שני מלאכים היה אחד חוגר לו זינו ואחד נותן לו
עטרה בראשו.
כלומר כאילו אחד נתן לו איזה כלי מלחמה ואחד נתן לו עטרה,
זה גרסה שונה במדרש.
אז הוא מסביר גם את הגרסה הזו על פי מה שהתבאר.
נחזור להקדמה שלנו,
להקדמת השו"ת.
ובזה נבין מה דאיתא בשבת שם באותה סוגיה של מתן תורה,
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן,
מאי דכתיב ליבבתיני אחותי כלה ליבבתיני באחת מעיניך,
בתחילה באחת מעיניך ולכשתעשי בשתי עיניך.
כלומר בתחילה אז רק באחת מעיניך,
אבל אחרי שתעשי תקיים את המצוות לכאורה בשתי עיניך.
מאמר זה נעלם לנו פירושו הפשוט.
מה פירוש העניין הזה של בתחילה ולכשתעשי?
כן.
ולדברינו יובן,
דקאי על מאמר נעשה ונשמע דאיתא בסוגיה שם.
לפני כן כתוב המאמר שאמרנו קודם דהקדימו ישראל,
אז על זה אומרת הגמרא את המאמר החדש המאמר הנוסף הזה של ליבבתיני.
והוא מסביר מסביר עכשיו את הדברים.
והנה במסכת כתובות דף קי"א אמר רבי אלעזר עמי הארצות אינם חיים.
אמר לו רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי.
איך איך אתה אפשר להגיד דבר כזה שאינם חיים?
אמר לו מקרא אני דורש דורש.
כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל.
כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו.
וכל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו.
יש במדרש כמדומה בילקוט שמעוני גרסה כל המשתמש בטל תורה,
שזה הולך על הפסוק טל אורות עליך בטל תורה אור תורה מחייהו.
אז התורה כן זה טל אורות עליך היא נמשלה לאור כי נר מצווה ותורה
אור.
אז הוא אומר אז הנה זה אומר שזה המעלה הזאת מקרא אני דורש מי
שמשתמש באור תורה מי שעוסק בתורה אז האור תורה מחיה אותו מי שלא אז
אין אור תורה מחייהו זה חייהם של עמי הארצות אינם חיים.
ככה ככה אמר לו רבי אלעזר ענה ענה לרבי יוחנן.
כיוון דחזא דקא מצטער,
כן דקא מצטער אמר לו רב מצאתי להם תקנה מן התורה ואתם הדבקים בה'
אלוהיכם חיים כולכם היום.
אפשר כולם כולם בסוף חיים.
איך יכול להיות וכי אפשר לדבוק בשכינה מה זה ואתם הדבקים בה' אלוהיכם?
אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם ועושה פרקמטיה לתלמיד חכם המהנה תלמיד חכם מנכסיו,
כן מה שנקרא יששכר וזבולון,
שותף בלימוד התורה מעלה עליו הכתוב כאילו דבוק בשכינה.
והרי להסביר דבתחילה אמר דעמי הארצות ככה לא יחיו לעתיד לבוא כיוון שאין להם
אור תורה.
ועכשיו הוא חוזר להסבר על פי דבריו,
אף על גב דמקיים שאר מצוות מכל מקום קיימא לן דתשמישי מצווה נזרקים תשמישי
קדושה נגנזים,
דדבר שנשתמש בו קדושה נתקדש לעולם וגם אחר כך שנפסק אותו התשמיש,
כן תפילין תפילין שיצאו בלו ויצאו מכלל שימוש חייבים לגנוז אותם כי הקדושה נשארה
עליהם אבל ציצית כן זה שתי הדוגמאות הקלאסיות תפילין תשמישי קדושה ציצית זה תשמישי
מצווה זה בגד שהטילו בו ארבע כנפות עשו בו את המצווה ציצית אבל בגד
מן הדין בגד ציצית שבלה אפשר גם לזרוק אותו יש שמקפידים לגנוז וכולי אבל
מן הדין אפשר אפילו לעשות בו לפי דעות לפי דעת חכמים שם בתוספתא אפילו
תשמיש בזוי.
אז אומר אומר ה- אומר הבית הלוי,
זה ההבדל בין תשמישי מצווה,
מיד שנגמרה המצווה פסקה הקדושה מהחפץ.
משום הכי תלמיד חכם גופו הוא תשמיש קדושה כשהוא עוסק בתורה,
כמו שכתב בספר נפש החיים בשער ד' שמה בתחילת השער.
ומשום הכי נשאר הגוף בקדושתו,
ואותה הקדושה שבגוף מחיה אותו לעתיד לבוא.
כנאמר בכתוב כי טל אורות טלך,
דהאור דהיינו התורה שנקרא אור,
דכתיב ותורה אור,
וטלך היינו טל של תחייה.
אבל עמי הארצות,
אף על גב דקיימו מצוות,
הוי גופו רק תשמיש מצווה,
ולא נשאר בגופו שום רושם קדושה שיחייהו לעתיד לבוא,
כי הוא לא עסק בתורה לשם עסק התורה.
הוא למד תורה לשם קיום המצוות,
אבל זה היה כמו שאמרנו מבוא והכשר,
זה לא עסק התורה,
זה לא מצווה בפני עצמה.
ממילא אז דינו הגוף שלו הוא מוגדר כתשמיש מצווה ואין בו רושם קדושה.
וזהו שאמר אינם חיים,
ודאי מקבלים שכר טוב על המצוות בעולם הנשמות,
אבל עצם הגוף לא יחיה לעתיד לבוא כי אין בו קדושה עצמית בגוף.
ואי דהא גם הם מחזיקים לתלמידי חכמים,
הוי סלקא דעתך דלא מהני,
היה הווא אמינא שאפילו אם מחזיקים בתלמידי חכמים זה לא מועיל,
כמה במסכת מגילה כ"ז,
תראו איך הוא חיבר פה את הסוגיה הזו לסוגיות בענייני קדושת ספר תורה וכדומה.
מעיקרא הווה אמינא,
אומרת הגמרא במגילה כ"ז,
מעיקרא הווה אמינא האי כורסייא תשמיש דתשמיש הוא,
כלומר הבימה הזו שמניחים עליה,
כמאן דחזא דמנח עליה ספר תורה אמר תשמיש הוא.
הרי דתשמיש דתשמיש גם בקדושה לא חלה עליו שום קדושה.
אם כן,
כלומר כמו הכיסוי החיצוני של התפילין,
התיק של התפילין החיצוני,
תשמיש דתשמיש לא חלה עליו קדושה.
אז אם כן,
הווה תלמיד חכם תשמיש קדושה,
כלומר התורה היא הקדושה,
התלמיד חכם הוא תשמיש קדושה,
לכן הוא נשאר בקדושה,
אבל עם הארץ שמחזיק בו הוא רק תשמיש דתשמיש.
מבחינת גדרי ההלכה לא היה צריך להיות בו,
הוא מתפלפל פה בעניין הזה.
ואף על גב דהוי מצווה גדולה להחזיק תלמיד חכם,
מכל מקום לא חלה עליו קדושת התורה.
וזהו שאמר מצאתי להם תקנה מן התורה,
ואתם הדבקים,
שכל המהנה כאילו דבוק בשכינה,
דהוי תשמיש קדושה.
למה?
כי השכינה זה כבר הקדושה בעצמה,
אז ממילא עם הארץ גם ידע לפני כן רבי אלעזר שהחזקת תלמיד חכם זה
שיש בו מעלה גדולה,
אבל הוא לא ידע להגדיר.
אחר כך הוא מצא את הפתרון,
שלא רק שהוא מחזיק בתלמיד חכם שהוא תשמיש קדושה,
אלא הוא מחזיק בשכינה בעצמה,
כאילו נדבק בשכינה.
השכינה זה מקור הקדושה,
ממילא אז גם עם הארץ יש לו את ההגדרה של תשמיש קדושה אם הוא
אכן שוב כמו שראינו במקור המקביל שם במשפטים,
שיש פועלי אשכולות ויש כל מיני סוגים.
אז אם האדם הזה משכיל להידבק בתלמידי החכמים שכאילו דבוק בשכינה,
ממילא גם הוא חיים כולכם היום,
יישארו בקדושתם לעולם ויחיה לעתיד לבוא.
טוב,
עכשיו הוא עוד מאריך פה בעניין הזה שחוזר לעניין שתלמיד חכם הוא לא תשמיש
קדושה אלא עצם הקדושה.
יוצא לפי זה שתלמיד חכם עצמו הוא עצם הקדושה,
ככה לפי דבריו יוצא,
שתלמיד חכם זה לא נכון להגדיר אותו כתשמיש קדושה אלא הוא הקדושה בעצמה.
כי מי שמהנה תלמיד חכם נקרא נדבק בשכינה.
אז יש כמו חפצא של תורה,
זה כמו הגמרא אומרת בנדרים שמה,
סליחה,
במכות,
כמה טיפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי תלמיד חכם,
הני בבלאי טיפשאי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי תלמיד חכם.
עומדים לפני ספר תורה ואם רואים תלמיד חכם אז הם לא עומדים.
כלומר,
מה ההיגיון?
הרי התלמיד חכם הוא מחיה את התורה,
הוא בתוכו,
אז תלמיד חכם עצמו הופך להיות קדושה בעצמה.
ואומר שכך מבואר באור החיים,
יש לזה ביטוי בהלכה,
באור החיים סימן מ"ב,
כתוב שהקלף שכותבים עליו ספר תורה לא הוי תשמיש קדושה אלא עצם הקדושה.
לא שהאותיות הן הקדושה והקלף הוא תשמיש קדושה,
לא,
הקלף עצמו הוא תשמיש קדושה.
גם תלמיד חכם הוי גופו הקלף של התורה שבעל פה,
כמאמר הכתוב כותבם על לוח ליבך.
טוב,
בזה נוכל לפרש הדאיתא בחגיגה דף ה',
אבידי בר רבי יוחנן,
אבידי בר רבי יהודה,
לא זוכר,
לא יודע מי זה,
בדרך כלל אבידי בר אבין,
צריך לראות שמה.
הוי רגיל דהווה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב.
אז הוא היה שלושה חודשים בדרך,
כלומר היה לוקח לו ללכת,
ואז יום אחד נמצא בבית המדרש.
שביתו היה רחוק מבית המדרש מהלך שלושה חודשים,
והיו קוראים לו בר רב דחד יומא.
כלומר הוא זכה ללמוד בזה כל פעם יום אחד כי היה הולך שלושה חודשים,
לומד יום אחד וחוזר.
נפק רבי יוחנן ודרש ואותי יום יום ידרשון.
נפתח אולי שנייה נראה במי מדובר בצורה מדויקת.
כן,
משם הגיע הביטוי הזה של בר רב דחד יומא שעושים בכל מיני ימים חול
המועד וכדומה,
עושים בר רב או ביום העצמאות.
אבידי אבוה ד,
הנה יש פה,
כתוב אבידי אבוה דרבי יעקב בר אידי,
בגמרא כתוב ככה,
אבידי אבוה דרבי יעקב בר אידי.
בסדר זה האבא של רבי יעקב.
אז לא ברבי יעקב אלא אבא של יעקב.
אז בקיצור היו קוראים לו בר רב.
של רב דחד יומא.
עכשיו היו קוראים לו את זה בתור,
זה כינוי גנאי היה,
לא כינוי שהיו משתמשים בו כמשהו גדול כזה.
במקור של הגמרא זה כינוי גנאי.
כתוב חלש דעתיה,
הגמרא אומרת שהוא כשכינו אותו בכינוי הזה,
אז הוא נפגע מזה.
אז אומרת הגמרא,
אומרת הגמרא בהמשך,
הנה,
הוא היה כתוב שם הסיפור היה שהוא היה הולך מביתו לבית המדרש ונוסע מביתו
אחר חג הפסח ולומד יום אחד וחוזר לביתו לערב שמחת אשתו בחג הסוכות.
כי בחגים הוא היה חוזר,
אבל כל מהלך,
כל דרך לקחה לו שלושה חודשים.
טוב,
אז כתוב חלש דעתיה,
קרי אנפשיה סחוק לרעהו אהיה קורא לא-לוה ויענהו סחוק צדיק תמים.
אמר ליה רבי יוחנן מטוטא מינך לא תעניש להו לרבנן.
אף רבי יוחנן במדרש אלה דרש:
ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון.
וכי ביום דורשים אותו ובלילה אין דורשים אותו?
אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה,
מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.
ככה הוא דרש על אותו אדם.
ובעין יעקב הגרסה:
כל העוסק בתורה יום אחד בשנה לשמה,
מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.
והעניין,
דקיימא לן תשמישי קדושה דהזמנה לאו מילתא,
ובעצם הקדושה הזמנה מילתא.
כלומר,
תשמישי קדושה,
אם אדם אמר שהתיק הזה או הדבר שמשמש את הקדושה יהיה לתפקיד הזה,
כן,
מזמין אותו,
מייחד אותו להיות תשמיש קדושה,
יכול לחזור בו.
אבל קדושה,
והזמנה מילתא.
עצם הקדושה הזמנה מילתא.
כן,
המשלנו הקלף הוא קדושה בעצמו.
כיוון דתלמיד חכם הוא בבחינת עצם הקדושה,
ולכן אמרו כל המקבל עליו עול תורה פורקים ממנו עול דרך ארץ,
ובמשנה באבות,
מיד שקיבל עליו עול תורה נתקדש גופו בקדושת התורה.
מיד שהוא קיבל על עצמו,
זאת אומרת הזמנה,
הוא ייחד את עצמו ללימוד תורה,
הוא הקדיש את עצמו ללימוד תורה,
מיד נתקדש גופו בקדושת התורה.
וזה רק בלומד תורה לשמה.
אבל לומד שלא לשמה,
אף על גב דאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא
לשמה,
אז מצד עצמו לא מהני,
רק הכנה לבא,
כלומר לבאות,
לעצם המבוקש,
זאת אומרת הכנה לתכלית,
דהיינו שיבוא לשמה.
אז ממילא הוא רק בדרך,
לא הוי עצם הקדושה,
וזה רק בבחינת תשמיש,
ובו לאו הזמנה מילתא,
ולא מהני הקבלה.
וזה מה שדרש רבי יוחנן על אותו דרבידי,
דהוה ליה הכנה כל השלושה חודשים בהליכה לבית המדרש.
דהוה כאילו עשה כל התורה כולה,
כי לפי הגרסה של העין יעקב,
כל העוסק בתורה יום אחד לשמה,
אותו אחד היה...
היה העיסוק שלו ביום אחד...
תראו איך יודעים שזה לשמה?
כי הוא מוכן שלושה חודשים ללכת הלוך ושלושה חודשים ללכת לחזור בשביל יום אחד.
אז ודאי שזה לימוד לשמה.
זה לא בשביל שיקראו לו רב ולא שום דבר,
כי הוא לא בטוח שהוא יהיה רב מהלימוד יום אחד הזה,
סביר להניח שלא.
אבל זה ודאי לימוד תורה לשמה.
אז ממילא כל ההכנה שלו,
כל ההזמנה שלו,
היא מילתא,
וממילא הוא נחשב קדוש כל השנה כולה ונחשב כאילו למד כל השנה כולה.
זה ככה הוא מסביר את העומק של הדברים שם בגמרא.
טוב.
נסיים...
אני אדלג על הסוף.
רק נחזור שזה מה שכתוב לבבתיני אחותי כלה,
סוף הפסקה.
דקאי על מעמד הר סיני דהוה בבחינת כלה.
אז לבבתיני באחת מעינייך.
ובהתחלה באחת מעינייך,
כי היה קדושה של קבלת נשמע.
נשרתה עשי אז יחול עלייך גם קדושת נעשה,
דהיינו קדושה של המצווה.
וזה שתי הקדושות,
הקדושה של ההכנה והקדושה של המעשה מעשה המצווה עצמו.
מסיים בפסקה האחרונה:
ועתה אשא כפיי בתודה ואומר ברוך שהגיעני לזמן הזה מיום הולדתי ועד עתה מכל
צרה הצילני,
ומכל רעים דליתני.
ומבאמדנו נכתוב אנו מספיקים,
ואין בעל הנס מכיר בניסו.
וגם ביום שלישי שהוא דרך הילוכי קפץ עליי סוס גדול וברוב כוחו נשכני בגבי.
זה נושך חמור שובר עצם כתוב בגמרא.
היה כתוב על חמור,
אבל בסדר,
זה גם סוס כנראה.
וברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והוציאני משיניו לשלום.
כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא.
דברי הכותב ביום ה' באלול וכולי.
יישר כוח,
תודה רבה.