ספר הכוזרי | הרב יצחק דעי (ישיבת כרם ביבנה)

בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:

1. אחריות לאומית מול תפילה — אין די בתפילה פסיבית לבניין הארץ; הכוזרי מלמד שכישלון עליית עזרא נבע מהתרשלות העם, דבר שמנע את השראת השכינה במלואה בבית שני.

2. מלכודת "גלות השמנת" — מצב שבו הקהילה שומרת מצוקה דתית וכלכלית בגלות עלול להפוך למכשול, כפי שקרה בבבל כשנכבדי העם העדיפו להישאר תחת חסות זרה ולא לעלות לארץ.

3. הכנה יוצרת השפעה — השפע האלוקי יורד לפי הכנת הלב של האדם; כפי שדיוק בקרבנות הביא לירידת אש, כך ההשקעה במידות ובהכנה קובעת את גובה ההשגה הרוחנית.

4. עבודת השם דרך סדר הגוף — השכינה (או "המלך השכלי") אינה חלה על גוף מוזנח או חולה; שמירת הבריאות היא דרך השם הכרחית כדי להוות כלי לתורה.

5. הקרבנות כ"לחם אלוקי" — הכינוי "לחמי לאישי" אינו מבטא צורך גופני של הבורא, אלא את הסדר המדויק הנדרש כדי לבטא את הקשר בין עליונים לתחתונים.

6. בהירות השכל והתזונה — לימוד תורה מעמיק דורש מאמץ אינטלקטואלי כביר התלוי בביולוגיה; מי שמזלזל בתזונה ובבריאות פוגע ישירות ביכולתו להבין סוגיות עמוקות בגמרא.

7. "חלות המלך השכלי" — השכל האנושי, המכונה בכוזרי "מלך", יכול להנהיג את האדם רק כאשר כוחות הגוף "מסודרים" ואינם מפריעים בגלל חולי או עייפות.

8. ראייה נבואית של חכמים — דוגמת מרן הרב קוק מוכיחה שחכם שזיכך את עצמו זוכה ל"סייעתא דשמיא" המאפשרת לו לחזות תהליכים היסטוריים ורוחניים מעבר לניתוח שכלי רגיל.

9. רוחניות בתוך הגשמיות — גם פעולות פשוטות כמו אכילת ארוחת בוקר צריכות להיעשות מתוך מגמה לתת כוח ללימוד, כחלק מהתפיסה של "מפליא לעשות" - חיבור חומר ורוח.

10. תפקיד הצומות — למרות חשיבות בריאות הגוף, הצומות נועדו להחליש זמנית את ההשתלטות הגופנית כדי לתת לנפש המדברת אפשרות להתעלות ולא להיגרר אחר החומריות.

What is ספר הכוזרי | הרב יצחק דעי (ישיבת כרם ביבנה)?

שיעורי הרב יצחק דעי שליט"א בישיבת כרם ביבנה

נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE

לתרומות: https://www.kby.org/hebrew/support-us/

בספר הכוזרי שאומר,

שאומר החבר למלך.

ואני מדבר על פסקה כ"ד,

אבל אני חושב שאת כ"ג עוד לא למדנו.

אני צודק?

כ"ג למדנו?

יפה.

אז אם בכ"ג אנחנו רואים שמטיח המלך הכוזרי בחבר את האשמה הגדולה:

אתה מתרשל בחובת תורתך,

אתה צריך לעלות לארץ ישראל,

אתה מתפלל על זה "רחם על ציון כי היא בית חיינו" וכולי,

אבל אתה לא עושה שום דבר בנידון.

מה יענה החבר?

אומר החבר:

"הוכחתני מלך כוזר",

בגרסאות אחרות "מצאת מקום חרפתי מלך כוזר".

כן,

זה מראה על זה שהוא איש אמת.

הוא אומר:

צודק,

אני מקבל עלי את הדין,

אני מקבל עלי את הדבר הזה.

ויותר מזה,

הספר אמור להיות פתוח מן הסתם,

לא,

לא רואה פה את ה...

אולי אתה רואה מעבר ל...

גם יש כאלו.

טוב.

אמר החבר,

ראייה חודרת.

כן.

אמר החבר,

איך קוראים לך?

אראל?

נכון,

יפה.

יפה.

אמר החבר:

הוכחתני מלך כוזר,

והחטא הזה הוא אשר מנענו מהשלמת ייעוד השם בבית שני,

באומרו הנביא זכריה אומר:

"רוני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'".

שהרי כבר היה עניין האלוקי מזומן לשוב אליה כבראשונה,

אילו נענו כולם לעלות בנפש חפצה,

אבל נענו מקצתם,

ונשארו רובם ונכבדיהם בבבל.

עשרה יוחסין עלו מבבל,

מי שלמד פרק עשרה יוחסין יודע שעזרא עשה את בבל כסולת נקייה.

מי עלה איתו לארץ ישראל?

כל החרורי והממזרים וה...

בוא נגיד התת-רמה של עם ישראל עלו.

היה לזה גם סיבה שהוא יוכל לפקח עליהם שלא יהיו נישואי תערובת וכולי.

אבל המכובדים,

המיוחסים,

תלמידי החכמים,

הכהנים,

האנשים הכי מכובדים נשארו בבבל,

לא עלו עם עזרא.

אומרים לך:

תשמע בית המקדש נבנה.

מה זה הוא עוד לא נבנה,

עומד להיבנות.

יש לנו היתר מכורש,

ונותנים לך כסף,

נותנים לך זהב,

יש לך אפשרות,

יש לך אוטונומיה,

בוא תעלה.

כמה עלו?

אתם יודעים כמה עלו עם עזרא?

ארבעים ושתיים אלף שלוש מאות שישים כל הקהל,

בנימין ויהודה.

גם ההתיישבות הייתה מאוד דלה.

ההתיישבות הייתה מאוד דלה,

לכן היו הרבה מקומות שהתקדשו בקדושה ראשונה של יהושע בן נון ולא התקדשו בקדושה

שנייה של עזרא הסופר.

כן ידידי.

מחלוקת ראשונים?

הרמב"ן אמר שכולם כבר עלו לפני זה ועזרא זה רק הסוף מי שעלה.

זה גם בהקדמה שלו למסכת מגילה.

לא יודע.

אני מכיר את מה שהוא אומר.

זה גם הר"ן מאריך בזה בתחילת מגילה.

אבל זה המציאות,

זה לא...

עם עזרא הגיעו 42,360 איש כמבואר בספר עזרא.

ויש על זה ביקורת גדולה גם בנביא וגם בראשונים וגם בחז"ל.

כתוב ש"סנינא לכו בני בבל",

הגמרא אומרת.

מה זה סנינא לכו?

אם הייתם עולים אז היינו כחומה ולא כדלת.

כתוב בשיר השירים:

"אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז".

מה זה ארז?

ארז זה עץ,

עץ זה דבר שאוכלים אותו התולעים,

שיכול להירקב.

מצוין.

אבל כסף זה דבר שהוא יציב,

דבר ש...

זה בדיוק הכוונה,

זה בית שני.

בית שני גם המהר"ל כותב זה הכנה לגלות.

זה פשוט לצבור כוח כדי להתמודד עם הגלות,

אין בו שום...

זאת הייתה הבעיה של בית שני.

בוא נתקדם.

"אילו נענו כולם לעלות בנפש חפצה,

אבל נענו מקצתם ונשארו רובם ונכבדיהם בבבל,

מרוצים בחסות ובעבדות ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותיהם".

וממעמדם.

זה נקרא גלות שמנת.

מה זה גלות שמנת?

שנשארים בגלות כי יש להם שמה הכל.

יש מקום,

יש כסף,

יש מוסדות,

יש הכל.

גם מבחינה דתית,

כן.

זה לא שהם נשארו בגלל שהם רצו להתערב עם הגויים,

חס וחלילה.

הם היו ברמה גבוהה מאוד מבחינה דתית.

שמרו על הקהילה,

שמרו על לימוד התורה,

הכל בסדר,

אבל לא עליתם לארץ.

ואולי עליהם אמר שלמה בדרך חידה:

אני ישנה ולבי ער,

כינה את הגלות בשינה והישאר הנבואה ביניהם בערות הלב.

קול דודי דופק,

קריאת השם להם לשוב.

שראשי נמלא טל,

כינוי לשכינה יוצאת מצל המקדש.

ואמר פשטתי את כותנתי,

כינוי לעצלותם ומאנות לשוב.

ואמר דודי שלח ידו מן החור,

על הפצרת עזרא ונחמיה והנביאים עליהם השלום בהם,

עד שנענו קצתם מענות שאינה מספקת וניתן להם כפי כוונת ליבם.

השפע האלוקי יורד לפי הכנת הלב של האדם.

אם אדם מכין את עצמו אז השפע יורד ברמה גבוהה.

אם אדם לא מכין את עצמו אז השפע יורד ברמה נמוכה.

הקדוש ברוך הוא מוכן בכל רגע לתת שפע רוחני לכל אחד ואחד,

אבל צריך שתהיה הכנה של האדם.

אם האדם מוכן,

כפי גודל ההכנה כך גודל ההשפעה.

אותו דבר גם בהכנה שלנו לקראת חג השבועות,

לקראת חג מתן תורה.

החגים אצלנו בעם ישראל זה לא כמו החגים אצל אומות העולם.

אצל אומות העולם החגים זה פולקלור,

זה זיכרון נעים של מה שהיה פעם.

בעם ישראל בימים ההם בזמן הזה.

לא יודע אם אמרתי את זה כמה פעמים אולי פה או אמרתי את זה

בהזדמנות אחרת,

לא משנה,

חשוב לי לחזור על זה.

מה זה בימים ההם בזמן הזה?

כפי הרב זצ"ל כותב כל זמן מאיר בתכונתו.

כל שנה שחוזר אותו תאריך חוזר אותו שפע שהיה באותה תקופה,

הזמן הזה מסוגל.

ולכן שבועות זה זמן של מתן תורה.

לא אסביר עכשיו את ההבדל בין שמיני עצרת לבין חג השבועות,

יש ביניהם הרבה הקבלות,

אבל כל אחד הוא נוגע בנקודה אחרת ביחס שלנו לתורה.

אבל חג השבועות זה יום מתן תורה.

ולכן גם ההכנה לחג השבועות שהיא ארבעים ותשעה ימים מתפצלת לשלושים ושתיים ושבע עשרה.

שלושים ושתיים זה לב,

זה עד יום ל"ג בעומר,

זה הכנת הלב שזה המידות.

ומיום ל"ג בעומר זה טוב.

טוב זה שבע עשרה.

שבעה עשר ימים מיום ל"ג בעומר עד חג השבועות וזה הכנה בלימוד התורה.

שימו לב שההכנה של המידות היא פי שניים בערך מהכנת התורה,

כי ההכנה של האדם שהוא יהיה בגופו ובנפשו וברוחו במידותיו הטובות ראוי לקבלת התורה

היא יותר חשובה מאשר אדם יידע תורה אבל הוא יהיה אדם רע במידות שלו.

אדם שהוא רע,

מה זה אדם רע?

אדם רע זה לא חייב להיות רוצח המונים,

שתבינו.

אדם רע זה אדם מקולקל.

אדם שיש לו מידת הגאווה הוא רע.

אדם שיש לו מידת התאווה.

אדם שהוא יש לו שנאה,

נקימה,

נטירה כלפי חברים שלו.

אדם שהוא שונא,

אדם שהוא נוקם,

אדם שהוא נוטר,

אדם שהוא מתחשבן,

אדם שהוא צר עין,

אדם שלא רואה בטובת חברו,

כל זה זה רוע.

אדם שיש בו את הרוע הזה גם אם הוא ילמד אלף דפי גמרא עם

רש"י ותוספות ומהרם שיף,

זה תורה שהולכת לביוב.

זו תורה שהולכת לביוב כי אתה לא כלי לקבל את התורה.

אז יש לב טוב.

לב זה הכנת הלב,

טוב זה הכנה של התורה.

עכשיו בעצם אנחנו כבר כן,

את העניין של הלב כבר פספסנו,

כן?

או פספסנו או לא פספסנו,

לא משנה,

כל אחד עכשיו צריך להתמקד בטוב.

בסדר?

ואין טוב אלא תורה.

אנחנו כבר בתוך השבעה עשר ימים,

כבר שלושה ימים בתוך השבעה עשר ימים של לקראת חג השבועות,

כגודל ההכנה כך גודל הזכייה.

אותו דבר פה אומר רבי יהודה הלוי.

הקדוש ברוך הוא היה מוכן מצדו להקים את בית המקדש השני שהוא יהיה בית

מקדש האחרון.

כתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.

אני לא צריך לספר לכם את הפולמוס של הרשב"א עם אחד מגדולי הנוצרים בברצלונה

שרצה להוכיח מספר חגי.

הפסוק הזה כתוב בספר חגי,

כן,

למי שלא מכיר.

חגי זה כתוב,

זה חלק מספרי התנ"ך,

כן?

שתכירו,

כן.

אולי יש כאלה שלא יודעים יודעים רק שיש תוספתא שבועות.

בקיצור,

אז.

אז אם כן,

הואיל וכתוב שמה:

גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון,

אוקיי?

אז האחרון זה אומר אין,

אחרי שנחרב בית שני אין לכם בית שלישי.

זה הטענה בפולמוס שהיה בין הרשב"א לבין אותו נוצרי.

זה מופיע בתשובות הרשב"א,

מי שרוצה יכול להסתכל על זה.

לא זוכר בדיוק את הסימן בתשובות הרשב"א.

ושמה עונה לו הרשב"א מהתורה עצמה,

מהתנ"ך עצמו,

שהמילה אחרון פירושו זה שבא אחרי הקודם לו ולא הסופי.

אנחנו יכולים,

אנחנו בשפה שלנו,

אחרון זה אחרון,

מי הגיע אחרון?

נכון?

אבל אומר הרשב"א שהמילה אחרון או אחרונים או אחרונה,

זה הזו שבאה אחרי אלה שקדמו לה.

והוא מביא לזה פסוקים.

הוא אומר דוגמה:

"והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון",

אבל מה כתוב מיד אחרי זה?

והיה אם לא יאמינו לשני האותות האלה ולקחת מהזה ותתא...

הרי אמרת לי שזה אחרון.

לא,

זה הראשון והאחר שבא אחריו.

אבל זה לא אומר שזה הסופי,

הנה עוד אחד יש אחריו,

מיד אחריו יש.

וכתוב:

"וישם את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל וילדיה אחרונים",

ורחל ויוסף אחרונים,

לא ילדיה.

אז אם לאה אחרונה אז למה אחרי זה עוד מה...

הכוונה אחרי.

בסדר,

הוא מביא לזה עוד ראיות.

גם רבי יהונתן אייבשיץ גם כן שאלו אותו את השאלה הזאת,

הוא השתמש בתשובת הרשב"א הזאת כדי לענות על השאלה הזאת,

והוא אמר שזה גם רמוז בתורה שהולכים לשאול אותנו על זה.

הוא אמר:

"והיה הדם לכם לאות על הבתים".

אדם,

האות שאדם יהפוך למים ביבשת והמים יהפכו לדם,

שזה האות השלישי שהוא נקרא אחרי האחרונים,

זה יהיה לכם על הבתים שישאלו אתכם על בית ראשון ובית שני,

זה יהיה לכם לאות על הבתים.

ככה הרב יהונתן אייבשיץ,

גם כן הוא היה משהו באמת משהו מיוחד ביותר.

התומים,

התומים,

יערות דבש,

כרתי ופלתי,

כן.

טוב,

יאללה,

ממשיכים.

אז אם כן רבייסי,

הפצירו בהם וענותם לא הייתה מספקת וניתן להם כפי כוונת ליבם.

ובאו העניינים מקוצרים מפני קיצורם כי העניין האלוהי איננו עולה ביד איש אלא כפי

הזדמנותו לו.

זה מה שאמרתי מקודם אבל זה המשפט.

העניין האלוהי עולה ביד איש כפי הזדמנותו,

הזדמנותו הכוונה איך שהוא מזמן את עצמו,

לא הזדמנותו במובן של איך שבא לו,

אלא איך שהוא מזמן את עצמו אל העניין האלוהי.

זה מעניין שדווקא רבי יהודה הלוי יש לו באחד הפיוטים המפורסמים שלו הוא כותב:

"ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך".

כלומר ברגע שאני יוצא לקראתך,

אני עושה משהו מעצמי כדי להתקרב לאלוהים,

אני כבר רואה שהוא כבר היה מוכן לקבלתי עוד לפני שחשבתי על זה.

אם מעט מעט ואם הרבה הרבה,

הכל תלוי בהכנה של האדם.

ואילו היינו מזדמנים לקראת אלוהי אבותינו בלב שלם היינו נעזרים ממנו כמה שנעזרו אבותינו

במצרים.

ואין דיבורנו השתחוו להר קודשו,

השתחוו להדום רגליו,

המשיב שכינתו לציון וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר והתוכי.

כלומר פה יש לו ביקורת עצמית.

שאנחנו מתפללים אבל התפילה שלנו היא לא עם כוונת הלב.

מי שמתפלל בלי להבין את מה שהוא מתפלל או בלי לרצות את מה שהוא

אומר,

הרי זה כצפצוף הזרזיר והתוכי.

איננו יודעים מה שאנו אומרים בזה ובזולתו,

כאשר אמרת נגיד כוזרי.

אני מקבל עליי את הביקורת,

מקבל את הביקורת,

כך אומר החבר.

טוב,

אמר הכוזרי זה מספיק לי בעניין הזה,

ואני רוצה,

רואה שהוא הביך אותו אז הוא לא יכול יותר לעסוק בעניין הזה אז אמר

טוב נעבור לנושא אחר,

ואני רוצה שתקרב לי מה שקראתי בקורבנות ממה שהקשה השכל לקבלו וכאומרו:

"את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי".

קורבני לחמי,

הלחם שלי,

אשי האש שלי,

וריח ניחוחי שאני מריח בזה ריח ניחוח.

אומר על הקורבנות כי הם קורבן השם ומזונו לחם וריחו.

אמר החבר הנה אומרו "לאשי",

מתרץ פה קושיה.

לא לי,

אלא לאש שלי.

אני מוריד אש והאש אוכלת את הקורבן.

אז הריח ניחוחי וקרבני לחמי זה לאשי,

זה לאש שיוצאת ממני שאני מייצר אותה באיזושהי דרך,

האש הזאת היא מסמלת.

את האלוקים.

היא נציגת האלוקים.

האש זה נציגות של אלוקים במציאות.

למה?

איך אנחנו יודעים את זה?

אנחנו יודעים את זה מפרשת שמיני.

כתוב שמה שעם ישראל חיכו שתרד אש מן השמיים לפני הסיפור של נדב ואביהו.

כן,

איך כתוב?

וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם.

כן,

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל,

ויאמר אל אהרן וכולי וכולי,

קח לך עגל בן בקר וכולי,

ואז כתוב כי היום השם נראה אליכם.

ואז כולם באים ומחכים לרגע שבו הקדוש ברוך הוא מסכים איתנו על הקמת המשכן.

הרי הקמת המשכן הסתיימה.

כולם חיכו לירידת האש מן השמיים.

ירידת האש מן השמיים זה אישור לכך שכל העבודה שלנו הייתה מקובלת ורצויה.

וכתוב שמשה רבנו חשש שמא,

זה רש"י מביא שם בתחילת פרשת שמיני,

שמשה רבנו חשש שמא לא תרד אש מן השמיים.

ואז ותצא אש ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים.

וזה בעצם האישרור שהקדוש ברוך הוא אומר המעשה המשכן שבניתם הוא מקובל ורצוי.

אז האש היא כביכול השליח של הקדוש ברוך הוא לעניין הזה.

כן?

מה ההבדל בין ענן על המשכן לאש על המזבח?

שאלה טובה.

אולי לכל אחד יש לו את,

יש לו איזה תפקיד מיוחד משלו.

גם ענן על המשכן זה,

זה סוג של גילוי שכינה מסוים.

אבל יכול להיות שבענן יש גם,

יש גם ביטויים נוספים,

אולי גם ביטויים של דין.

כן?

לא ניכנס כרגע,

בסדר?

זה קשור גם לי"ג מידות וכולי,

ירד השם בענן ויתייצב עם משה.

שם זה מידות הרחמים אבל ראינו גם מקרים שענן השם נמצא על המשכן כשהוא

בא לנזוף במרים ואהרן.

אז בסדר,

אז בוא זה נושא בפני עצמו צריך לברר אותו.

יש,

צריך לראות כמה וכמה מקרים שענן השם יורד על המשכן ולראות מה הסיפור שמה,

אם זה טוב או לא טוב ומה אני לומד מזה.

אבל האש שיורדת ואוכלת זה דבר שהוא ביטוי שגם אצל עם ישראל גם בתקופות

שהם לא היו כל כך אחוזים בקודש,

אני מדבר על ספר שופטים,

ירידת אש זה מין ביטוי לכך שהקדוש ברוך הוא מרוצה.

יש קשר בין העליונים לבין התחתונים.

דוגמה אפילו מנוח,

שהגמרא אומרת מנוח עם הארץ היה,

ברגע שהם הביאו למלאך את מה שהם הכינו,

אז כתוב שזה הכל עלה בלהב האש.

ואז ידע מנוח כי,

כן,

ידעו שזה משהו שבאמת הוא אמיתי.

אמר החבר,

אמרנו,

הנה אומרו לאישי מתרץ כל קושי.

יאמר כי הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אליי,

אומנם הם לאישי.

רצונו לומר האש הניפלת מציוויו יתעלה אשר מאכלה הקורבנות.

ואחר כך יאכלו הכהנים הנשאר מחלקם.

ואומנם הכוונה בזה טוב הסדר שיחול עליו המלך חול גדולה לא חול מקום.

כן?

לא שהקדוש ברוך הוא נמצא פה במובן הגיאוגרפי,

חלילה חלילה לחשוב כן.

זה לא שהשכינה נמצאת פה.

השכינה מצויה בבית הכנסת.

כתוב גם במסכת ברכות כתוב שאם הקדוש ברוך הוא בא לבית הכנסת ורואה שאין

שם עשרה אנשים מיד הוא כועס,

שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה.

אז וודאי שאין,

אדם לא יעלה על דעתו שאיזושהי מציאות,

זה אפילו,

אפילו מציאות רוחנית שהקדוש ברוך הוא בא לבית הכנסת וזה,

אלא הכוונה שיש חשיבות למקום הזה בית הכנסת שיש בו קדושה.

אז חז"ל באו לבטא את זה במילים כאלה קצת יותר קרא לזה מוחשיות כדי

שנבין את הגודל של הדבר,

אבל אין הכוונה חול מקום אלא חול גדולה.

והנה דוגמה,

בוא נניח דוגמה,

ניתן דוגמה לעניין האלוקי את הנפש המדברת.

החלה בגוף טבעי בהמי.

כאשר הושתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו הראשיים והמשניים סדר מוכן למצב נעלה ממצב הבהמות,

הייתה ראויה חלות המלך השכלי אצלו להורות אותו ולהדריכו ולהתחבר עמו כל עוד נשאר

הסדר ההוא.

כאשר ייפסד הסדר ייפרד ממנו.

אדם שמגיע למצב שהוא נעלה ממצב הבהמה ונסדרו כוחותיו,

אז הוא ראוי לקבל שפע אלוקי,

חלות המלך השכלי.

המלך השכלי זה צלם אלוקים לפי הרמב"ם.

היכולת שלך לחשוב מחשבות עליונות,

כן.

אדם שנסדרו כל מציאותו,

הוא לא חולה,

אין לו איזה חולי,

אין לו כבדות,

הוא לא עייף,

הוא לא רעב.

מבחינת הגופניות כל המציאות שלו היא טובה,

הוא בריא,

לחץ דם בסדר,

כולו בסדר.

ובנוסף למצב הגופני הוא משקיע את כוחותיו בלימוד,

בהתקדשות,

הוא לא מטמא את עצמו בכל מיני דברים אסורים או דברים בזויים,

אז חלה עליו השראת שכינה,

חלה עליו הנבואה אולי במידה מסוימת,

רוח הקודש,

אם אין נבואה אז רוח הקודש,

או הבנה מיוחדת.

כן.

יש ספרים שנכתבו על ידי גדולי ישראל בתקופות אפילו תקופות אחרונות,

אתה רואה שלולא שהייתה פה איזה הברקה אלוקית מיוחדת,

קשה מאוד לומר שאדם עשה את זה בעצמו.

זאת אומרת,

כמה שניתן לגאונות ולהברקות וליכולות הלמדניות של האדם,

ניתן להם מקום,

יש דברים שבלי סייעתא דשמיא,

בלי איזה הברקה משם,

אומרים שספרו של החזון איש בלי רוח הקודש מיוחדת קשה מאוד.

אתה רואה גם רוחב,

כאילו כתב על כל דבר,

הכמעט על כל דבר הוא כתב.

משניות פרה,

אתם יודעים מה זה משניות פרה?

שמעתם פעם שיש משניות פרה?

פשוט מאוד,

כן.

החזון איש כתב בעיון על משניות פרה.

אתה מבין שזה אתה יכול להגיד וואו,

הוא היה חכם,

הוא היה מבריק,

הוא היה גאון,

הוא היה זה,

אבל הרוחב והעומק בכל דבר זה עוצמה שקשה לומר שזה מתבטא רק בשכל אנושי

בלבד.

במקביל,

מרן הרב קוק זכר צדיק לברכה,

מה שהוא כתב דווקא לא בספרי ההלכה שלו,

נלך לספרי העומק שלו,

המחשבה שלו.

פסקאות שהוא כותב עם נבואות לימינו,

שאתה רואה דברים כתובים בפסקאות באורות ישראל או בכל מיני מקומות,

אתה אומר שמע,

הרב כותב על שאני רואה שעתידה להיות מלחמה בין הישראליות לבין היהדות,

וזה בדיוק מה שקורה היום.

הוא מדבר על זה,

הוא אומר מה יהיה ואיך זה יהיה.

אומר אני רואה שעלולה להיות מרידה בארץ ישראל.

וכשהוא כותב את זה,

אנשים חילונים ביותר הם מוסרים את הנפש,

מייבשים ביצות,

מגיעים מאירופה עם התפקידים הכי גבוהים שלהם,

רופאים ובנקאים וזה,

מפשילים שרוולים,

הולכים,

מייבשים את הביצות,

מתים במחלות מסוכנות כדי ליישב את ארץ ישראל.

למה?

כי היה להם את הנקודה הזאת של לעלות לארץ ישראל ולפתח אותה וכולי,

חילונים גמורים.

אומר הרב אני רואה את האנשים האלה ואני רואה שבעוד מאה שנה,

הוא לא אמר מתי,

דווקא אלה שלא יהיו מחוברים לקודש הם ימרדו בארץ ישראל.

הם לא יהיה להם את היסוד הרוחני והאחיזה בארץ כבר לא תהיה בציבור הזה.

הציבור שהכי אחז בארץ ישראל זה לא היה החרדים ולא הדתיים,

זה דווקא היה החילונים,

הם הקימו את המדינה.

עכשיו אתה רואה שבדיוק הפוך קורה.

מי שלא מחובר לקודש הוא זה שפחות קשור לארץ ישראל.

אי אפשר היה לראות את זה לפני מאה שנה,

בלתי אפשרי.

דווקא אז היית רואה בדיוק הפוך.

היית קורא אז את הפסקה הזאת,

היית אומר מה אתה מבלבל את המוח?

אתה מדבר שטויות,

סליחה על הביטוי.

ואומר הרב אני רואה שהולכת להיות מרידה.

מקובלים אנו,

כך הוא כותב.

זה נמצא בספר אורות עמוד ס"ד,

בהוצאה הישנה,

לא של בית אל,

בהוצאה הישנה.

מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל דווקא מהאנשים שהם הכי קשורים לארץ ישראל.

למה?

כי בלי אחיזה בקודש אין דבר כזה ארץ ישראל בלי קודש.

בסוף אין דבר כזה ציונות בלי שהציונות הזאת מחוברת לקדושה.

זה הנקודה.

אז אתה קורא דברים,

זה דוגמה אחת מני רבות.

אתה קורא דברים שכתבו גדולי ישראל,

אתה אומר לעצמך זה לא יכול להיות שזה נכתב רק משכל או מהערכת מצב

או מאיזושהי הערכה אנליטית חכמה עד כמה שתהיה.

זה מה שהתכוון הכוזרי.

כאשר אדם מכין את עצמו והוא ראוי והוא זה,

אז גם חלה עליו המלך.

מי זה המלך?

השכל,

השכל האלוקי,

סייעתא דשמיא.

וזה,

האם זה אומר שבא מישהו או משהו מלמעלה למטה?

זאת אומרת ירד מבחינה גאוגרפית?

כמה הרמב"ם שבר קולמוסין בשביל להסביר מה זה וירד השם על הר סיני.

אומר מה זה וירד השם על הר סיני?

הוא ירד מאה קילומטר?

הוא ירד גאוגרפית ממקום מסוים מנקודה איי ב-ג'י פי אס אתה רואה מנקודה איי

לנקודה בי?

אז הוא אומר שירידה יש לה כמה משמעויות.

אחת המשמעויות זה לא לעבור ממקום גבוה למקום נמוך,

כן,

כמו לרדת במדרגות,

אלא זה להתייחס למצב מסוים.

כמו שאומרים לרדת אל העם.

מה זה לרדת אל העם?

העם איפה העם?

העם גר בבונקר?

מה זה לרדת אל העם?

אתה גר פה וגם העם גר פה.

מה זה לרדת?

הכוונה בהתייחסות,

בסדר?

חול מקום חול גדולה.

ככה הוא קורא לזה.

וידמה לסכל,

אחרי שייפסד הסדר ייפרד ממנו העניין האלוקי הזה.

ידמה לסכל כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח לפי שהוא רואה אותו מתמיד בהתמדתם

ונפרד בפרידתם.

ואין הדבר כן.

אבל העניין האלוקי...

שנייה,

אני אסביר מה אמרנו עכשיו.

כאשר אדם יש לו בעיה רפואית או שהוא מפסיק לאכול תזונה נכונה והוא מתחיל

להיחלש,

אז גם היכולת הלימודית שלו יורדת.

היות הגוף בריא מדרכי השם הוא.

אדם לא יכול ללמוד תורה אם הוא חולה.

אז אתה צריך שכוחות הגוף יהיו ברורים מלאים.

אתה צריך שיהיה לך אורח חיים בריא וטוב שאתה אוכל את אבות המזון ואתה

שותה כמות נוזלים גבוהה ואתה אז אתה יכול ללמוד ולא מתעייף ובתחילת סדר ב'

אתה כבר מרגיש כלו כוחותיך.

לא.

זה אומר אם אדם מתעייף הרבה אז זה אומר שיש לו בעיה מסוימת שהגוף

שלו לא מספיק חזק.

כדי לחזק את הגוף צריך לעשות פעילות ספורטיבית.

כשאדם עמל את עצמו אומר הרמב"ם בהלכות דעות אז הוא מחזק את הגוף.

כשאדם עושה פעילות מחזק את הגוף,

הגוף שלו טוב יותר,

מחזור הדם זורם הרבה יותר חזק והוא מרגיש פחות תחושת עייפות.

זה אומרים הרופאים גם היום,

כולם אומרים את זה,

הרמב"ם אמר את זה בעבר,

זה דבר שהוא פשוט.

שאדם שהוא לא מניע את גופו הרמב"ם קורא לזה מתעמל מלשון עמל עמל הגוף

אז הגוף שלו לא נותן תפוקה טובה.

אתה מתעייף מיד בתחילת היום כמה שעות אתה מתעייף.

והסגנון לימוד שלנו הוא סגנון לימוד שמאמץ את השכל.

וכשזה בעצם הישיבות.

בישיבות אנחנו עמלים את השכל.

אתה לא קורא משהו קליל.

אתה קורא משהו ואתה צריך לעמת אותו עם מקורות אחרים ולהבין את החילוק ואתה

צריך שאתה תהיה לא עייף,

מרוכז,

ואם אתה לא מספיק מבחינה גופנית מרוכז ובריא ושלם ולא רעב וכולי אז אתה

תוך שעה שעתיים בלימוד כזה אתה כבר מרגיש שאתה כבר גמור.

אז לכן חול העניין האלוקי הוא קשור גם כן לעניין הגשמי.

אין מה לעשות,

זה חלק מהאירוע.

עכשיו אומר כמו שאדם שהוא חכם וכולי כאשר ייפסד הסדר שלו בסדר ייפסד הסדר

הכוונה הוא יהיה מקולקל מבחינה גופנית הוא יחזור להיות הסכל.

ידמה לסכל כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח.

כן,

כמו שרכב צריך דלק האדם צריך מזון אנרגיה.

ואז כשיש לו אנרגיה מלאה הוא יכול גם ליצור יצירות ויצירה אצל האדם זה

לא רק יצירות לבנות בניינים זה לבנות גם מהלכים רוחניים עיוניים בחלקי התורה במקרא

במשנה בגמרא באגדה בהלכה בכל חלקי התורה.

אבל העניין האלוקי נדיב רוצה הטוב לכל מכל עת שיסודר דבר ויכון לקבל הנהגתו

לא ימנע ממנו ולא יחדל מלהאציל עליו אור וחוכמה והשראה.

אינספיריישן אומרים?

יפה.

כאשר ייפגם סדרו לא יקבל האור ההוא ויהיה זה הפסדו ויתעלה העניין האלוקי משישיגהו

רפי.

כלומר אומר הכל זה כמו שאנחנו מבינים.

העניין האלוקי לא יחול אם המצב הפיזי של בית המקדש יהיה לא ראוי.

אם זה גם עונה על הרבה שאלות על כל מיני דברים שעושים בבית המקדש

וצריכים להיות מדויקים,

ואם אתה לא מדייק אז השכינה לא תשרה.

מה קרה כאילו?

בסדר,

אז שחטתי בצפון ושחטתי בדרום,

ויש דברים ששחיטתם בצפון ודברים ששחיטתם בדרום,

ויש דברים שיש הזאה,

אין הזאה,

על מה מזים,

כמה מזים,

שתיים שהן ארבע בפנים,

שתיים שהן ארבע בחוץ?

לא,

זה משהו אחר.

שתיים שהן ארבע,

הזאה אחת,

לא הזאה.

כל מיני דברים שאתה שואל את עצמך בסדר הרעיון הבנתי אותו אני צריך להקריב

קורבן.

לא,

צריך שיהיה דיוק,

כל דבר מדויק.

בית המקדש,

אם עשית ככה זה פיגול או שזה נותר,

לא אכלת עד הרגע,

אכלת בזמן הלא נכון.

יש זמנים,

יש פעולות,

יש...

אז מה הרעיון?

הרעיון שהכל צריך להיות פיקס כדי לבטא את הנקודה הזאת שאסור להתרשל.

מה אנחנו לומדים מזה?

היום אין לנו בית מקדש לצערנו.

לא להתרשל בעבודת השם.

תעשה לפי הסדר,

לפי מה שצריך להיות מסודר.

אתה כמו כהן בבית המקדש כשאתה בא להתפלל,

כשאתה בא לבית מדרש אתה כמו כהן בבית המקדש.

אתה צריך לעשות הכל מסודר,

הכל זה,

לא לחפף.

בסדר?

אני אגיד לכם משהו יותר מזה אפילו,

יותר מזה.

גם אולי זה יישמע לכם קצת לא ברור,

גם בארוחת בוקר שלכם,

בארוחת צהריים שלכם לא לחפף.

אתה צריך פחמימה,

אתה צריך חלבונים,

אתה צריך נוזלים,

אתה צריך ירקות,

תאכל מה שצריך.

חסר?

תיגש למטבח תגיד בבקשה חסר פה ירקות.

מה אתה עכשיו בשביל ירקות?

שמע בגדול,

אם אני מבין שאני צריך להשקיע את הכוחות שלי בלימוד,

אז אם יהיה חסר לי פחמימות,

יהיה חסר לי חלבונים,

אז אני לא אתן עבודה,

אני לא אבין את התוספות עד הקצה,

אני אבין אותו חצי.

אז גם בתור בני ישיבה,

בתור בחורי ישיבה,

גם הסדר הגשמי שלכם צריך להיות מתוקתק.

כמובן לא להפריז בזה ולהפוך את זה לחזות הכל.

כן?

יש אנשים חיים מארוחה לארוחה,

הסדרים הם בין הזמנים בין הארוחות.

זה גם תפיסה מעוותת.

כן?

יש לך סדר ארוחת בוקר,

סדר ארוחת צהריים,

סדר ארוחת ערב.

הסדרים באמצע זה ההפוגה בין הארוחות.

זה אדם שלא מתחבר,

הוא בא לישיבה הוא לא לצערנו זה.

זה לא ככה צריך לתפוס את זה,

אלא ארוחות צריך אדם שיהיה מסודר,

לא לדלג על ארוחות,

לא לאכול כזה בלי אבחנה,

או לא לאכול יותר מדי דברים לא בריאים.

ואת הדברים הבריאים,

את הירקות,

הירקות זה מאוד חשוב,

וחלבון וביצים וזה.

זה חשוב כי אתה צריך תבין מה המהות שלך.

אתה עכשיו צריך ללמוד ולהיות.

יש אנשים חפפנים בזה,

לוקח חוטף איזה משהו והולך.

רגע,

ואיך אתה תיתן עבודה בסדר?

אתה תהיה עייף,

אתה תהיה רעב,

יהיה חסר זה,

או אוכלים כל מיני חטיפים או כל מיני סוכרים או כל מיני שוקולדים וזה,

זה פוגע בבריאות בסוף.

אתה צריך להיות בן נאמן לאומה.

אתה צריך לחיות הרבה שנים,

אתה צריך ללמוד הרבה תורה,

אתה צריך להקים משפחה,

עם ישראל צריך אותך.

אם אתה פוגע לעצמך בבריאות כשאתה אוכל כל מיני דברים מלאים בשומן ובג'אנק פוד

ובחטיפים ושוקולדים וכל מיני דברים ואתה לא אוכל במקום זה מה שהגוף שלך צריך.

תכלס אתה פוגע בלימוד התורה,

אתה פוגע בסוף בעם ישראל.

יכול להיות שזה נשמע לכם קצת רחוק כאילו ולא ברור,

אבל כן,

זה זה.

כל דבר במינון.

כל דבר צריך להיות זה.

אני לא אומר לא,

לפעמים בא לך איזה שוקולד,

בא לך זה,

סבבה.

זה בסדר.

אבל כשאתה מתמכר לסוכר אתה הורס,

תחשבו גם על הילדים שלכם.

הילדים רוצים שאבא שלהם יהיה בריא וחזק לאורך הרבה שנים.

אם הוא הרס לעצמו את הבריאות הוא בסוף יהיה נטל על הילדים שלו.

אדם לא צריך להיות נטל,

צריך לדאוג לעצמו שיהיה בריא כדי שהוא יוכל לתפקד,

לגדל,

לחתן ילדים.

צריכים לחשוב על העתיד שלכם.

לא רוצים לבוא לחופה של הילדים שלכם עם הליכון,

נכון?

אף אחד לא רוצה את זה.

לא רוצה לבר מצווה של הילד שלך כמו איזה סבא,

אתה צריך להיות חזק,

לראות את הדור הבא,

להנחיל.

יש לנו זה.

אז הזלזול בבריאות הוא בסוף זלזול בחיים,

זלזול בלימוד התורה.

בסדר?

איך מסתדר העניין עם כל הסדר והדיוק מהרצון שלנו לקיים את כל מה שהשם

רוצה עם המדרש אומר שלהשם בעיקרון לא אכפת אם שחטת מהצוואר או מהעורף והעיקר

זה לצרף את הבריות.

באמת המהר"ל מתייחס למה שאתה אומר וההסבר של המהר"ל הוא שלקדוש ברוך הוא אין

נפקא מינה,

זאת אומרת זה לא משפיע עליו העבודה שלך אבל עליך זה כן משפיע.

כלומר,

לא אכפת לו לקדוש ברוך הוא אם תשחט מן הצוואר או מן העורף כדברי

המדרש אבל בכל זאת הקדוש ברוך הוא קבע את הסדר הזה לא כי זה

נוגע אליו לא כי הוא מושפע מזה.

זאת אומרת בוא נגיד ככה אם אני מחר בבוקר מניח תפילין או לא מניח

תפילין לקדוש ברוך הוא זה לא מזיז.

יש כאלה שיגידו לך הקדוש ברוך הוא בוכה עליך וכואב לו,

זה לא כואב לו והוא לא בוכה ולא כלום הוא לא מושפע ממני הוא

לא צריך אותי אני כלום הוא השלם בכל השלמויות.

אבל כיוון שהקדוש ברוך הוא קבע כללים והוא עובד על פי הכללים האלה,

הוא קבע כללים והוא כביכול מחויב לכללים שהוא קבע.

זה נקרא מלך אסור ברהטים.

אז עכשיו לפי הכללים האלה החלת השפע האלוקי עליך היא תלויה בקיום התורה והמצוות.

אם אתה מחסיר מצווה שאתה מחויב בה אז הורדת השפע האלוקי עליך היא נחסרת,

היא נפגעת.

באמת לקדוש ברוך הוא זה לא מזיז אבל במערכת שהקדוש ברוך הוא בנה שאנחנו

נמצאים בתוכה ואנחנו צריכים למלא את התפקיד שלנו,

עלינו זה יכול להשפיע.

אני מקווה שהסברתי את זה טוב.

על כל פנים נמשיך.

אז זה הנקודה.

האור יכול לרדת רק אם עושים אותו בלי פגם.

אבל עוד משהו מאוד חשוב זה המינון.

אם אדם יותר מדי עושה דברים לטובת הגוף אז זה גם דבר גרוע.

המינון הוא שם המשחק בכל דבר,

המינון.

לא להפריז בזה ולא להפריז בזה,

צריך להיות מסודר.

כל מה שהוא בסדר עבודה מהשירות והקורבנות והקטורת והשירים והמאכל והמשתה בתכלית הטהרה והקדושה

יאמר בו עבודת השם ולחם אלוקיך.

וזולת זה.

ואמנם הוא כינוי לרצונו הסדר הטוב באומה ובכוהנים וקיבולו תקרובתם על דרך משל וכולו

אצלם לגדולה להם.

זאת אומרת פה הוא נזהר מהגשמה ומההבנה המקולקלת שאנחנו מוסיפים לקדוש ברוך הוא משהו.

אנחנו לא מוסיפים לו כלום אין בידינו להוסיף לו משהו.

עכשיו תגידו לי כתוב תנו עוז לאלוקים,

פמליא של מעלה וכולי,

זה ביטויים שחז"ל מדברים עליהם ודוד המלך מדבר עליהם כדי לבטא את החשיבות של

המעשה שלנו אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין שום תוספת ושום מגרעת חס ושלום

כי הוא הנעלה והשלם ביותר.

והוא נתקדש ונעלה מן ההנאה במאכל ובמשתה ואמנם מאכלם לנפשותם.

מאכלם זה לנפשותם.

כמו שעיכול הקיבה והכבד כאשר הוא מתוקן יתקן אחר כך הזך ממנו בלב והזך

שבזך ברוח יתקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא ויתקנו גם כן כלי העיכול ושאר

האיברים ברוחות ההולכות עליהם דרך העורקים והעצבים המפרידים המונחים.

כללו של דבר יתקן המזג כולו ויהיה מזומן לקבלת הנהגת הנפש המדברת.

אז הוא בעצם אומר את זה פה כאשר האיברים הגשמיים של האדם מתוקנים אז

גם רוחו מתוקנת.

כשאדם הוא רעב הוא עצבני נכון?

כולם יודעים את זה.

אדם הוא רעב הוא עצבני מה הקשר?

עצבני זה מידה בנפש זה חוסר סבלנות זה כעס.

אבל יש לו חוסר גופני של אוכל של מזון וזה משפיע לו על רוחו

על מזגו.

כשאדם שבע הוא רגוע.

נכון?

מי סעד סעיד מי זן זיד מי סעד סעיד אתה רואה שכל מדברים על

כל מיני ביטויים סעדת הלב.

מה זה סעדת הלב?

הלב זה קיבה מקבל זה.

מה?

אז הכל פה זה ביטויים שמראים את הקשר בין הגוף לבין הנפש.

כשהגוף שלם הנפש רגועה אתה יכול לעשות דברים גדולים.

כללו של דבר יתקן המזג כולו ויהיה מזומן לקבלת הנהגת הנפש המדברת אשר היא

עצם נבדל קרוב לעצם המלאכים שנאמר עליהם די מדרהון עם בשרא לא איתוהי.

זה פסוק מדניאל שמדבר על זה שה...

המלאכים הם לא במדור בני האדם.

כך גם האדם יש בו מושג מלאכי מסוים,

יש פה נקודה נפשית מיוחדת שחלה עליו.

אבל,

כן,

כל הזמן שואלים איפה הנשמה נמצאת?

איפה הנשמה נמצאת?

איפה הנשמה שלך נמצאת?

אבישי,

איפה?

במוח,

בזה?

בראש,

לא?

אוקיי,

נגיד שזה בראש,

בוא נעשה סיטי נראה איפה אני מוצא אותה בזה.

הרופא יכול להגיד:

הנה,

אתה רואה?

זאת הנשמה שלך.

בוודאי שלא.

מה הכוונה?

זה משהו רוחני.

זה משהו רוחני שנמצא באדם.

אני לא יכול להסביר את זה,

מה זה נמצא באדם.

אני יכול להגיד לך איפה נמצא הכבד שלך,

איפה נמצא הטחול,

איפה נמצא אני יודע מה העורק הזה,

עורק הזה,

כי זה דברים גופניים.

אבל הנשמה זה המה שמחיה אותך,

מה שנותן לך את כל הדרייב,

את כל ה...

זה משהו רוחני.

לא יכול להסתכל איפה הוא נמצא.

אבל בוודאי שאתה מבין שהנשמה שלך,

הנפש שלך,

נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה,

היא קשורה לזה שאתה אוכל.

איך זה קשור?

זה בדיוק המפליא לעשות,

מה שאנחנו אומרים כל יום באשר יצר.

אנחנו אומרים:

רופא כל בשר ומפליא לעשות.

מה זה רופא כל בשר ומפליא לעשות?

שקושר דבר גשמי ודבר רוחני,

וזה פלא שהגשמיות מחוברת לרוחניות.

אדם חולה לא יכול ללמוד תורה,

אדם חולה לא יכול להתפלל.

מה הקשר?

הרוח והנפש-רוח-נשמה מקבלת את הכוחות מהגוף,

שהוא נותן לה את הבמה,

את הפלטפורמה להופיע.

אני צריך,

היא צריכה להופיע בגוף חזק,

בגוף טוב.

ויחול בגוף חול שליטה והנהגה,

לא חול מקום.

חוזר על זה עוד פעם.

והוא אינו אוכל מהמזון ההוא מאומה.

אתם מבינים שהנשמה היא לא מקבלת משהו מבחינה גופנית מהמזון שהאדם מכניס לגופו.

היא לא מקבלת פחמימה או משהו כזה.

בסדר?

כן.

למה יש צומות?

אם הצומות מחלישים את הגוף,

הם מחלישים את הרוח?

נכון.

אז קודם כל אתה רואה שמדאורייתא יש רק צום אחד.

זאת אומרת,

אם היינו בסדר ולא היה חורבן ולא היה צומות של בית המקדש וכולי,

היה,

זאת אומרת מצד האמת,

הקדוש ברוך הוא רצה לתת לעם ישראל יום אחד בשנה של צום.

זה אחד.

עכשיו מדרבנן יש לנו עוד הרבה צומות,

ויש גם עוד צומות שאנשים צמים בכל מיני מקרים.

ביארצייט יש אנשים שצמים,

בערב ראש חודש יש כאלה צדיקים שצמים.

אז מה הרעיון של הצום?

הרעיון של הצום הוא בא לומר שלפעמים הגוף הוא יותר מדי משתלט.

כי זה הרי גם בעיה שאנחנו לא מדברים עליה עכשיו,

אנחנו מדברים פה,

דיברנו עכשיו על הצד השני.

לגוף יש לפעמים גם כן השתלטות על האדם.

אז הצום מצמצם את הגוף,

בסדר?

כי אמרנו היות הגוף שלם מדרכי השם,

אבל לא היות הגוף שרירים של...

אתה לא צריך להיות עם ריבועים,

כן?

זה כבר הפרזה לכיוון של יוון.

מה יוון אמרו?

הגוף זה הכי חשוב.

אז תהיה,

תמיד תעשה התעמלות וזה וכל היום תהיה סביב זה.

לא,

הכוונה אתה צריך להיות בריא מבחינת הנתונים שלך.

אבל מצד שני לא לתת הפרזה לכיוון הגוף.

לכן יש צומות.

הצומות באים ואומרים:

הלו הלו,

תירגע,

תחליש את הגוף,

כן,

תחליש את הגוף כדי שתיתן לנפש להתגבר.

אבל מיד אחרי שהצום מסתיים,

פותחים את הצום ואוכלים.

כלומר,

אין לנו צומות של ארבעים יום כמו של אלה שגם הם לא צמים,

הם אוכלים בסתר כידוע.

טוב,

אני צריך לעצור פה,

נכון?

לא רוצה לעבור את הזמן.

אני רק אסיים פה את הפסקה וישי,

אתה תגיד לי פעם הבאה איפה עצרנו.

טוב,

אני לא רוצה לקרוא מהר מדי.

אוקיי,

אז בוא נעצור פה.

והוא אינו אוכל מהמזון ההוא מאומה.

מי זה הוא?

העצם הנבדל הזה,

הנפש המדברת,

לפי שהוא נעלה ממנו.

בסדר?

ברוכים תהיו.