הירשם
שתף
שתף
הטמע
שיעורי הרב איתיאל סופר שליט"א בישיבת כרם ביבנה
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
אז הערב חשבתי ללמוד את הקדמת שו"ת חתם סופר,
חלק יורה דעה.
זה החלק הראשון שנדפס משו"ת חתם סופר,
חלק אורח חיים נדפס כמעט חמש עשרה שנה מאוחר יותר.
עכשיו ההקדמה הזו היא מיוחדת,
תכף נדבר כמובן על החתם סופר בעצמו,
אבל היא לא הקדמה שכתב החתם סופר רבי משה סופר בעצמו,
אלא בנו השני רבי שמעון,
שמו רבי שמעון סופר.
והסיבה שהבן כתב הקדמה ולא האבא היא בגלל שהחתם סופר עצמו לא רצה להוציא
בחייו אף ספר מכתביו.
היום אנחנו מכירים שו"ת חתם סופר שבעה חלקים ודרשות חתם סופר וחתם סופר על
הש"ס ועוד כמה וכמה חיבורים,
אבל בחייו הוא לא הדפיס שום ספר.
הוא כתב המון ולא הדפיס שום דבר.
שזה הוא כתב הבן שלו בהקדמה הזו נקראת פתוחי חותם.
ככה הוא קרא,
הבן שלו קרא לפתוחי חותם,
זה בעצם פתיחה לחתם סופר.
המילה חתם סופר זה ראשי תיבות חידושי תורת משה,
כן,
זה הראשי תיבות.
וכקדמה לפני הפתוחי חותם יש הקדמה,
יש עוד הקדמה שהיא לא הבאתי אותה לפניכם,
כי זה היה ארוך,
וגם זה רק בערך חצי מהפתוחי חותם,
חלק הראשון שלה והסיומת.
אבל בהקדמה לפני הפתוחי חותם אז כותב הבן שהוא מצטט מכתב של אבא שלו
מתקפ"ט.
החתם סופר נפטר בת"ר,
אחת עשרה שנה לפני פטירתו,
ששאלו אותו אומר הייתה איזה שמועה שהוא הוציא איזה חיבור אחד בדפוס.
אז הוא כותב,
השמועה ששמעו מעלתם שהוצאתי חיבור אחד ובקשו ממני לשולחו,
דבר זה לא הרהרתי בו ולא עלה על לבי עדיין,
כי לרובא דעלמא שהם גדולים וטובים ממני או לכל הפחות כערכי המה לא צריכים
לידידי,
ולמיעוט דמיעוט שהם פחותים ממני למה זה הטריח בשביל המיעוט?
בקיצור אני לא רוצה להוציא ספר,
אמר השמועה הזאת לא נכונה.
ואז הוא אומר בהמשך שכל זמן שהקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח הריני מוכן
ללמוד עם כל הבא לשמוע,
לא אשקוט ולא אנוח כאשר ציווני השם אלוהיי,
מה אני בחינם,
תכף נראה גם שזה גם חלק מהנושא של ההקדמה שלו,
להשיב לכל שואל עד מקום שידי ושכלי מגיע באפס דמים וכולי.
אומר והנני כותב על הספר ספר בדיו כל מה שיחונני השם יתברך הן בהלכה
הן באגדה והם מונחים הפקר כל מי שרוצה להעתיקם יבוא ויעתיקם.
כן עשו קדמוננו קודם הדפוס ביותר הנני מחויב.
כלומר לפני שהיה המצאת הדפוס מה עשו הקדמונים?
כתבו,
נכון?
דברים שבכתב התירו לכתוב,
דברים שבעל פה התירו לכתוב אותם משום עת לעשות לה' הפרו תורתך,
גמרא בגיטין דף ס'.
אבל אם הוא לא חייב להדפיס,
יבואו ויעתיקו מי שרוצה להעתיק ויסתדר.
והוא אומר יותר מזה עכשיו,
אם חס ושלום להגדיל שם חששני מקללת חז"ל נגד שמא אבד שמא.
המשנה באבות אומרת שמי שמנסה לעשות לו שם,
ככה אמרו אנשי דור הפלגה.
ואומר כאשר אירע לרוב מחברי ספרים,
ומכל שכן להרוויח ממון ליטול חיים מן העולם,
על כן לא עלה על לבי כנ"ל.
ואכן הוא התנגד ממש התנגד להוציא את כתביו בחייו.
יש גם תשובה שהוא כותב,
זה הבן לא מזכיר כאן,
אבל יש תשובה שנדפסה בהמשך באורח חיים חלק א' סימן ר"ח,
שהוא כותב בתחילת התשובה:
כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות נגד
שמא אבד שמא,
ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל כי יבואו מבקרי מומיו ויחפשו וימצאו,
מלבד שעובר על איסור דאורייתא של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם,
ולא הותר אלא משום עת לעשות לה',
ואם אינו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד.
כפשוטו,
אין עת לעשות לה' הפרו תורתך ואם הוא עושה לא לה' אלא לגדל את
שמו להרוויח ממון וכדומה חזר האיסור למקומו.
לעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם יתברך להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע
בר מפני חשש מבקרי מומים מלעיגים ומלעיבים במלאכי השם,
הרי עבירה בידו וחטא חטאה וחשש שיקבל עונש מן הדרישה,
כן זה על הפרישה.
בקיצור המצב ככה אז בעייתי,
כי אם הוא חושש בגלל שהוא פוחד מביקורת אז יצא שזה עצמו בעיה כי
מצד העניין הוא כן אמור להוציא את הספר.
יש באחרונים דנו בכל הסוגיה הזו כמובן יש בשו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן
ע"ד תשובה בעניין הזה האם מותר בעצם לכתוב,
הוא דן שמה אם מותר לכתוב מאמר חיבור תורני כדי לקבל פרס.
כי אם לשלוח אותו עכשיו לתחרות חיבורים תורניים של מפעל הפיס או לקבל איזה
תואר דוקטור הוא אומר וכדומה.
תוך דבריו הוא גם מביא את דברי החתם סופר כאן שיש פה בעיה של
לשמה שזה לא.
איסור תורה,
והספר יראים כותב שזה הדרשה אסמכתא בעלמא וכולי.
טוב,
שם הוא מאריך ומצרף בעניין הזה כמה דברים,
כמה היתרים,
ולכן הוא נוקט להלכה שמותר.
אבל מכל פנים זאת הייתה שיטתו של החתם סופר בעצמו,
ולכן אומר הבן,
ממילא הוא לא הסכים.
טוב,
אז אם הוא לא הסכים אז איך הבנים עושים את זה?
אז אומר הבן בהמשך שבשנתיים האחרונות בחייו לחצו עליו.
אומר,
דיברנו על לב אבינו המאור הגדול זצ"ל וגם גדולי תלמידיו הפצירו בו במכתביהם אליו,
נפשם בשאלתם שיפיץ אור תשובותיו על פני תבל על ידי הדפוס,
וניצחו בניו ותלמידיו ונענה לדבריהם ונתן לנו רשות להדפיסם.
כבר התחלנו להעתיקם בעודו איתנו,
חבל בעוונותינו טרפה השעה והשם לקח את אדונינו מעל ראשנו וכולי וכולי.
בקיצור,
החלק הראשון שאספו והתחילו לסדר לדפוס עוד בחייו היה חלק יורה דעה.
ונפטר החתם סופר בשנת תר"ם ושנה אחר כך בתרמ"א יצא חלק יורה דעה.
בתרט"ו,
ארבע עשרה שנה אחר כך,
לקח להם זמן,
זה לא היה כמו היום שיותר קל גם לערוך את הדברים לדפוס,
יצא חלק אורח חיים.
אחרי עוד שלוש שנים,
תרי"ח,
יצא החלק של אבן העזר חלק א'.
אבן העזר מחולק לשניים.
שנה הבאה יצא תרי"ט חלק ב',
והאחרון תרכ"ב זה חלק חושן משפט.
ואז יצא גם חלק ו' שהוא מלוקט מכמה וכמה תשובות.
ועשרות שנים אחר כך,
תרע"ב,
עוד מדובר כמעט לפני מלחמת העולם הראשונה,
יצא חלק שביעי גם כן,
תשובות חדשות שלא הגיעו,
כל מיני כתבי יד שהגיעו.
הרי הרבה מהתשובות הוא שמר העתקים אצלו,
רובם כנראה,
אבל חלק מהם נשמרו רק אצל הצד שקיבל את התשובה ונערכו לדפוס שנים מאוחרות
יותר,
מעל שבעים שנה אחרי פטירתו.
ועוד יצאו בתשל"ג ובתשמ"ט,
כלומר כבר אחרי כבר בארץ,
שיש מכון להוצאת כתבי החתם סופר שהוציא את התשובות האחרונות שנקראים תשובות החדשות וקובץ
תשובות חתם סופר.
עכשיו,
פה למטה ביוגרפיה,
אני לא חושב,
ידוע החתם סופר היה באמת גדול הדור,
מגדולי דורו וממש הוכר כגדול הדור.
התשובות שלו,
אפשר לומר,
ודאי בין חכמי הונגריה אבל גם בכל תפוצות ישראל מצודתו הייתה פרוסה על כל
האזור והתשובות שלו התקבלו להלכה ממש כפוסק אחרון.
למשל,
כדוגמה,
בספר פתחי תשובה על יורה דעה,
חושן משפט,
אבן העזר,
אז האחרון שהוא מצטט זה החתם סופר,
כלומר הוא היה קצת אחריו.
ורואים שחלק מהתשובות,
אם תשימו לב בפתחי תשובה,
חלק מהמקומות שחתם סופר מופיע כחלק מהספר,
מהסיפיים הקטנים הרגילים,
וחלק זה בין סוגריים מרובעים.
זה תוספות שהוא הוסיף במהדורה השנייה כנראה,
כי כמו שאמרנו למשל חלק חושן משפט נדפס רק בתרכ"ב.
בסדר,
אני חושב שזה השנה פחות או יותר שפתחי תשובה עצמו יצא,
לא בדקתי כרגע את התאריכים,
אבל אז כנראה שהוא הוציא מהדורה כמה ואז הוסיף את תשובות חתם סופר על
חלק חושן משפט.
על יורה דעה זה יצא ראשון,
אז ממילא הוא כבר מוזכר,
הפתחי תשובה על יורה דעה מוזכר המון.
אבל כן,
מבחינת הסדר גודל זה כמו הנודע ביהודה ועקיבא איגר,
זה בשורה אחת עם גדולי הפוסקים.
הוא היה אחריו,
הוא היה בחייו,
כלומר הנודע ביהודה אם אני לא טועה נפטר בתקנ"ג,
החתם סופר היה אז בן שלושים.
אז טוב,
היה באמת עילוי כבר מצעירותו.
יש חידושים שחתם סופר עצמו כותב,
מסופר עליו לפחות שבגיל שלוש כבר הוא היה שואל כעניין.
כשהוא למד חומש בגיל שלוש,
הוא למד חומש עם המלמד,
אז כתוב שם בתורה בתחילת פרשת בראשית:
ויצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה.
ושאל החתם סופר:
מה זה עפר מן האדמה?
זה היינו הך,
מה זה עפר מן האדמה?
זה שאלה של רש"י שם שואל.
כתוב שהמלמד גער בו,
כאילו זה לא לגילו,
ולא הבין כאילו מה הוא שואל אותו.
ואז הרב נתן אדלר,
שהיה אחר כך רבו המובהק של החתם סופר אבל גם הכיר את אבא של
החתם סופר,
המליץ לאביו שהוא ילמד איתו,
רבי שמואל קראו לו,
רבי שמואל סופר,
שהוא ילמד איתו בעצמו.
אמר לו,
זה עילוי מיוחד.
יש גם קושיה שהוא,
סליחה,
חידוש,
החידוש הראשון שידוע לנו שהוא חידש היה בגיל שבע.
הוא כותב את זה בעצמו במה שנדפס אחר כך כחידושי תורת משה על התורה
בפרשת כי תשא.
יש שם חידוש שהוא חידש לגבי סוגיה במסכת ברכות,
כתוב שהגענו לשם שמשה רבנו אמר לקדוש ברוך הוא בחטא העגל,
הקדוש ברוך הוא אמר לו הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול,
אז משה רבנו אמר:
ומה כיסא של שלוש רגליים אינו יכול לעמוד,
כיסא של רגל אחת יכול לעמוד?
שאל החתם סופר:
למה זה כיסא של רגל אחת?
זה כיסא של ארבע רגליים,
כי הוא אם עם ישראל יצא ממנו אז גם הוא וגם עוד שלושה אבות
שמעליו,
אברהם יצחק ויעקב,
זה השלוש רגליים הרי.
אז החתם סופר מתרץ שבעצם,
כלומר יש פה עוד שאלה אולי שאפשר לשאול:
בחטא המרגלים משה רבנו לא אומר את הטענה,
הקדוש ברוך הוא גם כן אמר לו שהוא יעשה אותו לגוי גדול,
"אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול עצום ועצום ממנו".
שם לא כתוב "מה כיסא של שלוש רגליים",
הרי משה רבנו טען כנגד הטענה הזאת של הקדוש ברוך הוא,
כנגד ההצעה הזאת של הקדוש ברוך הוא בחטא העגל,
אז מה העניין שכך שואלים הרבה מפרשים ומביאים כמה וכמה תירוצים?
אבל לפי החתם סופר הוא מחדש שם שבאמת אין לכיסא ארבע רגליים,
אומר החתם סופר.
למה?
כי כתוב בגמרא גם בברכות דף י':
"כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים,
כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו".
כלומר אדם שאומר:
אני בזכותי וזה וזה,
אז בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא מראה לו שזה לא בזכותו,
זה בזכות אחרים.
ואם זה להיפך,
הוא עניו,
מחמת ענוותנותו הוא אומר:
אני,
מי אני שבזכותי?
בזכות אבותיי,
בזכות רבותיי וכדומה,
אז בסופו של דבר מראים לו שגם הוא יש לו זכויות.
ומשה רבנו,
משה רבנו זכה,
תלה בזכות אחרים שנאמר:
"זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" בחטא העגל,
תלו לו בזכות עצמו שנאמר:
"ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית",
כך כתוב בתהילים ק"ו.
כלומר אתה רואה פסוק שמשה רבנו בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא הציל את
עם ישראל בזכותו של משה רבנו.
אז אומר החתם סופר,
יוצא שבכל מקרה אין פה ארבע רגליים.
כי אם הוא תולה בזכות עצמו אז יתלו ויצילו בזכות האבות,
אז יהיה רק שלוש רגליים.
ואם הוא יתלה בזכות האבות אז יתלו בזכות עצמו,
זאת אומרת יהיה רק רגל אחת.
כך אומר החתם סופר,
ממילא תמיד אין פה ארבע רגליים.
לפי זה אפשר גם ליישב את השאלה לגבי המרגלים.
למה?
כי בחטא העגל משה רבנו,
כלומר משה רבנו יוצא שהוא לא סבר שהוא נחשב רגל בגלל הענווה שלו.
לכן הוא אמר "זכור לעבדיך לאברהם יצחק ויעקב".
אז ממילא הוא בכלל לא חשב שיכול להיות זכות עצמו.
מה אמר לו הקדוש ברוך הוא?
אמר לו הקדוש ברוך הוא שזה כן בזכות עצמו,
"לולא משה בחירו עמד בפרץ".
יוצא שהתגלה שזה כן היה בזכות עצמו,
אז ממילא הוא גם יכול להיות רגל הכיסא.
יוצא שלמעשה בחטא המרגלים הוא כבר יודע שהכיסא הוא כן בן ארבע רגליים מצד
האמת.
אז שם הוא לא טוען כנגד הקדוש ברוך הוא את הטענה הזו,
כי גם אם יצא העם רק ממנו יהיה ארבע רגליים.
יהיה לעם ישראל זכות,
עם ישראל שיצא ממנו יהיה לו זכות של ארבע רגליים.
טוב,
זה על כל פנים לפי החתם סופר כך.
זה חידוש שהחתם סופר אמר בגיל שבע את העניין הזה,
לראות את הגאונות שלו כמובן.
אז הוא למד אחר כך גם אצל בעל ההפלאה,
הרב פנחס הלוי הורוביץ ועוד רבנים.
ובאמת מעניין שהרבה ממשפחתו של החתם סופר היו חסוכי ילדים או שאפילו לא התחתנו.
היו לו דודים,
דודים של אבא שלו,
כלומר אחים של סבא שלו,
שני אחים שנפטרו ברווקותם.
וגם הוא עצמו אשתו הראשונה לא היו לו ילדים ממנה.
התחתן בגיל עשרים ושלוש כמדומני,
כן,
אשתו הראשונה קראו לה שרה מלכה.
ובמשך עשרים ושש שנה,
נפטרה אחרי...
לא יותר,
כן,
תקע"ב.
בתקמ"ו הוא נישא ובתקע"ב רואים לאחר עשרים ושש שנה נפטרה אשתו הראשונה בלי ילדים.
והוא התחתן קצת אחרי שלושה חודשים,
למרות שלפי ההלכה צריך להמתין שלושה רגלים,
אבל מי שלא קיים פרייה ורבייה מותר לו לישא מוקדם יותר,
כך גם מופיע ביורה דעה סימן שצ"ב.
אז הוא התחתן אחרי קצת יותר משלושה חודשים עם הבת של רבי עקיבא איגר,
שלמדנו את ההקדמה שלו,
רבי עקיבא איגר,
ראינו אותה שם,
דיברנו קצת על זה.
בדיוק כתב לו מכתב שבתו התאלמנה וזה היה בדיוק אחרי שאשתו של החתם סופר
נפטרה,
ואז הוא ביקש ממנו שימצא שידוך לבת שלו.
ואז היה שם מישהו שתיווך באמצע וכל אחד אמר "אני לא ראוי שגדול הדור
יהיה החתן של הבת שלי" והוא אומר "אני לא ראוי להתחתן עם בתו של
גדול הדור".
כן,
אז בסופו של דבר מה שנקרא בא אותו מתווך אמר "בסדר,
אז שניכם עמי ארצות,
הכל בסדר,
אין שום בעיה".
וממנה נולדו כל ילדיו,
אחד עשר ילדים.
שתי בנות נפטרו בצעירותן וגם אחד הבנים נרצח על ידי גוי.
והבן המפורסם הגדול,
למעשה הבת הראשונה הייתה בת,
היא נולדה לו בגיל חמישים.
בתו הראשונה נולדה כשהיה בן חמישים,
בתקע"ט.
תקע"ג,
שנה אחרי שהתחתן עם אשתו השנייה.
והבן הראשון נולד כשהיה בן,
בן בן,
כשהיה בן חמישים ושתיים.
הבן הראשון זה הכתב סופר,
רבי אברהם שמואל סופר.
כשהחתם סופר נפטר הוא סך הכל היה בן עשרים וחמש,
זאת אומרת הוא נולד בתקע"ה והחתם סופר נפטר בתר"ח.
אחר כך רבי שמעון שהוא כתב גם את ההקדמה הזו,
אפשר לראות גם את הגדלות של הבנים,
הבן היה סך הכל בן עשרים וארבע,
משהו כזה,
הבן השני,
עשרים וארבע או עשרים ושלוש כשהוא כתב את ההקדמה הזו,
ורואים שם את צורת הכתיבה וזה שהוא בעצמו תלמיד חכם גדול.
והיה עוד בן רבי יוזפא קראו לו ורבי יצחק לייב.
זה הבנים,
ועוד בנות.
טוב,
אז זה מבחינת ההיסטוריה.
באמת הוא היה רבן של כל בני הגולה,
ידוע הסיסמה שלו שלקוחה מהלכות מצוות הארץ,
חדש אסור מן התורה.
אז הוא לקח את זה כסיסמת חיים בתקופה האחרונה של חייו בעיקר כשהרפורמה השכלה
התחילה להתפשט.
אז הוא בעיקר בתחומים שבהונגריה וגם בצרפת ועוד כל מקום שהיה,
יש לו סיפורים,
אני זוכר בילדותי קראתי הרבה על החתם סופר,
יש ממש סיפורים מדהימים על ההנהגה שלו,
סיפורים של ההנהגה שלו,
וגם על הסיעתא דשמיא שהייתה לו.
באמת בהקדמה באחד המכתבים שלו הוא כותב,
ככה מביא הנכד,
הנכד מביא בשמו,
שלענות תשובה להלכה ולמעשה צריך שלושה דברים.
צריך להיות בקיאות בש"ס ופוסקים כמובן,
צריך שיהיה בעל שכל ישר לנתח את הדברים,
לדמות מילתא למילתא,
וצריך סיעתא דשמיא.
ובאמת רואים את הסיעתא דשמיא שהיה לו ויש מקרים של רוח הקודש ושבאמת הקדוש
ברוך הוא סייע לו בכל צעד ושעל כנגד בעיקר היו המון המון מקרים כאלה
שם בקהילות של אנשים באמת אלימים וחצופים שניסו ככה להתנכל לרב.
אחת הדוגמאות,
סתם סיפור שככה עכשיו עולה לי,
היה איזה גברא אלמא כזה,
אדם עבריין,
שכשהחתם סופר הגיע לאחת הערים שהוא היה רב בהם,
הוא היה שוחט והוא לא התאים להיות שוחט.
ורצו,
אני מקווה שאני מספר נכון את הסיפור,
רצו להעביר אותו מהמשרה שלו והוא היה אדם באמת אלים,
נכנס עם סכין שחיטה לחתם סופר ואיים עליו.
ובסוף הוא לא פחד ולא זה,
פשוט עמד מולו,
ובסופו של דבר ההוא כמדומה לי שמה נפל למשכב וכולי.
היה עוד סיפור דומה לזה,
אחד שהלך היה צריך לתת גט לאשתו מכל מיני סיבה והוא עיגן אותה שנים
רבות.
נכון שסיפרתי את זה?
הא?
האבן?
לא.
לא,
אז הוא אומר,
הוא היה צריך לתת גט לאשתו והיא הייתה עגונה תקופה ארוכה בזה וניסו לשכנע
אותו בכל מיני זה.
טוב,
בסוף הוא בא לבית הדין של החתם סופר,
הוא אומר לו אם אתה לא תיתן גט לאשתך אתה יודע,
משנה בגיטין אומרת שהאישה קונה עצמה בשתי דרכים,
בגט או במיתת הבעל.
אז יש שתי אפשרויות.
אז אם לא גט אז תדע שיש עוד אפשרות.
הסיפור אומר שכשהוא רק יצא ממפתן הדלת הוא פשוט נפל ומת.
ככה מספרים.
קיצור,
אפילו אם סיפורים כאלה כמו שאומרים,
אם מספרים על בן אדם דברים כאלה סיפורים אז זה מראה כבר על הגדלות
שלו.
טוב,
עכשיו ההקדמה הזו,
יש עוד הרבה מה להאריך,
אני רוצה כבר לגשת להקדמה.
הקדמה זו כמו שאמרתי זה הבן,
הבן רבי שמעון סופר כתב את ההקדמה,
שהוא בעצם אמר אני לא רוצה לקחת כדרכם של מחברים בדרך כלל כותבים דברי
מוסר וחיזוק ליראת שמיים ללימוד תורה וכדומה או על מטרתו של הספר.
בספר הזה הוא אומר יש הרבה דרשות עמוקות של החתם סופר,
מי שמכיר דרשות חתם סופר זה דרשות מאוד מפולפלות,
פלפול הונגרי זה משהו שזה לא,
זה מאוד ככה מחובר ללשונות של הראשונים וכולי.
זה דרשות מאוד שצריך לעמול עליהם כדי להבין אותם,
בעיון.
אז הוא אומר דרשותיו ועוד חזון למועד והם יצאו בהמשך כפי שאכן יצאו.
הוא אומר יותר אני רוצה בלשונו של הבן להביא לכם,
אומר שיחת חולין של תלמידי חכמים.
הוא אומר מה שאבא היה אומר לנו,
לא בדרשות בבית הכנסת שהם מערכות כאלה,
אלא דברים של חיזוק שהוא היה אומר וחוזר עליהם הרבה פעמים.
בסוף הוא גם כותב שכל מי שהכיר את אבא יודע שהדברים האלה היו שגורים
על לשונו,
כאילו דברים ידועים,
אבל ברוך השם שהוא כתב אותם כי באמת דברים יסודיים מאוד בהקשר של כמו
שאמרנו קודם שאמר החתם סופר על עצמו שם במכתב בשנת תקפ"ט,
שהוא רגיל ללמד כל מי שרוצה,
מלמד אותו תורה,
והוא מקווה מאוד שיהיה לו כוח לעשות את זה עד אחרית ימיו כפי שהוא
אכן עשה.
אז המסר הזה החתם סופר לוקח...
ישראל לסגולתו,
בני ישראל עם קרובו,
זרע אברהם אהובו,
כדכתיב:
ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי.
ולמה זכתה חיבה יתירה נודעה לאברהם אבינו עליו השלום משאר אבות העולם שקראו המקום
בשם אוהבו?
אברהם אוהבי,
יש לו שם מיוחד.
ביאור עניין זה נודע לנו ממאמר השם יתברך:
כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות
צדקה ומשפט.
ידעתיו פירש רש"י לשון חיבה.
אני מקווה שהכתב פה ברור,
זה קצת מכווץ בגלל קוצר המקום.
הורה בזה,
אמר הקדוש ברוך הוא אוהב את אברהם אבינו.
כי נפלת אהבת השם לאברהם אבינו עליו השלום על שלימד דעת את העם וקירבם
לעבודתו,
הנפש אשר עשו בחרן.
והיא עמדה לו יותר מכל מעשי הטוב וזכות הנפש שהיה לו לעצמו.
כי באמת גם לפניו היו יחידי סגולה שידעו את השם ובדרכיו חפצו ובאהבתו ישגו
תמיד.
מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודבקותו בהשם נתפרדה החבילה חברת ארבע יסודות.
כלומר ארבע יסודות,
אדם מורכב מארבע יסודות.
ארמ"ע זה נקרא בקבלה,
כן?
אש,
רוח,
מים,
עפר.
כן,
כל כוחות שבאדם שמרכיבות המרכיבים של נפש האדם,
של הגוף של האדם.
אז חנוך,
ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים.
חדל מלהיות אדם ונתעלה להיות כאחד ממלאכי מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו
ואיננו כי לקח אותו אלוקים.
ולא מצינו באברהם אבינו עליו השלום שנזדכך חומריותו כל כך.
אך לא מצד פחיתות וחיסרון נפשו לא הגיע למעלה הזו.
זה לא שאברהם אבינו היה פחות שלם מחנוך.
לא.
כי אם אברהם אבינו עליו השלום היה עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת
בני אדם,
היה גם מתעלה גם הוא להיות ממלאכי אל.
ואשר לא עשה כן הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ השם שישלים
האדם את נפשו לבדו ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי השם.
כמו שהיה אצל חנוך ודור המבול,
כמו אצל נח.
נח,
אחד הביקורות שיש לחז"ל שהוא לא יצא,
זה יש דורשים לגנאי,
כן?
אבל גם מצד יש דורשים לשבח.
בסופו של דבר הוא נכון,
מול כל דור אנשי דור המבול ההשחתה הגדולה שהייתה הוא הצליח לשמור על צדקתו,
צדיק תמים היה בדורותיו,
אבל הוא לא השפיע על בני דורו עם כל מה שניסה בסוף אבל בסופו
של דבר זה לא עזר.
וכאן זה היסוד.
הניסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד השם,
למעט את מורדיו ולרבות עבדיו ויודעיו.
כי מה ייתן ומה יוסיף אדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי
מעלה?
בסדר,
אז הוא יהפוך להיות מלאך.
חנוך הפך להיות מלאך.
בסדר,
אז יש עוד מלאך בשמיים.
אבל מה יהיה בעולם הזה?
זו השלמה האישית,
התיקון האישי של האדם,
בסוף יש בזה מידה של אנוכיות מסוימת כי אדם חושב על עצמו.
אומר החתם סופר,
כן כך הוא שוב זה דברים שהבן שלו כותב בשמו,
זו לא מטרה בחיים.
ואברהם אבינו,
שהוא אבי האומה שלנו,
הבין שזו לא המטרה.
הלא השם בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים,
ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור,
יימצא אחד מני אלף קודש להשם ורוב העולם מקולקל,
הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה יוסר מעל.
ומדלג קצת,
בסדר.
ומי יודע אם דעת כזאת תגיע למלכות וכולי.
בטור השמאלי השני בשורה השביעית:
ועל זה הזהירנו השם יתברך ולמדתם אותם את בניכם,
וגם בני בניהם ילמדון.
נקרא את זה בפרשות הבאות בעזרת השם,
בפרשה הקרובה כבר,
פרשת דברים ופרשת עקב.
וכדומה מצוות תוכחה,
הוכח תוכיח את עמיתך.
כלומר זה עוד מקומות שאנחנו מוצאים שזה גם לא הבנים אלא זה עמיתך,
סביבתך הקרובה ליישר את דרכם לעבוד את השם.
כי כל אלו המצוות מורים לנו כי לא תושלם חפץ הבריאה אם ישלים האדם
את נפשו לבדו ולא ישלים את נפש זולתו.
והזהירו באבות והעמידו תלמידים הרבה.
וגם אהרון התפאר במידה זו,
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
והיה יען כי הכהנים הם הניגשים להורות עם השם,
כדכתיב:
יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.
לכן בא להם הציווי והאזהרה לאחוז במידת ההתחברות.
וזה רמוז בקרא:
ולבש הכהן מדו בד,
בתחילת פרשת צו.
ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן.
הכוונה על דרך שכתב הרמב"ם שלא ירבה באריחת,
כלומר ללכת להיות באורחותיהם של עמי הארץ וישיבתם ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה
עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה כל מעשיו לפנים משורת הדין.
והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שיימצא כל מקלסים אותו ואוהבים אותו ומתאווים
למעשיו.
ומצד אחד כן,
כלומר הוא לא יהיה בחברת עמי הארץ תמיד,
ומצד שני גם לא יתרחק יותר מדי אלא דעתו תהיה מעורבת עם הבריות.
רצונו כי מידת הבדידות,
ועל זה הוא אומר בסוף הפסוק:
ישראל אשר בך אתפאר.
באמת תועלת.
תועלת גדול לזיכוך הנפש ומידה זו היא עצמית לחכם השלם.
אך חפץ הבריאה,
כלומר באמת הבדידות זה טבעי לחכם,
שטבעי שהוא ירצה להתבודד כי הוא לא רוצה להתעסק עם כל הרפש שיש בחוץ.
אבל חפץ הבריאה תתחייב להתלבש מידה זו ולכסותה במידת ההתחברות בחברת בני אדם בסבר
פנים יפות.
כשהוא יושב בחברת בני אדם אז הוא לא יישב בזעוף פנים כזה ומתבודד.
אם אתה כבר מגיע לאיזה סעודה וכדומה,
נכון כתוב שלא יישב בסעודה עם אני לא יודע עם מי,
יש הגבלות.
אבל מקום שהוא כבר מגיע וכבר נמצא,
שישפיע וההשפעה תהיה על ידי סבר פנים יפות,
שיימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו.
יש באמת לגבי הכהנים והלויים,
קראנו בפרשה על פרשת מסעי את העניין של ערי מקלט.
אז יש לנו שש ערי מקלט ועליהם מוסיפים עוד ארבעים ושתיים עיר שהם סך
הכל ארבעים ושמונה עיר של ערי הלויים,
נכון?
אז השאלה באמת מה קשור ערי מקלט לערי הלויים?
לויים יורו משפטיך ליעקב,
דווקא רוצחים בשגגה הולכים לערים האלה?
אז התשובה היא לשני הצדדים.
קודם כל שהם יושפעו מהחכמים וגם יבינו שהחכמים הם אנשים שמקרבים את הבריות,
כן,
כמו מידתו של אהרון הכהן.
ודווקא זה יישר להם את הדרך.
זאת אומרת,
לפעמים התורה מצווה כמו עבד עברי למשל.
עבד עברי זה גם דוגמה לדבר.
רש"י כותב שם שעבד עברי זה איזשהו שיקום כזה של העבד,
ולכן אם הוא אומר אהבתי את אדוני וכולי הוא נרצע כי הוא לא הבין
את המסר.
המסר היה שהוא יהיה עכשיו באיזה תקופת שיקום ויבין איך מתנהל בית נורמלי,
איך אדם שומר על ממון חברו ולא שולח יד בממון חברו וכולי.
אז כלומר הערך לממון,
הערך בכלל לערכים של תורה.
בהקשר הזה גם קראנו על בני גד ובני ראובן.
בני גד ובני ראובן אותו רעיון.
כתוב שחצי שבט מנשה מבני גד מי נמצא בעבר הירדן?
בני גד ובני ראובן,
נכון?
הם ביקשו את הנחלה בעבר הירדן.
למה?
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד.
מה קורה בסוף הפרשה?
בסוף הדו-שיח הזה עם משה רבנו הפינג פונג כזה,
נכון?
הם אומרים לו,
הוא עונה להם,
כועס עליהם ואחר כך הם אומרים לו ככה ושוב ושוב ושוב.
המפרשים מאריכים בעניין הזה מה התווסף בכל שלב.
בהתחלה אמרו הקדימו,
חז"ל כבר אומרים הקדימו מקניהם לטפם.
אחר כך הם תיקנו את זה.
אחר כך עדיין היה חסר משהו.
מה היה חסר?
אומר אברבנאל הם לא אמרו לפני השם,
נעבור חלוצים לפני השם.
יפה.
טוב.
פתאום מה כתוב בסוף?
ויתן משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף.
מאיפה הגיע חצי שבט מנשה?
מה קשור מנשה?
הוא לא ביקש.
לא רק שהוא לא ביקש,
הוא גם לא,
משה רבנו לא התנה איתו את התנאי שהוא התנה עם בני גד ובני ראובן
שיעברו חלוצים.
ולמה באמת הם היו צריכים לעבור חלוצים?
לא הבנתי כאילו מה זה משחק כזה?
טוב אתם יודעים מה,
אתם רוצים לקבל את עבר הירדן?
בסדר אז תעברו חלוצים לפחות,
לפחות אל תהיו לוחמים רגילים.
לא הבנתי.
אם זה בעיה אז מה,
אז אם יש בעיה לא לחיות בארץ ישראל כי מאסו בארץ חמדה ולמה תניאון
את לב העם כמו שהוא אומר להם ותרבות אנשים חטאים,
איזה מילים קשות שלא מצאנו בשום זה.
כן זה התרבות,
משרד התרבות,
המילה תרבות כתובה בתורה בהקשר של תרבות אנשים חטאים.
זה צריך לדעת.
אבל אם זה כל כך גרוע,
אז מה פתאום הפשרה הזאת של תעברו חלוצים?
אבל הנקודה היא הנקודה הזאת,
שלעבור חלוצים זה בעצם אומר שאנחנו מוסרים מעצמנו.
כי הנקודה הייתה,
הנקודה הבעייתית אצלם הייתה לא זה שיש להם מקנה רב,
זה שיש להם מקנה רב ברוך השם הקדוש ברוך הוא בירך אותם במקנה רב,
מצוין,
למה לא?
אבל הבעיה הייתה,
אומר רבי עזריה פיג'ו בספרו בינה לעיתים לפני כ-400 שנה.
הוא כותב בדרוש נ"ד כמדומני,
שהבעיה הייתה שכתוב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד.
המילה עצום מאוד זו הבעיה פה,
לא המקנה רב.
עצום,
הוא אומר,
זה כבר מראה,
זה משבש את השיקול דעת.
העצום זה משהו כאילו הרבה יותר מרב.
יכול להיות שהוא מתכוון לומר שהמילה עצום,
לא בדקתי בכל מקום אבל בכמה מקומות שהיא מוזכרת בתנ"ך,
בתורה ודאי,
היא באה לומר שזה כבר משפיע על האדם בעצמו.
למשל הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה.
כלומר הוא עצום ממנו,
כלומר הוא משפיע עלינו,
הוא כבר מתחיל ונלחם בנו ועל המדינה ויתחיל להילחם לעשות נגדנו.
וגם אצל בלק לפני שבועיים קראנו,
נכון?
מה הוא אומר לו?
גם כן לשון דומה.
הנה עם היצא ממצרים ויכס את עין הארץ...
כי עצום ממנו...
אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ...
כן.
ועתה לכה נא ארה לי כי עצום ממנו אולי נוכל נכה בו ואגרשנו מן
הארץ.
יפה.
אז זה גם אותו דבר,
הוא בעצם הוא חושש שהם יעלו עליו.
כלומר המקנה רב עצום מאוד זה כבר משפיע עליהם.
גם כן יש ברבי יצחק עראמה בספר עקידת יצחק,
בעל העקידה,
תשים לב גם...
הרב זצ"ל אומר במגד ירחים,
פתגם לחודש תמוז,
עכשיו לקראת סוף חודש תמוז:
בכל דור ודור עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות.
מה הכוונה בכל דור ודור עבודת עגל הזהב?
עגל הזהב זה מה שהיה,
כאילו,
שברון לוחות העדות היה כבר.
מה זה בכל דור ודור עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות?
אז התשובה היא שלא מדובר בעבודת עגל הזהב עבודה זרה של אלילים של זה,
זה עבר מן העולם,
ביטלו יצרא דעבודה זרה.
אבל בכל דור ודור עבודת עגל הזהב,
הזהב,
לאהוב את הזהב,
זה מסבב שברון,
זה מסבב את החורבן.
באמת כתוב במדרש על מדרש רבה וגם בתנחומא,
בני גד ובני ראובן שהיו אוהבים את הממון ולפיכך גלו קודם לשאר השבטים.
ובתוספתא בסוף מנחות כתוב שמקדש ראשון מפני מה חרב?
שלוש עבירות חמורות.
משכן שילה לפני כן כתוב מפני מה חרב?
כל מיני בעיות שהיו על מעשרות וכולי.
אבל מפני מקדש שני,
הרי אנחנו יודעים בהם שהם לומדי תורה ומעשרים,
כן,
וניזהרים זהירים במעשרות,
מפני מה גלו?
והמדרש,
הגמרא מכירה שנאת חינם,
נכון?
לשון המדרש שהיו אוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו.
כלומר מה שהביא להם את שנאת הבריות,
את השנאת חינם,
זה אהבת הממון.
כי אהבת הממון כשהיא הופכת להיות הממון הופך להיות חזות הכל,
אז אני אדרוס את כל העולם בשביל הממון.
כלומר הממון זה העיקר בחיים.
זה עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות.
יש מכתב של הרב קוק שהוא כותב,
קצת חורג אבל זה קשור לאותו עניין,
מכתב שהוא כתב לחותנו,
מי היה חותנו של הרב קוק?
האדרת,
רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים.
אז הוא כותב לו,
בתוך המכתב זה נדפס בשו"ת אורח משפט של הרב קוק בסימן מ"ח,
יש שם בהערות מובא המכתב הזה.
הוא כותב לו:
אגלה את אוזנו של הדרת גאונו דמסתפינא,
אני מפחד,
חושש,
מפחד ממה שיהיה בעתיד לבוא ממה שכתוב בספרי בפרשת האזינו בפסקה שי"ח,
זה מופיע בספרי.
כתוב שם על הפסוק בישעיהו בפרק ב',
כתוב שם הפסוק:
ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו,
ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו,
ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו.
אומר המדרש בספרי שאלו דורות של ביאת המשיח.
אלו שלושה דורות שקודם ביאת המשיח,
זה הלשון של המדרש.
כלומר שלושה דורות שקודם ביאת המשיח זה המצב.
אומר לו:
אני מפחד מאוד מהמדרש הזה.
מה מתכוון המדרש?
בהתחלה ותמלא ארצו כסף וזהב,
יש עושר,
אין קצה לאוצרותיו.
אחר כך מה עושים עם הכסף וזהב האלה?
קונים סוסים,
קונים,
כלומר מרכבות,
קונים כלי מלחמה,
קונים זה,
כן?
יש פה,
כלומר השחתה אבל זה עוד לא,
כלומר זה הופך להיות כוחי ועוצם ידי.
מה השלב השלישי?
ותמלא ארצו אלילים.
פשט הכתוב עבודה זרה.
אומר:
לא,
הסוסים,
המרכבות,
הממון,
הם הופכים להיות האלילים.
מתחילים לסגוד לממון,
תאוות הממון,
וזה שוב עבודת עגל הזהב.
אז כל זה אצל בני גד ובני ראובן.
לכן אומר להם משה רבנו:
תעברו חלוצים.
זה לא איזה סחר מכר כזה,
איזה קומבינה.
אם תעברו חלוצים,
הרב קוק כותב במקום אחר שמה באורות אם אני לא טועה,
האדם צריך תמיד להיחלץ ממסגרותיו הפרטיות.
חלוצים להיחלץ מהחושים,
זה לצאת מהמסגרות הפרטיות,
לצאת מהטבעיות,
מהרגילות.
אז טוב,
נהיה לוחמים כמו כולם?
לא,
אתם תהיו בחזית.
זה מסירות נפש,
זה כבר הפך האגואיסטיות,
הפך האנוכיות.
ולכן גם מנשה.
אומר הנציב בהעמק דבר בפרשת דברים,
פרשה שלנו,
שכאשר משה רבנו שולח את בני מנשה,
בני מנשה היו בני תורה.
מביא לזה כמה וכמה מקורות שבני מנשה היו בני תורה ולכן משה רבנו שולח
את חצי שבט מנשה לזה.
אומר:
מני מכיר ירדו מחוקקים,
כך כתוב בשופטים בשירת דבורה.
גדולי תורה וראשי ישיבות כמו שכתוב בסנהדרין דף ה':
לא יסור שבט מיהודה אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים,
ומני מכיר זה גם כן זה היה בני מנשה היו בני יהודה וכולי,
הוא מביא שם אריכות גדולה להוכיח שהם היו בני תורה.
אז הוא רצה,
אומר:
כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה.
ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא,
כמו שאומר רבי יוסף שם בפרק קניין תורה,
כי בזה תלוי חיי ישראל.
וממילא כאשר יש אדם כזה שהוא אנשים כאלה שהם בני תורה.
אז זה העניין של גם שתלמיד חכם צריך להיות מעורב עם הבריות,
צריך להשפיע.
האנשים צריכים להיות מושפעים ממנו,
אבל הוא גם מצדו שיצא וישפיע כי אחרת יישארו לבד עם כל הערכים המקולקלים
והמעוותים שלהם ולא יהיה רק טוב,
אז יהיה עוד כמה מלאכים שזכו להארת הקדוש ברוך הוא ויחידי סגולה כאלה אבל
זה לא המטרה.
טוב,
זה היסוד פה של החתם סופר.
נדלג לטור הבא.
והאוחז במידה זו מראה על אהבתו אל השם ביתר שאת וביתר עוז,
כי מדרך אוהב המלך כיהדותי לשון חיבה,
כי מדרך אוהב המלך להתאמץ ולהשתדל ככל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו
ולהרבות לו עבדים כיד המלך.
ויען כי זכה אברהם אבינו עליו השלום במידה זו טרם ציווה השם עליה,
רק משכלו ומדעתו עמד בראש כל חוצות,
בנה מזבחות וקרא בשם השם והעמיד תלמידים הרבה,
את הנפש אשר עשו בחרן,
לכן זכה להיקרא אוהבו של המלך יתברך שמו זה אברהם אוהבי.
וכגמול נפשו השיב לו השם שהוא אוהב את הקדוש ברוך הוא,
אוהב המלך,
הקדוש ברוך הוא אוהב אותו.
יפה.
אחר כך על פי זה הוא מסביר כמה וכמה פסוקים.
אני אדלג קצת בגלל קוצר הזמן.
מסביר על פי אותו יסוד ובטור הבא למטה.
העניין הזה בעצמו הורה לנו משה רבנו עליו השלום פרשת שבוע.
ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוהיי לעשות כן בקרב הארץ אשר
אתם באים שמה לרשתה.
זה הפסוק המלא.
ואחר שהאריך שם בתוכחה שילמדו את התורה ובזה יהיה להם לכבוד ולתפארת כי היא
חוכמתכם ובינתכם וכולי,
ציווה להם והזהירם שילמדו את בניהם באומרו והודעתם לבניך.
ולבסוף האריך לפניהם מאמר השם יתברך באמור השם אליי הקהל לי את העם ומספר
להם מה שהיה במעמד הר סיני,
שזה גם האיסור של שכחת התורה.
ומה שאנו צריכים להעמיד בהבנת המקראות הוא למה נקט דווקא כאשר ציווני ה' אלוהיי
לעשות כן בקרב הארץ,
הלא גם מצוות שאינן תלויות בארץ לימד בני ישראל?
למה זה לעשות כן בקרב הארץ?
אז המפרשים דיברו על זה באריכות,
הרמב"ן,
הרשב"ם וגם הרמב"ן בעצמו ועוד ראשונים,
שגם המצוות שהן לא תלויות בארץ,
מצוות שבגופו וכדומה,
הן עיקר המצוות הוא קיום המצוות הרמב"ן המפורסם תלוי בארץ ישראל.
אבל כאן הוא מעלה את זה כקושיה.
והוא לימדם את כל המצוות.
אומנם כשנעיין היטב בפרשה זו נבין כי כולן נאמרו להוכיח ולהזהיר על לימוד התלמידים,
שלא ירע בעיני הרב לחזור ולשנות לתלמידים אותם עניינים אשר כבר לימד,
כמו רב פרידא המפורסם ארבע מאות פעם,
אגם שלא יצמח לו שום תועלת מלימוד זה,
כי באמת ניקח מוסר השכל ממשה רבנו עליו השלום שהיה בתכלית השלמות ומצוות התלויות
בארץ לא נתחייב בהם כי לא נכנס לארץ.
מכל מקום ציווה השם אותו ללמדם בני ישראל כאילו נצטווה גם הוא עליהם.
אז תחשבו על משה רבנו איך הוא מלמד מצוות תלויות בארץ,
איזה אכזבה יש לו בלב,
הוא לא יזכה לעולם.
הרי חז"ל אומרים וכי לאכול מפריה הוא צריך אלא לקיים המצוות התלויות בה.
והוא לא יזכה אבל הוא מלמד את עם ישראל.
וזהו פירוש הכתובים.
אחרי שהודיע משה רבנו עליו השלום בתחילת הפרשה שלא הועילה לו תפילתו ולא ייכנס
אל הארץ,
אמר עתה ראה והתבונן מוסר השכל,
ראה אנוכי לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוהיי לעשות כן בקרב הארץ,
פירוש כאילו נצטוויתי גם אני לעשות בקרב הארץ.
הוא מדבר על המצוות התלויות בארץ שהוא לימד אותם כאילו גם הוא נכנס.
אז הוא אומר תראו,
תלמדו ממני,
ראה לימדתי אתכם,
כמו שאני לימדתי אתכם אפילו שאין לי שום תועלת מהלימוד הזה,
מכל מקום ממני תלמדו כמה גדולה מצוות תלמוד תורה דרבים וכן תעשו.
כמה,
תראו איזה פה מהלך מבריק בהבנת הפסוקים האלה.
אם תעשו אם תגיעו אל הארץ תקימו מצוותיה באופן שתשלמו תורתכם מכל צד ולא
יהיה הלימוד עוד תועלת עצמכם.
מכל מקום תחזרו לשנות דברים אלו להודיעם לבניכם וזהו שאמר והודעתם לבניך.
ולכן אומר אסור לקבל שכר,
כתוב מה אני בחינם,
זה מה שהחתם סופר כתב שם במכתב ההוא,
שמה אני בחינם אף אתם בחינם.
ולפי דברינו מה אני בחינם מצד תועלת הידיעה אף אתם תהיו בתכלית השלמות באופן
שיהיה הלימוד אצלכם בחינם מצד תועלת הידיעה.
מה זה בחינם בחינם?
שאין לי שום תועלת בזה,
אני לא אשתמש בזה,
ואפילו הכי אני ממשיך ללמד.
אני לא עכשיו מלמד משהו שאני לא אצטרך אותו,
כן?
זה פה יש גם כמובן את המצווה של עסק התורה,
שגם מצוות שאנחנו הלכתא למשיחא או שכן דברים שלא נקיים בעצמנו וודאי שיש בזה
מצווה של לימוד תורה.
טוב,
נסיים פה את הפסקה מצד שמאל.
או,
יש פה עוד הסבר יפה,
כן.
יש תפילה של רבי נחוניא בן הקנה,
נכון?
אנחנו אומרים אותה בלימוד לפני הלימוד מי שאומר,
שלא ניכשל בדבר הלכה,
כן,
אומרת הגמרא בברכות כ"ח.
אז התפלל רבי נחוניא על עצמו שלא ייכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבריי.
שואל החתם סופר מה זה וישמחו בי חבריי?
איך נתיירא נחוניא בן הקנה שישמחו חבריו בתקלתו ושימצאו אנשים כאלה בחברת חכמים תמימי
המעלה?
כן,
שלא ייכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבריי.
הוא מבין פה מה הוא הבין פה?
אני לא רוצה ש...
ככה הוא מבין את האחד הזה לכאורה,
לכאורה הפשט הוא שלא איכשל בדבר הלכה,
פסיק,
וגם ישמחו בי חבריי.
אבל משום מה הוא הבין פה שלא איכשל בדבר הלכה וישמחו זה משפט אחד,
שלא יהיה מצב שאני אכשל ואז ישמחו לאידי.
אז הוא אומר העניין הוא לפי מה שכתוב בבבא בתרא "אני השם בעיתה אחישנה",
פירש רשב"ם שם איכסוף רב אידי משמיה דרבא,
פן יאמר רבא בליבו אילו לא הייתי כאן הייתי דן דין שקר.
קרא עליה רב נחמן "אני השם בעיתה אחישנה",
בעת שהצדיקים צריכים ישועה הקדוש ברוך הוא ממציא להם.
הבנת?
אני יודע בך כי מעולם לא נכשלת ולא באת תקלה לידך,
שהרי אתה זימנני השם קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת,
הנה הצלחתי לתקן אותך לפני שזה בא לידי מעשה.
רואים שרבי אידי כמעט נכשל והקדוש ברוך הוא זימן לו את רבא,
והיה שמחה גדולה לרבא שזכה להצילו.
זאת אומרת זה הכוונה,
שלא אכשל בדבר הלכה,
ואז לא אכשל,
וגם אם אני אכשל ישמחו בי חבריי שהם יזכו להציל אותי מזה.
כלומר זה הפוך,
כל אחד עוזר לחברו כדי להשלים את חברו ולא רק להשלים את עצמו.
זה מאוד מתחבר למה שכתוב באמת בהקדמה של רבי שמעון שקופ המפורסמת שככה נראה
לי סתם הזכרנו,
על העניין הזה של ההשלמה של התכלית,
זה יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו שהוא להיות קדושים.
מה היא הקדושה?
כמו שאנחנו משתמשים בה להקדיש את חייו למען הכלל,
בכל מה שהוא עושה גם לעצמו וכדומה.
זה טבע שאדם אוהב את עצמו,
אהבת עצמו זה דבר שהוא טבעי.
אומר רבי שמעון זה לא התורה לא מתנגדת לזה,
אבל שידע שכל מה שהוא משלים את עצמו ומפתח את עצמו זה לטובת אחרים
ולטובת העולם לתקן את העולם.
מסיים את הפסקה אולי הכי חשובה זה הסוף,
צד ימין למטה.
ודבר זה הוא מוסר השכל להשלם,
כלומר האדם השלם.
אם אמור יאמר העבד העברי חשקה נפשי בשם וחפץ אני להתקרב אליו,
ואיך אעשה זאת למעט בלימודי מושכלות שלמות נפשי כדי להשלים נפש חברי?
אם אני אלך עכשיו ללמוד עם חברותא צעיר או לא יודע מה או ללמד
איזה,
אז זה מבזבז לי זמן,
כאילו אני צריך ללמוד לבד הרבה יותר.
התשובה אליו הן דברי חז"ל בתענית "הרבה למדתי מרבותיי ומחבריי יותר ומתלמידיי יותר מכולם".
שזה הרבה פירושים תלמידיי יותר מכולם.
אבל איך זה יכול להיות תלמידיי יותר מכולם?
אם זה אדם שנגיד מעביר שיעור אז אתה מכין יותר טוב את הדברים כשאתה
מעביר שיעור,
אז אתה מבין יותר טוב.
אבל אם הוא עכשיו עונה לשאלה וכדומה דברים שהוא כבר יודע ומה העניין?
משמע מכאן שזה כלל כזה,
כל מקום שאדם מלמד את חברו עוזר לחברו תלמידיו וכדומה או חבריו כן,
זה יותר מאשר מה שלמד מרבותיו.
אומר היפלא מהשם דבר למלאות לך שלמות נפשך מה שחסרת לכבוד שמו?
אתה עושה את אשר ציווית לעשות ללמד דעת את העם והשם יעשה את שלו.
עשה רצונו כרצונך בו יעשה רצונך כרצונו,
למלאות נפשך מדי דעת השלמות,
ויספיק לך זמן המועט שנשאר בשביל ללמד את עצמך להשיג השגות רבות ונשגבות עוד
יותר ממה שיכול היה להיות צריך לך.
והוא אמר את זה כנראה על סמך חתם סופר וידע שזה המציאות כפי שהעיד
על עצמו שם במכתב.
ועל זה אמרו חז"ל שאפילו שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה,
כוונתם כי סוד השם ליראיו להגלות להם מצפוני שפוני תורתו הדברים הנסתרים וחפצם ותשוקתם
אליה.
אל השם ויאר לנו דברים גבוהים ורמים וכולי וכולי.
זה החלק הראשון להקדמה,
אחר כך הוא מביא עוד חלק נוסף בעניין אחר.
בסוף בסוף בסוף זו הפסקה האחרונה שמופיעה כאן בפונט השונה,
שהסביר החתם סופר לגבי תשובה בהלכה.
מזה נסיים ממש נגיד את זה בעל פה.
כתוב במשנה באבות שהחכם אינו נבהל להשיב,
אחד הדברים שחילופיהם בגולם נכון?
שבעה דברים בחכם אינו נבהל להשיב.
מה זה לא נבהל להשיב?
הפשט הוא שאם שואלים אותך שאלה אל תענה מהר אל תהיה פזיז,
תהיה מתון מתון.
אבל הרמב"ם בפירוש המשנה אומר הפוך:
אל תהיה נבהל להשיב זה אדם נבהל זה אדם כזה בהלם הוא נבהל להשיב
הוא לא יודע להשיב משתומם,
הגמרא אומרת "אשתומם כשעה חדא",
לא ידע להשיב.
לא אל תהיה כזה אלא אדרבה תשיב ישיב חיש להראות למקשה אותו שגיונו.
אומר החתם סופר זה מכתב שהוא מצא הבן מצא בכתביו,
כי שני הפירושים אינם סותרים זה את זה,
אלא אומר איך זה יכול להיות מסתדר ביחד?
כי בביתו ובחדרי מדרשו יעיין היטב אל ימהר להחליט שום סברה,
יחמיץ כל דין,
לשון להחמיץ כלומר ישהה אותו עד שיהיה ברור ונקי כסולת נקייה.
אחר כך יניחם בחדרי מוחו ומחשבתו למען יהיו מוכנים לפניו ביום שיבוא אחד לשאול
להקשות אל ייבהל וישתומם אלא ישיב מיד.
כשהכל מונח בקופסא הכל מסודר ממילא הוא שולף את זה בצורה אוטומטית.
וזה מה שכתוב בני הנעורים,
בני הנעורים בלילה שקידת התורה.
הרמב"ם כותב שהזכרנו את זה גם בשבוע שעבר שאין אדם לומד רוב חכמתו אלא
בלילה ומי שתלמיד חכם זה מי שלא מפנה אפילו אחד מלילותיו לבטלה,
ואלו סברותיו וחכמתו שהוליד על ידי ניעור הלילה על ידי שהיה ער בלילה זה
נקרא בני הנעורים,
הבנים שנולדו לו כלומר הסברות החידושים שהתחדשו לו לא הבנים ה לפי דרשת חז"ל
זה לא הבנים הביולוגיים,
אלא חידושי התורה שאדם חידש בלימודו בלילה.
אז זה באמת הקדמה מאוד מאוד חשובה,
יסודית,
של החתם סופר,
זכותו תגן עלינו.
שלום עליכם.