הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. ההקבלה בין המסעות — פרשיות בשלח ובהעלותך מתארות את מסע בני ישראל כ"דרך שלשת ימים", כאשר בשני המקרים מופיעות תלונות מיד לאחר מכן.
2. פחד קיומי מול תאווה — בפרשת בשלח התלונה נבעה מחשש למיתה ברעב (פיקוח נפש), בעוד שבפרשתנו התלונות נבעו מתוך תאווה גשמית בלבד.
3. תפריט מול נחיצות — התורה מדגישה בפרשתנו כי המן היה מצוי ובשפע; העם לא התלונן על מחסור באוכל אלא על חוסר גיוון בתפריט.
4. השפעת האספסוף — ההידרדרות הרוחנית בפרשתנו החלה מהאספסוף אשר "התאוו תאווה", ורק לאחר מכן נסחפו בני ישראל אחריהם.
5. ייאושו של משה — תגובתו הקשה של משה רבינו נבעה מהתחושה שאינו יכול להושיע עם שמתלונן על מותרות ולא על צרכים קיומיים.
6. הבחנה בין עיקר לטפל — הלקח המרכזי עבורנו הוא לדעת להבחין בין העיקר לבין הטפל כאשר אנו מביעים חוסר שביעות רצון.
7. הודיה על השפע — עלינו ללמוד להכיר בשפע הקיים בחיינו ולא ליפול למלכודת התלונה על פרטים שוליים כשצרכינו הבסיסיים נענים.
"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
שלום וברכה.
לפרשתנו פרשת בהעלותך אנחנו קוראים על תחילת מסע בני ישראל לאחר כמעט שנה שהיו
בהר סיני.
וכך אומרת התורה:
ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים
לתור להם מנוחה,
וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה.
לכאורה דבר אידיאלי ביותר,
עם ישראל מסודר לפי דגליו לפי שבטיו,
נוסע כאשר הקדוש ברוך הוא מוביל אותו בעמוד אש ובעמוד ענן והכל טוב ויפה.
יש עוד מקום בתורה שגם שם מוזכר המסע של עם ישראל,
מדובר בפרשת בשלח,
מיד אחרי קריאת ים סוף עם ישראל יוצא לדרך.
ומעניין להשוות בין שני המסעות הללו.
ראשית כל בשני המסעות יש תלונות שבאות בעקבות תחילת המסע.
מעניין שהמסע שלנו בפרשתנו מתחיל במילים שלשת ימים,
ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים,
גם בפרשת בשלח מופיע אותו ביטוי ויסע משה את ישראל מים סוף וילכו דרך
שלשת ימים.
אחר אותם שלושת ימים מתחילות התלונות.
אם כן יש כאן איזושהי הקבלה,
איזושהי השוואה בין שני המקומות,
בין פרשת בשלח לפרשת בהעלותך.
הנושא של התלונות גם הוא מקביל,
גם בפרשת בשלח וגם בפרשת בהעלותך העם מתלוננים על עניין האוכל.
וכך כתוב בפרשת בשלח:
ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר
הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל
הזה ברעב.
העם מתלונן על מחסור באוכל.
וגם בפרשתנו:
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר,
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת
הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל.
בשתי המקומות,
בשתי הפרשות,
עם ישראל מתגעגע לאוכל שהיה במצרים.
בשתיהם כתוב מי,
מי יתן,
מי יאכילנו,
אבל יש הבדל אחד מאוד מהותי בין שתי הפרשיות.
בפרשת בשלח עם ישראל מתלונן שאין אוכל,
וכשאין אוכל יש סכנה,
וכך כתוב שם להמית את כל הקהל הזה ברעב.
כלומר תלונה באה על רקע של חשש,
של פחד שלא יהיה מה לאכול בכלל ושהאנשים ימותו.
וקשה מאוד לבוא בטענה לאדם ישראל שרואה את משפחתו,
רואה את אשתו את בניו וחושש ומפחד מה יקרה מחר,
מה יקרה בעוד שבוע,
אולי לא יהיה אוכל,
אולי חלילה ימותו ברעב.
אבל אם נשים לב בפרשתנו הדברים אינם כך.
ומה כתוב אצלנו?
כתוב שהעם מתלונן ונזכר במה שהיה במצרים,
לא מוזכר עניין של רעב,
לא מוזכר עניין של חשש ממיתה.
ואכן התורה בעצמה מיד אחרי התלונה בפרשתנו טורחת לומר והמן כזרע גד הוא ועינו
כעין הבדולח וטעמו כטעם לשד השמן,
כלומר זה לא שאין אוכל.
יש בהחלט הרבה אוכל,
יש מספיק,
כל אחד מקבל את הכמות שהוא צריך,
אף אחד לא נשאר רעב.
עדיין בני ישראל מתלוננים בגלל מה?
בגלל התפריט.
לא שאין מה לאכול,
אבל זה לא בדיוק מה שאנחנו רוצים.
אז נכון,
במדבר לא יהיה בשר באותה כמות שיש במקום יישוב,
אבל אף אחד לא יגווע ברעב,
יהיה מספיק אוכל לכולם.
ואולי בגלל הדבר הזה היתה כאן טענה גדולה נגד עם ישראל.
אם היו מתלוננים על דברים מהותיים,
על דברים קריטיים,
ניחא,
זה דבר אחד,
אבל לבוא ולהתלונן שאין את כל מה שאנחנו רוצים,
זה כבר דבר שהוא הרבה יותר הרבה יותר חמור.
ואכן בפרשה שלנו לעומת בשלח,
זה לא מתחיל מעם ישראל,
זה מתחיל מהאספסוף,
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה,
ואז אחר כך גם שבו והתלוננו בני ישראל.
זה התחיל במקום לא טוב,
במקום שזה לא היה פיקוח נפש,
זה לא היה דבר הכרחי.
העם נסחף אחרי הדבר הזה והתלונן.
ואכן משה רבינו כאשר הוא שומע את התלונות,
הוא מגיב בצורה מאוד לא אופיינית למשה רבינו.
כתוב:
ויאמר משה אל השם למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את
משא כל העם הזה עלי,
האנוכי הריתי וכולי וכולי.
משה רבינו כביכול אומר:
מה אני אעשה לעם הזה?
אין לי מה להושיע אותם,
אין לי מה להועיל להם.
אומר משה רבינו:
אם היה מדובר במשהו מאוד מאוד מהותי,
הייתי עושה הכל.
אבל עכשיו שכל מה שהם רוצים זה עוד גיוון,
עוד משהו מיוחד בתפריט של האוכל,
זה אני לא יודע מה לעשות.
ועל זה באמת היה חרון אף גדול והיה עונש גדול לעם ישראל בפרשתנו.
אולי מכאן אנחנו צריכים לקחת מוסר השכל לעצמנו,
שגם כאשר מתלוננים וגם כאשר מדברים על דברים שחסרים או שצריך להשלים אותם ועדיין
אנחנו לא הגענו לתכלית המיצוי,
לשים לב טוב על מה אנחנו מתלוננים.
אם זה דבר מהותי,
משהו קריטי,
או שזה דבר שאפשר בלעדיו,
אם לא עכשיו אולי אחר כך.
שנזכה באמת לדעת לשים את העיקר במקום הנכון והטפל במקום הנכון.
בעזרת השם שנזכה לגאולה שלמה מתוך שפע רב ולא מתוך חיסרון.
שבת שלום.