Subscribe
Share
Share
Embed
── ראשי פרקים ──
31:48 הבסיס הלאומי בחיי היום‑יום
34:03 התעוררות הלאומיות בעידן המודרני
35:04 תפיסת העולם היהודית והלאומיות
37:36 ביקורת על הלאומיות הלא‑קודשית
39:29 הקשר בין לימודי ישיבה לחובת הלאומיות
42:24 הקשר בין מלחמה גאולית לפרשת בלק
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. המשולש הרוחני — הזהות היהודית נשענת על שלושה עמודי תווך: קבלת עול מלכות שמיים (אחדות השם), עול מצוות, וחוסנו הלאומי של עם ישראל.
2. הלאומיות ככלי שרת — תוקפו וחוסנו של עם ישראל אינם מטרה בפני עצמה, אלא האמצעי ההכרחי לגילוי אחדות השם בעולם ולתיקון עולם במלכות שדי.
3. סכנת הלאומיות המנותקת — הפרדת הלאומיות מהקודש הופכת אותה ל"אהבה עצמית גסה", סוג של אגואיזם קולקטיבי שעלול להרחיק את לב האומה מעבודת השם.
4. טורח הציבור כמהות — ה"טורח" שמוזכר בגמרא אינו רק אורך הפרשה, אלא הקושי המחשבתי לחבר בין עוצמה לאומית לענווה דתית בלי שאחת תפגע בשנייה.
5. יחסי הגומלין בזהות — לימוד התורה הוא חובה לאומית המקיימת את האומה, ושירות בצבא הוא חובה דתית המשמשת מכשיר לתיקון עולם.
6. ברית המשרתים האמיתית — למרות הערך שבשותפות לאומית רחבה, השותפות היסודית ביותר היא עם אלו המקבלים עליהם עול מלכות שמיים ועול מצוות.
שיעורי הרב שנלר שליט"א בישיבת כרם ביבנה
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
שלום לכולם, ערב טוב, שיהיה זמן טוב. ברוך השם, זוכים לחזור ולעשות יחד, ועכשיו זה ממש דבר בעתו. לומדים מסכת ברכות עם עין איה על מסכת ברכות, זה נפלא מאוד. והיו לאחדים בידך. אני ברשותכם רוצה שבלימוד היום ובין שלא נשלים אותו אולי גם בשבוע הבא, נדלג רגע קצת קדימה ונעסוק במה שהוא עניינא דיומא. עניינא דיומא מצד הזמן שבו אנחנו נמצאים, מה שנקרא המועדים הלאומיים. אנחנו נמצאים בין יום העצמאות שזה עתה עבר עלינו לבין יום ירושלים שלפנינו בעזרת השם. ואנחנו נמצאים בשלב כזה או אחר של עם כלביא או שאגת אריה או גם וגם. ואני רוצה שאנחנו נעסוק קצת באמת בעניינה של הלאומיות. לאומיות זה דבר טוב? זה דבר נאחס? אנחנו דתיים לאומיים. זה ממש ערך שאנחנו לאומיים. יש לזה מקום? יש לזה חשיבות בעולמה של תורה? ובהכנה לאביב ומנסה את השאלה או התעמולה, השאלה שבאופן כללי מרחפת בחלל האוויר, ציבור שבמידה מסוימת קרוע - מי יותר משלנו? האם אחינו בשרינו החרדים שמתנכרים לפעמים או מתכחשים לפעמים במידה כזו או אחרת לצד הלאומי, והם לא איתנו, לא משרתים יחד איתנו, כאילו שהתנאים של ברית המשרתים אנחנו צריכים להתאחד עם המשרתים. או אחינו בשרינו שלא שומרי תורה ומצוות אבל איתנו בלאומיות וכתף אל כתף מסיעים את האלונקה בלב ונפש. ואיפה אנחנו עומדים? אז אני רוצה שנלמד כמה פסקאות נפלאות של הרב. ואנחנו מדלגים ממש לסוף פרק ראשון. אנחנו נפתח בפסקה קע בעמוד שישים ושבע, ונדלג ממש לסוף פרק ראשון וכמו שאמרתי לכם, ממש מעניינא דעם כלביא או שאגת אריה. אז יש גמרא, שוב, גמרא באמת מופלאה ביותר. אומרת הגמרא בדף יב. זה בערך באמצע שורות בגמרא שנמצאת אצלנו בעמוד שישים ושבע. אמר רבי אביהו בר זוטרא אמר רבי יהודה בר זבידא, ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. אנחנו אומרים היום שמע ישראל, תחילת המסכת כן הפרקים הראשונים של המסכת כידוע עוסקים במצוות קריאת שמע, וחלקיה ויש מחלוקת גדולה מי מדאורייתא מה דרבנן כמה וכולי, אבל לפחות דרבנן אומרים שלוש פרשיות. אז אומר רבי אביהו דע לך שיש כאן החמצה, זה אחרי המיקוד, שלוש פרשיות זה אחרי שהיה מיקוד ואחרי הקלות. אבל בעצם בעצם היה צריך להיות לנו ארבע פרשיות לפחות. היה צריך לקבוע גם פרשת בלק בקריאת שמע. מזכירים פעמיים ביום אומרים קריאת שמע, שמע ישראל השם אלוקינו ואהבת את השם אלוקיך והיה אם שמוע תשמעו קבלת עול מלכות שמיים קבלת עול מצוות ציצית ומזכירה את המצוות אני השם אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, כל יסוד עבודת השם זה שלוש פרשיות, היינו צריכים להוסיף ולקרוא גם פרשת בלק בקריאת שמע. ומפני מה לא קבעוה? למה זה נפל במיקוד? מפני טורח ציבור. אמרו לא זה יותר מדי שכולם יגידו כל יום גם את כל פרשת בלק זה יותר מדי טורח ציבור. שואלת הגמרא מאי טעמא? מה כל כך חשוב שם? שמע ישראל באמת זה יסוד היהדות, שמע ישראל קבלת עול מלכות שמיים, עול מצוות וציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וזיכרון יציאת מצרים שהיא יסוד כל קיומנו להשם שהוציאנו ממצרים להיות לכם לאלוהים, כל יסוד עבודת השם זה שלוש. מה כל כך חשוב בזה? שמע ישראל באמת זה יסוד היהדות. שמע ישראל, קבלת עול מלכות שמיים, עול מצוות, וציצית, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וזכירת יציאת מצרים שהיא יסוד כל הקשר שלנו להשם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים. כל יסוד עבודת השם זה שלוש הפרשיות האלה. מה כל כך גדול וחשוב בפרשת בלק שעקרונית היא הייתה אמורה להיות חלק מקריאת שמע פעמיים ביום? למה? אילימא משום דכתיב בה אל מוציאם ממצרים? כתוב שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים. אז בוא נגיד את פרשת שבוע שלנו? לימא פרשת ריבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים? גם שם כתוב אני השם אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אז למה דווקא פרשת בלק? אם יציאת מצרים דבר חשוב, למה דווקא בלק? אלא אמר רבי יוסי בר אבין, משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. בגלל שכתוב על עם ישראל כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, למה היה ראוי לקבוע את זה עם קריאת שמע פעמיים ביום? מפני טורח הציבור לא קבעוה. אומרת הגמרא, אם העניין הזה כל כך חשוב, ולימא האי פסוקא ותו לא? אין לי בעיה, לומר המון, ראש הישיבה אמר נכון, בליל שבת עוד חמש עשרה שניות לא מפריע לאף אחד. אז בוא נוסיף רק חמש עשרה שניות ונגיד כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, אורח הוא וברכא ברוך נפלא. נגיד רק את הפסוק הזה ונרוויח את העניין הגדול והעצום להגיד כארי וכלביא? אומרת הגמרא, לא, אי אפשר. למה אי אפשר? גמירא, כל פרשה דפסקא משה רבנו עליו השלום פסקינן, דלא פסקא משה רבנו עליו השלום לא פסקינן. אי אפשר לשלוף רק פסוק אחד מהפרשייה. פרשייה שלא פסקא משה רבנו אנן לא פסקינן. כך הם דברי הגמרא. והרב קוק מבקש לבאר מה העניין הגדול בכארי וכלביא שכל כך השתוקקנו לקבוע אותו עם יסודות היהדות בקריאת שמע? מה העניין של טורח הציבור שמחמתו אנחנו מוותרים על הצורך הגדול הזה לקבוע את זה בקריאת שמע? מה הסיבה הגדולה הזו של טורח הציבור? ומה העניין המהותי פה של פרשה שלא פסקא משה לא פסקינן שמונעת מאיתנו להזכיר את הפסוק הזה לבדו בקריאת שמע? אומר הרב בעין איה: כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמיים, דהיינו אחדותו יתברך. עול מלכות שמיים זה שאין עוד מלבדו. השם אלוהינו שאנחנו מקבלים עלינו את עול מלכותו זה חייב ללכת יחד עם השם אחד. בשבעת רקיעים ובארץ, אין עוד מלבדו. קבלת עול מלכותו, לא עול מלכותו בשיתוף, עול מלכותו לבד. קבלת עול מלכות באמת בשורש שלה היא תלויה כל כולה באחדות השם. ולכן שמע ישראל השם אלוהינו תלוי ומחובר עם השם אחד, ואין עוד. כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמיים, דהיינו אחדותו יתברך, ועול מלכותו ועול מצוות הם תלויים זה בזה. כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצוות. אין דבר כזה דתי בלב. אני מאמין, אבל המצוות ככה ככה. אין דבר כזה. אתה לא מאמין, אתה כופר, אתה הולך נגד הקדוש ברוך הוא. אולי אדם מתחזק בתהליכים, נפלא, אבל אידיאליזציה של זה בסדר, העיקר שאני מאמין, לא, ממש לא. ממש לא. כי המטרה היא לתקן את העולם הזה. העולם הזה הוא לא עולם של אשליה. העולם הזה הוא העולם שאנחנו צריכים לתקן אותו. והדרך היחידה לתקן אותו ולהמליך את הקדוש ברוך הוא בעולם הזה היא על ידי המצוות. ולכן עול מלכות שמיים ועול מצוות זה מקשה אחת. אי אפשר זה בלא זה, הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול המצוות. כמו כן, הוא יסוד תורני חוסנם ומעוזם ותוקפם של ישראל. לצד השניים האלה, הצלע השלישית שמשלימה את המשולש הזה של מלכות השם, מלכות השם והיא עול מלכות השם ועול מצוות ותוקפם וחוסנם של ישראל. למה? אז כבר למדנו, וכבר אנחנו יודעים, ויסוד שחוזר עליו הרבה, חזרנו, ובטח עוד נחזור אליו. אין דרך אחרת, אין בלעדם של ישראל. ושוב משמעותנו, נזכיר את השיעור בברכות דף ב' עמוד א', כך התחלנו עם הממלכת כוהנים וגוי קדוש שכל אחד ואחד מאיתנו הוא כוהן, יש לנו תפקיד בעולם. המשמעות של להיות יהודי זה לפעול לתיקון העולם. ולכן צריך את מלכות שמיים, זה היעד, זו המטרה, צריך את עול מצוות, שזה האמצעי, וצריך את תוקפם של ישראל, שזה מי שפועל, מי שאמור לפעול על ידי האמצעי להגיע למטרה. והמשולש הזה צריך את שלושת החלקים שבו: עול מלכות שמיים, אחדות השם... עול מצוות שהם המביאים למלכות השם בארץ, וישראל שהם המביאים למלכות השם על ידי עול מצוות. ורק, רק ישראל ורק על ידי עול המצוות מביאים למלכות השם. מה שהילדים שלי בכיתה א' עכשיו לומדים, חיבור וזה, נכון יש זה וזה וזה, שלושה חלקים. זה ועוד זה שווה זה. כן? ישראל פלוס עול מצוות שווה מלכות שמיים. אין דרך אחרת להגיע לדבר הזה. ולכן היה ראוי לקבוע את פרשיית בלק, שבה כתוב תוקפם וחוסנם של ישראל. שם לעולם לא ימושו. \"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו\". זה חלק מיסודות היהדות, מיסודות האמונה, הלאומיות הישראלית, כוחם של ישראל. כן? כי בהיות תכלית המצוות אחדות השם יתברך. אנחנו לא מצוות לא בשביל לסמן לעצמי וי ולקבל עולם הבא. התכלית שלנו במצוות זה \"על כן נקוה לך כדי לתקן עולם במלכות שדי\", וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ. זה כל התקווה שלנו, כל התכלית שלנו. זה לא לצבור וי-ים פרטיים בפנקס האישי שלי, אלא לקדם את העולם לתיקונו. ושוב, זה כל משמעות היות אדם יהודי. לא עבודת השם פרטית, אלא כהן בעולם, שאמור לקדם את העולם למטרתו. אז אם כן, בהיות תכלית המצוות אחדות השם יתברך, ואחדותו יתברך אינה נודעת בעולם כי אם על ידי ישראל. תכלית של כל המצוות זה אחדות השם. אבל אין מי שיכול לפעול את הדבר הזה מלבד ישראל. ועל כן המצוות הן מקימות את ישראל לפניו יתברך לעם. מה שמצדיק את חשיבות עם ישראל, זו העובדה שהוא העם שנועד לקיים את המצוות. ושוב, אין משמעות, אין חשיבות לעם ישראל אלא בכך שהוא \"ממלכת כהנים וגוי קדוש\", שהוא זה שאמור לקיים את המצוות ולהמליך את השם בעולם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד. \"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו\". זה יוביל אל התכלית של אחדות, ידיעת השם בעולם. ואם כן, שייכה מאוד לקריאת שמע פרשיית בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל, שהיא הקשר שמאחד יסוד אחדות השם עם עול מצוות. אי אפשר, אין דרך בלי זה. ולכן אנחנו מדברים קריאת שמע, זה תכלית העולם, זה יסוד היסודות. מהו יסוד היסודות? עול מלכות שמיים, עול מצוות, נצחיות ישראל. כן, יש איזה שהם פסוקים אחרים שמזכירים את נצחיות ישראל? בפסוקים בתורה, פרשיות בתורה שמדברות בצורה כל כך מפורשת על נצחיות ישראל, אני לא זוכר יותר מאשר פרשת בלק. יש בסוף פרשת הברית בחוקותי, או בניצבים, \"אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם\". זה לא \"כרע שכב כארי מי יקימנו\". יש זה וזה, שבצר לך ומצאוך באחרית הימים ושבת עד השם אלוקיך ושמעת בקולו, הקדוש ברוך הוא ישיב וכולי. וזה בסדר שגם אחרי זה הקדוש ברוך הוא ישיב. אבל זה פסוקים פחות, בסוף שבחיבתי בחר בך מאחריתך. אבל הפסוקים העיקריים שמדברים על כך שמלכות ותוקף ישראל יהיו לעולם, אני לא יודע, תראה לי פסוקים אחרים בתורה שמדברים בהרחבה ובהדגשה כזו כמו דברי בלק. שוב, הפסוק הזה הוא לא ניצב לבד. אולי נזכר רגע בפרשת בלק, אמרתי כמעט שנה, אז צריך רענון. אבל בלק מדבר בהרחבה רבה על העניין הזה בצורה שוב, אני לא חושב שיש דומה לה בתורה. מדבר על כך ש\"השם אלוקיו עמו ותרועת מלך בו\". המלכות היא אך ורק על ידם. \"תרועת מלך בו\", או כמו ריע ידיד, או כרצון, הקדוש ברוך הוא יכול לפעול רק עם ישראל, הוא בחר אותם והוא זקוק להם, הם הממליכים אותו. \"אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו\", \"לא נחש ביעקב ולא קסם\", \"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה\". והוא ממשיך בסיבוב הבא ואומר \"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל\", \"יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו\", \"אל מוציאו ממצרים\" וכולי, \"יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחיציו ימחץ\", \"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו\". זה לעולם. גם בהמשך \"יזל מים\", אחריתה של עמלק, המשיח שיבוא מזרעו, בסוף \"מי יקימנו\". אף אחד לעולם לא יוכל לגבור עליהם. וזה מה שבלק מדבר, שעם ישראל בסוף לעתיד לבוא הם יכריעו את כולם והם ינצחו והם ישרדו בסוף והם. זה יפה, אבל זה אולי אפשר להחליף, אולי יחטאו, מישהו אחר, מי אמר שקיבלנו תפקיד? אבל אולי אפשר להיות מפוטרים מהתפקיד. לא, בלק אומר בנבואה מפי השם, עם ישראל יהיו לעולם. והם יכריתו אגג, והם ימליכו את הקדוש ברוך הוא. אז היה ראוי להשלים את קריאת שמע, עול מלכות שמים, עול מצוות ונצחיותם של ישראל. אז למה לא קבעו את זה? מפני טורח ציבור. מה זאת אומרת טורח ציבור? אז ההבנה הפשוטה, והפשט הוא בוודאי גם נכון, ההבנה הפשוטה היא להגיד עכשיו גם כל יום גם פרשת בלק, כן, זה גדול וחכמים לא ראו לנכון לקבוע להם, לקבוע לעם ישראל חובה את כל הפרשיה הזאת. אבל הרב קוק מסביר בצורה מאוד מבאר, אם אתם זוכרים פירוש במבואו, מבאר בצורה פנימית יותר, שיש לה הרבה מאוד השלכות אלינו. אלא שכיוון שאי אפשר מפני טורח ציבור. מה זה טורח ציבור? ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצוות על פי תכליתן הלאומית ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השם יתברך. זה מסובך, ויש הרבה אנשים שיזדעזעו ויאמרו מה זה לאומיות? לאומיות זה של גויים, מה פתאום? אנחנו צריכים לקיים מצוות, אנחנו קיבלנו תורה קדושה וקיבלנו מצוות וענייננו לקיים מצוות. עם ישראל, זה האחים שלנו וכולנו אנחנו אוהבים אותם, כולם, אבל לאומיות, תופסת, חוסנם של ישראל, מה זה הדבר הזה? מה זה רלוונטי בכלל לעבודת השם? עבודת השם זה עניין שאתה יהודי, אתה עובד השם, אתה צריך לקיים מצוות. זה קצת מורכב. זה קצת מורכב להבין מה עניין הלאומיות עם עבודת השם. האמת היא, זה יכול להיות מורכב משני צדדים. אנחנו היום פוגשים את המורכבות בעיקר מהצד שהזכרתי, מצד כאלה שלא כל כך ברור להם בהשקפה ראשונה, מכל מיני סיבות שהשתלשלו, אבל מדוע שזה יהיה יסוד גדול וחשוב ביהדות, עניין לאומיות ישראל? כי היהדות היא עניין פרטי. אפשר היה גם להקשות על זה, להתקשות בזה מהכיוון האחר. לא ברור מה הערך של הלאומיות, כי היהדות אמורה להיות דבר כללי. היה מי שהתקשה בזה, יימח שמו וזכרו, אותו איש. הוא לא הצליח להבין, כשהוא ניסה לתקן, לשפר, לשכלל את היהדות, הוא מחק ממנה את הלאומיות והפך את הדת לדת אוניברסלית. מדבר על הנצרות, כן? כי אם אתה מדבר איתי על באמת על תיקון העולם, אתה מדבר על אלוהי עולם, ומישהו שאמור למלוך בכל העולם, והוא ברא את כל העולם, והוא האלוהים של כל האנשים בעולם, אוהב את כולם, אז מה אתה כל הזמן, כל פרשת קדושים אומר \"זה עמיתך\" ו\"רעך\" ו\"רעך\"? ומה עם הגוי? מה זה הלאומיות הזו? איך יכולה להיות דת אוניברסלית כל כך לאומית? כל כך אגוצנטרית? כל כך אכפת לה רק מעצמה וכל כך במצוות מתרכזות באומה וביהודי? ותכבשו את הארץ ותהרגו ותילחמו, מה זה הדבר הזה? אם אנחנו באמת רוצים דת אלוהים וזה, צריך לדבר על העולם, צריך לדבר על האנושות. איך דת אוניברסלית יכולה להיות כל כך לאומית? הלאומיות הזו זה דבר מסובך, פנים ואחור. מאלה שאומרים אני עובד השם, אני יודע מה, אכפת לי מה זה? אני צריך לקיים מצוות, אני נבראתי, חובתי בעולמי לעשות מצוות וזהו, אני לא יודע מחוץ לזה. ואלה שאומרים לא, זה אלוקים, אלוקי עולם. אז מה זה ארץ? ואומה? ומלחמות? מה זה הדברים האלה? אתה צריך לשאוף לטובת העולם, תיקון עולם באיזה מושג עולמי. כל הלאומיות הזו זה סיגים, זה פסולת, חלילה, עפר לפומיה. מה הדבר הזה עושה? ולכן יש טורח ציבור. היסוד של הלאומיות והצורך לפעול בעולם, כלומר שאני לא באתי לפה לבד אלא באתי כדי לתקן את העולם. ותיקון העולם לא יכול להתבצע אלא על ידי אומה שתחיה חיי אומה שלמים והיא תקדש את שם השם בעולם, ורק אליה יוכלו עמים רבים לומר \"לכו ונלכה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב\", שיהיה עם יעקב ויהיה בית אלוהי יעקב, ורק אומה יכולה. הם אומות. ולשנות את ההיסטוריה העולמית, להמליך את הקדוש ברוך הוא בעולם, יכולה רק אומה, מדינה עם עוז ותוקף, רק היא יכולה. וברוך השם אני חושב שאנחנו זוכים ורואים לצד שלל ההתקדמויות הגאוליות, גם התקדמות בדבר הזה, שעם ישראל הולכים ותופסים מקום חשוב ומרכזי בבמה העולמית ההיסטורית. בעזרת השם נזכה גם שעם ישראל ימשיך ואנחנו וכל עם ישראל נזכה לזכך ולתקן את עצמנו ולהיות באמת דוגמא ראויה יותר לעבדי אלוקי יעקב, לאנשי תורה, בד בבד עם המקום המרכזי שהאומה תופסת, שהקדושה תאפיין יותר ויותר את האומה, בעזרת השם באמת במהרה נראה בהתגשמות של הנבואות הללו. אבל היסוד הלאומי הזה שוב הוא מורכב. לא כל הדעות, אני חוזר לקרוא בפנים בשורה השנייה בטור השמאלי, לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצוות על פי תכליתם הלאומית והודבק בעצם התכלית של אחדות השם יתברך. כן, דרך אגב, בזמנו של הרב קוק חלק גדול מאוד מהעזיבת הדת היה מצד הדבר הזה, מצאה חן בעיני רבים. חוץ מזה שהאידיאל הזה היה כבר דהוי וגם זוהה עם היפך החיים והוא זוהה עם גטו וזוהה עם חולשה ועליבות וכולי. אבל מה שלהב הרבה מאוד זה באמת כל מיני תפיסות קוסמופוליטיות וכלליות וסוציאליזם כללי, הסוציאליזם עם המאפיין הקיצוני שלו, הקומוניזם וכולי. והוא תפס וסחף המון המון המון אנשים, רואים איזה יופי זה הרבה יותר גדול, הרבה יותר חשוב, הרבה יותר מקיף ונפלא. היסוד הלאומי לא פשוט. ולכן זה מורכב. זה מורכב. אז כדי להדגיש שוב אם תגיד את כל פרשת בלק, אנשים קוראים פרשת בלק והם אומרים איזה יופי יש בפרשת בלק כל מיני דברים, אל מוציאם ממצרים, יש בפרשת בלק ששם תרועת מלך בו, כל מיני דברים ייתפסו לכל מיני דברים ולא ישימו לב ליסוד הלאומי. אז מה אפשר לעשות? אפשר להגיד, לצעוק רק את הפסוק הזה, לומר זה הפסוק לבדו. רבותיי, זה חשוב לקדוש ברוך הוא, כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. אנחנו נשב בארץ וננצח את כולם, כל מי שינסה לקום עלינו, מלחימות אותנו, חמאס, חיזבאללה, איראן מפה משם, אף אחד לא יצליח להזיז אותנו. כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. תגיד רק את הדבר הזה. לא, גם לומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדת לעצמה על דבר תכליתם של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה התעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאוד לחזק כל כושל, לתת את היסוד הלאומי ואת התוקף הלאומי הזה, אז אולי נגיד, מציעה הגמרא, תגיד רק את הדבר הזה, כמה חשוב עם ישראל חזק. לא, זה גם לא עצה טובה. למה? אבל כל פרשה דלא פסקא משה רבינו עליו השלום לא פסקינן. ובכל הדעות המחוברות עם השייכות להם על פי השם צריכות מאוד להישמר שלא תצאנה לבדן. אם אנחנו נדגיש רק את הלאומיות בלי כל פרשת בלק, לא נדבר על אל מוציאם ממצרים, על תרועת מלך בו שהם ממליכים את עם ישראל, לא נדבר על כל העניינים הללו, רק נגיד כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, אתה פוסק דבר שהקדוש ברוך הוא לא פסק. הקדוש ברוך הוא לא רואה ערך בלאומיות המנותקת מקדושה. רק כאשר היא מחוברת אל הקדושה. כן, כל הדעות, אני חוזר לקרוא, כל הדעות המחוברות עם השייכות להם על פי השם, צריכות מאוד להישמר שלא תצאנה לבדן. על כן הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמיים ועול מצוות, הרי יסודתה בהררי קודש. אם אתה לוקח את מלכות ישראל הלאומיות ישראל כחלק מהמשוואה הזאת, תיקון עולם, איך תיקון העולם? על ידי מצוות באמצעות מלכות ישראל, באמצעות לאומיות ישראל, זה נפלא. אבל בהיפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חומרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם השם מליבות עם השם. לאומיות במנותק מההקשר שלה, במנותק מההקשר של קבלת עול מלכות שמיים וקבלת עול מצוות, היא יכולה להזיק הרבה יותר מאשר היא עלולה להזיק יותר מלהועיל. היא עלולה קודם כל היא כשלעצמה לא קדושה. בהמשך אנחנו נראה שיש בה ערך מסוים, אבל קדושה, אידיאליות, בוודאי שאין בה. מדובר פה באהבה עצמית גסה. ביטוי שהרב קוק חוזר עליו הרבה פעמים ביחס ללאומיות כמנותקת מקודש. לאומיות כמנותקת מקודש זו דרגה משוכללת יותר של אגואיזם. ובהמשך הרב קוק ידבר, יש אהבת עצמך, אהבת המשפחה שלך, ומאז יש אהבת האומה שלך. אבל זה בוודאי נמוך הרבה יותר מאשר אהבת האנושות, אהבת הבריאה כולה. אדם צריך להרים מבטו הרבה מעבר, אז זה דרגת ביניים, זה אגואיזם מזוקק. אבל אגואיזם. זו אהבה עצמית גסה. והאהבה העצמית הגסה הזאת היא תוליד דברים רעים. איזה דברים רעים? במקומות אחרים הוא מדבר על באמת כל מלחמות העולם. שהמלחמות הללו והעוולות הללו באות מתוך הלאומיות, מתוך האהבה העצמית הגסה הזאת, היא מחוללת הרס וחורבן. והיא תוליד דעות רעות שמרחיקות את שם השם מליבות עם השם. עושים להם אידיאל של עבודה זרה, עזוב אותך מלכות השם, מלכות ישראל! אפשר לזרוק את האידיאל של מלכות השם. יש משהו מגניב אחר להתלכד סביבו, לאומיות ישראל, נפלא. ולאומיות ישראל במקום שהיא תהיה חלק מהמכלול הזה של מלכות השם בעולם, צורך עצום עבור מלכות השם בעולם, היא נהיית כביכול אידיאל בפני עצמו שדוחק רגלי מלכות השם. במקום להיות יסוד כסא השם בעולם היא הופכת חלילה להיות, עלולה להפוך להיות הפך הדבר הזה, להרחיק מליבות עם השם את מלכות השם. עזוב, מי אכפת מלכות השם, מי זוכר את מלכות השם, יש לנו מלכות ישראל, יש לנו מדינה, זה מה שצריך, מה אכפת לי מעבר לזה? זו סכנה גדולה. ולכן אי אפשר להפריד ולהגיד לקבוע את ערך הלאומיות לבד בלי ההקשר שלו, זה אי אפשר. אמנם, רגש עול מלכות שמיים בחיבורו עם עול מצוות, או אולי נקדים לזה, אז מה עדיף? אז אנחנו מבינים שהתפיסה השלמה היא התפיסה של עול מלכות שמיים, עול מצוות, ומלכות ישראל תוקפם ועוזם וחוסנם, שעל ידה רק על ידה אפשר להגיע לכל פרק ב' של עלינו לשבח. כן, פרק א' של עלינו לשבח זה מלכות, זה אנחנו, שלא שמנו כגוי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, זה האמצעי, זה לאומיות ישראל. אבל לאומיות ישראל נועדה עבור על כן נקווה לך ה' אלוקינו לתקן עולם בכל בני בשר, כולם כולם כולם כולם כולם. אז זו התפיסה השלמה, מצוין. כשיש לנו שתי תפיסות חלקיות, שתי תפיסות קטועות. תפיסה אחת שאומרת מלכות שמיים, לאומיות? עזוב אותי מה המושג הזה, מה זה הדבר הזה? ותפיסה שנייה שאומרת לאומיות ישראל, מלכות שמיים? עזוב אותי, זה עבודה זרה, לא פחות רלוונטי עכשיו, זה של פעם, זה לא מעניין, זה לא חשוב, פולקלור דתי, לא יודע. זה לא אידיאל, זה לא תכלית החיים. מה מהם עדיף? מה מהם טוב יותר? תשובה, אנחנו רואים מה בחרו חז\"ל. היתה אפשרות, חשוב מאוד לקבוע את הלאומיות, אלא מה, לקבוע את זה לגמרי לצורך הציבור ויהיה קשה לאנשים להבין מה זה עושה שם. צריך הרבה תהליכי הסבר כמו שאומר בהמשך. אז יש לפנינו שתי אפשרויות, להגיד עזוב אותך הקשר, דע לך קרא ששכבת היו כלבים יקימיך, או לא נדבר על הלאומיות בקריאת שמע. מה בחרו חז\"ל? לא לדבר על הלאומיות בקריאת שמע. אומר הרב, אמנם רגש עול מלכות שמיים בחיבורו עם עול מצוות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית, רגשי הלאומיות הטובים שבצד הטוב שבהם אי אפשר שתחסרנה לגמרי. יהיה אכפת להם, אי אפשר להתנתק מעם ישראל מההרגשה והערבות ההדדית הזאת לגמרי, גם אם זה לא במודע אחד מיסודות התפיסה שלך מהמשקפיים שבהם אתה מסתכל על המציאות ואומר מה אני אמור לעשות פה בעולם. בסוף אם יש לך עול מלכות שמיים ועול מצוות, אכפת לך מעם ישראל, כי אתה אומר עם ישראל הם אחיך בתורה ובמצוות והם אמורים וזה אכפת לך. איך בשורה התחתונה אכפת לך, ואתה רואה שאנשים כאלה יפתחו בכל מיני פרויקטים עצומים של ערבות הדדית וגמילות חסדים לאחיהם עם ישראל, ואכפת להם מעם ישראל, גם אם זה לא עומד אצלם בצורה מבוררת ביסודות התפיסה. שוב אני קורא: רגש מלכות שמיים בחיבורו לעול מצוות, גם בלא ידיעה פרטית של התכלית הלאומית, רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי. וגם התכלית על כל פנים יהיה היוצא. אל תדאג, בסוף אנחנו נגיע למטרה, כי על ידי תורה ומצוות ממילא יעמוד ישראל לעד. בסוף מה ששומר על עם ישראל זה לא הלאומיות שלנו, זה התורה והמצוות שלנו, זה מה שמקיים את עם ישראל. על ידי תורה ומצוות יעמוד ישראל לעד, ורוח השם תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלוקינו יקום לעולם. אז לכן זה חבל, זה חבל שחסר משהו, אבל העיקר קיים, העיקר זה מלכות השם, עול מצוות. בסוף על כורחך זה יהיה בך איזה שהם חלקים מהצד הטוב של הלאומיות, ובסוף אתה פועל נכון, אתה פועל לקדם את העולם לתכלית. בגדול, שוב, בניואנסים כאלה היית יכול לפעול יותר, להיות מכוון עוד יותר ולמקד עוד יותר את הדברים, אבל בסוף בסוף התורה והמצוות הם הדבר העיקרי שמקדם את עם ישראל לתכליתו. ואם שתוסיף תת פריה בהיותה מתבארת יפה, ברור שאם תהיה מבוררת יפה היא תוסיף תת פריה, התרומה שלך לאומה תהיה הרבה יותר גדולה ומשמעותית, החיפוש שלך איך אני יכול לתרום לעם ישראל ולרומם אותו יהיה הרבה יותר חזק, הרבה יותר מניב פרי אם זה ברור לך שזה אחד מיסודות החיים שלך כאן. למרות שתוסיף תת פריה ותתבאר יפה ככל ידיעה טובה של שורשי תורה שהיא מוסיפה טוב ושלמות, אבל אי אפשר לקבוע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת השם באמת על פי השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ולכן די לנו בידיעה זו שביקשו לקבוע. אז לא קבעו, אבל סיפרו לך שרצו לקבוע, וככה המשכיל ידע שרצו לקבוע ויבין את סוד העניין. די לנו בידיעה זו שביקשו לקבוע, שמזה נדע שכשיהיה השעה דורשת יתפרשו אלה הדברים גם כן בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם. לא כל הדורות מוכשרים לקלוט את הדבר, לא כל האנשים, לא כל הדורות יכולים לתפוס את העניין הזה של הלאומיות, אבל ביקשו לקבוע זה חשוב שתדע, כי זה אומר לך מה באמת האידיאה. ודע לך שבסוף כשיהיה השעה דורשת, כשיגיע שעת המעשה, השעה דורשת מה? עיסוק בתוקפם וחוסנם ועוזם של ישראל, אז יתפרשו אלה הדברים בהמון גם כן לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת השם במסיבות הזמן שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם את תכליתם בזמן זולת זמן. כלומר, זה שאנחנו יכולים לתפוס בצורה יותר מבוררת את הדבר הזה ולא מצאנו עיסוק כל כך נרחב בלאומיות בזמנים אחרים בדברי רבותינו, למרות שהתורה מלאה בזה, התורה היא כל כולה כל כך לאומית וכל כך מדברת על עם ישראל ועל תוקפו וחוסנו ועוזו. זה לא כי אנחנו טובים מהם מעצמנו, אלא כי הקדוש ברוך הוא כשמגיע זמן שהדברים צריכים, הקדוש ברוך הוא מסובב את הדברים ומכשיר את הלבבות, ומכשיר את השעה, כך שהדברים יתקרבו אל הלב ויהיו כמעט ברורים מאליהם. והיום, כשבסופו של דבר הגיע הזמן, הקדוש ברוך הוא הדליק את היצר הלאומי בלב עם ישראל, קודם כל בלב ראשי חכמי ישראל, שמה התחילה ההתעוררות כידוע, לצערנו כיוון שהוחמצה, אז לפעמים שזה בא בדרך הארוכה במקום שזה בא בדרך הקצרה. אבל כשהגיע הזמן, אז הקדוש ברוך הוא האיר את הלב, הקדוש ברוך הוא העלה את העניין של רוממות הלאומיות בעולם כולו, בעם ישראל, האיר את עיני החכמים באמת בקשר שבין הדברים. אז כן, דברים רבים יסייעו דרכי הנהגה בעצת השם במסיבות הזמן שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם את תכליתם בזמן זולת זמן. כלומר, זמן אחד מסוים כן, זמן אחר לא, הקדוש ברוך הוא כבר ידאג שכשיצטרך זה יתפוס ויבינו ויפעלו. אבל העיקרון הוא נשאר. יוצא לנו מכאן שוב כמה דברים. קודם כל באמת המהות, היסוד הגדול ביותר הוא תפיסת העולם של היהודי, של עובד השם. קריאת שמע שלנו בעצם בעצם יש בה גם כן קובץ מוסתר. יש שני קובצים גלויים, ועוד קובץ אחד שהוא שהוא קובץ מוסתר, וזה פרשת בלק, וזה לאומיות ישראל. והתפיסה שלנו צריכה להיות מושתתת באמת על שלושת הדברים האלה. אין עוד מלבדו ואחדות השם ועול מלכות שמיים, התורה והמצוות שזה האמצעי, והפועלים בזה זה עם ישראל והפעולה בשלמות היא מדינת ישראל. עם ישראל במלכות חזקה ותקיפה. ואף על פי כן, כשאנחנו בוחנים תפיסה מקוטעת, איזו מהן עדיפה? אומר הרב קוק, יש פה הוראה חד משמעית של חז\"ל. ומי הם בעיקר אחינו שנושאים איתנו את האלונקה? שוב, אני לא אומר מה ואיך נכון לפעול כדי שדברים יהיו וכולי, אבל בתפיסה יסודית, מי שסוחב איתנו את האלונקה זה אחינו שומרי תורה ומצוות. זה אחינו שהם מבינים, מקבלים עליהם עול מלכות שמיים והתכלית שלנו ושלהם היא זהה, והאמצעי הכללי שלנו ושלהם הוא זהה, קיום רצון השם וקיום התורה והמצוות. אז יש נקודה שאנחנו עוסקים בה יותר בבירור ואצלם זה ככה יותר בבחינת אגב העניין הלאומי וכולי. בסדר. אז אפשר לדון זה עם זה כדרכה של תורה ולחדד ולברר את הדברים. שוב, למען האמת, זה הרבה קצת נעזב בגלל החשש מפני הלאומיות החיצונית שתפסה כל כך הרבה, בגלל הבעיה הזו של פסוקא דלא פסקינה משה אנן לא פסקינן וכאשר התחיל להיות נישא בעם ישראל שם הלאומיות, היא באמת כמו שאמר הרב קוק, היא הרחיקה רבים מליבות עם השם מעבודת השם. אז כנגד זה חלק מעובדי השם השתדלו להדחיק את זה מדעתם או מעיסוקם. אבל בסופו של דבר מי שפועל איתנו למשמעות חיינו, למשמעות העולם, לתכלית, לדבר הגדול, העיקרי, היסודי שעבורו אנחנו חיים, שהוא כל משמעותינו, זה אלה שמקבלים עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות. אפשר לדון ולהגיד אצלו ככה ואצלו ככה ולדבר ולנסות ולפעול ולשפר דברים בעצמנו, ללמוד מאחרים וללמד אחרים ושכל אחד יקבל מהשני דברים טובים ותוספת. וגם לנו יש הרבה מה להוסיף, מה להתחזק, בין השאר בעניין הזה. בין השאר בעניין הזה, כי אני חושב שלצערי הרב, חלקים גדולים מהציבור הדתי לאומי, הלאומיות שלו היא לא לאומיות של קודש, היא לא לאומיות שמוכוונת עבור תיקון עולם במלכות השם. היא לאומיות של אהבה עצמית גסה כדרכי אומות העולם. והתפיסה שלו היא שהאחים שלנו, מי שסוחב איתנו את האלונקה, זה אלה שיש להם גם את אותה לאומיות של אהבה עצמית גסה כדרך אומות העולם. וזה דבר שאנחנו צריכים להתחזק בו. לקבל מהם, מאחינו ששומרים על היסוד הזה, שומרים יסוד היסודות ועיקר ותכלית הכל, זה זה מלכות השם. מה יש חוץ מזה? ולהטמיע בקרבנו את הדבר הנכון. זה יסוד היסודות וזה העיקר הגדול שהכל תלוי בו. אלא שהלאומיות היא צריכה היא האמצעי עבור זה, ורק בתור האמצעי עבור זה היא חשובה לנו ולא אחרת. ואם יש איזה התנגשות בין התכלית הזאת לבין הלאומיות הזאת, מה שווה הלאומיות הזאת אם לא כל מהותה וכל משמעותה זה קידום מלכות השם? וחלילה חלילה כשיש כעין סתירה מעשית, שמצד אחד אומרים אני חלק מעם ישראל, אז עם ישראל כך וכך וכך, אבל זה נגד רצון השם? בסדר, אבל מה אני אעשה, אבל אני דתי אבל אני גם ציוני, אני גם לאומי, אז אני לא יודע, אני באמת אם אני גם וגם כשתי רשויות זה באמת זה באמת אסון גדול. וזו הנקודה שאנחנו אולי צריכים ויכולים להתחזק בה בהבנת מקומה האמיתי והמשמעות האמיתית של הלאומיות והחשיבות העצומה שלה כחלק מעבודת השם. מרגלא בפומי של מורנו הרב ברוקמן זכר צדיק לברכה, שאם חושבים שיש טעות נפוצה שלומדים בישיבה בגלל חובתנו הדתית והולכים לצבא בגלל חובתנו הלאומית. הוא אומר לא נכון. לא פחות מזה נכון לומר שאנחנו לומדים בישיבה בשביל חובתנו הלאומית כי זה מה שמקדם את האומה שלנו לתכליתה כמו שאמרנו התורה והמצוות. ואנחנו הולכים לצבא בשביל חובתנו הדתית כי הלאומיות וחוסנה ותוקפה של ישראל זה המכשיר לתקן עולם במלכות שדי. אנחנו הולכים לצבא לא בשביל עם ישראל אלא איחוד השם הוא עושה מלחמה. כן, עם ישראל הם הכלים לאיחוד השם. לא נלחם עבור עמו, הוא נלחם עבור עבור הקדוש ברוך הוא. וזה יסוד שצריך להטמיע עמוק עמוק עמוק בתפיסה. אני חושב שראוי לעמוד ולהדגיש את הנקודה הזאת כי יש בה חסד, כי הנקודה הזאת אפילו היום היא מורכבת, אפילו היום כשמדברים על הציבור הדתי לאומי, כשאנחנו מדברים על עבודתנו התורנית כציבור ואנשים לדקדוק העניין, הרבה פעמים קל להיסחף לכאן ולכאן. וזה יסוד גדול שלמדנו בפסקה הזו, והיסוד הזה בפסקאות הבאות הרב קוק מוסיף ומרחיב מעט בעניין הזה. אבל אולי כדי שלא נעמוד באמצע פסקה, אז אני אתן דוגמאות קטנות למקומות שיכול להיות נפקא מינה לסתירה הזו, דברים שהם קשורים לעם ישראל ולא קשורים בשום צורה שהיא למלכות השם. למשל, דיבר איתי פעם מישהו, איך אפשר שלא לשמוח שנבחרת ישראל משחקת בשבת וניצחה איזה מעצמת כדורגל וזה, הוא אומר אבל היא חלק מעם ישראל, איך אפשר שלא לשמוח? לא! לא! עם ישראל במשמעות האמיתית שלו, בשליחות האמיתית שלו. הלאומיות כמנותקת או כמנוגדת חלילה אל הקודש, שמע מצד אחד אנחנו רוצים לשמוח ומצד שני לא יודע, אבל אם אומרים לנו בג\"ץ מורה עלינו דברים או הממשלה או כל מיני דברים שמה נעשה אבל אנחנו חלק מהם, אין ברירה. אני גם וגם, אני קרוע. אם יש לנו צד אחד וצד שני גמור, זו בעיה. וזה שוב היסוד הגדול שאנחנו צריכים לקבוע באמת בכל תפיסת עולמנו, היסוד הזה של פרשת בלק, וזו המשמעות הגדולה. ואולי לא לחינם המלחמה הגאולית העצומה הזו נתן הקדוש ברוך הוא כמין נבואה, שוב שהאר\"י ז\"ל שההורים כשהם קוראים את השם, זו רוח הקודש בקריאת השם לילד. אז אני לא יודע, אולי יש בחינה מן הבחינות הזו גם אולי התפילה שאנחנו מתפללים שתקנם בעצה טובה מלפניך, אולי זה הדבר הזה. וזה שהמלחמה הגאולית המופלאה והעצומה הזו מכונה כעם כלביא ומכונה שאגת ארי, הארי והלביא הזה, אולי זה באמת צריך לעורר אותנו לעניין הזה, לעניין פרשת בלק כמחוברת בצורה שלמה לה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו, כמחוברת לעול מלכות שמיים ועול מצוות. בעזרת השם נזכה באמת להשלמת התכלית הסופית במהרה. בעזרת השם בשבוע הבא עוד נוסיף עוד כמה נקודות בעניין הזה לאור הפסקאות הבאות. חזק וברוך.