הקדמה לספר פאת השולחן לרבי ישראל משקלוב

בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:

1. צינור לתורת הגר"א — רבי ישראל משקלוב ראה את ייעודו המרכזי בביאור דבריו הקצרים והסתומים של רבו, הגאון מווילנה, ובמיוחד ביישום שיטתו המחקרית והלכתית על מצוות ארץ ישראל.

2. השלמת "השולחן" הרביעי — הספר פאת השולחן נכתב כדי להוות סיום והשלמה לשולחן ערוך, תוך התמקדות בהלכות התלויות בארץ כמו שביעית, מעשרות ופאה, שהושמטו ברובם מהקודקסים הקודמים.

3. חלוציות רוחנית וגשמית — כראש קהילת הפרושים, רבי ישראל עלה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 מתוך אמונה במסורת הגר"א שיישוב הארץ הוא שלב הכרחי בתהליך הגאולה.

4. חוסן מול טרגדיות — למרות ששכל כמעט את כל משפחתו במגיפה ועבר רעידות אדמה ומאסרים, ראה רבי ישראל בייסורים הללו "קריאת השכמה" משמיים לקיים את נדרו ולהוציא לאור את חיבוריו התורניים.

5. הנשמה שבגוף — בהקדמתו הוא מתאר את היחס בין הנסתר לנגלה כיחס שבין נשמה לגוף; הנשמה נעלמת ומתגלה רק דרך פעולותיה המעשיות בתוך "גופי התורה" (ההלכה).

6. הבנת "חיסורי מחסרא" — לגר"א הייתה שיטה ייחודית לפיה אין טעויות בטקסט המשנה, אלא שרבי סידר את המשנה לפי תנא מסוים, והגמרא מוסיפה חלקים לפי שיטה אחרת כדי ליישב את ההלכה.

7. הגהות מבוססות מקורות — הגהות הגר"א המפורסמות על הש"ס לא נעשו מסברה בלבד, אלא נבעו משליטה פנומנלית בבבלי, ירושלמי ומדרשים, תוך הבאת ראיות ברורות לכל שינוי גרסה.

8. התורה כ"לחם" ו"פת" — רבי ישראל מבחין בין התורה שבכתב המכונה לחם (היסוד המוצק), לבין התורה שבעל פה המכונה פת, שהיא פירור הלחם לפרטי פרטים המאפשרים את הבנת עומק הדין.

What is הקדמות לספרי רבותינו | הרב איתיאל סופר (ישיבת כרם ביבנה)?

שיעורי הרב איתיאל סופר שליט"א בישיבת כרם ביבנה

נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE

לתרומות: https://www.kby.org/hebrew/support-us/

‫ערב טוב, אז

‫היום מטירתו של רבי ישראל משקלוב,

‫גדולי תלמידי אברהם.

‫בהקדמה שלו לספר פעלת השולחן,

‫יש למעשה גם את מעשה הספר, ‫מה שנקרא, מה בעצם מטרתו ‫שבכתיבת הספר הזה.

‫וגם הרבה מתולדות אגרה.

‫בעצם אחד המקורות החשובים ביותר, ‫האותנטיים,

‫הנאמנים למקור, מה שנקרא,

‫שיש לנו על אגרה מווילנה, ‫שהיה רבו המובהק,

‫הוא כאן בהקדמה לספר הזה.

‫מקור נוסף זה הקדמתו של רבי חיים ולוז'ין ‫לביאור אגרה לספרה דצניעותא,

‫שקשור לגמריון ענייני קבלה. ‫אז בשבוע הבא, בעזרת השם,

‫נלמד את ההקדמה שלו, ‫כי הפטירה של רבי חיים ולוז'ין ‫היא בד' בסיוון, אז יוצא סמוך.

‫אז יש כאן למטה את התולדות בקצרה. ‫באמת הסיפור חייו ‫של רבי ישראל משיקלוף ‫היה באמת חסר תקדים, אפשר לומר.

‫הוא היה ממש חלוץ, כן? ‫היה את עליית תלמידי אגרה, כידוע,

‫שהתחילה בערך 30 שנה אחרי ‫העלייה הגדולה של החסידים, ‫תלמידי הבעל שם טוב.

‫כלומר, התלמידי הבעל שם טוב ‫התחילו לעלות כבר בשנת תקז,

‫לפני למעלה מ-270 שנה,

‫אבל העלייה הגדולה שלהם ‫הייתה בתקל״ז,

‫כאילו 250 שנה,

‫ולאחר כמה שנים, אז התחילה ‫עליית תלמידי אגרה.

‫קצת אחרי פטירתו של אגרה, ‫אגרה נפטר בתקנ״,

זין.

‫ובשנים הבאות התחילו תלמידיו לעלות,

‫מסורת שהם קיבלו מהאגרה ‫לשנת תר,

‫כל התור נשמע בארצנו, ‫יש ספר שנשלם שנקרא כל התור,

‫שמיוחס לתורתו של אגרה, ‫יש על זה פקפוקים,

‫אבל על כל פנים,

‫הרבה ייחסו אותו לתורתו של אגרה,

‫והספר כולו עוסק בעניינים האלה ‫של הגאולה העתידה,

‫והתחלת את הגאולה וכולי.

‫ורבי ישראל משקלוב

היה כבר במשפחתו, ‫זו כבר הייתה מסורת, ‫סבא שלו, רבי עזריאל, ‫הוא כבר עלה עוד לפני כן, ‫בתקלב,

‫שזה היה אחד ה...

עוד לפני הרגלייה הגדולה ‫של החסידים.

‫והוא, הנכד, רבי ישראל, היה... ‫גר בעיר הרבי משקלוב, ‫זו עיר בבלארוס היום,

‫ובשנה האחרונה של חייו של אגרה ‫הוא הגיע ללמוד אצלו.

‫הוא נחשב תלמידה מובהק, ‫אבל הוא לא למד אצלו שנים רבות,

‫אלא ממש בשנה האחרונה ‫בתקנ״ו הוא למד אצלו, ‫אבל אז הוא נדבק

‫ממש לגאון בווילנה,

‫יחד עם רבי מנחם מנדל משקלוב,

‫שהם שניהם היו בני אותה עיר, ‫לא היה להם קשר משפחתי.

‫ואפשר לראות גם בהקדמה של ביאור אגרה ‫על השולחן ערוך,

יש...

‫בהקדמה הזו כתב אותו רבי ישראל משקלוב,

‫שם הוא מתאר גם כן את גדולתו של אגרה, ‫והוא מביא כמה וכמה כללים,

‫בעשרה כללים שהוא מונה שם בצורה ‫שהאגרה מבאר את השולחן ערוך.

‫זה חשוב, כשמדינים ביאור אגרה ‫בשולחן ערוך,

‫ביאור אגרה הוא בדרך כלל קצר וסתום, ‫קשה להבין אותו.

‫יש נכתב עליו ביאור לביאור אגרה, ‫יש סדמה שנקראת ברכת אליהו,

‫שמבארת את ביאור אגרה,

‫או באר אליהו,

באר אליהו,

‫כדומני.

‫והוא בעצם ממש מתבטל, ‫התבטל אגרה בצורה יוצאת דופן. ‫אומנם הסגנון כתיבה הזה שרואים שם, ‫הוא מצוי לפעמים, ‫אבל באמת זה משהו יוצא דופן. ‫הוא כותב שם, אני אקרא אולי, ‫משפט מההקדמה שם לביאור אגרה.

‫הוא כותב,

‫הנה צעיר אנוכי לימים, ‫נחשף להתאבק באפר רגלי חכמים, ‫על כן זחלתי ואירה מחבות דאי וכו',

‫אומר, רבותיי החכמים הגדולים ‫אשר כותנם הרב ומותנים ‫פיהם פתחו בחומה ‫לספר לאחד מאלף אלפי אלפים ‫מקצועות דרכי רבנו הגדול ‫הקדוש המחבר מכור עדן.

‫מי אנוכי בר מאיש ולא בנת אדם ‫לגשת אל הקודש פנימה?

‫לגשת אל הקודש פנימה, סליחה.

‫הייתכן ליתוש שיעור ברמסים ‫שיערב לבוא לגשת מול הדרת פני הערים, ‫המלך הגדול שבחיות,

‫הגיבורים והחלשים.

זאת אומרת, רבותיי הגדולים,

‫הצלחתי לספוג מהם קצת ‫מגדלותו של הגר״א, ‫מי אני שאני אצליח לתאר אותו.

‫והוא סידר, כמו שאמרנו, ‫את הביאור שלו לשולחן אורח חיים,

‫הקדמת המסדרת שם, ‫זו הקדמה שלו, הוא חותם שם.

‫ובמעשה, כמו שאמרתי, ‫הוא עלה אחרי פטירת הגר״א,

‫חוץ מהעיסוק בהדפסת כתביו,

‫אחרי יותר מעשור, בת״קע,

‫בסוף ת״קסט למעשה, ‫הם התחילו בעלייה לארץ,

‫הקבוצה השלישית של תלמידי הגר, ‫עליית תלמידי הגר השלישית, זה נקרא,

‫והתיישבו בצפת, שם היה קושי כלכלי ‫מאוד מאוד גדול,

‫והוא היה צריך לצאת לחו״ל, ‫מינו אותו לשד״ר, מה שנקרא, ‫שלוחד הרבנן,

‫בעצם לעסוק באיסוף כספים,

‫כדי שהיישוב היהודי יוכל להתקיים.

‫וחזר לארץ אחרי כמה שנים,

‫הייתה מגפה שם, ‫המגפה הקשה של דבר.

כל בני משפחתו

‫חוץ מהבת שלו, שיינדל, ‫הוא מזכיר פה בהקדמה את ה... חלק מהצרות ש...

‫בעצם זה, זה, קוראים לזה לא מאמינים, ‫שממש כל בני משפחתו, ‫אשתו והילדים והבנים והבנות, ‫נשארה לו בת אחת

‫שלא נהרגה במגפה.

‫בשנה הזו, כשהוא חזר לארץ ישראל, ‫אז הוא הדפיס ספר נוסף שלו, ‫שנקרא תקלין חלטין, ‫פירוש על

שקלים חדשים, כן, ‫זה תקלין חלטין,

‫פירוש של מסכת שקלים, ‫לירושלמי מסכת שקלים. ‫נדפס עד היום במהדורות של הירושלמי,

‫של מסכת שקלים יש את הפירוש ‫של רבי ישראל שיטלוב.

‫ולצד, כמובן, לימוד התורה ‫והגדלות התמימה שלו בתורה,

‫בפני עצמו, ‫הוא היה גם מוסר תורתו של הגר״א.

‫זה אחד מהתפקידים והמטרות ‫של הספר הזה, גם בעד השולחן,

‫וגם הנהיג את הקהילה בגשמיות,

‫כל מה שצריך כדי שיוכלו להתקיים,

‫כי באמת הייתה עניות מאוד גדולה.

‫טוב, היה עוד הרבה הרבה צרות ‫שעברו עליו, לא נעריך בזה. ‫מי שיוצא, יש ביוגרפיה שלו ‫וכמה וכמה ספרים שמתארים את זה, ‫וגם,

‫אני אעבור אולי חלק מהדברים ‫כאן בהקדמה, אבל שנספיק,

‫אבל אחר כך הייתה רעידת האדמה הגדולה.

‫היה גם בתקוף צד״ד טבח שהיה בצפת,

‫על ידי הערבים.

‫הרסו שם הבתים ואת בתי הדפוס ‫שהיו שם וכו',

‫ובעצם חלה איזו תמורה ביחס ‫של השלטון בכלל ליהודים.

‫ובדף קופצא דז, שנתיים לפני פטירתו, ‫הייתה רעידת האדמה הגדולה בצפת.

‫אני מכיר, זו רעידת האדמה הגדולה, ‫מתו שם 2,000 יהודים.

‫הוא בא בא באותה שעה ‫שהייתה רעידת האדמה, ‫הוא היה בירושלים.

כבר רוב הקהילה הפרושית, ‫מה שנקרא תלמידי הגר״א,

כבר עברו לירושלים,

‫הם ראו שקשה מאוד להתקיים בצפת,

‫אבל בכל זאת הוא לא ככה זנח ‫את היהודים שם, אלא את אותם ‫בשארית הפליטה שנשארו בצפת.

‫הוא שלח כספים ועסק הרבה בשיקום

‫ובסיוע ליהודים שנותרו שם בצפת.

‫בכל אופן, בשנתיים האחרונות לחייו ‫הוא התחיל להישאר בירושלים ‫עם יתר התלמידי הגר״א הפרושים.

‫הוא היה הרב של,

הפך להיות הרב הראשי בעצם, ‫אפשר לומר, של הדאט האשכנזים בירושלים.

‫יש לו חתן שמפורסם, ‫גם כן הרב ישי ברדקי.

‫הוא היה חתנו שנישא לביתו שנותרה,

‫ויש לו גם סיפור שלם על... ‫אני מכיר לנו את הסיפור הזה, ‫רבישי ברדקי, יש סיפור עם ה...

‫שהוא מאחד הטלטולי הדרך, ‫אז הוא היה באונייה ולמעשה,

‫או שהוא נפל מהם, ‫אני לא זוכר בדיוק את הפרטים, ‫או שהוא נפל מהאונייה,

‫שהיה שם איזושהי סערה בלב ים ‫שגרמה לאונייה לטבוע,

‫ואז הוא נתלה על איזה קרש, ‫ככה הצליח בכוחותיו האחרונים ‫ככה לנסות לחתור לחוף,

‫והוא היה עם בן ובת שלו, למשל ברדקי.

‫בשלב מסוים הוא ראה ‫שהכוחות שלו אוזלים, ‫אז הוא...

יש סיפור זה, שהוא אמר לפי ההלכה,

‫את מי הוא צריך לעזוב, ‫את הבן או את הבת.

‫אז הוא אמר, בן עתיד הוא חייב במצוות,

‫הוא לימד תורה וכולי, ‫אז הוא אמר לבת, אני מצטער,

‫ואז הסיפור אומר,

‫אני חושב שיש איזה גם תיעוד בכתובים, ‫זה לא רק סיפור אגדה,

‫שהוא כבר כמעט, הוא עזב אותה, ‫ואז הבת צעקה לו,

צעקה לו, אבא וזה,

‫הוא הצליח עוד פעם לתפוס אותה מחדש ‫ולהגיע לסופו של דבר, ‫לאכוף מבטחים.

‫אז אחר כך הוא אמר שבאמת ה...

‫נכון שכבר באמת הכוחות לא עזבו לגמרי, ‫אבל לא הצעקה הזו, כאילו,

‫נתנו לו איזה כוחות מחודשים ‫שהוא לא הבין מאיפה הוא הצליח לקבל אותם.

‫למדו מזה הרבה בעלי המוסר, ‫כל מיני דברים שכאילו,

‫על העניין הזה של הכוחות שיש באדם, ‫גם כשאדם חושב שאין לו את הכוחות, ‫זה דבר, יש דברים שהם למעלה מהכוחות ‫שלכאורה נראה שיש בנו.

‫אז הוא, אני חוזר אל העיר, ‫בישראל משקלו,

‫בשנה האחרונה בסיוון ת'קבוצה ט', ‫הוא נסע לטבריה, ‫ושם הוא נפטר ביום ט' בסיוון, ‫כפי שאמרנו.

הספר הזה, פאת השולחן, ‫זה הספר הגדול שלו, הספר המשמעותי ביותר.

‫בכותרת של הספר, בשער, כתוב,

‫והוא, אני רק אראה את השער, ‫הספר של פאת השולחן, ‫מהדורה הראשונה, ‫והוא סוף וסיום לארבע שולחן ערוך,

‫אשר נחזר בסדרת השולחנות האלו, ‫הלכות מהלכות ארץ ישראל ‫והלכות פאה ולהקיץ שכחה ‫והלכות מעשר עני ודמי והלכות שביעית, ‫ועוד כמה דיני ארץ ישראל נוהגים וכולי. ‫אז באמת הספר הזה,

‫מכירים אותו הרבה בהקשר ‫שלומדים שביעית למשל, ‫שלומדים בכלל,

‫למציאות התלויות בארץ.

‫זה ספר מאוד מאוד מרכזי,

‫כי הוא גם מוסר, גם מברר את ההלכות לאשורה, ‫מדברי כמובן הרמב״ם והראשונים,

‫וגם שמועות, הרבה שמועות בשם הגר״א,

‫תורתו של הגר״א בעניינים האלה ‫של הלכות ארץ ישראל.

‫וזה יחסית, זאת אומרת, ‫זה היה חסר תקדים, ‫כפי שהוא גם כותב בספר, ‫לא כתבו על הנושאים האלה.

‫זה היה באמת מצווה כזה שהוא לקח את ה... ‫כיוון שהוא כל כך היה חשוב, ‫העניין הזה של עלייה לארץ ישראל,

‫במסורת שהם קיבלו מהגר״א, ‫שכבר צריך להתחיל לכונן ‫את ההפרה של ארץ ישראל,

‫אז גם לעסוק בתורתה של ארץ ישראל. ‫ולכן הוא היה באמת החלוץ, ‫אפשר לומר, שכתב ספר. ‫אחר כך, כמאה שנה לאחר מכן, ‫קצת פחות אולי,

‫תף רע ב', אז נתפס הספר

‫במהדורה חדשה על ידי הרדבז, ‫לא הרדבז הקדמון,

‫הראשונה, סוף תקופת הראשונים,

‫הרדבז, רבי יעקב בן דוד וילובסקי,

‫שהוא היה גם בן דורו של...

‫התכתב עם הרב קוק, ‫כמה, מי שמכיר, יש כמה וכמה איגרות,

‫והוא כתב בית רדבז. ‫יש לו

כמה וכמה ספרים, ‫אחד הפירושים שלו, בית רדבז, ‫על פיית השולחן,

‫אז התפיסו את הספר ליד השולחן,

‫עם ביאור שלו על פיית השולחן.

‫ביאור התשולחן מחולק לשני חלקים, ‫יש בעצם את הספר,

‫כמו שולחן ערוך כזה, ‫הלכות ארץ ישראל, הלכות מאי, ‫התעורלה וכן הלאה,

ולצידו בית ישראל. בית ישראל זה הביאור שבו הוא מביא את הנימוקים, את המשא ומתן ההלכתי לבאר את המסקנת ההלכה שהוא הביא בחלק של ההלכה.

אז נפטר בהקדמה באמת אולי עוד נקודה לפני כן.

יש באמת על העניין הזה של הפעילות התורנית שלו, גם בארץ ישראל,

הפעילות אפילו המעשית שלו, למשל כשהוא היה צריך,

כפי שאמרנו, לצאת, הוא הגיע לארץ

ואחרי תקופה קצרה מאוד הוא היה צריך לצאת חזרה לחוץ לארץ כדי לאסוף כספים, ראו שזה לא הולך ככה להגיע ולהתיישב, צריך

לעשות נפשות בחוץ לארץ כדי שיהיה להם את העוגן הכלכלי.

אז הוא גם מזכיר את זה בהקדמה שלו, כלומר הוא היה, רואים את החומרות שלו בהלכה, את דקדוק ההלכה, ותמיד הוא היה לדבוק בתורתו של הגאון מווילנה.

אז הוא כותב שם שבאמת

הלכתית מותר לו לצאת אבל זה לא מידת חסידות.

והוא עצמו כתב בפאת השולחן את הנימוקים ההלכתיים, מתי מותר לצאת לארץ ישראל, מתי אסור,

אבל כלומר הדברים האלה

היו לו,

זה לא היה לו, הוא לא רצה ככה לעכל לעצמו אפילו שהיו מקומות של היתרים.

והסיבה שהוא גר בצפת, אז הוא מביא כמה וכמה ספרים שהגליל קודם לירושלים בסדר הגאולה.

זאת אומרת קודם כל יש מדרשים שנדברים על טבריה וכולי,

לכן הוא דווקא התיישב שם, למרות שראו כמו שאמרתי שהמצוקה החומרית גברה,

אז הם עברו בסופו של דבר לירושלים.

הם היו גם,

בסופו של דבר חנכו שם את בית כנסת החורבא שאחר כך נחרב,

אבל הם היו בעצם החלוצים שם בעיר העתיקה.

אז החיבה הזו לארץ ישראל אפשר לראות גם בהקדמה לשולחן ערוך,

כשהזכרתי קודם,

הוא אומר,

הוא מייחס את עצמו לרבי עזריאל,

הסבא הזה שהוא כנראה לא זכה להכיר אותו כי הוא עלה לארץ,

עלה לארץ כשרבי ישראל משקלוב היה בג'נתיים,

כן, אז הוא לא הכיר אותו,

אבל כשהוא מייחס את עצמו, כי הוא כותב את שמו ואת שמו שם אביו, אז הוא כותב נכד לרבי עזריאל,

כן, הוא כותב שם

בין כבוד רבי שמואל, בין רבי עזריאל משקלוב

שנסע לארץ הקדושה.

אז ככה זה התואר שהוא מצא לנכון לכתוב על סבא שלו,

כי זה בעיניו היה הדבר המעלה הגדולה ביותר.

אז אני אפתח בהקדמה, הוא פותח בעניין של חשיבות התורה שבעל פה,

כפי שראינו כבר בכמה מחמורים,

ברוך אלוהי ישראל מעולם ועד עולם, מעולם העליון שבכולם וכולי אשר הנחה לנו תורת אמת חצובה באש

וכולי

וכשם שבאדם יש חלקי הנשמה והגוף חיבור שמיים וארץ, כך בתורה יש חלק נשמה ומנסתרותיה גנזי חמודיה,

מחלק הגוף פשטי התורה שהם גופי התורה.

הוא חושב שהנשמה היא נעלמת באדם ונסתרת ואינה נראית כאם על ידי פעולותיה בגוף, בעולם המעשה,

כך נשמת התורה נעלמת

ואינה נראית כאם על ידי גופי התורה.

בסדר? אז זו הקדמה שאומרת בעצם שהביטוי

של הנשמה, של החלק הרוחני, החלק הפנימי הוא בהלכות המעשיות.

בהלכות המעשיות, בהמשך הוא גם כותב

שגם

ב... כן, גם בחלק החיצוני הזה, יש בו,

הוא מביא דברי חז״ל, שיש גם בתורה שבעל פה, בתורה עצמה,

יש סוג של פסולת ואוכל, כן, יש...

זה מה שעושים בבירור ההלכה, ליבון ההלכה,

יש בהלכה את החלקים שהם נפסקו,

או במשא ומתן ההלכתי, במשא ומתן התורני,

יש את החלקים שנפסקו להלכה, שהם בגדר של הסולת, של ה...

שמנפים אותם מתוך החלקים האחרים, שהם לא נפסקו להלכה,

שהם

כמובן הכל מגדר של לימוד תורה,

אבל יש חלקים כאלה וחלקים כאלה.

והנה, יש שעור עוד?

בעיני אבותינו אבותינו הקדושים הראשונים נוחי נפש,

שמא חפרוה הקרוה חיפשו מאת מונע,

יגו ומצאו גנזי אוצרותיה, ויוכלו מפריט תבואתיו,

ויצביעו ויתירו גם לנו, כתובו במסכת שקלים,

הראשונים חרשו וזרו וניגשו וכיסחו ועדרו וקצרו ועמרו ודשו וזרו וערו וטחנו כל מלאכות הפת,

הרקידו ודשו וכתבו ועפו,

ואז אין לנו פה לאכול.

אז הראשונים, כלומר,

לפעמים אנחנו רואים שהם עסקו בהרבה הלכות וכולי, והגיעו לכל מיני מסקנות,

המשנה וכדומה, וצריך להבין איך הם הגיעו לשם, ומה יסוד העניינים,

או מה עושים, כשיש כל כך הרבה שיטות.

כן, זה גם לקוח מהגמרא אומרת, הרי שולחן, הרי בשר, הרי סכין, ואין לנו פה לאכול.

ובחידושי אגדות שם בארתי, זה הספר שהזכרנו,

שם לירושלמי, תקלין חתיל, בארתי בארוחי עניין תתווה מלאכות הפת, שזהו מה שכתוב בהפו, שנעשה פת, והוא התורה שבעל פה שנקראת פת,

ראשון תבוא תורת פיך וכן נשאר פתות אותה פיתים, שהיא מפררת ללחם, שהיא תורה שבכתב שנקראת לחם.

אז תורה שבכתב זה הלחם, והתורה שבעל פה גם נקראת פת.

פת זה בעצם לוקחים את הלחם, את הדבר היציב והמוצק,

גם הסתום והעמום במובן מסוים,

ומפוררים אותו לחתיכו עוד דקות,

וממילא אפשר להגיע לשורשי הדברים.

ובזה בארתי בספר זיכרונות שלי מתניתם פרק ו' בפרקי רבי חסידי, כלומר פרק עניין תורה, מה שנקרא, הפרק שנשמח

למסכת אבות.

כך היא דרכה של תורה,

פת המלח תאכל וכו'. כתוב בקצרה, אגב, זאת אומרת, היא פשוטה,

כמובן יש פה עניין שאדם רוצה ללמוד תורה, אז הוא לא יכול להתענג בתענוגים כאלה ואחרים,

אלא יש,

קניין התורה הוא נעשה על ידי מיעוט,

כמו שקנייני התורה שם, מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג וכדומה.

זו הפשטות.

אבל יש כאן גם סדר, דרכה של לימוד תורה שבעל פה,

של התורה. זה תורה שבעל פה היא העיקר, כמו שכתוב,

כי על פי הדברים האלה קראתי איתך,

יש פה טעות, איתך ברית ואת ישראל. זה הפסוק שהגמרא, נגיד, ענדף סמבך דורשת, על פי הדברים האלה לא קראת הקדוש ברוך הוא ברית

אלא על תורה שבעל פה.

ויהי פני התורה, כלומר, חלק כמו הפנים של התורה, החיצוני של התורה, כמו שכתב, שלא נשא פנים לתורה, כי התלמוד מפרש לתורה שבכתב, עשו תומא, כמו האתרוג, שלא מתפרש לתורה כי הם פרי אי צדר, וכיוצא.

יש כאן איכות בעניין הזה של דילגתי כאן,

חלק שהוא מסביר מדוע התורה שבכתב נקראת בשם הזה

של פנים, וזה מבחינת נקבה הוא כותב שם וכו'.

וידוע מה שכתוב בגמרא, פרק ב' לשבת, על פסוק בעניין לומדת איתך, חוסן, נשועות, חכמות ודעת, הגמרא אומרת את כל הסדרים, ובסוף כתוב, ואף על פי כן נראית השם יהיה אוצרו. נכון, אם נראית השם יהיה אוצרו, למשל, האדם

שאמר, כן, היה שם את האוצר של התבואה, הוא אמר לו, אם לא שמת קו חומתי, מוטב שלא העלית.

כלומר, לא,

הקו החומתין, החומתון, זה החומר המשמר.

אם אין את החומר המשמר בתוך התבואה,

אז הכול הולך לאיבוד.

זה היראת השם ואוצרו.

זאת אומרת, זהו עניין יראת השם, שהוא כאילו חומה כמלח שממתקת,

נותן טעם לתבשיל ולבשר.

וזה מה שכתוב, פת במלח תאכל.

זה, שוב, בעובד הרעיוני של הדברים הפנימי יותר,

שתערב,

תערב, כלומר, תערב,

למשל, תרבוב, ליסוד תורה שבעל פה, בעירה.

צריך את התורה שבעל פה. חוץ מהלימוד, צריך להראות את זה ביראת שמים.

בלי זה, זה לא מתקיים.

אז זה, פת במלח תאכלת. הפת, שבעצם אמרנו קודם, שזו התורה שבעל פה, במלח תאכלת, תאכל אותו יחד עם המלח, עם החומר המשמר,

הקו החומתין,

שהוא מקיים בסופו של דבר את כל הפת.

הוא גם משמר, כבשו אותו החומר המשמר.

ומים במשורה תשתהו על רזין דאורה את הגנוזין באגדות, המושכים ללבו של אדם כמים, וכתיב דבש מצאת איכול דייקה.

והם שלוש ראשונות, זאת אומרת,

ספירות ראשונות, דעה בינה ושכל,

כלומר, חכמה בינה ודעת, יש לזה שתי גרסאות.

ועל זה אמרו פרק ב' לחגיגה, מופלא ממך התדרוש, מחוסה ממך אל תחקור, ואין לך עסק בנסתרות.

זה המים. מים מדברים פה על העניין של האגדות וחומת הנסתר.

ועל הארץ תשען דרגת הענווה אף בצילוק מהתורה, גם כאשר אדם לא עוסק בתורה, אבל התנהג בצורה של ענווה.

וחייצר תחיה גם בדבר הכרח לחיות את עצמו, להצטער בנגיעתו בעולם הזה.

ובכן, חיי התורה הזו שנקראים חיים,

נקראו חיים.

כתיב אשר אדם מפחד תמיד, דברי התורה כתיבים, ככה אומרים חז״ל,

שיפחד שלא ישכח ויצל לפשפש תמיד כמו בכיסו.

אז גם בדבר שהוא חייב,

דברים שהוא מוכרחים שהם לא מותרות שהם בסיסיים כדי להחיות את עצמו אבל הצטער בכך שהוא צריך לגעת בעולם הזה.

זה באמת מאוד מתאים לו לחיי הצער הגדולים שהוא עבר,

גם בגשמיות, גם ברוחניות, גם ב... לא ברוחניות במובן,

באיסורי נפש בטח, על אובדן של כל בני משפחתו.

ובתורה תעמל, בשלושה תראה חלקי תורה, עין, מוח, לב, יש תיבות עמל, כן? עמל זה עין, מוח ולב.

תורה שבכתב מיוחס לעין

כמו שכתוב דברים שבכתב אין נתן רשאי לעומרם בעל פה.

זה מיוחס לעין, צריך לקרוא דווקא מתוך הכתב.

תורה שבעל פה מיוחס למוח, כשיזכיר אותה,

כשיזכיר אותה, כלומר אסור לכתוב אותה, צריך לזכור אותה, זה המוח.

ורזית דור הייתא מיוחס ללב.

וצריך להיות עמל ויגיע הרבה לברר לבן התורה הקדושה,

ביראת ה' בענווה ושפלות. אז למה? על זה אמר,

ועל ידי זה אשריך וטוב לך בעולם הזה,

וטוב לאשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא. שני עולמות, בתיקון לגוף הנשמה. טוב, עכשיו הוא מגיע לעניין של מטרתו של הספר,

ואחר כך השלב הבא זה לבאר או

לספר לנו מי היה רבו הגדול הגרע.

אז במה שנספיק נראה קטעים נבחרים.

אז הוא מדבר כאן עכשיו על מה שהביא אותו לכתוב את הספר הזה.

יאנוחו אבן דעלמא בביתנו הקדמונים ונוחי נפש אשר השתמשו בשימושה של תורה,

שקלו ותראו הרבה משני התלמודים,

בבבלי וירושלמי, מפי שכלם הזך וזהיר,

ורוחב חומת לבבם שהיה ליבם כפתחם של עולם,

ולדפיק קבלתם מרבותיהם ושיטתם בגרסתם ופורשם בכל הסוגיות, ועשו כאשמת על איבת הליכתה וגבהתה ברבבתיה,

וקבעו בעלי הסופות כמסמרות נטועים,

הלכות פסוקות על כל סדרי התורה שבעל פה.

וראשון בקודש היה האדם הגדול,

הגאון, משה איש האלוהים,

רמנו הרמב״ם אמר לחיבור משנה תורה,

הלכות קבועות וסדורות, תורה חתומה נתנה,

הוא לוקט פה את לשון הגמרא, תורה חתומה נתנה, כלומר, והוא רומז כאן לכך,

כלומר תורה חתומה נתנה, ומגילות-מגילות נתנה,

נורא דנה בזה.

אז התורה חתומה-תנה זה תורתו של הרמב״ם, שנתנה חתומה, בלי ביאורים, בלי

משא ומתן, אלא הלכות פסוקות,

שעל זה כידוע הראבד ועוד

השיגו עליו הרבה על העניין הזה,

והרמב״ם עצמו כתב על זה באגרות.

אחריו קמו רבותינו בעלי שולחן הרוח הגאונים, הרב בית יוסף זל ומורם זל,

הבן משה ישראלי, שכמובן, העריכו ארבעה שולחנות,

זה הטור שקדם להם, כמובן, הטור הוא זה שייסד את ארבע השולחנות, אבל הם כתבו את זה כדברים כהלכה וסוכה.

מכל הדברים הנוהגים בזמן הזה,

על פי רשומו של הרמב״ם,

הדגש על בזמן הזה,

רק כדברים שנוהגים בזמן הזה, זה השולחן ההוא.

חיים כל גדולי הגאונים האחרונים, בפרט אחרון הגאונים בזמן,

רבן של כל בני הגדולה, גאון הגאונים, רבנו אליהו החסיד נוחי עדן מווילנה, אשר פירסת ליטו על כל ארבע שולחנות וחיברנו את עמודים מספרת הנאי, עומדנו הראשונים, והעירו,

נקודה, הוא חוזר עכשיו על כולם, והעירו עיני כל החיים בהכרעותיו ובעומק דעתו הקדושה.

יפה, אז זו בעצם ההיסטוריה של שלשלת ההלכה שכבר ראינו בכמה וכמה הקדמות.

אמנם כאלו כוללו השרים ומלכים רבנן קדישין הניחו מקום שיעור פאה להענישו בישראל כמוני,

רומז נשמו גם ישראל,

מאשר לא הכניסו בשולחנם כמה הלכותיות בהלכות ארץ ישראל. לא סדרם תורה, שולחן ערוך,

והאחרונים. אז יש בשולחן ערוך, בהלכות דעה,

סימן שי ל' שעוסק בהלכות תרומות ומעשרות.

כן, אז זה בעצם אולי המקום המרכזי

שהשולחן הערוך כותב דברים שקשורים למצוות התלויות בארץ.

כן, יש הפרשת חלה, כמובן, הפרשת חלה לפני כן, ואז זה הלכות תרומות ומעשרות, שזה גם סימן ארוך מאוד, קמ״ו סעיפים,

146 סעיפים, מיורד היה סימן שמ״א.

הלכות לקט שילחם פאה, מופיעים בשולחן ארוך, אבל זה סימן אחד.

לקט, שילחם פאה, אם אינו נהיה ישראלים מצויים, שם נתלם,

אין צריך להניחם.

אומר הערמ״ה, והעידנא אין נוהגים בהם, לפי שהרוב גויים, ואם יניחום, עובדי כוכבים יתלו, יבוא הגויים יתלו.

זה כל הסימן של הלכות

לקט, שכחה, פאה ושולחן ארוך.

אחר כך יש ראשית הגז, זה כן מופיע, יש סימן.

זהו, ואז כבר עוברים להלכות נידוי וחרם, וביקור חולים, ואבלות, כבר דברים לא קשורים להלכות מצויות ללודות בארץ.

אז זה מה שהוא כותב,

שהמר הלכות פאה ולקט ושכחה והלכות דמיים והלכות שביעית, כל אלה לא מופיעים בשולחן ארוך.

פנתתי ללבי לאמור, אעשה גם אנכי לביתי, בית ישראל, ולקתה פאה בשדה

אחרי האומרים,

או האומרים, כי אולי מקום הניחו לשמים ולהתגדר בו, למענו לשלם ושלמות מעשה ארבעת השולחן. לכן אמרנו שבשער כתוב, והוא סיום וסוף

לשולחן ארוך.

הספר הזה שנקרא פאת השולחן הוא סיום של השולחן ארוך,

או השלמה לשולחן ארוך.

הוא אומר, באמת, חשבתי על זה.

הוא התמהמה המון המון שנים בספר הזה. הוא כתב אותו,

ולא ערך אותו לדפוס, לא התקדם הלאה.

בהמשך הוא גם כותב שהוא חושב שהרבה צרות הגיעו לו בגלל זה.

אבל הוא אומר, חלק מהעניין היה התלבטות מי אנוכי לעמוד במקום גדולים הראשונים כמלאכים אשר ליבם בטוח כעולם,

ועם גדולים האמורים הקדושים שאמרו על עצמם שליבם כמחט,

נקב צדקית,

וכי שיגת בגודה לגמרה, וכי אצבעית בקירה לזברה,

צבית בזבזר לשכחה, הנעני בטרי הוא אשר אף לחמורים איננו יכולים להעריך ערכנו,

כי הגמרה במחולין ג' בז',

שכתוב שם את כל הלשונות האלה של מיעוט בענווה שאומרים להם מוראים,

על רבותינו שקדמו להם, על סוף תקופת תנאים אפילו,

ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.

המרשה שם אומר שם שלא הכוונה שבאמת החמור היה חכם.

כתוב שהחמור הזה לא אכל דמאי.

נכון, הביאו לו,

אמרה עומדת שם בכל גדף ז', שנתנו

דמאי והוא לא רצה, שמו על גביו גזל והוא לא רצה ללכת, נתנו לו דמאי והוא לא

רצה לאכול.

אז המרשה שם אומר, יש מקשים הבל, יש קושייה של הבל. למה לא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר? הרי יש אפשרות לאסר,

הוא יכול לאכול רק חלק מזה, ולכוון על מהעשר בחלק השני.

אז המרשה אומר, ברור שזה לא קושייה, כי ברור שהחמור הוא חמור,

היה בו איזו חוכמת התורה שדעה ואז כבר שייך להקשות למה הוא לא עשה ככה.

אלא הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא לא גלגל תקלה לצדיקים,

אפילו לבהמתם של צדיקים, אין לקדוש ברוך הוא מביא תקלה.

למה הוא לא אכל? כי נכנס לו שיגעון שהוא לא אוכל, לא ברור למה. הוא לא אכל את המאה עד מה.

הקדוש ברוך הוא, בגלל שבעליו של החמור היה רבי פנחס בן יאיר, הקדוש ברוך הוא לא מגלגל תקלה אפילו לבהמתם של צדיקים, שיבוא בעצם וייזקף,

אולי זה בדרך מניצה.

אז הוא אומר, כל כך התלבטתי איך אני יכול להיכנס

למשימה הזו, להכניס את עצמי למשימה כזו הגדולה,

כאשר אני לא ראוי לדבר.

ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה, כי חובה לאדם לספר מעלה ה' וכאן הוא נכנס פה לכל המאורעות שקראו לו,

שגרמו לו להבין שהוא חייב לעשות מעשה ולהוציא את הספר הזה לדפוס.

אני מבין קצת בתחילת הפסקה הבאה, ובשנת תקופה הגישובים במדינתנו.

אחרי האזהרה, אני רחמנו וייסדתי יסודות קבועות, כפי שאמרנו, בתו קופה הם הגיעו לארץ, ואז מייד הוא יצא,

אחרי תקופה קצרה, יצא חזרה לחוץ-לארץ

כדי לאסוף שם כספים, ובתו קופה ג' הוא חזר

אחרי שלוש שנים.

אז שם הוא הצליח בשנים האלה להשיג תרומות קבועות על-ידי נדיבים גדולים,

כדי שיוכלו לעזור למתיישבים בארץ,

בעיקר כפי שאמרתי בגליל, בצפת וכו'.

ופגעתי בזמן, כשהוא הגיע חזרה,

בדיוק הוא הגיע למגפה,

למגפת הדבר הגדולה.

פגעתי, כשהגעתי חזרה, בזמן צרות המגפה בגליל הקדוש,

רחמנא ליצלן, לא תקום פעמיים צרה.

ותעשה בני אדם כדגי הים,

ויברחו אנשים אוהבים למדברות וליערות בשי הערות.

וגם אני בביתי נסענו לירושלים,

ואני בדרך מתה עליהם. לבדתי יש את נורמה צנועה,

מערת עניה,

ביום א' סיוון,

זה סמוך באמת לתהליך שהוא בעצמו נפטר בהמשך,

והגבירה בדרך,

כמו יעקב שקבר את אשתו בדרך, בעיר הקודש שפרעם.

וביאויים,

קם בבני ביתי, לעיר הקודש ירושלים, גם שם מצאתי חדרי אימה וחשכה,

עלם אבת וחדלנו, שמה ליקטי בכפליים בבנת רבים, בנה יצאוני ואינה, ברחורי חמד, חמודי לבדי, בראשונה יחלו נגף ונלקח חתני,

רבי יואל וכו', אחר כך נפטרה בתי על צנועה לאה וסבלתי איסורים רבי לגדלו,

זה עד שהיה בן 20, נלקח ממני נכדו, גם הנכד שלו נפטר בתף קובצת גל, ואז בנו נחמן

ובתי הנחמדה ברת אסתר נפטרו אחר כך. בקיצור, ממש כל הילדים שלו נפטרו, זה משהו

לא יאומן.

ואיך הוא הצליח כאילו להקים את עצמו מהעפר ובכל זאת להנהיג את הקהילה שם, והוא לא...

ואז בא אליו לשמועה מהגליל שנפטר אדוני אבי הרבנים המפלג בתור אווירת שמים, רבי שמואל,

והייתי כשוכב בלב הימן באש התבערה,

ואווי ורעי תורחקו ממני, והייתי כשוכב על הגג ובוחר ומטפל בטחני אלפני הנביאו שבשמים. וביתי עצמו אמרה, צ'נדל תחיה,

הייתה גם קטנה חולה, גם הוא עצמו חלה במחלה, במגפה,

ומוטלת על ידי בדמעותיה ולחיי עיניי ירדו מים על כל אשר עבר עליה וגדלו לקיים שברי.

ובגליל הקדוש הלכו עדרים עדרים אנשי אמת, גדולי חברותם הצודקים. מעומק הלב הוצאתי מילים בשפל כל התחנה

לאשר את דקה ישכון נוכח שער השמים למור, המלך מלא החמים חוסנה ורחימה אשר יפלטת ישראל, עוד מוצל מאש

אחרי שולחה מהם עם הבנים.

ותפסתי מעשה עביתי אבינו הזקן שנדר נדר בעת צרה.

אנחנו רואים שנדר שבעת צרה זה נדר חמור, נדר שגם לא מפירים אותו, נדר שבעת צרה לא מפירים אותו,

כפי שלנד יעקב אבינו בתחילת פרשת ויצא.

כן, אנוכי נדאותי נדר לאמור.

והיה אם תעשה חסד עמדי חסד

והקימותנים יכולי זאת, אז היגע ייגע לסדר חיבור וסדר זעים ותעמוד ירושלמי עם שיטת אדוני בריא וקדוש קודש הקדושים רבנו החסיד,

שזכיתם לשמשל לשני מותו,

וזכותו הגדול יעמוד לי לחבר ולסדר ההלכות אשר השמיטו רבותינו הקדושים הקדמונים.

טוב, ואז הוא מתאר את הנדר הזה כשהוא היה ממש שוכב

על ערש דווי במחלתו הגדולה.

והנה אחרי בחי בחי רב

נרדנתי בשיני מתוך הבכי ונדמה לי כאילו אחד בא ויגע בי ויראי כי איש שיראו משנתו,

כמו שכתוב שם בנביא,

נכון אמר לי הנה גופר אפו.

מאז ועלה אופי חסדו עלי והצילני אותי ובתי וישיבני לגליל.

מצא לי אישה, התחתן מחדש.

בזיווג שני, בת גדולים, התנועה,

אחרי למהותיות הבלער,

יש פה כאן טעות, בת ערב המופלג,

בתורה ויראה, זקן שקרן נחמרה וכו', ואחרי שנה חזרה המגפה

לבוא עליה איסורים, על אשתו,

ונטתה למות, ושם עד שם כל ברכתנו, ועד שקמה גם נמצא במחולי אבו. היא, ברוך השם,

לא מתה במגפה,

וכן הלאה.

ואז נדמה לי עוד איזה גביר שם, ארוך חיים,

וגם נדמה לי מחמד עיני עוד בן נוסף שנולד לו אחר כך, בן קפ״ב,

בן שנולד לו אחר כך מזיווג שני,

ובן קטן שני מנחם שמו.

אז גם שני בנים מהאישה השנייה נפטרו.

נשארו לו בסופו של דבר, רק בת אחת, השן, הבת הראשונה, שנדלה, שהייתה מזיווג ראשון, שנשארה לו בחיים.

והיא התחתנה עם רבי ישעיה ברנקי.

ולא רק זה,

בגלל כל העניינים שהוא עסק בצורכי ציבור, והלשינו עליו שם, היה שם איזה סיפור שהוא הסתבך בפלילים, הושלכתי לבית-הסוהר בשבי הקשה,

זה למדת פה בזה,

וסבלו פחדים ואימת מוות,

מכולי נצאו נורחמן נדברך שמו, ונתקיים בנו איזו אמונה בקדוש ברוך הוא.

ובני סיבת ירדותי המרובים וגם אשר בחלל נפשי להכניס ראשי ונוציא מכוח על הפועל חיבורי בעין עזר, כל ההטרדות האלה,

אז הוא אומר, וגם ההוצאות בדפוס היו יקרות.

בקיצור, לכן הוא נמנע מלהוציא את הספר,

למרות שהוא נדר בתקעג,

וכאן אנחנו מדברים כבר אחרי תקפ״ב, כבר כמעט עשור לאחר מכן,

והוא אומר, הוא עדיין לא הוציא את הספר. אחר כך, בחודש,

אדר תקפ״ב יבוא מפולת בתים, עם יותר גשמים.

זה היה לא רעידת אדמה, אלא בגלל הסופה, הייתה סופה מאוד חזקה שגרמה למפולת גדולה,

וגם הבית שלו נפל.

ואני וכמה בני ביתי ושכיני ישבו בתוך הבית בעת שנפלה.

ברוך השם שנעשינו לשם הקונסינציאני עם כמה בני ביתי,

עם כל בני ביתי, לא יודע, ראו איזה הכף הזאת,

ועת ביתי הצנועה מעת שנדל נתתי לאיש חשוב,

זה רבי ישעיה שהזכרתי, רבי ישעיה מרדקי.

הוא השיא אותה,

ונולדה להם בת, מעת זרה רחל.

אחר כך נולד להם גם בנת,

וכו'.

אז אמרתי, אין זה כי אם מיד השם. לאוררני עד אשר איחרתי ואני אכפיתי לקיים נטרי,

ישראל זה השם של הביאור הגדול על פאת השולחן. פאת השולחן זה החלק של ההלכות כמו שאמרנו.

לכן נפל בית ישראל, אז הוא אומר למה קראתי לספר בית ישראל? לכן נפל בית ישראל ועברו עליה כל הצרות. הוא תלה את זה בזה.

ועכשיו הוא אומר, מה תוכן הספר?

אלו הלכות סדרת הפנים ולשון הרבה. המוספתי הגויות חידושי דינים, הרבה לא בעיות נוספות, ורשי, והרש,

עזה כן, כלומר רבי שמשון נשאנץ.

והרעבת זה על ושיטות עמוקות וחדשות מתוקות ממרן הגאון החסיד שאתה ממהורד הירושלמי ומשנת סדר זרעים.

הכל בקצרה, כלשון שולחן ערוך, בהלכותיו וסימןיו לסעיףיו.

מחמודת ישראל קטנתי בתחילתו

מנקותי חיבורי הרמב״ם וגאונים וכו'.

ומצידה ביאור ארוך, פסקה הבאה, כמו שכתוב,

חזון הוא בעיר על הלוחות, חזון הוא קיצור, שומר הסתור, אחר כך בעיר על הלוחות, כי בזה מתקיים אלימות בדרך קצרה, שנכנסה לבא ביאור. אז יש את החידושים,

מה שנקרא, ויש את הביאורים, שזה ההרחבות.

אז הוא מביא שם מה בעצם מכיל אותו ביאור, וגם כי באחד הדברים היה לי תשובות

על דבריו, יש פה דילוג,

על דברי האחרונים שכתבו לו.

לא קטנתי, מפני שלא נתפרש בעולם לדפוס עדיין כנראה, וגם כי יש ספר מערב בעיות חיי אדם,

שמו שערי צדק.

אז יש באמת,

חוץ מאמרתי שהוא היה חלוץ, אבל יש ספר שיצא כבר בחייו,

זאת אומרת, זה לפני כן, שלחיי אדם. בחיי אדם יש ספר שלו על אורח חיים, יש חוכמת אדם על יורי דעה,

ויש לו גם שערי צדק

בתוך

חוכמת אדם.

אז יש לנו את החלק שאנחנו עוסק בהלכות ארץ ישראל, שנקרא שערי צדק, ויש שם גם את ההלכות חוכמת אדם, ויש את הביאורים בינת אדם.

זה בעצם,

אנחנו למדנו את הקדמתו של החיי אדם.

אז שם העתיק רק לשון הרמב״ם ולשון הרנוג ולא חידש ביורם. ואלוהי אגב יש יותר ראשה מלשיתות רבנו הגאון כלל, והייתי קידן בפני חכמים. אז מי שהיה בהקדמה של החיים האדם, הוא הזכיר את זה,

שהוא עצמו גם למד את זה על הגרא מווילנה,

מאוד מאוד העריך אותו,

אבל כיוון שהוא חלק עליו בכמה דברים,

וכיוון שבספרים הראשונים שלו

הוא הזכיר את הגרא, כשהוא חלק על הגרא,

הוא הזכיר אותו וחלק עליו, אז אחר כך הוא מאוד מאוד אומר שכעסו עליו.

לכן הוא אומר, העדפתי לשתוק ולא להזכיר בשלל את השמות של הגר״א.

אלא הוא אומר את פסקי הדינים, כפי מה שנראה לו.

אז כאן הוא קיבל ביקורת מהצד השני, זה מה שהוא כותב כאן.

שלא יגע בשיטת הראשונה משיטות הבן והגאון כלל.

לכן הוא אומר, היה צריך פה, היה פה את הצורך לכתוב ברור חדש

בשיטתו של הגר״א.

ובפרט שיטות חדשות עמוקות נפלאות נדמור הגאון לחסיד,

ברור לסדר זרעים וכו'.

הוא אומר, שהיו נהירים לו כל שבועי בבלי ירושלמי ספרי, כאשר היה בהקדמת תלמידו הגאון המתי,

רבי חיים מוולוז'ין,

לספרו שנות אליהו ולשנות זרעים ולספר, ספר דצנותא, אמרתי בעזרת השם בשבוע הבא, נראית הקדמתו של רבי חיים וולוז'ין לספר דצנותא

על הגר״א.

עכשיו הוא מתחיל באמת לתאר פה את הגר״א,

נגמרנו כבר כמעט הזמן,

כשכמה נקודות מרכזיות.

הוא אומר, קודם כול, באמת הגדלות העצומה שלו בתורה, וחיבר יותר מ-70 חיבורים,

ויש הרבה חיבורים בנסתרות,

כלומר בקבלה.

הוא מביא כמה וחמש מאות, בנו, רבי אברהם, בנו הרב הגדול, רבי אברהם,

שמע עם פיו שהיו לו 150 פירושים בפסוק אחד בשיר השירים,

ולא נמצא איש סופר מאיר שיכתוב כדעתו, אז הרבה מהדברים לא הצליחו, התלמידים לעקוב אחרי,

כן, זה קצת מזכיר לנו את האריזה ואת רבי חיים ויטל,

כשהוא מתאר את הגדלות העצומה ואת רוחב הדעת

הלא-אנושי הזה, שלא היה אפשר

לעקוב אחריו ולכתוב ולהכיל את הרעיונות.

אני מדלג פה קצת.

טוב, נדלג על כל החלק הזה, אני לא מספיק פה. יש פה גם כן שבחים על החסידות שלו, שלא עשה חסיכת חולין בעולם, ולא קיבל לבוא לציבור על הרבנות בשום טרדות, והיה שונא בצע,

היה לומד זמן רב ביערות, בבית יחידי.

והוא גם נסע, כידוע, ההכרע ניסה לעלות לארץ ישראל.

לא ברור למה הוא חזר. כתוב, מטעמו ונימוקי עמו, הוא התחיל את מסעו לארץ ישראל וחזר

מאיזושהי סיבה, שלא ברור מה הסיבה, הוא כותב בו מטעמו ונימוקי עמו,

והחזיר לכל הגבירים שנתנו לו כסף להוצאות, לא היה לו שום דבר משלו,

החזיר להם את כל הכסף,

למרות שהוא כבר הוציא את הכסף הזה, על חלק מהנסיעה לפחות,

הוא החזיר להם את כל הכסף,

אז הוא גם כן מראה את הדקדוק שלו במצוות,

הזהירות שלו, נקיות בעניינים המונות.

יש כאן נקודה,

לקראת סוף הטור השמאלי בעמוד 3,

שאומר

והיה יודע הכל חסר ומכסר שבתלמוד, זה מסומן,

בשיטותיו,

דלא חסרה כלל בסדר של סדר רבינו הקדוש המתניקין,

מידה ברוכה שחסר הדבר הגדירה בסבירא לקיחת תנא דא ליבה סתמה,

ולא חסר כלל ליבה.

בגמרא סביר לה כאידך תנא וליבה כאמרה הגמרא חסור ומכסרה. אז יש לנו כידוע בהרבה מקומות בש״ס,

100 מקומות בש״ס זה יותר דיוק,

כתוב את החסור ומכסר והכי קטני,

שהגמרא בעצם מוסיפה איזשהו חלק למשנה,

משפט במשנה,

בבריתא ובאריך למשנה,

כדי לבאר או שיש קושייה מיניה ובה במשנה איזו סתירה פנימית או שיש מעשה לסתור או שדברים לא מובנים או שיש מקור אחר שסותר וכדומה,

אז יש חסור ומכסרה.

באמת הקוראים הראשונים התלבטו מה פשר העניין הזה, מה חסר חלק במשנה, אז מה המשנה המשובשת, יש בה איזשהו חיסרון.

אז הקרא יש לו שיטה ייחודית בשאלה הזאת, יש באמת הרבה הרבה שיטות.

יש שיטה של הרבית יוסף בביאור שלו על ספר הליכות עולם, שזה אחד

מהספר שנכתב על ידי קדמונים בכללי התלמוד.

הגרא, כותב את

תלמידו רב ישראל משקלוב, כותב בשמו שזו השיטה של הגרא.

גם בספר מעלות הסולם, יש ספר מעלות הסולם על ספר עליות אליהו, שזה ספר גם כן של תורתו של הגרא,

מביא דברים דומים בהבנתו של הגרא,

בכלל הזה של חסור ומכסרה או המשפט הזה.

גם בביאור הגרא לירושלמי, במסכת חלה,

בפרק א' על אחת ד', הוא כותב דברים דומים.

אז מה הרעיון של

אליבקה אמר ואחי קטני?

כלומר, יש

שיטה אחת שרבי סבר כמותה,

ולכן הוא ניסח את המשנה בצורה כזו.

אבל האמוראים, הייתה להם שיטה אחרת, ולכן באו והוסיפו איזשהו חלק למשנה.

אז יש הוכחה לזה יפה בגמרא,

בבבת כמה, סליחה, דף ק״א,

בפרק הגוזל ומאכיל, כתוב שם

שיש שם

רבי הושעיה. רבי הושעיה אומר מימרא מסוימת שהיא לא מסתדרת עם המשנה.

לא מסתדרת עם המשנה. ורבא אומר, אני סובל כרבי הושעיה.

לא רק שזה רבי יהודה הנשיא עצמו, כתוב שם שהוא פירש לבנו רבי שמעון את המשנה לא כמו שמבין רבי הושעיה.

אז אומר רשי, יש לך סור ומכסרה במשנה.

וכתוב שם שרבא אומר על עצמו שהוא יבוא לעולם האמת,

נפיק רב הושעיה לבתי, ויבוא רב הושעיה לקרתי, יקבל את פניי,

כשהוא מפרש את המשנה כמוני.

לא במובן מה זאת אומרת, אבל רבי לא מפרש כמוך.

אז אומר בשו״ת מלמד להועיל רבי צבי הופמן,

בחלק ג' מהסימה ס' א', שרואים מכאן כמו הגרע,

שלפעמים האמוראים פירשו את המשנה כמו שיטה מסוימת,

וזה בדרך של חסור ומכסרה,

אבל בשביל רבי אין שום חיסרון כי הגמרא שם מביאה הסבר אליבא דה רבי בכל יתר המקומות

אין את ההסבר הזה בגמרא, אנחנו צריכים להבין.

זה בדיוק מה שאומר פה הפנת השולחן.

הגרא ידע להסביר את השיטה של רבי,

של מסדר המשנה, של התנאים,

שהיא בדרך אחרת,

שיכול להיות שהיא מסתדרת עם משניות אחרות.

כן, כל מקום היה לו את ההסבר שלו

כדי לבאר את הדברים.

במאירי יש כאין זה, דרך אגב, במאירי,

נסיים בזה, יש בסדר הקבלה של המאירי,

הוא גם כן כותב שלמרות שהרי בסדרת המשנה הוא אומר, התמעטו הלבבות מאור וצרות ורוצפו האחרונים לחבר אחריהם דרך ביעור והרחבה,

ולפעמים דרך סתירה ותיקון.

כשהיו חכמי הדור מסכימים לכך, מה שהיו רואים בקושייה חזקה,

אומרים כל מיני,

כן, אומרים שאומרים יחידה היא סמם מכאן כך וכך, כלומר, היא למחוק איזה שהוא חלק, או חסור ומכסרה,

וכולי.

שאין השלמות נמצאת בנבראים ואפילו במובחרים שבהם, עד שלא יהיו האחרונים רשאים לחלוק עימהם עם קצת דברים.

אז נראה שזו מחלוקת,

זה דרך סתירה ותיקון, הוא לא אומר שזה שחזור של הכוונה המקורית של התנאים,

אלא שיש פה מחלוקת בין התנאים לבין האמורים בעצם, ככה יוצא מדברי עם מאירי.

אז יש פה דבר דומה לכאורה לשיטת אגראי, יכול להיות שיש פה איזה פער בין השיטות, כי לפי האמורים,

זה שיש במשנה טעות,

גם אמורים מתקנים את הטעות, הם חולקים אבל מתקנים את הטעות בעצם,

ככה יוצא מדבריו, דרך סתירה ותיקון.

לפי אגרא אין טעות,

אומרים חסור ומכסרה לא אומר שיש טעות, אלא יש שתי שיטות,

וזה החסור ומכסרה, וזה באמת מראה גם על אורח הבדעת של אגרא והגאונות שלו,

שהיה יודע כל חסור ומכסרה שם בטעות. כנראה שתלמידיו,

כשהם למדו איתו,

הוא היה מבאר אצלם, מבאר בפניהם את ההסבר של המשנה כצורתה,

ולכן בירושלמי דרך אגב אין חסור ומכסרה. איך הירושלמי מתמודד עם זה? או שהוא לא מעלה את השאלות האלו או שיש לו תירוצים אחרים.

לפי הירושלמי אין אפילו פעם אחת בכל הירושלמי שמוזכר חסור ומכסר ומכסר הכי קטן. בבבלי מאה פעמים, והירושלמי אפס פעמים.

בירושלמי באמת

כנראה שהיה הסבר אחר במשנה שאפשר ליישב אותו. אחר כך, בהמשך, אנחנו נדבר פה על העניין של הגאות אגרא,

איך הגרא הגיעה בספרים. לכאורה הגאות בספרים זה לא דבר כל כך חיובי.

בלשון המדע, רבנו תם,

שמפורסם עם הרבנו תם והרשב״ם,

שרבנו תם הרבה להשיב על אחיו הרשב״ם, שהרבה להגיע בגרסאות חדשות בגמרא,

וכתב שזה אסור להגיע.

בהגרא עצמו, כידוע, הגאות הגרא זה אחד הדברים הכי,

הספרים שכולנו הוגים בהם על השס,

על סדר התלמוד.

אז זה אומר שכל ההגאות של הגרא, היה להן מקורות.

היה להן מקורות גדולים,

שהראיות ברורות מטורש בעל-פה, לא פחות מטו מקומות, ובנסתרות עד 150 מקומות. כך הוא כותב בשם רב חיים וולוז'ין,

ששמע מפי רבנו הגאון,

רה ג' פה זה לא רב היי גאון, זה רבנו הגאון, כלומר הגרא.

שהגרא עצמו,

רב חיים וולוז'ין, שהוא היה תלמידו יותר שנים,

כשהוא למד אצל הגרא, הוא היה אומר לו, כל מקום שיש לו הגאה זה לא סתם מהשרוול.

הרבה שואלים, איך ההגרא הגיעה, מסברה? לא, הוא לא הגיע מסברה.

כמובן שהסברה מתיישבת,

וסימוכים לזה וראיות מהגמרא בעצמה וממקורות אחרים של חז״ל.

טוב, אז יש פה ככה בקצרה, בתמצית מאוד,

ההקדמה היא כפולה בעורך שלה, כאן קיצרתי ממש חצי מהעורך,

אבל רואים פה באמת את ההרצאה הגדולה שלו לגרא,

לתורתו של הגרא, וחלק מהתפקיד שלו, במטרה שלו, בכתיבת הספר, הייתה להביא את תורתו של הגרא לפני,

כי היא הייתה כל כך,

בגלל הגאונות הגדולה שלו, הכול היה בקצרה ובתמצית,

וכאן רבי ישראל משקלוף תלמידו מרחיב את הדברים, מביא את הראיות,

ובאמת ספר גדול וחשוב,

שהוא יסוד גדול בהלכות האלה של תורת ארץ ישראל.

ככה הוא חותם גם בענווה, נקרא כתב הפסקה האחרונה,

דבר זהיר אמין חבריה,

דורש ומצפה לשישועת השם כהרף עין וכולי,

יום תצווה ולחודש ושבט שנת בוני ירושלים,

מה החישוב פה? תקציו,

צדיו, כן? זאת אומרת שלוש שנים לפני פטירתו,

עפר, קורא לעצמו, עפר ארץ ישראל, ככה הוא קורא לעצמו, קורא לו ישראל, הוא קורא לעצמו, עפר ארץ ישראל, בעל ספר תקין חתין, בין אדוני אביה במלוך רבי שמואל,

בין רבי עזריאל וכולי.