הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. הדעת היא תנאי לחיוב — הכושר השכלי (דעת) הוא הבסיס לכל ציווי; ללא דעת, האדם נחשב כבהמה ופטור מן המצוות.
2. מצוות שכליות מחייבות מצד הסברא — מצוות המבוססות על הסברא (כגון איסור רציחה וגזל) מחייבות את כל האנושות מרגע הבריאה, גם ללא התגלות מפורשת בסיני.
3. מהותה של ה"אסמכתא" — בעוד שרבים רואים באסמכתא בעלמא רק "סימן" לזיכרון, יש מהראשונים (כמו הריטב"א) שמסבירים שהיא מבטאת רמז אלוקי לכך שהתקנה ראויה ושורשית בתוך התורה.
4. שכר חלף עבודה (נהמא דכיסופא) — הנשמה מעדיפה "שכר" על פני "צדקה" (המכונה נהמא דכיסופא - לחם בושה); לכן הטריח אותנו הבורא במצוות כדי שנרגיש ראויים לשכרנו בעולם הבא.
5. רציפות הקבלה ההיסטורית — פרטי ההלכה לא היו המצאות מאוחרות אלא מנהגים חיים שהיו ידועים לכל שכבות העם, דבר המהווה הוכחה לאמיתות התורה שבעל פה.
6. התמודדות עם שיטת הקראים — מנהגים מסוימים, כמו אכילת חמין או אכילת אליה בשבת, הודגשו כדי להפגין את הפרשנות המקובלת והנכונה של התורה מול טענות הקראים.
שיעורי הרב איתיאל סופר שליט"א בישיבת כרם ביבנה
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
עכשיו כשהישיבה התחילה ללמוד מסכת ברכות, אז יש בעמוד הראשון לפני דף ב', יש את הקדמת רב ניסים גאון. בדפוסים הראשונים זה היה שני עמודים, מכתב מאוד קטן. בדפוס זה צילום מדפוס עוז והדר, שם זה ארבעה עמודים מלאים. אז כאן הבאתי רק את השני עמודים הראשונים. המבנה של ההקדמה הוא איזושהי פתיחה כללית שקשורה גם לעניין של תורה שבעל פה וגם כמה דגשים שבחלקם רב ניסים גאון היה הראשון שאולי ניסח אותם, שגם נרחיב עליהם ברוך השם. והחלק השני בעצם מתחיל בסוף העמוד השני, הוא אומר: שמתי ספרי זה על בית חלקים, ומתחיל בעצם לתאר מה הולך להיות בפירוש שלו לתלמוד. לספר עצמו הוא קרא מפתח מנעולי התלמוד, זה השם של הספר שהוא בעצם פירוש על סדר התלמוד הבבלי. חלקו, מה שיש בידינו זה רק חלקים מהפירוש, ונדפסו בשולי הגיליון במסכת ברכות. הספר זה מלשון מנעולי התלמוד, אז לפתוח את הדברים, לבאר את הדברים הסתומים. אז יש בו דברים שכיוון שדיברו השפה הרווחת, עוד לא אמרנו, הזכרנו מי היה רב ניסים גאון, אבל דיברו בערבית, אז יש גם תרגומים של מילים לערבית כדי להנגיש את הדברים ללומדים וגם הרחבה בסוגיות שמוזכרות במקום אחד, הוא מביא את ה... כפי שהירושלמי אומר: דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. בכמה וכמה מקומות יש לנו סוגיות שסומכות על כך האמוראים שסידרו, מסדרי התלמוד סמכו על הרחבה במקום אחר. אז הוא גם ראה לנכון להביא את ההשוואות ואת הסוגיות שמדברות על אותו נושא במקומות אחרים בש\"ס. אז כל החלק השני של ההקדמה שזה עוד עמוד וחצי כאלה, דף וחצי, עמוד וחצי, הוא כותב חלקים, הוא חילק את זה לחלקים בעצם סוגים של... אפשר לומר בשקלא וטריא התלמודית. ניסח את המושג שסברוה, ורמינהו, כל מיני, בעצם ממש הקדמה ומבוא ללומד. אז זה כדאי לראות בכל מקרה. יכול להיות שבעצם את רוב הדברים אנחנו כבר מכירים משגרת הלימוד שלנו במהלך השנים, אבל הוא היה ממש מהראשונים שניסחו את זה וכתבו. יש גם בן דורו את רבי שמואל הנגיד שגם הוא כתב מבוא התלמוד, נדפס בסוף הכרך של מסכת ברכות, מבוא התלמוד של רבי שמואל הנגיד שגם כן התמקד בהבנה של דרכי החשיבה של חז\"ל, סוגים שונים של קושיות, של תירוצים, תיובתא וכן הלאה. זה בעצם היה במהלך כמה וכמה שנים לא מעטות שהיו כמה מחכמי ישראל שטיפלו בשאלות האלה או הגדירו את הדברים. אז באמת כמו שלא אמרנו אבל למטה מופיעה כאן הביוגרפיה, הוא היה, מכונה רב ניסים גאון, הוא היה בסוף תקופת הגאונים, כלומר כבר תחילת תקופת הראשונים למעשה לפני כאלף שנה בצפון אפריקה. למד תורה גם אצל אביו של רבנו חננאל, רבנו חושיאל, בעיר קירואן שהיום היא נמצאת בתוניסיה. שם היה מרכז גדול של תורה ואותן ישיבות גדולות, הישיבות של בבל שהיו בתקופת הגאונים עצמה עברו בעצם לאזור הזה של צפון אפריקה. הוא למעשה היה בן של מי שהיה ראש הרבנים רב יעקב, רבי יעקב בר ניסים, אבל כשנפטר אביו הוא היה צעיר, הוא היה בן שש עשרה, אז עוד לא היה ראוי מבחינת גילו לעמוד בראשות הישיבה. ומי שהיה ראש הישיבה, זה כמו היה המשך של תקופת הגאונים שמי שעומד בראשות הישיבה הוא בעצם ראש החכמים. אז לכן בינתיים רבנו חושיאל היה ראש הישיבה, ואחרי פטירתו רב ניסים גאון החליף אותו. רבנו חננאל הוא היה נחשב ראש בי רבנן, זה היה הכינוי שלו, ראש בי רבנן, והיה לצדו של רב ניסים גאון כי גם משניהם היו מרבותיהם. הרב החיד\"א כותב שגם רבנו חננאל וגם רב ניסים גאון היו שניהם רבותיו של הרי\"ף ושל רבנו גרשום מאור הגולה. למדת למדת, אז אנחנו כבר מגיעים ממש לתקופת הראשונים, ראשית תקופת הראשונים. היה לו גם התכתבות עם רב האי גאון שהוא כן ממש חותם את תקופת הגאונים, נקרא אחרון לגאונים. רבי שמואל הנגיד שהזכרנו. אז החיבור הזה, מפתח מנעולי התלמוד, זה הפתיח שלו, ההקדמה שלו. ויש לו גם חיבורים נוספים: מגילת סתרים, חיבור יפה מהישועה, שזה חיבור שהוא שלח לחמיו שהיה נקלע לאיזושהי צרה והוא שלח לו כדי לעודד אותו דברי אגדה קצת ודברים דברי חיזוק. וזהו, וכמו שכתוב כאן, נפטר בקירואן לפני כ-950 שנה, משהו כזה, תכ\"ב. יפה. עכשיו, אז הוא פותח, יש פה כמה, כפי שאמרנו, כמה עניינים שננסה לגעת בהם כמה שנספיק. הפתיחה שלו היא באמת שבח לקדוש ברוך הוא. הוא פתח בשבח לקדוש ברוך הוא ואמר, הוא מדבר על עצמו כמובן, ברוך השם אלוהי ישראל, שהוא עצמו חכם ואין חכמה טובה ודבר אחר זולתו. אנחנו מכירים ביטוי דומה לזה מהרמב\"ם. הוא עצמו יודע הכל ואין דעתו קנויה לו מאחר, הוא חי העולמים לא חיים ניתנו בו, והוא על כל יכול, כלומר על כל הדברים הוא יכול, כלומר הוא יש לו את היכולת לעשות הכל, ולא ביכולת נזדמנה לו, כלומר זה לא יכולת שנזדמנה לו אלא יכולת כל היכולות, כלומר זה לא איזושהי יכולת שהוא קנה אותה או יכולות שהוא רוכש אותה עם השנים כמו בני אדם כמובן. טוב, זה פתיח שמדבר על הקדוש ברוך הוא. המטיב לבריותיו הרבה טובות וגומל חסדים למעשה ידיו. תכף נראה הוא מתייחס קצת לעניין הזה של ההטבה של הקדוש ברוך הוא לבריותיו. למעשה ידיו בשפע לרוב, מכוננם בינה ומלמדם דעת אשר אין בהם מגיעים לדעת כי הוא אל ואין עוד. מאודותיו ברורים וקיימים, אולי פה פיסוק, ואותותיו גדולים ומפורסמים. הרבה באזהרות לפסוק התערומת, תערומת זה בבבלי מופיע תרעומת, כן, לפעמים זה מופיע ככה, תערומת. ולא הטעינה מצוות אלא לאחר שנתן הכוח והיכולת. יתעלה שמו לנצח. אז כל הדברים האלה שהוא כותב כאן, אני חושב שזה איזשהו פתיח למה שהוא הולך להרחיב בו בהמשך. כל משפט ומשפט הוא מדבר עליו עכשיו בהרחבה להסביר בעצם את הפתיח הזה, כי זה נראה באמת דברים קצת סתומים וחלק מהפסקאות פה אפילו לא מבינים כל כך למה הוא מתכוון. לא הטעינה מצוות, מה פירוש העניין הזה? אז הוא באמת פותח בעניין הזה של המצוות. וכאן הוא נכנס למושג שנקרא בגמרא בכמה מקומות מופיע, שהדין הזה הוא מדרבנן, דינים דאורייתא, דינים דרבנן, הוא קרא אסמכתא בעלמא. הביטוי של אסמכתא בעלמא, אז תכף נראה איך הוא רואה את השאלה הזאת, את המושג הזה של אסמכתא, ואת המושג סברא גם. הוא מדבר על מושג סברא שגם כן מוזכר בכמה מקומות בתלמוד. ולאחר שסידרנו זה השבח נאמר, אף על פי שבעלי החיים המדברים יש להם יתרון בדיבור על אלו שאינם מדברים. בעלי חיים מדברים זה בני אדם כמובן. בעלי חיים מדברים זה בני אדם המדבר, אדם נקרא מדבר. אבל לא יהיה היתרון שלהם אלא עם הדעת, אשר בהקנותה לו ייתכן לו להבין ולהשכיל להבחין בין טוב לרע. כלומר ללא דעת, אז הדיבור הזה, כן, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, כפי שהוא תכף יביא פסוקים בעניין הזה. תדע לך שהוא כן, הרי בשעה שעבדה ממנו שעה אחת, אבדה ממנו הבינה והשכל יחדיו, ויהיה נמשל כבהמה שלא תבין ולא תדע, כמו שאמר החסיד, מלפנו מבהמות ארץ. כלומר הפסוק הזה הגמרא דורשת אותו, מלפנו מלשון ללמוד, כן, אולפן, לימוד. אז הגמרא דורשת אותו שאפשר ללמוד אם לא ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, נכון? גזל מנמלה וכן הלאה. מלפנו מבהמות ארץ, היה אפשר ללמוד כל מיני עניינים של מוסר ודרך ארץ מבהמות ארץ. אבל פשט הכתוב כפי שהוא מביא אותו בהקשר שלו, זה מלפנו מבהמות ארץ, כלומר אין הבדל בין אדם לבהמה כאשר אין דעת, כאשר אין דעת. וזהו בעצם שורש העניין שכאשר אם לא הייתה ניתנת תורה, והוא מדבר על דעת בהקשר של גם בהקשר של תורה אבל גם בהקשר של דעת בסיסית של דרך ארץ כזו, שהיינו לומדים, גם בהמות הן מקיימות דברים בסיסיים אלמנטריים שהן לפעמים מקיימות אותם אפילו בצורה אינסטינקטיבית כזו בלי מחשבה, אין להם דעת. אבל יש גם בהמות יש להם איזשהו פן מסוים של דעת שאפשר ללמוד מהן. ועוד נאמר בתהילים: אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. הודיענו כי מי שסרה ממנו הבינה כבר הוא נחשב כבהמה ונפטר מן המצוות, כי אין הקדוש ברוך הוא יתעלה נצח מצווה ומזהיר אלא למי שהוא בר דעת. שוטה פטור מן המצוות. ולפיכך פירשו. ובחסר כל, הפסוק שנאמר בתוכחות של פרשת כי תבוא, בקללות שם, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. רב נחמן אמר בלא דעת, כי העובדה, מי שמאבד את הדעת יותר קשה לו מהרעב והצמא והעירום אשר הזכירם לפניו בפסוק. חוסר כל זה השיא של ה... אז אומר רב נחמן זה בלא דעת, כשאדם כבר, כן, לפעמים הרעב והצמא והעירום הם עצמם גורמים לחוסר דעת, לאיבוד שפיות. מי שגם, כן, ידוע בכל מיני תקופות אפלות בעם ישראל ולא רק. ונאמר עוד דבר שהכל שווין בו, אמר אביי: אין עני אלא מדעת. ובמערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? דקני מה חסר? בגמרא אצלנו כתוב: דא קני מה חסר? כלומר דעת, דא זה דעת. ודלא קני מה קני? כלומר מי שאין לו דעת אין לו כלום, לא קנה שום דבר. טוב, זה פתיח כללי לכך שעכשיו הוא מסיים, מי ששלמה דעתו וכל היתרון שלו שלם ונתחייב במצווה וזוכה בקיבול שכר בעשותו רצון קונו וציוויו, מקבל שכר על המצוות ונענש על העבירות. מי שיש לו דעת אז הוא חייב במצוות ומקבל שכר על קיומן ונענש אם הוא עובר עבירות. מצווה בעבירות, מצווה שלא לעבור עבירות ונענש על אי קיום, על המעבר על העבירות. אז זה בעצם הפתיח שלו, שיש הבסיס לכל דבר זה הדעת של האדם. אז מיד זה מוביל אותו לשאלה, אם הכל הוא בעצם, כן, לכל אדם יש דעת, גם אדם לא מישראל, אז למה הקדוש ברוך הוא מוסיף על עם ישראל מצוות נוספות שהן לאו דווקא תלויות בדעת? אנחנו יודעים, כן, הרמב\"ם המפורסם שמדבר על בשמונה פרקים על העניין הזה של מצוות, כן, וגם במסכת אבות, המצוות השמעיות והמצוות השכליות. יש מצוות שהן באמת אנחנו לא... שהתורה אומרת... שחז\"ל אמרו: אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי, ומה אעשה שהקדוש ברוך הוא גזר עלי. אז בוודאי שמדובר כאן על בשר חזיר דווקא, כלומר דבר שאפילו הזכרנו את זה באיזה שהוא הקשר. דווקא מצוות כאלה שאנחנו לא מבינים אותם בשכל בצורה טבעית. אפשר לתת להם טעמים ולהסביר למה התורה רצתה שנתרחק מהמאכלות האלה דווקא, אבל הנה אומות העולם אוכלים אותם והכל טוב אם זה טעים להם. לכן אל יאמר אדם אי אפשי. אבל יש באותה פרשייה של מאכלות אסורות יש דברים ששקץ הם לא ייאכלו על שקצים ורמשים. על זה לא נאמר שלא יאמר אדם אי אפשי, כך כותבים כבר ראשונים. יכול לומר על זה... הרמב\"ם עצמו מזכיר דוגמאות אחרות, שאדם יאמר אי אפשי שלא לרצוח, אבל מה אעשה שהתורה אמרה לי... נאלץ לא לרצוח. זה ברור שזה מצוות שכל אחד מבין בשכל שלו. גם על הרמב\"ם אמרו שגם אם לא היה עובר חזיר לא היו אוכלים... נכון, נכון. אז ממילא הוא שואל פה: ואם ישיב המשיב ויאמר, הואיל ואתם אומרים כי כל מי ששלמה דעתו נתחייב במצוות, למה ייחד הקדוש ברוך הוא... יש פה לפעמים פתיחים של ו'... ולמה... זה צורת הכתיבה... למה ייחד הקדוש ברוך הוא את ישראל לתת להם את התורה ולהטיל עליהם מצוותיה? הן לבדם ואין אומה אחרת זולתם? והיה לכולם שווים בדין חיוב המצוות? כי זה לכאורה דעת, זה דבר פשוט. ועוד יש להשיב, כלומר להקשות, כן, והיאך ייתכן לעונשם על דבר שלא נתחייבו בו ולא ניתן להם? והלא יש להם להשיב, כלומר הם יוכלו לתרץ, כאילו נצטווינו היינו עושים, כאילו הוזהרנו היינו נזהרים ומקבלים כמו שקיבלו הם. והרי אנו פושטים אלו תשובת הטענות ונאמר: כי כל המצוות שאינן תלויות בסברה ובינתא דליבא, דברים שתלויים בלב, כל אחד מבין, מה שאמרנו, שהם בסיסיים, כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורות דורות. כל המצוות הפשוטות כפי שאמרנו עכשיו, דברים שהם פשוטים לכל אחד בסברה, כולם מחויבים בהם. גם אומות העולם. והם נקראים בלשון חז\"ל שבע מצוות בני נח, שהם כוללים בתוכם את הדברים הפשוטים. גם המצווה הכללית הזאת של דינים. כן, אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אז המצוות האלה כולם מתחייבים בהם. זה דרך ארץ קדמה לתורה, לא צריך תורה, לא צריך מצוות. והמצוות שהן הודעות מדרך השמועה מדברי הנביאים, לא חסך אלוהינו לחייב לקדמונים מה שהיה ראוי... כלומר לקדמונים שלפני שהייתה תורה, מה שהיה ראוי מהם חוכמתו לחייבם. אלא מצינו שאדם הראשון הוטעם מהם קצת מצוות. הטילו עליו הקדוש ברוך הוא הטיל עליו קצת מצוות. כמו שאמרו רבותינו ז\"ל: שבע מצוות נצטוו בני נח, דינים וברכת השם, עבודת כוכבים, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל ואבר מן החי. ואז הגמרא למדה את זה שם בסנהדרין, עכשיו לומדים סנהדרין, מהפסוק שנאמר לאדם הראשון: ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אז דרשו מכל מילה או שתיים מהפסוק הזה מצווה אחת משבע מצוות בני נח. ויצו. ויצו אלו הדינים, דרשו כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו ושמרו לעשות צדקה ומשפט, אז רואים שזה להקים מערכת משפט שתהיה להוציא להציל עשוק מיד עושקו, וכולי השם זו ברכת השם. וכן הלאה הוא מביא את כל דברי הגמרא שם שלמדו ברמז את העניין הזה של שבע מצוות בני נח מהפסוקים שנאמרו לאדם הראשון כאשר הוא נכנס כאשר הקדוש ברוך הוא הציב אותו בגן עדן. ואחר כך הוא אומר בהמשך יש כמה וכמה מחלוקות בין התנאים וכבר הוסיף עליהם אני מדלג קצת רב חייא בר חנינא בן גמליאל הדם מן החי ורבי חידקא הסירוס ורבי שמעון אף הכישוף וכולי וכולי, והיו מתווספים והולכים אט אחר אט עד שהגיע חשבון מצוות של שמואל הסוגיה שם כ\"ח, עשרים ושמונה מצוות בני נח לא רק שבע מצוות בני נח. ויש שאמרו כי שלושים מצוות הן שנתווו קודם מתן תורה. ואף על פי שהמצוות הללו מלומדות מן הכתוב דכתיב ויצו השם וכולי אינם כולם של שמועה כי חיוב ידיעת השם והקדוש ברוך הוא לשמוע בקולו מדין הדעת הם ראויים. ושפיכות דם נקי והגזל מדרך השכל הם אסורים. לא נצטרפו מצוות השמועה שניתנו לאחר מכן אלא הם אותם של שמועה וכיוצא בהם. כלומר אומר הניסים גאון כלל דבריו כאן שיש מצוות כמו שאמרנו שהן פשוטות ובעצם לא היה צריך לדרוש אותם מהפסוק ויצו השם וכולי, אלא הסמיכו אותם על הפסוק הזה. כי באמת עיקר הציווי הוא ציווי מסברה, כל אחד מבין שצריך לקיים את המצוות האלה. אלא שחלק מהדברים באמת שנאמרו שם בדעות המרחיבות בדעות שמוסיפות ועד שמגיעות אם נכלול את כולם יחד לשלושים מצוות בני נח באמת חלקן הן מצוות שהן לא מדרך השכל, לא כל אחד מבין אותם. אז ודאי צריך מקורות למצוות האלה. אבל הדברים השבע מצוות הבסיסיות בוא נגיד ככה הן מצוות שכל אחד מבין, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, דברים שהם פשוטים בסברה. וברכת השם? לקלל, כן זה דבר... לא מצווה... לא, זה מצווה שנובעת מאמונת השם, כלומר אחרי שמאמינים שיש איסור עבודה זרה וצריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא אז זה פשוט שלא כן. עכשיו הוא לא באמת מתמקד בכל מצווה ומצווה ומסביר אותה אבל בפשטות השבע מצוות הבסיסיות האלה הם הדברים הפשוטים. אז מדבריו משמע כאן באמת שהמצוות דברים שתלויים בסברה כמו שאמרנו הם פשוטים וכל מה שחז\"ל דרשו שם על הפסוק זה בגדר של אסמכתא. אפשר אולי להרחיב כאן באמת בשאלה הזו של אסמכתא בעלמא מה פשר המושג, קצת אמרתי בהתחלה יש אפשר לומר שתי שיטות ידועות ויש אולי שיטות נוספות שנזכיר. הריטב\"א במסכת ראש השנה בדף ט\"ז בסוגיה שם של תקיעת שופר, מלכויות זכרונות ושופרות, אז הוא מדבריו משמע שהגמרא אומרת אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפניי מלכויות זכרונות ושופרות. אז שואל הריטב\"א הרי פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן, כך הוא סובר הלכה כך לפני כן הסביר. מכל מקום ממה שאמרה תורה זיכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה או פסוקי זיכרון, מלכויות נפקא לן מדרשה בספרי והיו לכם לזיכרון מה שנאמר בחצוצרות בפרשת בהעלותך והיו לכם לזיכרון לפני השם אלוקיכם וכולי. מכאן למדו שכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכויות. ואז אומר הריטב\"א את המשפט המפורסם ומכאן סמכו רבנן לתקן את אלו פסוקי דתקיעתא. ומשום הכי תני רבי עקיבא שאמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפניי מלכויות שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיד הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים. וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים אסמכתאות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך. חס ושלום ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות היא. אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקובעו לחכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וכולי. עכשיו מפשט דברי הריטב\"א המושג אסמכתא בעלמא הוא מאוד מאוד נותן לו תוקף זה לא סתם איזה שהוא וזה מאוד מתחבר לכאורה למה שהוא אומר כאן זה דבר פשוט, במקרה שלנו זה דבר שהוא בסברה והוא נתן לליבנו כל אחד מבין אותו. הגמרא בבבא קמא דף מ\"ו עמוד ב' אומרת שלמה לי קרא לגבי הדין של המוציא מחברו עליו הראיה. הגמרא אומרת בהתחלה פסוק שנאמר הנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים ייגש אליהם, ייגש אליהם יגיש ראיה אליהם הנה יש ראיה אם יש למישהו שרוצה להוציא מחברו ממון צריך להגיש ראיה צריך להביא ראיה. שואלת הגמרא למה לי קרא סברה הוא, כן הרי זה סברה פשוטה דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא זה משל שהגמרא מביאה מי שכואב לו כאב הולך לרופא כלומר מי שיש לו בעיה הוא צריך לטפל בבעיה לא האחר צריך לדאוג ל... הוא הבעיה אצלו, הרי הוא טוען השני הכל בסדר איתו הוא לא מעוניין לעשות לחברו שום דבר. הוא טוען שהרכוש שנמצא ביד של חברו שייך בעצם לו אז הוא צריך להביא את הראיה. זו סברה פשוטה. אז כל הראשונים כותבים שזו סברה, הפני יהושע שם מדבר על זה שזו סברה. וזו סברה שהיא דאורייתא, כי אחרת אם הסברה הזו היא לא מן התורה, אז מה הגמרא שואלת למה לי קרא סברה. למה לי קרא כי זה צריך שיהיה דין דאורייתא, אנחנו רוצים להביא מקור דאורייתא. למה לי קרא זה אומר שהפסוק הוא נכון, הוא אפשר ללמוד ממנו, אבל לא צריך את הפסוק כי כבר יש סברה שהיא פשוטה. זה כמו הסברות שהוא מדבר עליהן כאן. מה בכתובות גם לגבי לגבי שם הסוגיה של הפה שאסר הוא הפה שהתיר, גם כן מביאה ביטוי דומה. אומר, יש באמת בברכות בדף ל\"ה, בתחילת פרק כיצד מברכין, שם הגמרא אומרת בסוף, בסוף העמוד בעמוד א', שזה סברה, נכון? אחרי כל המקורות שהגמרא מביאה בהתחלה מביאה קודש הילולים לה', המקור לכך שצריך לברך על המזון לפניו. אז הגמרא בסוף אומרת שזה סברה, שאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. אז לפי זה אז לכאורה זה סברה, יכול שדיברו על זה בשיעור, לפי זה סברה דאורייתא, אז למה ספק ברכות להקל? הרי ספק ברכות זה דרבנן. אנחנו יודעים שכל הברכות חוץ מברכת המזון ויש דעות ברכת התורה, אבל רוב ככל הברכות, ברכות הנהנין ודאי זה ברכות דרבנן. אז זה סברה שאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. המהר\"ם שיק גם שואל שלכאורה יש פה בעיה של גזל, כי אם אסור לאדם שיהנה בלא ברכה, אז זה גזל, וגזל הוא דאורייתא, אז כל הברכות הן דאורייתא. אבל שתי הקושיות האלה אפשר ליישב, שבאמת התוספות בשבועות כ\"ב כותבים שכל מה שסברה הגמרא אומרת למה לי קרא סברה, נכון, יש סברות שהן דאורייתא, אבל קשה לנו לדעת איזה סברות דאורייתא ואיזה סברות לא דאורייתא. מקום שחז\"ל אמרו אז כן. אבל הרי אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה משמע בגמרא שזה סברה דאורייתא כי הגמרא מחליפה את הפסוק. אז הצל\"ח אצלנו בברכות כמדומני שהצל\"ח כותב על זה ועוד, הוא מביא גם את התוספות שם בשבועות כ\"ב, שיכול להיות דבר שבעצם עיקר החיוב לברך על המזון הוא דאורייתא הוא סברה כמו שאמרנו, אבל מטבע הברכות, אדם יכול לומר, לקחת את המאכל ולומר תודה רבה הקדוש ברוך הוא ולאכול, כמו שזה ואז הוא יוצא ידי חובת הסברה הזו של אסור ליהנות בלא ברכה וגם לא יעבור על גזל. אבל מטבע הברכות בשם ומלכות, להזכיר שם שמיים וכולי, כאן זה כבר תקנת חז\"ל. אז באמת יש סברות ויש סברות. הסברה שמדבר עליה רב ניסים גאון ודאי שהיא סברה, ובפירוש הוא אומר שהיא סברה שהיא באובנתא דליבא, כל אחד מבין שזה טבעי, אין אפשרות אחרת בכלל להבין, כלומר עצם הדין, עצם האיסור הזה לרצוח או האיסור לנואף ולגנוב, זה דבר שהוא בסיסי. לא זה לא מטבע שטבעו חכמים בצורת המצווה. יש בסיס ויש את ה... כמו שאמרנו בברכות. לכן אז לכאורה זה מה שאומר הריטב\"א. הריטב\"א כך כותב לכל האסמכתא, שכל אסמכתא מן הפסוק ידע הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות אלא שלא קבע חובה ומסרה לחכמים, ופשט דבריו שחכמים להם יש את המנדט לקבוע את הצביון של המצווה איך בדיוק לעשות אותה וכן הלאה. אבל המקור הוא בעצם מן התורה, כי הגמרא אומרת אסמכתא מן הפסוק. כאן זה לא אסמכתא בעלמא כאילו ביטוי כזה של רמז, והוא אומר שמי שמפרש שזה רמז שזה סימן, דעת מינות, ככה הוא אומר. אבל מה לעשות שדעת אותה שיטה שהוא כותב עליה שהיא דעת מינות, זה דעת הרמב\"ם. הרמב\"ם גם במורה נבוכים בקצרה בחלק ג' פרק מ\"ג, אבל בהקדמתו למשנה הוא גם כותב: וכל עניין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו מאחת מן המידות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני. לפיכך כשאמרו שיעורים הלכה למשה מסיני, שאל הגמרא איך תאמר שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חיטה ושעורה, והייתה התשובה שהם הלכה למשה מסיני ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המידות ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק כסימן, בדיוק באותו ביטוי שהריטב\"א כתב עליו שלא להגיד אותו, כסימן כדי שישמרו ויזכרו. כדי שכשישננו את ההלכות בתורה שבעל פה, כן, ששיננו את ההלכות, אז יהיה סימן בפסוק ארץ חיטה ושעורה וכולי וכולי. וזה לא מופיע בדף שלפניכם. כך גם מבואר בספר הכוזרי מאמר ג' אות ע\"ג שאומר שאסמכתא שהם שמים אותה כסימן לקבלתם. והוא מביא את המה שמביא פה רב ניסים גאון, אז איך הוא מתמודד עם הדבר הזה? אומר רב ניסים, אומר הכוזרי, ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור עשו סימנין לשבע מצוות שנצטוו בני נוח וכולי. אומר כמה רחוק בין אלו העניינים ובין הפסוק הזה. כאילו אותם ויצו אלו הדינים, ה' זה ברכת השם, אלוהים זה עבודה זרה, כל מיני, זה ודאי שזה אסמכתא, כלומר זה סימן. זה סימן כדי שיזכרו את ההלכות, אז עשו איזה שהוא... בשביל להקל על השינון. אומר כמה רחוק בין אלו העניינים ובין פשט הפסוק לבין מה שהעמיסו על הפסוק הזה. אומר הרי אצל העם קבלה משבע מצוות האלו, הנה, הרי אצל העם קבלה משבע מצוות אלו, סומכים אותם על הפסוק הזה כסימן שמקל עליהם זכרם. זאת אומרת גם רב ניסים גאון ככל הנראה הולך בכיוון הזה, זאת אומרת לא צריך להגיע לפירוש המחודש של הריטב\"א, אלא כמו הרמב\"ם וכמו הכוזרי ועוד כמה וכמה ראשונים שמשמע מדבריהם ככה, שאסמכתא פירושו סימן. ומה גדר הדין? אז תלוי. אם באמת זה דין כזה כמו שבע מצוות בני נוח שהיה קבלה בידם, וזה דבר פשוט, זה איסור, זה ודאי שזה דאורייתא. שבע מצוות... אז ודאי שזה דאורייתא. גם בלי זה, גם בלי הסמיכות על הפסוק זה דאורייתא, בגלל שזה סברא המוטבעת בליבם, אלא שעשו איזה שהוא סימן. למשל יש דוגמה לזה בכלי יקר בתחילת פרשת תולדות, הוא כותב שם שהגמרא דורשת שעשו בשעה שהוא חזר, ויבוא עשו מן השדה והוא עיף, נכון? כתוב אז חמש עבירות עבר אותו רשע. יש שמה מה שנקרא מעמיסים עליו ערימה של ייסורים חמורים - בעל נערה מאורסה, והרג את הנפש, וקילל את השם. יש שם ממש חמישה דברים, ייסורים חמורים. אז אומר הכלי יקר שזה יש לזה אסמכתא. מה האסמכתא? שנאמר שם, יש שם חמישה פעלים רצופים של מילה אחת, זה מאוד מאוד חריג. כתוב כשהוא קונה את המכירה... מוכר את הבכורה ליעקב בתמורה לקבלת הנזיד עדשים, אז כתוב ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה. זאת אומרת, זה כאילו איזה רצף כזה של פעלים רצופים, ויקם וילך ויאכל וישת. אז אומר כל פועל ופועל, כל מילה ומילה פה רמוז רמוזה עליה עבירה אחרת. ואז הוא מביא ראיות. כעין דברי הגמרא כאן שויצו אלו הדינים וכולי, שנאמר וכולי. אז הוא אומר גם כאן - ויקם וילך, אני לא זוכר כרגע את כל הזה, אבל ויאכל וישת ויקם וילך. ויאכל, אכלה ומחתה פיה הכתוב, שזה לשון של תשמיש הגמרא אומרת, כן? אז הבעל נערה מאורסה. וישת, בדם חללים ישתה כמדומני הוא מביא. וחללים ישתה זאת אומרת זה רמז לרציחה וכן הלאה. אז שזה ודאי אסמכתא, כלומר שודאי שזה לא כוונת הפסוק, פשט הכתוב. זה סימן. אז זו גם הגישה, הכיוון של הרבה ראשונים, שעליהם כותב הריטב\"א שזה אבל יכול להיות שגם הריטב\"א מה שהתכוון הוא באמת ודאי לא מתכוון לומר שזה דאורייתא, אסמכתא זה דאורייתא. הרי ברור שהרבה מאוד הלכות שהם אסמכתא, שנאמר עליהם בגמרא אסמכתא, הם דינים דרבנן בסופו של דבר. בסדר? הפרי מגדים באמת אומר שיש בפתיחה הכוללת שלו לאורח חיים, יש לפרי מגדים פתיחה ארוכה לאורח חיים, הוא כותב שיש שני סוגי אסמכתאות. יש אסמכתא שהיא בעצם קרובה מאוד לדין תורה, היא כעין דאורייתא, ועליה נאמר עליה באמת נאמר שספק דאורייתא לחומרא. כלומר אם יש ספק בדין הזה שהוא אסמכתא, למשל מים ראשונים ומים אחרונים, אז הגמרא אומרת הגמרא בחולין דף ק\"ו לומדת שמים ראשונים ידיו לא שטף במים, מהפסוק שכתוב ידיו לא שטף במים בפסוקים שם של טהרת והכשרת כלים, אז כתוב אם ידיו לא שטף במים, אז אומר זה כעין דאורייתא ממש עד כדי כך שספקו לחומרא. ויש, כי זה כאילו ממש רמז מפורש בתורה, הביטוי ידיו לא שטף במים זה ממש שטיפת ידיים, זה נטילת ידיים. אבל יש מקומות שזה רחוק יותר. למשל מים אחרונים והתקדשתם והייתם קדושים. והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. אז מים אחרונים זה כבר דרבנן, כי זה כבר נסמך על הפסוק, ככה הוא מבין את זה כמקור לדברי הרע\"ה בבדק הבית. הרשב\"א שם חולק עליו במשמרת הבית, הספרים שאתם מכירים זה הספרים שכתבו הרע\"ה והרשב\"א לאיסור והיתר לאיסור והיתר. אז ככה הוא טוען. ובאמת במקום אחר הוא כותב שאולי אסמכתא היא חמורה מאיסור דרבנן רגיל. לגבי שלוש סעודות שבת הגמרא אומרת בשבת שמה, בשבת שמה כמדומני ק\"ל משהו, לא. כן, כן, זהו ק\"ל, קל\"ח, קל\"ט, ששלוש סעודות שבת זה סמכו אקרא היום, שנאמר שלוש פעמים היום. היום לא תמצאוהו בשדה, לפני זה כתוב פעמיים היום. אז לפי שיטת הריטב\"א זה מבואר, כי באמת אסמכתא היא חמורה מדין דרבנן רגיל. העניין הוא שיש באמת הרבה הרבה סוגיות בש\"ס שנראה שאסמכתא זה דרבנן. זה דרבנן לכל דבר. יש מאמר של רב משה פיינשטיין שהוא מביא הרבה מקורות, מעל עשרה מקורות בבבלי ועוד מקורות בירושלמי שמבואר שם שכשכתוב אסמכתא זה דין דרבנן. הגמרא אומרת הלכתא ואסמכינהו אקראי למשל. אז היא אומרת הלכה למשה מסיני או שזה קרא אסמכתא בעלמא. הביטוי בעלמא הוא מוכיח שזה דין שהוא תוקפו מדרבנן. אז יכול להיות שגם הריטב\"א בעצמו לא התכוון לומר שזה ממש דין דאורייתא, כי הוא מסיים בדבריו שאומר כך, באותו מקור שקראתי בראש השנה ט\"ז - לפיכך תמצא חכמים נותנים בכל מקום ראייה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וחס ושלום שהיא חסרה כלום. זאת אומרת, עיקר כוונתו כאן היא באמת לחזק את דברי חז\"ל, שלא בדו דברים מלבם, הם לא המציאו. כלומר, הרי אומר הריטב\"א, גם במקום שאין אסמכתא, הם לא בדו מלבם, זה רמוז איכשהו בתורה שבכתב. עכשיו מה הכוונה רמוז בתורה שבכתב? כלומר קיבלו את זה במסורת, קיבלו את זה בקבלה. אז הוא אומר, לפי דעתו הם קיבלו כל דבר ברוח הקודש. והקדוש ברוך הוא מסר בידם את האפשרות הזו לקבוע את ההלכות. ואז יוצא שכאילו האסמכתאות זה באמת דעת תורה, אבל זה דעת תורה שהיא לא דאורייתא, כלומר התורה נתנה תוקף ביד חכמים להוסיף פרטי דינים או דינים מסוימים שאפילו דינים חדשים, כמו השבע מצוות דרבנן שאנחנו אומרים, בתוך התרי\"ג מצוות יש שבע מצוות דרבנן. הזכרנו נטילת ידיים, נר חנוכה, קריאת מגילה כמובן, גם כן מכל המצוות המצוות דרבנן המפורסמות, שהם ודאי מצוות דרבנן, אלא שיש כוח יש רמז בתורה יכולת או איזשהו עוגן בתורה שאפשר להסמיך עליו את המצווה. אבל המצווה ודאי שתוקפה הוא מדרבנן, ודאי שהריטב\"א מודה בזה. גם המהר\"ל בבאר הגולה בתחילה ממש בתחילת הספר, בבאר הראשון פרק א', מדבר על המצוות שהן מדברי סופרים והוא מביא גם כן את המושג אסמכתא, שודאי שהוא כלול בתוך מצוות שהן מדברי סופרים, אבל זה כאילו הוא רוצה ממש הוא מביא שם כמה וכמה דוגמאות. למשל הנושא של נטילת ידיים שאמרנו \"וידיו לא שטף במים\" בחולין ק\"ו. אז הוא אומר ודאי שזה איסור דרבנן, אבל זה כאילו רמוז בתוך התורה, הוא מאריך שם להוכיח בכמה וכמה דוגמאות. הנושא של עירובי תבשילין בביצה ט\"ו ואיסורי בישולי גויים בעבודה זרה ל\"ח ועוד כמה וכמה דוגמאות, שהוא מוכיח שבעצם יש כאן איזשהו קושיא בפסוק ומזה לומדים. אז נכון שזה לא דרשה גמורה בי\"ג מידות שהתורה נדרשת בהם או במידות אחרות של ל\"ב מידות וכדומה, אבל יש כאן איזשהו קושיא, זה קושי בפסוק, ייתור לשון וכדומה, שמזה חז\"ל אמרו יש לנו אפשרות לומר שזה רמוז בתוך בתוך דברי התורה. ולכן נראה מדבריו שהוא נוטה גם כן לדרך הזו של הריטב\"א. גם בספרו גור אריה בפרשת יתרו הוא גם כן מדבר על זה. ויש גם אולי ראיה, ובזה נסיים את העניין הזה, ברבנו בחיי בפרשת וירא על הפסוק \"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'\" וכולי. אומר, כתב רבנו חננאל: נעשו דברי אבות בקבלה בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה. אברהם אבינו אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, איפה איזה מצוות הוא קיבל? הוא אומר, הוא קיבל מהקדוש ברוך הוא מצוות ובלי שזה כתוב בתורה זה כמו תורה הכתובה. ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדת אבות לבנים היא קבלה שחייבין לשמור דבריהם כחיוב דברי התורה הכתובים, שזה וזה שווים. שהרי עשרת הדיברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא עליו השלום, ושאר תורה נכתבה מפי הנביא ולא מפי הגבורה. אז למה שאר דברי התורה כל המצוות חוץ מעשרת הדיברות מחייבים אותנו באותה רמה של עשרת הדיברות? הרי לכאורה יש להם מעמד שונה. אומר ודאי שלא. כשם שאין הפרש בין מצוות שהן בשמיעה לבין מצוות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין מצוות שהן בכתיבה לבין מצוות שהן בקבלה, שהכל שווים. כלומר כמו שהפסוק פה משבח את אברהם אבינו שהוא \"למען אשר יצוה\" וכולי, אז לא רק שאנחנו מצווים לנהוג על פיהם מדין \"לא תסור\" מן הדבר אשר יגידו לך, אלא שקבלתם כאילו כתובה בתורה. מה זאת אומרת? הרי כל דברי חז\"ל הם דרבנן? יש דרבנן ויש דאורייתא. איך אפשר לומר שהכל בקבלה כאילו כתובה בתורה? אז נראה מדבריו שזה כמו מה שביארנו קודם בביאור שיטת הריטב\"א, שיש בדברי חכמים לפי הבנת הריטב\"א התורה נתנה גם בפסוק הזה של \"לא תסור\" ובכלל את היכולת ביד חכמים שיש להם רוח הקודש לכוון את דבריהם לרצונו של הקדוש ברוך הוא. אלא שהקדוש ברוך הוא עצמו אומר שזה יהיה דין דרבנן, שיהיה לו רובד אחר, יהיה לו כללים של דרבנן, ספק דרבנן לקולא וכולי, כל הכללים של דיני דרבנן. תורה מחולקת לקטגוריות ולסוגים ולרמות חיוב שונות, אבל זה גם רצונו של הקדוש ברוך הוא, גם זה דעת עליון. וזה הכוונה שכיוונו דעתם לדעת המקום ומה שהוא אומר כאן שהכל שווים הם. הכל שווים הם מבחינת המהות שכולם זה רצונו של הקדוש ברוך הוא. טוב, אז אני חוזר עכשיו לרב ניסים גאון, עוד שתי נקודות קצרות בחלק הזה, יותר קצרות הפעם, בהמשך דבריו. אומר: ולפי שפשעו, אני אדלג על הקטע הזה, הוא מדבר שבני נח לא עמדו בזה והקדוש ברוך הוא לכן הקדוש ברוך הוא התיר ממונם, כמו שהגמרא בבבא קמא אומרת בדף ל\"ח וכולי. והואיל ובטור השמאלי למעלה: והואיל והיו הכל שווים במידת חיוב מצוות ופשעו ועמדו באותו המיעוט שהיה בידם בקושי שבע מצוות וגם זה לא קיימו, וגם חיזר עליהם התורה ולא באו ולא קיבלו, וקיימו ישראל ושמעו וקיבלו אמרו \"נעשה ונשמע\", אז נסתתמו טענותיהם של אומות העולם והתחייבו העונש. והיו ישראל ראויים להייחדם לכל אותו השבח שניתן להם. כן? הוא שאל בהתחלה למה אם הכל ברור וזה למה הקדוש ברוך הוא ייחד אותם את עם ישראל לתת להם את התורה? התשובה היא כי אומות העולם לא עמדו בבסיס, ב\"אובנתא דליבא\", בסברא, בדברים הפשוטים, לכן הקדוש ברוך הוא אמר: \"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו\", הם יהיו העם שהם אלו שיקבלו את המצוות. עדיין, עדיין אבל מחייב, הגויים עדיין מחויבים בכל אותן מצוות ואם הם עוברים על זה הם ייענשו על זה. עכשיו הוא כותב כאן עניין שקשור לעניין שהוא דיבר עליו על ההטבה של הקדוש ברוך הוא לבריותיו. וכל זה בשורה. בפסקה שמתחילה ולהועיל, מדיבור המתחיל ולהועיל, והועיל, בשורה החמישית. וכל זה להועילם בדבר שזוכים על קבלו ועל עשותו ועל זהירותם מלעבור עליו ולקבל שכר טוב שאין לו הפסק, כפי שראוי להם, וכבר חלה חוב עליו לפרוע להם עד שמקבלים אותו. ואף על פי שמתחילה כשנתן להם המצוות גמילות חסד וטובה ברחמים עשה עמהם, התורה אומרת לטוב לך, כל העניין לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה, וצדקה תהיה לנו, כל קיום המצוות זה לטובתנו להנאתנו וטובתנו. מיהו כיוון שעשו אותם כבר זכו בחלקם ונתחייב לפרוע שכרם, שאלמלא היה שכר הצדיקים לעולם הבא, כן אחרי זה היתה שאלה שניה שלו איך ייתכן לעונשם, זה היה לגבי אומות העולם אבל מה פשר העניין הרי אם הקדוש ברוך הוא עשה לנו טובה ונתן לנו את זה לטובתנו אז למה אנחנו צריכים לקבל גם שכר על זה? אז הוא אומר אחרי שבאמת רק הם קיבלו, רק הצדיקים קיבלו ויש כאלה שלא עושים אז יש כאן בחירה ויש כאן אפשרות כן לעשות ולא לעשות, אז מי שכן עושה בוחר ללכת בדרך החיים אז הוא מקבל על כך שכר. לפי שאם אלמלא היה שכר צדיקים לעולם הבא טובה וגמילות חסד לא היו רשעים נמנעים ממנו, שהשם מעניקם אותו כיוון שהוא משפיע על העולם טובה בעולם הזה כדכתיב טוב השם לכל. ואילו היה רשות ולא חובה היה אפשר שלא לגמול לצדיקים לעולם הבא, כי כל דבר שהוא רשות יש לעושה לעשותו ויש לו שלא לעשותו. כפי שהגמרא אומרת שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי מי שאינו מצווה ועושה יש לו רשות, אז היתה לו בסוף הבחירה. אז דווקא כשמצווים אותו זה יותר קשה, יותר יש אין לו את הבחירה כביכול, כלומר יש לו את הבחירה אבל אין לו את ה הוא יודע שאם הוא יבחר בדרך השניה היא הדרך שהקדוש ברוך הוא לא רוצה אותה. ועוד אילו היה טובה וחסד ורחמים ולא היה חובה, היה בורא אותנו מתחילה באותו עולם שכולו טוב וכולו ארוך ומעניקנו אותו הטוב הצפון מעת היותנו ולא היה מצריכנו לטרוח בעשיית המצוות. אלא כיוון שבראנו בעולם הזה לעובדו וליגע בתלמוד תורתו ולטרוח בעשיית מצוותיו, ידענו כי החלק היפה הוא שברר לנו כדי לקבל שכרנו שהוא ראוי לנו, כי טוב שמקבל האדם בתורת שכר ובתורת ראוי ובתורת פירעון חוב הוא יפה ומשובח ועדיף ומהודר מן הטוב שהוא מקבלו בתורת צדקה וגמילות חסד. וזה הדבר מסתבר לבני אדם וגלוי ואין צריך להביא ראיה ולהאריך יותר. אז כאן הוא מתייחס פה למושג שאנחנו מכירים בדברי ספר מגיד מישרים של הבית יוסף, חיבר אותו הבית יוסף, יש על זה היה פולמוס אם הבית יוסף חיבר אותו או לא חיבר אותו, זה המגיד שמעתם על זה הבית יוסף מגיד מישרים. זה המלאך שהתגלה למרן הבית יוסף כתוצאה מלימוד המשנה, כך הוא כותב שם בכמה וכמה מה זה מסודר לפי פרשיות, פרשיות ואחר כך גם לסדר הנ\"ך, לאו דווקא הפרשיות לא לפי סדר השנה אלא יש פרשת בראשית ויש דרשות על פרשת בראשית וזה נאמר לו בכל מיני הזדמנויות בשבתות במוצאי שבתות וכדומה, יש שם את התאריכים המדויקים על היום שבהם התגלו לו אותם סודות התורה, ויש שם הרבה עניינים מפנימיות התורה ועוד, אבל חידושים גם בנגלה. אחד הדברים שהוא חוזר על עצמו המון פעמים, עשרות פעמים שם בספר, זה שהוא אומר לו שיזכה אותו כך אומר לבית יוסף המלאך המגיד הזה שיזכה אותו לעלות לארץ ישראל כפי שאכן קרה ולהישרף על קידוש השם, כך הוא כותב לו זכאה לאיתוקדא על קדושת שמי. ויש על זה באמת בסוף זה לא קרה, אנחנו יודעים שמרן הבית יוסף נפטר כדרך כל הארץ בגיל שמונים ושבע בצפת. הוא אומר לו שיזכה אותו לחבר חיבורים ולקרוא להם בית יוסף הוא ממש נכנס שם לפרטים, אבל הוא כותב אחד הדברים שיזכה אותו להישרף על קדושת שמו כמו שזכה רבי שלמה מולכו. רבי שלמה מולכו היה אנוס, היה בעצם אנוס שלא ידע אפילו שהוא יהודי ובסוף גילה את יהדותו, הוא היה עוזר של מלך פורטוגל, ואחרי שהוא גילה את יהדותו הוא הלך ברייש גליא וקידש את השם, הוא הקהיל קהילות ברבים ונתן שיעורים באמונה וכולי. בסוף דבר האינקוויזיציה תפסו אותו והעלו אותו על המוקד, אז רבי שלמה מולכו זה שמו, והבית יוסף כנראה נפגש איתו באיזושהי תקופה והמלאך הזה הבטיח לו שיזכה להגיע לדרגתו. יש על זה פולמוס שלם, אחת הראיות שהספר הזה הוא מקורי זה מהעניין הזה כי אם זייפן רוצה לזייף ספר אז הוא יתאים אותו לעובדות, למציאות ההיסטורית. דווקא זה ש אז זה שאלה בפני עצמה נושא אחר למה בסופו של דבר זה לא קרה ומה בעצם כוונת המגיד. על כל פנים שם בספר המגיד מישרים הוא כותב לו בכמה מקומות העניין הזה של נהמא דכיסופא, המושג נהמא דכיסופא מופיע שם, מקורו בירושלמי, הירושלמי מסכת ערלה אומר בפרק א הלכה ג שמאן דאכיל מן חבריה בהית לאסתכולי באפיה. מי שאוכל משל חברו מתבייש להסתכל בפניו, וזה מושג נהמא דכיסופא, לחם של חסד, לחם של בושה. חסד זה בושה, חסודא התרגום של המילה חרפה, חרפה היא לנו חסודא היא לן, אז זה בושה. זה מה שהוא אומר כאן, זה היסוד שהוא יסוד מפורסם, כתוב במדרש, כתוב שם גם במגיד מישרים מביא את זה שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם הוריד. הוריד נשמתו לזה העולם כדי שיעמול בקיום המצוות ואם יזכה לקיימם יוכל ליהנות מזיו השכינה לאכול נהמא בלא שום כיסופא. אז אני חושב שהמקור האחד הקדומים לעניין הזה זה כאן בהקדמת רב ניסים גאון, שהוא נראה לי הראשון מהראשונים שכותב את העניין הזה של נהמא דכיסופא. יש רמז לזה גם בגמרא. גמרא אומרת בביטוי מפורסם, גמרא בבבא מציעא בדף ל\"ח כתוב שם שהמפקיד פירות אצל חברו אפילו אם אבודים לא יגע בהם. כלומר, אפילו אם הולכים לאיבוד לא יגע בהם. רבי שמעון אומר, רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא, הוא רואה שהפירות נפסדים, מוכרם בבית דין. הוא מוכרם על פי בית דין, הם עושים שומא ורואים כמה זה שווה, ואת הדמים, את הכסף הוא שומר אצלו ויבוא המפקיד אחרי חזרתו מחמת הים כשיחזור ויחזיר לו כסף. למה? כי זה משיב אבדה לבעלים. כך אומר רבן שמעון בן גמליאל. אז הגמרא אומרת מאי טעמא? מאי טעמא של תנא קמא חכמים שאומרים שלא יגע בהם? הרי לכאורה סברתו של רשב\"ג מובנת. אומרת הגמרא, אמר רב כהנא: רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו. אז כולנו מכירים את הגמרא שבעצם יש פה באמת אדם מעדיף את המשהו העמל ויגע בו מאשר תשעה קבין של חברו. אבל אומר רש\"י מה זה תשעה קבין של חברו? רש\"י נותן פה נקודה יותר עמוקה. אומר רש\"י שם: חביבה עליו על ידי שעמל בהם, וקב שיישאר לו מהם הוא רוצה מתשעה קבין של אחרים שייקח בדמיהן אם ימכרם. אמר מה זה תשעה קבין של אחרים? הרי זה גם שלו. אותו אחד המפקיד. בהתחלה זה שווה, הפירות שווים אלף שקל. עכשיו הם אבודים, יישאר מהם שווי של מאה שקל. הוא מעדיף את המאה שקל מאשר אלף שקל. הנה זה מה שכתוב כאן. למה? אבל גם האלף שקל הוא שלו? אבל נכון, אבל כאן אדם אחר שהוא לא הוא מכר את הפירות והשווי שלהם הוא אלף שקל. וזה מבואר שאדם רוצה בקב שלו אפילו מתשעה קבין שהוא הוציא עליהם המון, אבל בסוף דבר הוא לא עמל. עכשיו בכסף הזה הוא יכול לקנות תשעה קבין, נכון. עשרה קבין לא משנה מה, יכול לקנות כמות גדולה יותר. אבל מי עמל על הפירות שאתה עכשיו קונה עכשיו? המפקיד שיחזור מי עמל עליהם? אדם אחר. נכון הוצאת על זה כסף אבל אתה לא עמלת על הפירות. אז זה אולי גם רמז לעניין הזה של נהמא דכיסופא שהעמל של האדם, משהו עמל ויגע יגע עליו בעצמו, התועלת משהו קונה בעצמו בלימוד, משהו אדם מגיע אליו בכוחות עצמו יש לזה מעלה הרבה יותר גדולה מאשר משהו שמאכילים אותו בכפית, שנותנים לו. נכון שהוא קונה את זה על ידי שהוא לא יודע שהוא מקשיב, שהוא משתתף בשיעור וכדומה, אבל בסופו של דבר משהו עמל ויגע והגיע בכוחות עצמו זה הרבה יותר, יש לזה, הרבה פחות הולך לאיבוד והרבה יותר מעריך את זה גם, יותר קונה את זה בצורה יותר משמעותית. טוב זה העניין השני שהוא מזכיר כאן. אחר כך הוא כותב מה הביא אותו לכתוב את ה... טוב נגמר כבר הזמן. מביא כאן באריכות את העניין של... טוב מה נספיק? עוד הערה אחרונה ממש דקה. יש פה ביטוי ממש בתחילת ה... ואין לנו צורך להביא ראיות שמתברר... הוא מדבר על קבלת חז\"ל, כן? קבלת חז\"ל. העניין של תורה שבעל פה שכבר בכמה הקדמות אולי הזכרנו את זה, אבל יש פה נקודה שלא כל כך ידועה. ואין לנו צורך להביא ראיות שמתברר בהם אמיתת הקבלה של החכמים וכיוון העתקתם, כלומר כמה שהם כיוונו להעתיק במדויק שאין זיוף ואין שינוי, כי הקדמונים כבר ביררוה, אבל אורך הזמן אשר נכתבה בו המשנה וגם התלמוד. והוא אומר: לא שמה הקבלה והמסורת נשמרת מבין האומה. וכאשר היה אדם קורא \"ועשו להם ציצית\" היה אומר: כל הדורות. זה לא שבאו חכמים והמציאו את הגלגל, יש כאלה ביטויים, החכמים שלכם ממציאים כל הזמן הלכות. לא. כשקראו \"ועשו להם ציצית\" לא יכול להיות אחרת כי ראינו את זה כמדומני בהקדמה של ערוך השולחן אני חושב שברור שזו הכוונה. כי לא יכול להיות שהתורה תגיד \"לטוטפות\" בצורה כל כך סתומה ורק אחרי כמה דורות פתאום חכמים יגידו ימציאו את העניין. אלא ודאי שכשכתוב שהקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו \"והיו לטוטפות בין עיניך\" הוא גם אמר לו מה הם אותם טוטפות בדיוק, הסביר לו. הלכה למשה מסיני. מה הם אותם איך בדיוק עושים את התפילין האלה. ואותו דבר בציצית. כשאדם אומר היה קורא ועשו להם ציצית היה אומר כי זו הציצית נשים אותה בכנפי הטלית מספר חוטיה שמונה ויש בה חמישה קשרים. בסדר, אז נפלו לפעמים מחלוקות בפרטים אבל את היסוד הזה כולם ידעו בקבלה מלכתחילה. והיה הכל שמור אצלם בקבלה המסורה. וכן כל המצוות וכולי. אבל דבר שהיו עושים הנה אומר \"כאשר היו קוראים אותה היו יודעים כמה עניינים מתחלפים את כל המצווה והמצווה תחתיה הפתרון, אבל דבר שהיו עושים בכל עת ועת כמו המלאכות וחיובי המועדים ואכילת המזון והעליה לא נעלם אפילו מהנשים אפילו מהעבדים. כי כל יום הם רואים את אותו עניין והיו עושים אותו\". אז האברבנאל רבי יצחק אברבנאל פרשת שלח גם כן כותב על פרשת ציצית שם \"ואמרת אל בני ישראל ואמרת אליהם\" הוא אומר זה כתוב בפסוק \"ואמרת אליהם ועשו להם ציצית\". מה זה \"ואמרת אליהם\"? שיגיד להם המצווה היא כמו שיזכור ויאמר להם הפירוש המקובל כאשר ניתן מסיני. כי הנה לא ציווה השם יתברך המצווה אלא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, כלומר את הפירוש המקובל יחד עם המצווה. מה זה העניין הזה של אכילת הטמון והעליה? זה יש הקדמה של הרז\"ה, רבנו זרחיה הלוי, בבעל המאור. הוא כתב שלגבי הטמנת חמין לשבת, הרי הצדוקים, הקראים, אלה שהיו לומדים את הפסוקים כפשוטם אמרו \"לא תבערו אש בכל מושבותיכם\", אסור לאכול חמין בשבת. אז יש שם ביטוי מפורסם של הרז\"ה: ולהזמין לבשל ולהטמין לענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין. כלומר מי שאוכל חמין בשבת אז הוא זוכה לחיי העולם הבא, גם זוכה ללכת לישון אחר כך, אבל כלומר דווקא צריך לאכול את החמין בשבת כדי להוציא מדעתם של הקראים. אז זה אכילת הטמון בשבת שהוא מתכוון אליה, שכולם יודעים את זה, כלומר כולם יודעים שמה שכתוב לא תבערו אש לא מדבר לא לאכול דבר חם, אפשר להטמין מערב שבת ואכילת הטמון. זה דבר אחד. ומה זה העליה? העליה כנראה גם כן יש בשו\"ת באר משה, הרב משה שטרן שהיה בחלק א' סימן א', זה הסימן הראשון בספר שלו, נפטר לפני כחמישים שנה, אז הוא כותב שהעליה הזו זה לא ברור כאילו מאיפה הרב ניסים גאון הגיע פה לעליה. הוא אומר שגם היה מנהג לאכול עליה ביום שבת כדי להוציא מליבם של הקראים שהם טענו שמה שכתוב לאכול חלב, שכל חלב לא תאכלו וחיוב כרת על חלב, זה גם על העליה, השומן שנמצא בזנב הכבש וכדומה. האבן עזרא מדבר על זה שהיה מנהג כזה אצל הקראים בויקרא פרק ז'. אז הוא אומר שגם היה מנהג להם אצל חכמי ישראל אצל הפרושים אלה שחלקו לאכול את העליה. בקיצור הדברים האלה הם היו פשוטים וידועים אצל כולם, כי זה דברים שעברו בקבלה בשונה מאותם אלה שפרשו מדברי חז\"ל, הקראים, שהם החליטו שהם לא מקבלים דברי חז\"ל כאילו זה המצאה כאילו זה איזה שהוא חידוש. טוב, אז זה בעצם החלק הראשון של ההקדמה. אחר כך הוא מביא כמה וכמה דברים בהקשר הזה של כתיבת התלמוד והשתלשלות ההלכה, וכפי שאמרנו בסוף החלק האחרון זה פשוט מפתח, מפתח של התלמוד של עניינים שונים בתלמוד והוא מסיים שמה בתפילה שלא יבוא לידי תקלה וטעות וכן הלאה. עד כאן.