Subscribe
Share
Share
Embed
.
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. *חינוך כהעלאת שלהבת* — לשון התורה בפרשיות תצווה ובהעלותך, *להעלות נר תמיד*, מלמדת שהמטרה בחינוך היא לא רק הדלקה חיצונית אלא פעולה הגורמת לכך ש*השלהבת עולה מאליה*.
2. *הקניית כלים ועצמאות* — המבחן האמיתי של החינוך הוא כאשר הילד או התלמיד ממשיכים בדרכם גם כשהסמכות המחנכת אינה נוכחת, שכן הערכים הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאישיותם.
3. *הבנת דרך המחשבה* — בשם *רב חיים שמואלביץ*, מודגש שתלמיד חכם אינו רק מי שזוכר את דברי רבו, אלא מי שסיגל לעצמו את ה*סברא* ודרך החשיבה של רבו ויודע ליישמן בסוגיות חדשות.
4. *אמנות השחרור וההרפיה* — כחלק מתהליך ה*חינוך*, על המחנך לדעת מתי להרפות מהפתילה ולאפשר לתלמיד לפתח את המיוחדות שלו מבלי להיות מעורב יתר על המידה.
5. *התמדה ויגיעה בחינוך* — החדירה אל הלב דורשת לעיתים ניסיונות חוזרים ונשנים, אך התורה מבטיחה שאחרי ה*עמל* הרב בסוף הלהבה תיתפס ותעלה מאליה מתוך אהבה ורצון.
6. *החלפת הכוח למדרגה רוחנית* — המאמץ הראשוני של היגיעה ב*תורה* ובמצוות הופך בסופו של דבר לכוח רוחני פנימי, כפי שמרמז הפסוק "וקווי ה' יחליפו כוח".
---
"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
שבת שלום. אנחנו בפרשת תצווה והתורה פותחת את הפרשה בציווי על הדלקת המנורה: \"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך למאור להעלות נר תמיד\". מעניין שגם פה הביטוי הוא להעלות נר תמיד, וגם בפרשת בהעלותך התורה משתמשת בלשון \"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה\" ולא \"בהדליקך את הנרות\". מסביר רש\"י על פי חז\"ל שהתורה פה באה להסביר את צורת ההדלקה, שתהא מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ונשאלת השאלה: לכאורה זה פשיטא שכך מדליקים מנורה. כל מי שמדליק נרות יודע שאסור לעזוב את הנר עד שהשלהבת תיתפס, עד שהאש תיתפס בשלהבת. למה התורה צריכה לשנות במקום \"בהדליקך\" ל\"בהעלותך\" בשביל ללמד את המובן מאליו? אמרו חכמים במסכת בבא בתרא: \"הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין\". מי שרוצה חוכמה, יפנה עצמו בתפילה מעט לצד דרום. מי שרוצה עושר, יפנה עצמו בתפילה מעט לצד צפון. והגמרא נותנת סימן שכן מנורה בדרום ושולחן בצפון. המנורה סמל החוכמה, לכן הרוצה להחכים ידרים, המנורה בדרום. השולחן סמל העושר, סמל השפע, לכן אדם שרוצה להעשיר יצפין. אם כן, המנורה היא סמל התורה, סמל הרוח, סמל הערכים. ואולי כשאנחנו באים להדליק את המנורה, התורה רומזת מה הצורה הנכונה להעביר את התורה, להעביר את החינוך לילד, לתלמיד, לחניך. ההלכה היא עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ואולי יש בזה שלושה מסרים שאפשר ללמוד. מה הכוונה שתהא שלהבת עולה מאליה? כשאנחנו מלמדים, כשאנחנו מחנכים, אנחנו צריכים לעשות באופן כזה שהשלהבת תעלה מאליה. הרבה פעמים התלמיד, כל עוד אנחנו נמצאים בסביבה, הוא שומע לנו. הבן שומע לאבא כל עוד אבא נמצא, כי הוא ירא מהאבא, כי הוא מכבד את האבא, אבל הדברים לא נכנסו אליו פנימה. וכשאבא לא יימצא או כשהילד יהיה מחוץ לישיבה, הוא יעשה מה שהוא חפץ. אבל התורה באה ללמד שהחינוך האמיתי הוא הקניית כלים, הקניית ערכים כאלו שיישארו חלק מהילד, שגם כשאנחנו לא נהיה בסביבה הוא ימשיך להעלות את השלהבת מעצמו. זה כבר יהיה חלק ממנו, כי הוא הבין את הרעיון, הוא הבין את הרוח. וזו עבודה של המחנך, של האבא וגם של החניך, של התלמיד. לעשות את החינוך בצורה כזו של הקניית יסודות. רב חיים שמואלביץ היה אומר שתלמיד טוב זה לא רק תלמיד שיודע להגיד מה הרב אמר בכל סוגיה, אלא מה הרב היה אומר בסוגיה חדשה שהוא לא שמע מהרב. כלומר, הוא הבין את דרך החשיבה של הרב. הדברים נכונים לא רק בלימוד תורה אלא גם בערכים. מי שמבין את הדרך של הרב, מי שהבין את העיקרון, אצלו השלהבת עולה מאליה. אמרו בעלי המוסר על הפסוק \"לכו בנים שמעו לי יראת השם אלמדכם\": המבחן הוא לא כשאתם נמצאים בישיבה, אלא דווקא כש\"לכו בנים\", דווקא כשאתם הולכים ואני לא נמצא בקרבתכם, שם המבחן אם אתם יראי השם באמת. זה הלקח הראשון. לקח שני שאולי משלים את הלקח הזה: התורה מלמדת שצריכים להדליק באופן שהשלהבת עולה מאליה, אבל כשהיא עולה מאליה צריך לעזוב את הנר. הרבה פעמים אנחנו מחנכים, אנחנו מעורבים מאוד וקשה לנו להרפות מהילד או מהתלמיד. אנחנו מגיעים לרמת מעורבות שמקשה עלינו להרפות. אבל האמת היא שרק אם נניח ונרפה מהפתילה, אז הילד יוכל להתפתח עוד יותר טוב. הוא יוכל להוסיף את הפן המיוחד שלו. אנחנו לא יכולים לחיות את החיים שלו, אנחנו צריכים ללמוד לשחרר. אם כן, מצד אחד אי אפשר לשחרר לפני הזמן, השלהבת חייבת להידלק מאליה. ומצד שני, כשהגיע הזמן, צריך לדעת לשחרר, צריך לתת לילד לפרוש כנפיים בעצמו, כי רק כך הוא יתפתח במיוחדות המיוחדת שלו. אולי המסר השלישי: עד שתהא שלהבת עולה מאליה. בהתחלה קשה להדליק את האש. לא תמיד האש נתפסת בפתילה. צריכים לנסות שוב ושוב, להתייגע על כך. אדם לעמל יולד. אבל בסוף השלהבת עולה מאליה. כלומר, הרבה פעמים קשה לנו לחדור ללב התלמיד, קשה לנו להחדיר אהבה בליבו. אנחנו מנסים ולא מצליחים, מנסים ולא מצליחים. אבל בסוף, אחרי הרבה מאמץ, השלהבת עולה מאליה. היגיעה, המאמץ, לא להתייאש מהחינוך, לנסות בכל מיני דרכים. עד שמצליחים לחדור ללבו של התלמיד, עד שמצליחים להגיע למצב שהשלהבת עולה מאליה, שהוא עושה את זה ברצון, שהוא עושה את זה באהבה. נדרש הרבה חכמה והרבה השקעה מצד המחנך, מצד האבא, הרבה אורך רוח כדי לא להתייאש עד שהוא יצליח לגעת בילד בצורה הנכונה. פסוק אומר, וקווי השם יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו. לכאורה, מה זה הלשון יחליפו כוח? אדם אוגר כוח, הוא לא מחליף כוח. אבל הפירוש הוא שבתחילת הדרך, הכוח הוא כוח של יגיעה, כוח של החדרת הדברים אצל התלמיד, ואחרי זה אותו כוח מתחלף בכוח אחר, השלהבת כבר עולה מאליה, ואז התלמיד משתמש בכוח אחר, הוא מחליף את הכוח הראשוני של היגיעה, של העמל, ואז הדברים כבר נעשים בשמחה, באהבה, והכוח הופך לכוח רוחני שהשלהבת עולה מאליה. העמל והיגיעה הם עיקר המאמץ מצד.