הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. ויתור על הקרדיט — הצלחה אמתית בפעילות למען הכלל מותנית בנכונותו של האדם לוותר על הכבוד האישי לטובת המטרה.
2. המשכן כמרכז מאחד — מבנה החניה במדבר מלמד שכל עוד יש שכינה במרכז, גם שבטים רחוקים הופכים ליחידה אחת.
3. ביטול ה"אני" למען המטרה — כאשר אדם מבין שהוא אינו המרכז אלא המטרה המשותפת היא העיקר, נמנעים חיכוכים ומתאפשרת עשייה משותפת.
4. שימור הזהות הפרטית — המניין לפי שמות כפי שמסביר הרמב"ן, מדגיש שהפרט לא מתבטל בתוך הכלל אלא מביא את ייחודו למען השראת השכינה.
5. אחדות סביב הקדושה — האחדות הישראלית אינה רק עניין חברתי, אלא תוצאה של פנייה משותפת אל מוקד של קדושה ורוחניות.
6. ירושלים כעיר המחברת — סוד כוחה של ירושלים הוא ביכולת להפוך את ישראל לחברים בזכות ההתכנסות סביב בית המקדש.
"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
שלום.
פעם שמעתי רעיון עם עסקן אחד שבאמת פעל ועשה רבות למען הציבור שלו ולמען
העם בכלל,
והמראיין שאל אותו:
תגיד,
מה,
איזה עצה אתה נותן לאנשים שבאמת יוכלו לפעול,
לעשות בדברים חשובים?
הוא אומר:
אני אביא לך עצה אחת שהיא עצת הזהב.
אומר:
אתה יכול לעשות המון בתנאי שאתה מוכן לוותר על דבר אחד על הקרדיט.
אם אתה לא תרצה שכולם יידעו שאתה עשית את זה,
ייתנו לך,
יאפשרו לך,
יעזרו לך,
יהיה סייעתא דשמיא.
ואם אתה תרצה שכולם יידעו שאתה עשית את זה,
אז ייתקעו לך מקלות בגלגלים.
אם אתה תבין שלא אתה המרכז,
לא אתה העיקר,
העיקר זה הפעולה שאתה עושה,
לא מי שפעל אותה,
לא מי שארגן אותה,
אז הדברים יצליחו.
בפרשת השבוע שאנחנו רואים גם כן רעיון דומה,
הפרשה מתחילה בעצם כל הספר כולו,
חומש הפקודים,
והיא מתחילה במנין של עם ישראל,
משהו מאוד טכני.
אחר כך במיקום שכל אחד זה בצפון,
זה במזרח,
זה במערב.
מה העניין בכל זה,
בכל הפרטים האלה שהם לכאורה חסרי חשיבות?
אלא שעם ישראל יוצא ממצרים,
וכמו שקורה להרבה משפחות,
אז בהתחלה כשעם ישראל ירד למצרים היו סך הכל משפחה קטנה וכולם ביחד,
כולם מכירים אחד את השני,
כולם באחדות.
אבל פתאום יוצאים שישים ריבוא.
איך אתה יכול לאגד את כולם?
אחד בצפון ואחד בדרום.
התשובה היא שנכון שזה במזרח וזה במערב,
אבל מזרח של מה?
כדי שיהיה מזרח צריך ביחס למה?
יש משהו באמצע,
מזרח של המרכז.
מה זה המרכז?
המשכן,
השכינה,
השראת השכינה בעם ישראל.
כאשר כולם מסתובבים סביב אותה מטרה משותפת אני בצפון,
אתה בדרום ושנינו יודעים מה המרכז,
המרכז זה לא משה רבינו,
המרכז זה הקדוש ברוך הוא אז כולנו בעצם מאוחדים סביב הדבר הזה וזה הופך
אותנו להיות דבר אחד.
כשאני מבין שלא אני המרכז אלא יש משהו הרבה מעליי,
הרבה יותר חשוב,
הוא בעצם המרכז,
אז בעצם לא רק שאני אצליח בפעולות שלי,
אני גם יכול להתאחד עם אנשים שאולי נמצאים גם רחוק ממני.
וזה גם עניין של המניין של עם ישראל.
כל אחד נותן מחצית השקל,
סופרים במספר שמות.
אומר הרמב"ן:
כל אחד שמגיע אומר מה השם שלו ומאיפה הוא ומאיזה שבט הוא.
הוא לא מאבד את הזהות האישית שלו,
אבל מצד שני הוא מבין שהוא חלק ממשהו הרבה הרבה יותר גדול,
הוא חלק מהעם.
כדי להשרות שכינה בעם ישראל צריך כמות כזאת של אנשים,
ואני חלק מהדבר הגדול הזה שבזכותו יש השראת שכינה בעם ישראל.
גם אנחנו נמצאים לקראת יום ירושלים ולקראת חג השבועות.
בחג השבועות שלוש פעמים בשנה עולה כל עם ישראל לבית המקדש.
בבית המקדש הוא פוגש את ריבונו של עולם,
אבל מן הסתם לא רק את ריבונו של עולם,
הוא פוגש גם את כל המשפחה שלו,
את החברים שלו.
זה זמן של אחדות של כולם.
אבל סביב מה מתאחדים?
מה המרכז?
מה זה מה שקושר אותנו?
זה החגים,
זה השראת השכינה,
זה הרצון לבית המקדש.
לקראת יום ירושלים כאשר חיילי צה"ל נכנסו לעיר העתיקה,
אז כולם ביחד איתם נכנסו,
ובעצם זה הדבק שמדביק את עם ישראל.
ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו שעושה את ישראל חברים.
מה מחבר אותם חברים?
זה זה שכולנו סביב אותו הר הבית,
סביב אותו בית המקדש.
ירושלים זה בעצם יראה ושלם.
כל אחד גם חוץ מזה שהוא נפגש עם ירושלים,
הוא רואה את החבר שלו וזה גורם את השלמות בינינו.
שנזכה בעזרת השם להיות ביחד כולנו סביב,
אבל סביב הקדושה,
סביב הקדושה של בית המקדש,
סביב חג השבועות,
סביב התורה,
שכל עם ישראל יתאחדו סביב הדבר הזה.
שבת שלום.