הירשם
שתף
שתף
הטמע
"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
תמיד חשוב בתקופה הזאת של הימים הנוראים לעצור לרגע,
לחזור ולהתחבר אל הישיבה.
ולמעשה,
כמעט אי אפשר שלא להתחבר מחדש אל הישיבה.
יש דבר מסוים שנקרא גירסא דינקותא,
שכולנו זכינו לחוות כחלק מהשנים שלנו בישיבה.
שם למדנו מה היא המשמעות של ימים הנוראים,
ולמדנו כיצד להתייחס לימים האלה.
לא רק מתוך ספרים,
ולא רק מתוך שיעורים,
אלא מעצם הישיבה בבית המדרש,
ומהזכות לראות את ראשי הישיבה ואת רבותינו,
ולראות כיצד הם ניגשים לתפילה של ימים הנוראים,
כיצד הם מתכוננים אליה,
וכיצד הם חווים אותה.
מעניין שבשמונה עשרה אנחנו מזכירים את עניין התשובה בכמה מקומות.
"השיבנו אבינו לתורתך",
הוא כמובן דוגמה ברורה לכך שאנחנו מחברים בין התורה של בית המדרש לבין תהליך
התשובה.
המקום השני שבו אנחנו מזכירים במפורש את עניין התשובה הוא:
"השיבה שופטינו כבראשונה".
למעשה,
גם בברכה הזאת יש קשר נוסף לתהליך התשובה.
הרי זו אחת מהברכות שבהן אנחנו משנים בעשרת ימי תשובה את נוסח הרגיל "מלך
אוהב צדקה ומשפט" ל"המלך המשפט".
יש בתורת החסידות רעיון שמאוד מתאים לימים האלה.
"השיבה שופטינו כבראשונה" יוכל להתפרש גם כבקשה לחזור אל אותה נקודת מבט שהייתה לנו
בימים הצעירים והאידיאליסטיים שלנו.
כשהיינו צעירים,
הייתה לנו הסתכלות על תשובה שהייתה כל כך בריאה,
כל כך פשוטה,
וכל כך אמיתית,
עד שהיא יכולה ללוות אותנו גם אל תוך שנות הבגרות,
גם אל תוך השנים שבהם כבר התרחקנו הרבה מעבר לכותלי בית המדרש.
יש תורה אחת שהיא משמעותית במיוחד בתקופה הזאת של השנה,
וגם קשורה לפרשה שנקרא השנה בשבת שובה.
ולמעשה,
גם לפרשיות שקראנו בשבת שובה בשנים אחרות.
התורה הזאת מחזירה אותנו,
אותי,
לחוויה שאני זוכר היטב מליל שבת אחת בישיבה.
זה עתה סיימנו קבלת שבת,
וראש הישיבה זכרונו לברכה,
הרב גולדוויכט,
דיבר בבית המדרש.
הוא ציטט את הפסוק שאך זה עתה אמרנו בתפילה:
"אז ירננו כל עצי יער".
ואז הוא שאל אותנו שאלה מאוד חדה,
מאוד נוקבת:
"אתם מן הסתם מבינים את הפסוק הזה כמשל.
אתם מן הסתם חושבים שהכוונה היא שיש משהו בתנועה של העצים,
באופן שבו הם מתנענעים ברוח,
שאנחנו יכולים לראות בו מעין מוזיקה.
אין לנו רשות לפרש את הפסוק כמשל או כאלגוריה.
הפסוק הוא כפשוטו.
באמת יש שירה,
ליטרלי,
יש שירה של העצים.
אנחנו פשוט לא תמיד מסוגלים לשמוע אותה".
וזה מזכיר מאוד את המילים הפותחות את פרשת האזינו,
הפרשה שאנחנו קוראים בתקופה הזאת:
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".
יש יכולת לשמים ולארץ לשמוע ולהקשיב,
ויש גם יכולת לנו,
בני האדם,
להקשיב להם.
אנחנו חיים בעולם שמוגבל על ידי הטבע,
על ידי מה שאנחנו מסוגלים לראות,
חושבים שאנחנו מסוגלים לראות,
לשמוע ולהרגיש.
אבל יש גם עולם שהוא למעלה מן הטבע,
עולם שאנחנו יכולים לזכות ולהתחבר אליו.
יש לנו אפשרות לשמוע ויש לנו אפשרות מיוחדת להיות נשמעים.
אני יכול להזכיר בעוד הרבה פעמים שבהם ראש הישיבה גם בשיחות פרטיות וגם בדברי
תורה שמסר בבית מדרש,
הוא מתייחס לעצמו כרופא עיניים.
ולפעמים היה אומר שהוא גם רופא אוזניים.
אם התפקיד של רופא עיניים הוא ללמד אדם כיצד לראות,
ואם התפקיד של רופא אוזניים הוא ללמד אותו כיצד לשמוע,
אז למעשה,
ראש הישיבה היה צודק.
היה יכול לטעון טענה מאוד חזקה שהוא אכן היה בדיוק כזה:
רופא עיניים,
רופא אוזניים.
הוא לימד אותנו כיצד לראות,
הוא לימד אותנו כיצד לשמוע.
למען למדנו בישיבה איך לראות ואיך לשמוע.
בימים האלה אולי אותה הזכויות,
אחת מהזכות,
זכויות הגדולות ביותר שלנו היא לחזור אל הימים הראשונים של בית מדרש שלנו.
לחזור למקום שבו למדנו לא רק איך ללמוד,
אלא גם איך לשמוע ואיך להיות נשמעים,
איך לראות ואיך להיות נראים.
לחזור על אותה גירסא דינקותא,
על אותה הסתכלות צעירה ואידיאליסטית של תשובה,
על תפילה ועל הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
יהי רצון שנזכה בימים הנוראים האלו לשמוע מחדש את מה שלמדנו בבית מדרש,
לראות מחדש מה שראינו אז,
ולהתחבר מחדש לאותה נקודה פנימית של תשובה שאולי הייתה בנו מאז ומעולם.
גמר חתימה טובה.