הירשם
שתף
שתף
הטמע
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
בעצם אין דבר כזה ספר שמואל ב'.
אין ספר כזה.
יש ספר שמואל.
כל החלוקה לשמואל א' ושמואל ב' זה כמו חלוקה למלכים א' ומלכים ב',
זו חלוקה נוצרית שבאה בעצם להקל על האורך והעומס של
רוב הפרקים שיש בספר,
אבל משום מה גם החלוקת פרקים הזאת התקבלה בעם ישראל כי באמת יש גם
חוץ מזה שרוצים לחלק את הפרקים יש כאן שני ספרים,
אפשר לקרוא לזה שני ספרים,
לא ספרים אלא שני סיפורים,
כשהחלק הראשון שזה ספר שמואל א' רובו ככולו עוסק במלכות שאול,
ואילו הספר השני שזה שמואל ב' הוא בעצם עוסק רובו ככולו במלכות דוד.
למרות שכבר באמצע ספר שמואל א' דוד המלך כבר נמשך,
כבר נמשך למלך,
אבל בספר שמואל א' דוד אף על פי שהוא כבר נמשך על ידי שמואל
הוא ממתין והוא מחכה בסבלנות,
נותן לשאול להנהיג,
שאול רודף אחריו ולדוד יש הזדמנויות גם אפילו להרוג את שאול והוא לא רק
שנמנע מזה,
הוא מונע את אנשיו מזה ולא יכול לשאת בכלל מחשבה כזאת של לפגוע בשאול.
זה דבר שדוד לא מעלה בדעתו שיכול לקרות.
ועד מה שקורה בסוף ספר שמואל א' שבסוף
ספר שמואל א' יש את המלחמה הגדולה בגלבוע.
אנחנו לא התחלתי עם ספר שמואל א' לא בגללכם אלא בגללי,
כבר למדנו את הספר הזה,
עכשיו רציתי ללמד את ספר שמואל ב'.
אבל בסוף הספר יש לנו את המלחמה הגדולה בגלבוע,
בוא נראה ככה ממעוף הציפור פרק כ"ט,
שמואל א' פרק כ"ט.
ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה וישראל חונים בעין אשר ביזרעאל וסרני פלשתים עוברים
למאות ולאלפים ודוד ואנשיו עוברים באחרונה עם אכיש.
ויאמרו שרי פלשתים מה העברים האלה ויאמר אכיש אל שרי פלשתים הלא זה דוד
עבד שאול מלך ישראל אשר היה איתי זה ימים וכולי.
הוא יוצא למלחמה יחד איתם יחד עם הפלשתים כנגד שאול.
פרק ל"א:
ופלשתים נלחמים בישראל וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר גלבוע.
וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכישוע
בני שאול.
ותכבד המלחמה אל שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאוד מהמורים.
ויאמר שאול לנושא כליו שלוף חרבך ודוקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו
בי ולא אבה נושא כליו כי ירא מאוד ויקח שאול את החרב ויפול עליה.
וירא נושא כליו כי מת שאול ויפול גם הוא על חרבו וימת עימו.
וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדיו.
ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי
מתו שאול ובניו ויעזבו את הערים וינוסו ויבואו פלשתים וישבו בהן.
כן.
תפתח לו את הדלת.
טוב בסדר.
טוב.
אז שלום לכולם אני חוזר קצת.
אנחנו דיברנו על זה שאנחנו לומדים ספר שמואל ב' שהוא בעצם עוסק במלכות דוד
לעומת שמואל א' שעוסק יותר במלכות שאול.
אמרנו שהחלוקה של ספר שמואל היא לא חלוקה יהודית היא חלוקה נוצרית,
יש ספר אחד,
אבל יש כאן חלוקה עניינית.
אז התחלנו לקרוא קצת על המלחמה.
המלחמה בגלבוע כמו שהיא מתוארת בספר שמואל א בפרק ל"א.
אז תפתחו,
נקרא מהר.
ופלשתים נלחמים בישראל וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע.
וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכישוע
בני שאול.
ותכבד המלחמה אל שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאוד מהמורים.
ויאמר שאול לנושא כליו שלוף חרבך ודוקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו
בי ולא אבה נושא כליו כי ירא מאוד ויקח שאול את החרב ויפול עליה.
וירא נושא כליו כי מת שאול ויפול גם הוא על חרבו וימת עמו.
וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדיו.
ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי
מתו שאול ובניו ויעזבו את הערים וינוסו ויבואו פלשתים וישבו בהם.
ויהי ממחרת ויבואו פלשתים לפשוט את החללים וימצאו את שאול ואת שלושת בניו נופלים
בהר הגלבוע.
ויכרתו את ראשו ויפשיטו את כליו וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת
העם.
וישימו את כליו בית עשתרות ואת גוויתו תקעו בחומת בית שאן.
קשור למה שקורה היום ואתמול בימים האחרונים.
וישמעו אליו יושבי יבש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול.
ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גווית שאול ואת גוויות בניו
מחומת בית שאן ויבואו יבשה וישרפו אותם שם.
ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים.
כאן יש מסירות נפש בשביל קבורה של קבורה בקבר ישראל של שאול ובניו שעשו
את זה אנשי אנשי יבש גלעד.
טוב,
אז זה התיאור של המלחמה ומותו של שאול.
תעבירו להם גם תשתו,
אתה יודע,
תמסור להם.
אומר הנביא פרק א',
זה כאן אנחנו מתחילים.
ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלק וישב דוד בצקלג ימים שניים.
דוד,
כמו שסיפרנו קודם,
יצא אל המלחמה בגלבוע אבל מהצד הלא נכון.
דוד הצטרף לפלשתים,
בסדר,
עם אכיש מלך גת.
בסוף סרני פלשתים שחררו את דוד מהמלחמה הזאת,
הם לא רצו שיבוא איתם,
חששו שיבגוד בהם.
ככל הנראה זאת הייתה התוכנית המקורית של דוד,
אבל דוד חוזר והוא מוצא שצקלג נכבשה על ידי עמלקים.
עמלקים לקחו את הנשים ואת הילדים ואת כל הרכוש.
דוד רודף אחרי העמלקים,
משיג אותם,
לא משנה עכשיו כל הסיפור,
משיג אותם בנחל הבשור ושמה מכה אותם ומחזיר את כל הנשים ואת כל הילדים
ואת כל הרכוש.
רק ככה תראו את התיאור הזה בפרק ל',
שמה כתוב פסוק י"ח,
ויצל דוד,
אולי לפני זה,
פסוק ט"ז,
ויורידהו והנה נטושים על פני כל הארץ אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל הגדול אשר
לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה.
ויכם דוד את העמלקים מהנשף ועד הערב למחרתם ולא נמלט מהם איש כי אם
ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו.
ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד.
ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר
לקחו להם הכל השיב דוד.
בסדר,
זה הניצחון של דוד.
דוד חוזר מהדבר הזה,
הוא לא יודע עדיין מה קרה בגלבוע,
בסדר.
במקביל למה שקורה בגלבוע קורה לדוד מה שקורה לו,
הוא מציל את כולם.
מה שמתואר שהרגו את דוד ואנשי יבש גלעד באו,
זה תהליך שקרה תקופה,
בסדר,
אחרי.
אבל ויהי אחרי מות שאול,
דוד עוד לא יודע,
דוד שב מהכות עמלק וישב דוד בצקלג ימים שניים.
מחכים.
אין וואטסאפ,
אין תקשורת,
אין זה וזה,
הכל שמועות וידיעות.
בינתיים תוך כדי שדוד זה,
קורית המלחמה בגלבוע.
ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול.
מגיע מישהו שנמלט מהמחנה ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו.
ויהי זה מזכיר לנו את מי?
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
משאול שבא לגדוד עלי.
משאול עצמו.
תפתחו שנייה.
זה נקודה חשובה מאוד.
תפתחו שנייה בספר שמואל א'.
יש את המלחמה הגדולה שנמצא ב-,
נמצא בפרק ד',
שמואל א' פרק ד'.
ויהי דבר שמואל לכל ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה,
ויחנו על האבן העזר ופלשתים חנו באפק.
ההכנה של פלשתים הייתה בשני המקרים האלה הייתה באותו מקום.
גם במלחמה הזאת זה התחיל מאפק וגם פה זה התחיל באפק.
אם תראו,
אני קורא לכם רגע בספר שמואל א' בפרק כ"ט:
ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה.
ויצא ישראל,
ויערכו פלשתים לקראת ישראל ותטוש המלחמה,
וינגף ישראל לפני פלשתים ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש.
ואז יש את הסיפור של הארון,
הביאו את הארון.
אני מדלג לפסוק י':
וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינוסו איש לאוהליו ותהי המכה גדולה מאוד,
ויפול מישראל שלושים אלף רגלי,
וארון אלוהים נלקח ושני בני עלי מתו,
חופני ופנחס.
וירוץ איש בנימין מהמערכה ויבוא שילה ביום ההוא,
ומדיו קרועים ואדמה על ראשו.
עד פה כתוב מדו,
פה כתוב בגדיו,
אדמה על ראשו והאיש הזה מגיע.
ויהי בבואו אל דוד ויפול ארצה וישתחו.
אני חוזר אלינו כמובן לספר שמואל ב' פרק א' פסוק ג'.
ויאמר דוד אי מזה תבוא?
ויאמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי.
ויאמר אליו דוד מה היה הדבר הגד נא לי,
מה קרה?
ויאמר אשר נס העם מן המלחמה וגם הרבה נפל מן העם וימותו,
וגם שאול ויהונתן בנו מתו.
זה גם מזכיר מאוד את הפסוקים שם ב-,
כתוב,
שואל אותו מה קרה?
ואז אומר לו אנוכי בא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היום.
מה היה הדבר בני?
בדיוק אותם מילים.
משתמש באותם מילים.
דוד שואל אותו מה היה הדבר הגד נא לי,
וגם עלי שואל אותו מה היה הדבר.
ואז ויען המבשר ויאמר,
אני בספר שמואל א',
נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה הייתה בעם,
זה בדיוק כמו פה,
נס העם מן המלחמה,
הרבה נפל מן העם,
וגם שני בניך מתו חופני ופנחס.
כתוצאה מזה גם עלי מת.
אז עלי ובניו מתים.
וכאן יש עוד דבר שלא קרה אצלנו,
ארון האלוהים נלקחה.
אבל פה מה קרה?
פה אותו דבר,
אומר לו זה וגם שאול ויהונתן בנו מתו.
אנחנו יודעים שלא רק שאול ויהונתן בנו מתו,
אלא מתו גם אבינדב ומלכישוע בני שאול,
גם הם מתו.
למה הנער הזה לא מספר על מלכישוע ואבינדב?
למה הוא לא מספר עליהם?
אולי לא ראה.
יהונתן הלך צמוד עם שאול,
שני הבנים האחרים יכול להיות שהובילו גדודים או חטיבות אחרות,
בסדר?
הם פיקדו על זה ויהונתן הלך יחד עם שאול בפיקוד המרכזי ולכן הוא יודע
את זה.
יכול להיות שמסיבה אחרת שאנחנו תכף נדבר עליה,
בסדר?
ודוד הבין ממנה.
על כל פנים זה ממש אותו דבר.
ויאמר דוד אל הנער המגיד לו איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו?
מי אמר לך?
ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקריתי בהר הגלבוע.
במקרה הייתי,
הגעתי לגלבוע.
איך במקרה מגיעים לגלבוע בדיוק כשיש שם מלחמה גדולה?
מה עושה שם נער עמלקי במלחמה?
יש בעולם החי משהו שהיום כבר לא קיים כל כך מלחמות,
אבל קיים גם קצת מלחמות ותכף נסביר,
אפילו היה בשביעי באוקטובר.
בעולם החי יש טורפים גדולים,
בסדר?
כמו אריות,
כמו נמרים,
כמו זה.
ויש את אלה שבאים ל-,
נקרא לזה במילה פחות מוצלחת,
אפטר פארטי קוראים לזה,
כן?
הם באים אחרי החגיגה,
אחרי שהאריות גומרים לאכול הם באים אחרי זה.
מי זה?
זה צבועים,
נשרים,
שועלים,
בסדר?
הם באים והם אוכלים את השאריות,
את מה שהשאירו להם זה.
לפעמים הם מנסים לחטוף קצת כשהוא לא שם לב,
הטורף הגדול לא שם לב,
הם מנסים לחטוף קצת לעצמם.
ככה גם במלחמות יחד עם הצבא מגיע גם האספסוף,
מגיעים גם בעולם שלנו בדואים או כל מיני כאלה לגנוב אם יש הרוגים אז
יש גם רכוש ליד ההרוגים ובאו אנשים שבאו לנובה וגנבו משם דברים במקום להציל
אנשים במקום זה באו לגנוב רכוש,
לעשות לעצמם משהו.
נקרא נקראתי,
נער עמלקי.
עמלקים זה גם כן נוודים כאלה מהסוג שהיום יש את הבדואים האלה,
שודדים,
עוסקים בגניבה,
בשוד,
ברצח,
כל מיני דברים כאלה.
והעמלקי הזה נקרא נקראתי בהר הגלבוע.
הם ידעו שיש מלחמה והם צופים מהגבעות,
מחכים להזדמנות.
לא כל כך מעניין אותם מי מפסיד,
העיקר שאפשר יהיה לקחת את הרכוש.
נקרא נקראתי,
תכף נראה גם שהוא לקח את הרכוש.
נקרא נקראתי בהר הגלבוע,
והנה שאול נשען על חניתו,
והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקו.
הוא רואה את שאול נשען על החנית והרכב ובעלי הפרשים מתקרבים אליו.
וייפן אחריו ויראני,
ויקרא אלי ואומר הנני.
שאול קרא לי,
אומר זה,
אמרתי לו כן,
מה?
ויאמר לי מי אתה?
ואומר אליו עמלקי אנוכי.
ויאמר אלי עמוד נא עלי ומתתני,
כי אחזני השבץ,
כי כל עוד נפשי בי.
ואעמוד עליו ואמותתהו,
כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו,
ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו ואביאם אל אדוני הנה.
ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם,
וגם כל האנשים אשר אתו.
ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב,
על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם אדוני ועל בית ישראל כי נפלו בחרב.
אחרי שדוד בוכה,
ויאמר דוד אל הנער המגיד לו:
אי מזה אתה?
מה זאת אומרת אי מזה אתה?
הרי כבר אמר לו אני נער עמלקי.
ויאמר בן איש גר עמלקי אנוכי.
ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח אדוני?
ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר:
גש פגע בו.
ויכהו וימת.
ויאמר אליו דוד:
דמך על ראשך,
כי פיך ענה בך לאמור אנכי מותתי את משיח אדוני.
דוד הורג אותו,
את הנער העמלקי הזה שלכאורה עשה את מצוותו של שאול,
ואולי אפילו במובן מסוים הציל אותו מיד הפלשתים,
ששאול לפי התיאור בספר שמואל א' בפרק ל"א,
הוא אומר פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי.
ולא אבה נושא כליו,
כי ירא מאוד,
ויקח שאול את החרב ויפול עליה.
אז יש כאן קודם כל סתירות בין הסיפורים.
סיפור אחד מספר לנו הנער,
סיפור אחד מספר לנו הנביא.
לפי הסיפור של הנביא בפרק ל"א,
הסיפור היה קודם כל היו את המורים בקשת,
שאול פוחד מהמורים בקשת,
והוא מבקש מנושא כליו להרוג אותו.
נושא כליו לא רצה לעשות את זה,
חשש לעשות את זה,
ואז שאול נפל על החרב של עצמו.
ואז נושא כליו רואה ששאול מת,
וגם הוא נופל על חרבו וגם הוא מת יחד איתו.
וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדיו.
זה מה שכתוב שם.
פה הנער העמלקי מספר סיפור אחר לגמרי.
הוא אומר שאול נשען על חניתו ואומר לי אחזני השבץ ומה הוא אומר לי?
הוא אומר לו עמוד נא עלי ומתתני,
תהרוג אותי.
ואז הרגתי אותו,
כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו,
ואקח הנזר אשר על ראשו.
אז יש כאן סתירה בין הסיפורים.
ואם ניישב בין הסיפורים,
למה להרוג מישהו שעשה את מה שהצטווה על ידי מלך ישראל?
הציל אותו אפילו מיד הערלים האלה שלא יבואו לדקור אותו וכולי.
זה בעצם,
אלו בעצם שתי השאלות הגדולות.
שלוש דרכים יש לתרץ את הסתירה הזאת.
דרך אחת היא כמובן ליישב ולעשות אוקימתא בין זה לזה,
אני משאיר אותה עכשיו.
דרך שנייה היא לטעון שהסיפור של הנער העמלקי היה שקר וכזב,
לא היה ולא נברא.
וזו אפשרות שנייה.
והאפשרות השלישית נניח לרגע עכשיו,
בסדר?
האפשרות השנייה הזאת שהנער העמלקי משקר,
היא אפשרות שבחר בה הרד"ק ועוד מפרשים.
למה הנער העמלקי משקר?
מה האינטרס שלו לשקר?
מה היה הסיפור האמיתי ומה היה השקר?
הסיפור האמיתי היה מה שכתוב בספר שמואל א' בפרק ל"א.
יש...
יש מורים בקשת,
שאול חושש,
שאול נפל על חרבו ומת,
ונושא כליו נפל על חרבו ומת.
מה קרה?
הגיע הנער העמלקי כמו שתיארנו,
הפלשתים עוברים,
רואים המלך מת,
ממשיכים הלאה.
או יכול להיות שהעמלקי הזה מגיע לשם מספיק להגיע לפני הפלשתים,
בסדר,
מספיק להגיע לפני הפלשתים כי הוא לוקח איתו את הכתר והתכשיטים של המלך.
ולמה היו יוצאים למלחמה עם כל ה זה חלק מהפגנת העוצמה וכולי וכולי.
הוא לוקח את הנזר והצעדה.
ויכול היה הנער העמלקי לקחת את הנזר והצעדה לאוהלו,
לפרק אותם,
בסדר,
כי הוא לא יכול ככה,
יידעו שזה של שאול,
ולמכור את היהלומים לבד,
את הזהב לבד,
בסדר,
בסוף יש לו זה.
אבל הוא חשב הנה יש לי הזדמנות לעשות כאן קופה כפולה ומכופלת.
מה קופה כפולה ומכופלת?
הוא מבין לפי דעתו שדוד שונא את שאול.
הרי זה ברור לפי החוקים של העמלקים,
כל מי שיש לו איזה עניין איתך אתה רוצה להרוג אותו.
אז הוא בטוח שגם דוד רוצה להרוג את שאול.
הוא אומר תשמע,
אני אבוא לדוד,
אני אקח קרדיט על משהו שלא עשיתי.
אבל אני גם אביא לו,
יש לי ראיה,
הנזר והצעדה.
אני אטהדר בנוצות לא לי,
אני אטען שאני הרגתי את שאול.
דוד מה יעשה?
ייתן לי אשריני עושר גדול,
כמו ששאול אמר דוד על גוליית,
מי יודע מה ייתן לי כהנה וכהנה.
אז אני יכול להרוויח הרבה יותר מאשר להחזיק את הכתר הזה.
מה אני אקבל ממנו מהכתר?
פה אני יכול לקבל ממנו כבוד גדול,
אולי מעמד,
אולי הנהגה של כזאת או אחרת של הגרים,
אני לא יודע,
כל מיני דברים שבן אדם יכול להעלות בדעתו אם הוא היה זה שהרג את
אויבו הגדול של המלך החדש.
דוד המלך,
דוד יכול להיות שדוד אפילו ידע,
בסדר,
לפי הדרך הזאת דוד ידע או לכל הפחות חשש.
כיוון שהוא מכיר את העמלקים וכיוון שהנער הזה לא נראה מישהו שזה מה שהוא
יש לו את האומץ לעשות,
דוד אומר לו:
אני לא,
אני הורג אותך כי פיך ענה בך.
לא שאני חושב שזה קרה.
אתה עצם זה שאתה מתגאה בעובדה שאתה הרגת את שאול זה כבר הוכחה מספקת
בשביל להרוג אותו.
ולכן אם תראו בשמואל ב' בפרק ד',
שם יש סיפור נוסף עם הסיפור של הבן
של יהונתן.
היה שמה רכב ובענה שהרגו את איש בשת,
בסדר.
אז תסתכלו רגע בפסוק ט',
פרק ד' פסוק ט'.
ויען דוד את רכב ואת בענה אחיו בני רמון הבארותי ויאמר להם:
חי ה' אשר פדה את נפשי מכל צרה.
כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר בעיניו,
הוא חשב שהוא מבשר לי בשורה טובה,
ואוחזה בו ואהרגהו בצקלג אשר לתיתי לו בשורה.
זה היה הבשורה שאני הרגתי אותו.
מה?
הוא חשב שהוא מבשר לי בשורה טובה,
אני הרגתי אותו על זה.
על מה הרג אותו?
אולי אפילו על זה שהוא חשב שהוא מבשר לי בשורה.
כי אם דוד לא היה הורג אותו אלא מקבל ממנו את הזה,
היה אפשר אחרי זה לספר,
כאן אני נותן עוד כיוון,
לספר סיפור,
מה הסיפור שאפשר לספר?
דוד שמח במותו של שאול.
עובדה שזה שבישר לו נשאר בחיים והכל בסדר.
אפילו אם הוא לא נתן לו מי יודע מה.
אם הוא נשאר בחיים ההוא כבר יכול לספר בעצמו סיפורים,
אני זה שהרגתי ואני סיפרתי לדוד,
אתם לא יודעים איזה כבוד הוא עשה לי,
ומספר לבניו ולנכדיו והאגדה העממית הזאת תמשיך להתפשט.
דוד לא יכול לעשות לעצמו דבר כזה.
אז הוא הורג אותו.
תגידו על זה הורגים בן אדם?
יש עוד סיבות להרוג אותו.
קודם כל עמלקי,
בסדר.
דבר שני,
הוא שמה זה מלאכה הכי בזויה שאנשים שבאים למלחמות ואוספים מחללים את הזה.
ובדרך אני מתאר לעצמי שפה ושם גם אם את שאול הוא לא הרג אולי
היה יכול להציל אחרים ולא הציל.
אולי גם הרג מישהו כדי לקחת ממנו,
זה אנשים אם לא היום הרג,
הרג אתמול,
אם לא אתמול הרג בהזדמנות אחרת.
אין חפים מפשע בין אנשים מהסוג הזה.
בסדר?
בסוף הם שלחו את ידם בחיים של אנשים.
אם לא הוא אז אבא שלו,
ואם לא תהרוג אותו עכשיו הוא יעשה את זה בהמשך.
זה אנשים כאלה שהרצח והזה קלים בעיניהם.
אבל הייתה סיבה שלא יעלה מישהו בדעתו שדוד שמח במותו של שאול.
טוב,
אלו שתי דרכים בתוך הדרך הזאת,
כן?
מה הסיבה שלו לא לבוא לשאול ולהודיע לו מה שהרב אמר?
זה בגלל שהוא חשב שיעשה לו כבוד בגלל שדוד,
כן,
לפי דעתו.
אבל הוא לא הרג את שאול בגלל שהוא ראה אותו עוד שנייה,
הוא לא הרג את שאול.
לפי הדרך הזאת הוא לא הרג את שאול.
גם לפי מה שהוא מגיע לדוד ודוד אמור לחשוב שהוא הרג את שאול,
הוא לא מספר שהוא הרג את שאול כאילו ניצח אותו או עשה לדוד טובה
מאוד גדולה,
הוא עמד למות גם ככה והוא ביקש ממנו למות.
נכון,
אבל עדיין הוא היה זה שזכה במצווה,
זכה,
הוא זה שהרג אותו.
טוב,
אז זה שתי דרכים בתוך הדרך שיש כאן שקר,
בסדר?
או שהוא הרג אותו על ההתפארות שלו בזה,
או שהוא הרג אותו כדי שלא יחשבו שהוא...
אבל אני הייתי מצפה לקצת יותר מאשר רמזים שיש כאן שקר גמור וזה.
ולכן אני מעדיף את השיטה הראשונה,
שזה יש סיפור אחד,
קרה דבר אחד מאוחד.
אני אספר את הסיפור ואז נבין את המשמעות של הסיפור,
בסדר?
ולמה זה מסופר בשני סגנונות שונים,
למה?
מה?
אז אני חושב ככה צריך להציג את זה.
הסיפור היה ככה,
היה המורים בקשת.
הסתירה הראשונה שאנשים שואלים למה כתוב שהיה המורים בקשת,
בסדר?
והוא פחד מהמורים בקשת ואחרי זה בסיפור השני כתוב רכב ופרשים.
אז ממי הוא פוחד?
מהרכב ופרשים או מהמורים בקשת?
התשובה המורים בקשת זה הצלפים,
אבל הצלפים פעם היו...
הם לא הפרשים בעצמם.
רכב,
מה זה רכב?
רכב זה כמו שיש לנו בקריעת ים סוף שכתוב כל רכב מצרים ושלישים על
כולו.
מה זה שלישים?
היום שליש או שלישות זה כוח אדם וזה,
כן.
השליש היה בכל מרכבה,
היו שלושה לוחמים.
אחד זה שעסוק בסוס,
בסדר?
המנהיג של הסוס.
אדם שני זה אדם שתותחן,
בסדר?
לא תותחים,
התותחן הוא היה הקשת,
בסדר?
שהוא זה.
אבל הקשת הוא כל הזמן זז לפי המטרות.
יש עוד בן אדם שזה הכי מיומן,
הוא צריך מה לעשות?
לאזן את הרכב.
כשהקשת עומד בצד הזה הוא הולך לצד השני,
בסדר?
כשהוא הולך לצד השני הוא חוזר לצד הזה,
קצת קדימה אז הוא הולך קצת אחורה.
הוא כל הזמן מאזן את הרכב,
גם לפי תנאי השטח צריך לאזן את המרכבה.
בסדר?
זה השליש.
אל תשאלו מאיפה אני יודע,
יודעים את זה בסדר?
יודעים את זה מארכיאולוגיה קדומה וכל הדברים האלה.
זה השלישים על כולו.
לכן השליש הוא האדם השלישי,
הוא לא המנהיג והוא לא הנהג בסדר?
והוא לא התותחן.
הוא האיש השלישי,
המאזן.
וגם פה הרכב והפרשים היו המורים בקשת,
יורים מרחוק ומתקרבים,
הולכים ומתקרבים,
הולכים ומתקרבים.
והמורים בקשת האלה זה הרכב והפרשים,
ושאול חושש שהוא ייפגע מהם ואחרי זה הם יבואו ויתעללו בו ויתקעו אותו.
ההתעללות אני לא בטוח ששאול חשש רק מהכאבים או מהזה,
אני חושב שאול חשש יותר מביזיון כבוד ישראל.
שאחרי זה,
היום הייתי אומר עם התמונות,
בסדר?
יקחו את הסרטונים סנוואר וכל הדבר הזה,
נכון?
שהוא יושב ככה והרחפן.
אז לא היה תמונות אבל היו עדים,
היו יכולים להביא הרבה אנשים ולהעיד על זה ואיך לעשות את זה.
ושאול מאוד חושש מזה.
ואז שאול מבקש מנושא כליו,
אומר לו תהרוג אותי.
נושא כליו חושש,
אומר איך אני אפגע במשיח השם?
יכול להיות שהייתה עוד אפשרות לברוח,
הוא חשש שהוא יידון כשופך דמים או משהו כזה.
ושאול ושאול נופל על חרבו.
ובזה כתוב וירא נושא כליו כי מת שאול.
לא בטוח שהוא מת.
ככה נושא כליו חשב שהוא מת,
והוא גם נפל על חרבו,
הוא כבר עשה את הפעולה שבעקבותיה הוא ימות.
שאול איבד לא מעט דם.
נפל על חרבו,
איך נופלים על חרב?
איך שמים את החרב?
באדמה,
בבטן.
יכול להיות ששאול נדקר אבל לא נפל עדיין על הרצפה.
הוא היה תלוי על החרב.
אבל החנית של שאול הייתה תמיד תקועה באדמה.
בסדר,
ככה מוצאים גם בספר שמואל בכמה מקומות.
שאול נאחז בחנית,
והוא עדיין יש בו חיים.
הוא מבין שלא ייקח לו עוד הרבה זמן למות,
אבל הוא חושש שבזמן הזה שבין הנפילה לבין המוות שלו לבין הרכב והפרשים,
אולי הרכב והפרשים יצליחו להשיג אותו,
בעוד יתפסו אותו בחיים ויפגעו בו.
למה הוא לא הרג את עצמו?
הוא לא יכול להרוג את עצמו יותר,
זהו.
הוא נפל על החרב,
הוא לא יכול יותר.
ואז מה שקורה,
נחזור לספר שמואל ב',
והסיפור הוא כזה:
והנה שאול נשען על חניתו,
והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו.
ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואומר הנני.
מי אתה?
אומר עמוד נא עלי ומותתני,
כי אחזני השבץ,
כי כל עוד נפשי בי.
יש לי עוד משהו קצת,
השבץ זה הכוונה הרטט,
אולי אפילו הרעידות שלפני המוות.
ואעמוד עליו ואמותתהו,
וכאן מילות המפתח:
כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו.
אומר אני לא,
הוא בכל מקרה לא היה נשאר בחיים,
זאת אומרת זה לא שאני הרגתי אותו.
כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו.
הוא כבר נפל על החרב והיה ברור שהוא ימות,
אבל אני הצלתי אותו רק ברגע האחרון.
ויאמר אלי מי אתה וכולי.
ואקח הנזר מעל ראשו ואביאם אל אדוני הנה.
עכשיו כאן יש אם זה הסיפור,
יש כאן משהו נורא.
תיכנסו עכשיו לראש של שאול.
שאול יכול היה למות,
נקרא לזה מוות גיבורים במובן מסוים.
זה שהוא נפל על חרבו כדי לשמור על כבוד ישראל.
הוא לא נפל ביד הפלשתים,
אלא מת מיתת עצמו.
הייתי עכשיו בחופשה הזאת בצפון,
ובדרך עצרנו במוזיאון אסירי המחתרות בכלא עכו.
יצא לכם להיות שם?
אז יש שם את חדר הגרדום וכל זה.
יש גם את מוזיאון המחתרות בירושלים.
זה יותר רלוונטי לירושלים,
אבל גם שמה היו התמונות של כל עולי הגרדום.
ויש את התמונה של מרדכי אלקחי והשני ברזאני,
לא זוכר את השם,
מאיר ברזאני.
והם בעצם התפוצצו עם הרימון בחדר הזה.
הם רצו לפוצץ את הרימון על אלה שיבואו לקחת אותם לגרדום,
אבל אז הם הבינו שהרב של הכלא גם יהיה שם,
אז הם לא רצו להרוג אותו,
אז הם בעצם...
איך כתוב שמה בשלט?
כתוב לא שלטה בם יד אויב.
זה עולם אחר למות על הגרדום או למות מיתת עצמך.
זה יותר מבחינת אני חושב שמובן מסוים זה כבוד האומה.
אנחנו היום אחרי הרבה שנים,
אבל אז זה היה אירוע שטלטל את האומה,
הגבורה הזאת והזה שהם לא נפלו ביד הבריטים.
וזה היה אמור להיות הסוף של שאול.
לא נפל ביד הפלשתים.
אבל אז מגיע הבן אדם האחרון שהוא פוגש בחייו והמילים
האחרונות.
הוא שואל אותו "מי אתה?".
מה אמר אליו?
"עמלקי אנוכי".
העמלקי בא להרוג אותו.
אם תיקחו כמה צעדים אחורה לסיפור של אשת בעלת האוב,
בפרק כ"ח בפסוק ט"ז:
"ויאמר שמואל ולמה תשאלני וה' סר מעליך ויהי ערך.
ויעש ה' לו כאשר דיבר בידי,
ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד.
כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק,
על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה.
ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים,
ומחר אתה ובניך עמי,
גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלשתים".
בגלל שלא עשית חרון אף השם בעמלק,
אז הנה מגיע נער עמלקי והוא יהיה האדם האחרון שתפגוש וגם האדם שיהרוג
אותך.
וזה יהיה לאות ולסימן על מה קרה לשאול מה שקרה.
למה נלקחה ממנו הממלכה.
והסוף קשור להתחלה.
בהנחה שזה הפירוש הנכון,
למה זה לא מסופר בפרק ל"א של שמואל א'?
למה חיקו רק לספר שמואל ב' לספר את זה?
התשובה לפי עניות דעתי היא מאוד מאוד מאוד חשובה.
היא גם יסוד גדול להרבה דברים בחיים.
יש שני סיפורים,
שניהם נכונים.
השאלה היא מה הזווית שממנה אתה מסתכל.
מה הסיפור הנכון?
הסיפור הנכון הוא שכשאתה מדבר על שאול,
על גדולת שאול ועל מלכות שאול,
הנביא רוצה לסיים את מסכת חייו של שאול בהדרת כבוד של משיח השם ושל
מלך שלא נפל ביד אויביו ונפל על חרבו ומת.
זה כבודה של מלכות.
זה כבודו של שאול.
ולכן זה הסיפור שהנביא מספר בפרק ל"א.
ככה מסתיימים חייו של שאול,
ומי שקורא את הסיפור הזה יוצא עם סוג של סגירת מעגל.
בסוף שאול מת מות גיבורים.
יש אחרי זה כתוב "הכמות נבל ימות אבנר",
בסדר,
שדוד זה.
יש איך לחיות ויש גם איך למות.
יש גם איך למות.
וזה הסיפור שהנביא מספר כי זה חשוב בתודעה של הלומד,
לדעת ששאול הוא מת מות גיבורים,
הוא באמת לא נפל ביד הפלשתים.
גם העמלקי שהרג אותו,
הרג אותו לבקשתו,
אבל אם תספר שהעמלקי הרג אותו אתה מאבד את כל מה שהיה שם,
את כל הרוח של מה שקרה,
את זה ששאול לא נפל ביד פלשתים.
למה הוא לא נפל?
כי היה לו מסירות נפש,
כי הוא יצא למלחמה יחד עם ישראל.
"מחר אתה ובניך עמי",
"במחיצתי",
וכל הדרשות האלה.
והוא דאג לכבוד ישראל כל חייו והוא נלחם מלחמות השם.
כשמספרים את הסיפור מהזווית של דוד,
למה דוד זוכה למלכות?
כי שאול חטא.
למה שאול חטא?
לא עשה את דבר השם בעמלק.
אז ברגע שמדברים על איך שדוד מקבל את המלכות,
מספרים לנו השלמות לסיפור הקודם.
השלמה.
השלמה היא לא אומרת שמה שהיה קודם לא היה נכון,
זה היה נכון.
שאול מת בסוף כי "ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו",
וגם פלשתים לא עשו.
אבל משלימים לך את ההשלמה.
אתה מקבל תמונה,
זה לא מקלקל את התמונה.
יש סיפור שאתה מספר אותו כסיפור שלם ואחרי זה אתה מוסיף תוספת.
אתה לא פוגע בציור השלם שהיה.
יש משהו כעין זה בתוספתא בראשית מאוד אני אוהב.
להביא את זה שכתוב וימת תרח בחרן,
ואז הקב"ה אמר לאברהם לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך,
ואז אברהם עוזב את חרן,
כביכול אחרי שתרח מת.
זה לא נכון.
לפי חשבון השנים של חיי תרח,
אברהם עזב את חרן כשתרח עדיין היה בחיים.
אומר רש"י למה זה כתוב ככה?
שלא יגידו שאברהם אבינו עזב את אביו הזקן והלך לארץ ישראל.
מה,
אבל זה מה שקרה,
אז למה אתה מציג את זה ככה?
התשובה,
אברהם אבינו לא עזב את אביו הזקן מתוך זלזול וחוסר אכפתיות וזהו אני הולך
יש לי קריירה שלי ושאבא יסתדר.
זה לא היה הסיפור.
אברהם אבינו הלך אנוס על פי הדיבור ואם מבחינה אנושית היה רוצה להישאר ואז
זה,
גם נחור נשאר עם תרח,
בסדר?
לא שתרח נשאר לבד.
אבל הקב"ה הועיד לו שליחות שלא היה אפשר לוותר עליה.
לכן התורה מספרת כביכול,
מציגה סיפור עגול שתרח מת.
היא לא אומרת שתרח מת לפני,
הרבה דברים בתורה הם קורים במקביל ולא זה,
אבל זה מוצג בצורה כזאת כדי שלא ייווצר הרושם אצל הקורא שאברהם אבינו לא
היה אכפת לו.
אותו דבר כאן,
זה המשמעות של הסיפור הכפול.
אבל בסוף אני אומר אי אפשר לברוח מהעובדה שבן אדם מצווה לעשות
דבר ה',
ואם הוא עובר על דבר ה' בצורה כל כך קיצונית משמעותית כמו אצל שאול,
בסוף הייתי משתמש בלשון חז"ל,
ראיתי את הביטוי הזה בדעת מקרא,
יש את הסיפור עם הנחש הזה הערוד עם רבי חנינא,
מכירים את הסיפור שכל הזה,
ואז אמר רבי חנינא למדך שלא הערוד ממית אלא החטא ממית.
וכאן ממש אפשר לראות,
לא הפלשתים המיתו אותו ולא החרב המיתה,
אלא החטא המית.
החטא המית.
החטא של שאול.
דוד במקביל באותו הזמן שהנער העמלקי הזה זה,
דוד מכה את העמלקים ולא משאיר מהם כלום,
ואחרי זה גם את הנער העמלקי הזה הורג.
עוד נקודה אחת לסיום,
הנזר והאצעדה.
מה זה הנזר והאצעדה?
מה זה הנזר הזה?
אז דיברתי קודם על הכתר ועל הכל בהקשר של העמלקי החמדן.
תרגום יונתן בן עוזיאל אומר על האצעדה,
טוטפתא דדרעא,
טוטפת הזרוע.
יכול להיות שאפשר להסביר בשתי דרכים.
דרך ראשונה,
למלכים היו קישוטים על הזרוע ועל הראש,
וככה התפילין שלנו זה סוג של כתר כמו שיש למלכים.
אפשר להבין ששאול יצא למלחמה כשכשתפילין על זרוע והנזר על ראשו.
מה זה הנזר?
התפילין של ראש.
ששאול הלך עם תפילין למלחמה.
הנער העמלקי הביא את התפילין של שאול לדוד.
התפילין של שאול שהוא מביא לדוד,
זה כבר לא בא מתוך חמדנות,
אבל עדיין הוא נהרג לא בגלל החמדנות שלו,
אלא בגלל המחשבה שדוד ישמח כמו שאמרנו קודם.
זה נותן לנו משהו על תפילין של יד ותפילין של ראש,
שתפילין של יד נמצאים על יד שמאל.
למה על יד שמאל?
החלש יאמר גיבור אני.
גם היד החלשה אנחנו גם שיש לנו חולשה גם זה אנחנו מתגברים הולכים,
הקב"ה איתנו אנחנו חלשים,
מסרת גיבורים ביד חלשים.
והתפילין של ראש הם הכתר.
מתי שמים את הכתר?
אחרי הניצחון.
הביטחון בניצחון זה התפילין של ראש.
בסדר?
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך,
נכון?
מסתכלים.
על מה זה מתי ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך?
נצח המלחמה.
הביטחון בניצחון,
לפי דעתי זה האיסור לדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש,
שמי שזה חוזר ממערכי המלחמה.
לדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש זה בן אדם שהוא לא בטוח
שיגיעו מהידיים אל הראש,
הוא לא בטוח שהמלחמה תוביל לניצחון.
אומר אולי לא ננצח,
אולי נפסיד.
במילים שלנו תבוסתנות.
אין תבוסתנות.
וגם אצל שאול,
אפילו שהוא ידע וזה יצא למלחמה,
עם תפילין של ראש,
לחזק את לב ישראל.
זה סופו של של שאול,
וזה תחילתו של דוד.
מיותר משמדברים על גדולתו של שאול,
גדולתו של דוד.
דוד המלך עומד,
ואין בו ניצוץ של של שמחה,
או שזה הנה אני,
עכשיו הגיע הזמן,
הגיע זמני,
ומגיע לשאול או משהו כזה.
הוא קורע את בגדיו ובוכה עד הערב וצם.
והורג את הבנאדם הזה שבישר לו את הבשורה,
אומר הוא לא מבשר,
זה בשורה רעה.
אחרי זה יש קינה גדולה שאנחנו נלמד אותה בשיעור הבא.
ורק משם דוד יוצא למלכות,
וגם זה בהמתנה גדולה ובהמון חכמה ופיקחות.
ככל הנראה אני יכול לספר לכם,
שככל הנראה הלוויה של יהודה כץ תצא מהישיבה,
ביום שישי בבוקר,
עוד לא לפרסם את זה כי הצבא עוד לא הוציא את הפרסום הרשמי.
אבל גם פה למדנו קצת על דוד שהביא את שאול לקבר ישראל,
כן?
מביאים חייל זה אני יכול לספר לכם,
שדיברתי עם היושב ראש הנהלה היום,
שהוא היה הוא היה שיעור ב' כשיהודה כץ כשהיה שיעור א'.
סיפר ש היום יש שעון שבת שמכבה את האור בבית מדרש.
כשאנחנו היינו בחורים,
עוד לא היה שעון שבת.
והוא היה האחרון שהיה מכבה את האור.
והאחרון שהיה מכבה את האור בבית מדרש היה יהודה כץ.
סיפרתי היום בגלי צה"ל,
ראיינו אותי בגלי צה"ל,
לא יודע אם יצא בזמן השיעור היום אם שמעתם.
הלכתי,
יש ספרייה יש בספרייה יהודה יעלה.
עכשיו לקחתי משם עכשיו את המחברות שלו,
המנהלים יקחו את זה משם,
אבל ניגשתי לשם שמעתי ניגשתי למחברות,
פתחתי את המחברת,
מחברת שאני פותח,
ככה באמצע,
הקלסר אחד הקלסרים אני רואה שיחה,
כתוב שם ו' תשרי תשמ"ב.
שיחה יום לימוד לזכר הנופלים של מלחמת יום כיפור,
תמיד עשו את זה פה וזה,
מאת הרב עוזי קלכהיים זכרונו לברכה,
היה נותן שם שיעורים וזה.
הוא מסכם שיחה על הנופלים.
אני הופך את הדף,
שיחה על מעלת הנופלים מפי ראש הישיבה.
עוד לא עוד לא שכתבתי את זה,
צילמתי את זה אבל יש את זה יש את שני הדפים האלה פה.
ויש שיעורים על יבמות ועל זה,
סיכומי שיעורים.
ויש רוב המחברות זה שיעורים כלליים שהוא סיכם ושיעורים יומיים שהוא סיכם.
אבל יש שם איזה שלוש ארבע מחברות הוא כתב על זה "שיעורים עצמיים".
זה שיעורים שלו.
שהוא כתב בחור שיעור אולי אולי ב' אני חושב שזה היה ב'.
בתשמ"ב הוא היה או ב' או ג'.
כי הוא היה בשיעור ה' אני חושב כשהוא יצא בתשמ"ב.
ושיעורים עצמיים.
טוב אני אחרי זה אני אראה מה המשפחה ירצו,
אם יש עניין לעשות עם זה משהו.
אבל אתה רואה דמות מאוד מיוחדת של לוחם בעם ישראל וזהו.
כואב הלב גם אחרי ארבעים וארבע שנים.
היום אם הוא היה הוא היה חי הוא היה בן כמעט שבעים,
שישים וחמש משהו כזה היום.
אבל כמה שהשנים עוברות כל אחד מה כל אדם זה גם שהייתי שם בעכו
וזה,
כל אחד מהם,
כל נפש מישראל זה עולם ומלואו.
כל נפש ישראל זה עולם ומלואו.
נחושים ללמוד ללמוד מדרכיהם.
זכינו זכינו לחיות בדור של גאולה,
זה זכות שקשה לתאר אותה,
לזכות בדור כזה וגם ללמוד תורה וגם להיות לוחמים וגם וזה כל פעם מחדש
אני חושב על זה אני מתקשה מלא ברגש אני לא יכול לתאר אותו כאילו
איזה הודאה לקדוש ברוך הוא שאנחנו שאנחנו זוכים.
רק לדעת את זה,
זה גם דבר גדול.
חזקו ואמצו.
אמן.