Subscribe
Share
Share
Embed
An in-depth look at one of the 613 mitzvos discussed in the current weekly Parsha.
מצ' קי"ד
כ' החינוך שלא יעשו הדיינים דינים בשבת כלומר שמי שנתחייב מיתה בב"ד לא ימיתוהו בשבת שנא' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וכו'. והנה מקור הדין הוא מסוגית הש"ס בסנהדרין לה (וביבמות דף ו ועוד) דאף דדרשינן לא תבערו למה יצאת או לחלק או ללאו, מ"מ למה כתיב בכל מושבותיכם והלא שבת היא חובת הגוף ופשוט שנוהגת בכל מקום, אלא כאן נאמר מושבות ולהלן בב"ד נאמר מושבות ללמד גז"ש דאין ממיתין בשבת. וע"ש בסנהדרין לה. שמבואר דמעיקרהדין היה אפשר לגמור דין בשבת ולענשו אחר השבת אלא דאין מענין דינו, ומבואר לכא' דכל הנלמד מהאי פסוק הוא רק דאין עונשין בשבת אבל לפסוק דין בשבת מותר (וכל הנידון כאן הוא על האיסור דאורייתא של לעשות דין ולא על האיסור דרבנן שאין דנין בשבת הנזכר במשנה סוף ביצה ע"ש בתוס' בסנהדרין מש"כ בזה).
והנה ברמב"ם (פכ"ד מהל' שבת ה"ז) הביא הלכה זו בין על עונש מיתה ובין על עונש מלקות דאין מענישין אותו בשבת וסיים הרמב"ם בסוף ההלכה וה"ה לשאר עונשין. ובמג"א (סי' של"ט) נסתפק בדעת הרמב"ם אם רק עונש שיש בו חילול שבת אסור, ומלקות אסור משום שעושה חבורה (כ"כ גם המרכבת המשנה ועוד, ובמחצית השקל הק' דהלא החבורה ה"ל דבר שאין מתכוין שהרי אינו מכוין רק לקיים המצוה ולא לעשות חבורה, וכן הק' בערול"נ יבמות ו:, ובשו"ת אבנ"נ או"ח סי' מ"ו כ' חידוש דבחייב מלקות כל חבורה וחבורה שעושה הוא חלק ממצות מלקות וע"כ שפיר מכוין לה ע"ש), או אפשר דהרמב"ם אוסר העונש אף שאין בו חילול שבת כלל. והנה בחינוך כאן כ' כנ"ל שלא יעשו הדיינים דינים בשבת, ומשמע שהוא איסור לעשות שום דין בשבת ואף על הפסק עובר הלאו, וכן מפורש בסוף המצוה כאן שכ' וז"ל ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט וחייבים להזהר לבל יעשו דין בשבת, ועברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה, ואין לוקין עליו אם לא עשו מעשה, ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין, בשוגג מביאים חטאת לכפרה עכ"ל. הרי מפורש שהלאו הוא אף רק על הפסק אלא שאין לוקין על זה דה"ל לאו שאין בו מעשה, ולכא' צ"ע על זה מסוגיא דסנהדרין הנ"ל דלכא' מפורש דעל הפסק ליכא איסור בשבת וצ"ע . ובאמת כדברי החינוך משמע בירושלמי שהביא החינוך כאן וכן הרמב"ם בסהמ"צ וז"ל בכל מושבותיכם רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת ע"כ. ובאבנ"נ (סי' מ"ו) נקט שבאמת הוא מח' בבלי והירושלמי, והוסיף דאף דקיי"ל כהבבלי דאין האיסור רק עו העונש, מ"מ הביא הרמב"ם הירושלמי להורות דאין האיסור משום החילול שבת אלא איסור בפנ"ע. (ובטעם שיטת הירושלמי כ' שם דכיון דמצינו דאחר הגמר דין למות הרי הרוצח נחשב לגברא קטילא כבמכות ה. ועוד ע"כ נכלל בהפסק דין ענין עונש ע"ש).
והאבנ"נ וכן המנ"ח כ' דמהא דמנאה הרמב"ם והחינוך למצוה בפנ"ע לכא' מוכח דאינו רק גילוי שאין מצות מיתת ב"ד דוחה שבת, ושוב נכללת בכלל לא תעשה כל מלאכה כמו שאר מלאכות שבת, אלא שהוא איסור חדש של עונש בשבת. וכעי"ז כ' המהר"ם שי"ק (בספרו על תרי"ג מצוות מצ' קי"ד) דלא מצינו שימנו הראשונים איסור בנין המקדש בשבת בשבת למצ' בפנ"ע, וע"כ שאינו אלא גילוי שאינו דוחה שבת משא"כ הכא הוא לאו בפנ"ע לענוש בשבת ואינו תלוי בחילול שבת. ובמנ"ח תמה עפ"ז לשיטת התוס' בפסחים דל ה דלמ"ג הבערה ללאו יצאת דכיון דאינו אלא לאו בעלמא אינו אלא היכא דגלי קרא בשבת ולא ביו"ט, ותמה דא"כ אם נאמר שהוא לאו בפנ"ע א"כ יהא נוהג רק בשבת ולא ביו"ט כיון דאינו אלא לאו בעלמא, ומפורש בסנהדרין לו. דגם ביו"ט אין רציחה דוחה יו"ט ע"ש. ובאמת באבנ"נ שם וכן בשפ"א מגילה ז: משמע שבאמת ביו"ט ליתא להאי איסור, וצ"ע מסוגיא דסנהדרין כקו' המנ"ח ואולי יש ב' לימודים מהקרא, א' גילוי שאין רציחה דוחה שבת ומזה נלמד גם ליו"ט, וב' שיש איסור חדש לענוש בשבת וזה ינהוג רק בשבת היכא דגלי ביה קרא וצ"ע.
ובשו"ת אבנ"נ שם כ' עפ"ז דאסור לנדות בשבת, דכיון שאסור לענוש אפילו אין בהעונש חילול שבת ע"כ אסור לנדות, וע"ע בספר מכתבי תורה תשו' קע"ז דגם עונשים כמו כניסה לכיפה שנותנים למי שעבר ושנה עבירה שיש בו מלקות או למי שרצח בעדות מיוחדת שאינו נהרג בב"ד או שרצח בלי התראה כמבואר כ"ז בסנהדרין פא:, ג"כ אין מכניסין לכיפה בשבת מטעם זה אף שאין בו חילול שבת מ"מ עונש הוא. וכן בהא דמפורש ברמב"ם (פ"ב מהל' רוצח) דהחייבים מיתה בידי שמים יש רשות לב"ד או למלך להמיתם לצורך שעה ואם לא הרגם כ' דב"ד עכ"פ חייבים להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערך בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר עכ"ל, וכ' בתשו' הנ"ל דגם האי הכנסה למצוק ולמצור אין עושים בשבת, ומ"מ נסתפק שם בהאי דינא דחובשים (בסנהדרין עח ובכתובות ועוד) ברוצח שאין יודעין אם הנרצח ימות או יקום על משענתו דחובדין אותו, ונסתפק שם אם עושים כן בשבת ע"ש. ולכא' יש להעיר על דבריו, חדא דבהא דמכניסין אותו למצור ומצוק שכ' הרמב"ם י"ל שאין איסור לעשות כן בשבת, ולא דמי לכניסה לכיפה ששם הוא לשם עונש אבל כאן הרי מפורש ברמב"ם שאינו לשם עונש אלא להפחיד שאר הרשעים. וזה דומה לדברי רעק"א בהג' לאו"ח סי' של"ט בנידון מכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיים מ"ע אם מותר להכות לצורך כן בשבת, וכ' שם בשם הפמ"ג דמותר, ולכא' כונתו באופן שאינו עושה חבורה, ומ"מ הו"א דאסור משום עונש בשבת, קמ"ל שאינו בגדר עונש כיון שעושה כם כדי שיקיים העשה, וא"כ גם הכא נאמר שאינו בגדר עונש אלא כדי להפחיד ומותר. ועל מש"כ להסתפק בחובשין אם מותר בשבת, לכא' יש ראיה מדברי הרמ"א באו"ח שם שכ' בס"ד וז"ל ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח וכ"ש שאסור להלקותו דהוה בכלל דין ואם יברח אין עלינו כלום עכ"ל, ולכא' מפורש שהוא אסור כיון שחובש אותו לצורך דין (ועי' בהג' רעק"א בשם תשו' שבו"י שאם רוצה לברוח ולעגן אשתו מותר לחבשו, ולכא' היינו דבזה אינו לצורך עונש אלא כדי להציל האשה מעיגון). ואולי הרמ"א אוסר מדרבנן מדינא דמס' ביצה דאין דנין בשבת והתשו' הנ"ל מיירי בדין דאורייתא של עונש בשבת וצ"ע.
ובמשנה למלך (שם בהל' שבת) נסתפק מה הדין ברודף אחר זכר או אחר נערה שמפורש בסנהדרין עב שניתן להציל בנפשו אם מותר להרוג הרודף בשבת אם לא, ולבסוף הביא ראיה מדברי הרי"ף והר"ן בשם ר' שרירא גאון בפסחים מט דאמרי' התם ע"ה מותר לנוחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת ופי' שם הרי"ף דמיירי שרודף אחר הנערה וע"כ מותר להורגו ומבואר דאפילו בשבת ויוה"כ מותר להורגו אבל תוס' שם פי' בענין אחר וליכא ראיה לדידהו. ולכא' יסוד השאלה בזה אי הריגת הרודף נכלל בכלל עונש או לאו כיון שעיקר ההיתר להורגו אינו אלא להצילו מעבירה . וע"ע בפמ"ג (סי' של"ט) שנסתפק בבועל ארמית דקיי"ל דקנאין פוגעין בו אם מותר להקנאין לפגוע בו בשבת אם לאו, והעלה דמסתבר דאסור. וקצת ילה"ע דבכל הריגה ונטילת נשמה באמת הו"ל מקלקל בשבת ויהא מותר, אלא דכיון דמקיים מצוה או שמציל בזה מעבירה יש תיקון, וא"כ בבועל ארמית דאינו מצוה (שהרי למי שאינו קנאי באמת אין לו היתר) אלא היתר, מי נימא דהו"ל תיקון שנאסור אותו וצ"ע.
והנה ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ג) כ' א' זכר וא' נקבה בגאולת הדם ע"כ והיינו דגם אשה נעשית גואל הדם ויש לה מצוה של ורצח גואל הדם את הרוצח, ובמרכבת המשנה על הרמב"ם פי' טעמו של הרמב"ם משום דהו"ל מצות עשה שאין הזמן גרמא וע"כ נוהגת גם בנשים. ובמס' מכתבי תורה (תשו' קע"ה) הק' דכיון דאסור לענוש בשבת א"כ שוב הו"ל מצות גואל הדם מצות עשה שהזמן גרמא כיון שאינו נוהג בשבת ולמה ישנה גם לנשים. ויל"ע מה הדין אם ב"ד באמת המיתו הרוצח בשבת (או הגואל הדם המיתו) אף שחילל שבת ועבר לאו וחייב גם מיתה אם עשו במזיד ועדים והתראה אם קיימו המצוה של מיתת ב"ד וובערת הרע מקרבך, ולכא' אם נימא שבאמת מקיים המצוה אלא שלא הותר חילול שבת לעשותו א"כ אין הזמן גורם להמצוה שתבא ונשים חייבות, משא"כ אם נימא שכיון שגילתה התורה שאין מיתת ב"ד דוחה שבת שוב אין מצוה כלל בשבת, שפיר הק' דה"ל הזמן גרמא ונשים יפטרו. והנה בס' אבנ"נ (או"ח סי' רכ"ח אות ו-ט) כ' לחדש בדעת הבעה"מ דכמו דגבי חמץ כ' הרמב"ן דבליעת חמץ קודם הפסח אינו חשוב בליעת היתר בהיתר שנאמר דבטל כיון דשם האיסור אינו חמץ בפסח אלא חמץ, ופסח הוא רק זמן האיסור, כמו"כ הכא שם האיסור הוא עונש, ורק זמן האיסור הוא בשבת, וכיון שכן הרי אין עבירה מצוה כיון שעצם העונש הוא עבירה אינו מקיים שום מצוה בעשותו בשבת, ורק היכא ששם העבירה אינו עצם המצוה אלא שם אחר ע"ש, וע"ש שהעלה דעכ"ם מצות ובערת הרע מקרבך מקיים גם במיתה בשבת ע"ש. ועכ"פ לדבריו בשיטת הבעה"מ שפיר הק' המכתבי תורה (ר' מרדכי קאלינא זצ"ל) דהו"ל מ"ע שהז"ג כיון שאינו מצוה כלל בשבת, משא"כ אם נאמר כפשוטו שגם בשבת מקיים המצוה אלא שאסור מצד הזמן (ולכא' כן מוכח מרש"י ותוס' בשבת קו דחשיב הבערת בת כהן מלאכה שצריכה לגופה כיון שמקיים מצוה) א"כ שפיר כ' הרמב"ם שנשים ישנן בכלל מצות גואל הדם. ויהיה נפ"מ בדברי האבנ"נ הנ"ל לענים מי שמחוייב מלקות והלקוהו בשבת שכ' הרמב"ם שעובר האי לאו וכנ"ל אם חייבים להלקותו שוב פעם אחר השבת.
וכ' החינוך משרשי המצוה שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל גם החוטאים והחייבים משל למלך וכו' כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא ציונו לכבד ולקדש יום השבת לטובתינו ולזכותינו כמו שכתבתי למעלה וזה גם כן מכבודו של יום עכ"ל. ואולי מטעם זה הרשעים אינם בגיהנם בשבת וכמש"כ הטור והרמ"א או"ח סי' רצ"ה דמטעם זה מאריכים בויהי נועם וסדר קדושה במוצא"ש להאריך שלא יצטרכו הרשעים לחזור עד שמסיימים.