כרם ביבנה - פרשת השבוע (רבנים ובוגרים)

🎬 לצפייה בשיעור ביוטיוב

── ראשי פרקים ──
(0:07) המצעד בניו יורק והביטחון המוגבר
(1:24) פרשנות רש"י: בדידות כמגן לישראל
(2:53) הבדלה בין גוי לעם לפי הרב אלחנן
(4:51) המאבק במילים: מכתב נגד אירועי קהילה
(6:15) היום אנחנו עם שלא ניתן למחיקה

בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:

1. בדידות כעוצמה — התיאור "עם לבדד ישכון" אינו קללה של בדידות חברתית, אלא ברכה של עמידות והגנה אלוקית ייחודית.
2. שימור הזהות הייחודית — לפי האבן עזרא, הישרדותנו תלויה בסירובנו להתבולל או "להוריד את המזוודה" רק כדי למצוא חן בעיני הסביבה.
3. כבוד דרך אותנטיות — הנצי"ב מזהיר שדווקא כשאנו מנסים להידמות לאומות, הן מפסיקות לכבד אותנו; האותנטיות היהודית היא המפתח לביטחון.
4. הבטחה להישרדות בגלות — הספורנו מפרש את הפסוק כהבטחה נצחית שגם בפיזור ובגלות, עם ישראל לעולם לא יימחק ויישאר נאמן לעצמו.
5. ההבדל בין עם לגוי — בעקבות תובנת הרב אלחנן וסרמן, גוי מוגדר על ידי טריטוריה, אך עם מוגדר על ידי ערכים, זיכרון ושליחות משותפת.
6. בלעם של ימינו — המאבק המודרני נגד ישראל מתנהל פעמים רבות דרך מילים ושלילת לגיטימציה, בדומה לניסיונו של בלעם להפילנו בלשונו.
7. הביטחון הוא בבורא — בדיוק כפי שהקדוש ברוך הוא הפך את קללות בלעם לברכות, עלינו לבטוח בו ולא במוסדות בינלאומיים או באישור מהעולם.
8. אחדות ולא אחידות — עוצמתנו טמונה ביכולת להיות מחנה מאוחד שבו לכל שבט ומשפחה יש מקום, מתוך עבודה יומיומית על האחדות הפנימית שלנו.

מה זה כרם ביבנה - פרשת השבוע (רבנים ובוגרים)?

"מעולם לא פסקה ישיבה" - דברי תורה קצרים מאת בוגרי הישיבה לשבתות ומועדים.
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE

לתרומות: https://www.kby.org/hebrew/support-us/

לפני כמה שבועות צעדתי במצעד ישראל בניו יורק.

אני הולך למצעד הזה כבר יותר מעשרים שנה.

השנה היה שמה משהו מיוחד,

אבל גם משהו כבד,

שניהם ביחד.

מה שהשתנה השנה,

ראש העיר לא בא,

ומשטרת ניו יורק פרסה את מבצע הביטחון הגדול ביותר בכל היסטוריית המצעד.

יחידות טרור,

גדרות ברזל,

מסוקים באוויר,

זה הרגיש כמו ביקור של ראש מדינה.

אבל מי ששמרנו עליו היו יהודים,

צועדים בניו יורק בשנת אלפיים עשרים וארבע.

הייתה גאווה במצעד,

דגלים כחולים ולבנים מכל עבר,

אלפי אנשים שסירבו להסתתר,

אבל כשעמדתי שם בין הגדרות,

הרגשתי משהו כבד בחזה שלי.

ואז נזכרתי בפסוק מפרשת השבוע,

פסוק שידעתי כל חיי,

אבל הפעם שמעתי אותו אחרת לגמרי:

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

אלו הם דברי בלעם,

איש שנשכר לקלל את ישראל,

אבל הוא לא יכול.

הוא עמד על ההר,

הסתכל למטה על מחנה ישראל ואמר אמת עלינו שבכלל לא רצה לומר,

ומפיו יצא אחד התיאורים היפים ביותר של מי אנחנו.

הפרשנים שלנו עסקו בפסוק הזה מאות שנים,

וכל אחד רואה בו דבר אחר.

רש"י מסביר ואומר ש"לבדד ישכון" לא אומר שאנחנו בודדים,

אלא שאנחנו חזקים.

כשהאומות נשפטות,

ישראל עומד בפני עצמו,

מחוץ לאותו דין.

הבדידות הזאת אינה פצע,

היא מגן.

הבדידות הזאת לא פוגעת בנו,

היא שומרת עלינו.

יש לנו גורל אחר,

וההבדל הזה הוא ההגנה שלנו.

האבן עזרא מדבר על זהות.

"לבדד ישכון",

העם הזה לא נמס.

אנחנו לא מתבוללים,

אנחנו לא מורידים את המזוודה כדי שיקבלו אותנו.

בכל מקום יש משיכה חזקה להתערב ולהידמות לסביבה,

ובכל זאת אנחנו עדיין פה,

אנחנו עדיין אנחנו.

הנצי"ב אומר דבר שמדאיג:

כשזה נאמן לעצמו,

הוא חי בשלום.

אבל ברגע שאנחנו מנסים להימנות עם האומות ולהיות כמו כולם,

בדיוק אז האומות מפסיקות לכבד אותנו.

יותר מזאת,

זו נבואה.

כשראיתי את הגדרות והשוטרים במצעד,

חשבתי על הנצי"ב.

עשינו הכל כדי שיקבלו אותנו,

ואנחנו בודדים יותר מאי פעם.

הספורנו נותן לפסוק פירוש של נחמה.

הוא אומר הפסוק הזה הוא הבטחה שגם בגלות,

גם בפיזור,

לא משנה מה קורה סביבנו,

אנחנו נהיה פה.

אנחנו נהיה אנחנו.

עכשיו אני רוצה לשתף אתכם בהבחנה שלדעתי פותחת את הפסוק מבפנים.

זה משהו שאמר הרב אלחנן וסרמן.

הרב אלחנן שם לב שהתורה משתמשת בשתי מילים שונות לאומה גוי ועם.

וההבדל ביניהם הוא עניין גדול.

גוי זה עם שקשור לארץ ויש לו אדמה,

יש לו גבולות.

אתה גוי בגלל המקום שבו אתה גר.

עם זה דבר אחר לגמרי.

עם לא מוחזק על ידי אדמה,

אלא על ידי תרבות,

שפה,

זיכרון,

ערכים משותפים,

שליחות משותפת.

אתה עם בגלל מה שאתה נושא בתוכך.

כעם,

אנחנו צריכים גם לבנות בארצנו ולהצליח בה,

וגם להיות מאוחדים.

זהו מה שבלעם ראה מראש ההר,

לא עם נודד בלי בית.

הוא ראה עם שנושא את עצמו בתוכו,

עם שאי אפשר למחוק אותו כי הוא לא תלוי בשום דבר מבחוץ,

וזה פחד אותו.

אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לאחרונה,

משהו שלא הופיע בחדשות אבל כל יהודי פה צריך לדעת.

הארגון של נפש בנפש ארגן אירוע במלון בעיר מסוימת בארצות הברית.

כינוס קהילתי,

אירוע ציוני.

כשנגמר,

נכנס למלון איש עם כאפייה ומסר מכתב להנהלה,

להנהלת המלון.

לא פצצה,

לא נשק,

מכתב.

ובמכתב הוא הזהיר את המלון:

אם תמשיכו לארח אירועים של נפש בנפש,

תהיינה תוצאות.

המלון נכנע.

הוא אמר לנו שהוא לא מוכן לארח את האירועים שלנו יותר.

אף אחד לא נעצר,

אף אחד לא נשבר,

מכתב אחד הספיק.

זה בלעם של תשפ"ד.

זאת הסתכלות של בלק,

אבל מעודכנת לזמן שלנו.

בלק היה מלך חכם,

והוא הבין שבמלחמה הוא לא ינצח.

אז הוא שכר איש של מילים שיעשה מה שחיילים לא יוכלו.

הוא רצה שבלעם יפיל את הלגיטימציה שלנו,

ישלול מאיתנו את המקום שלנו בעולם במילים,

לא בחרב.

והיום,

אלה שמנסים לעשות את אותו דבר יושבים באולמות בינלאומיים,

כותבים דוחות,

שולחים מכתבים.

גבר אחד עם כאפייה ועט משיג מה שצבאות שלמים.

שצבאות לא השיגו.

אז מה אנחנו לוקחים מכל זה?

שני דברים.

אני רוצה לומר אותם בפשטות.

הראשון אמונה.

לא בדרגות,

לא במלונות,

לא במוסדות בינלאומיים.

בלעם עצמו אמר "מה אקוב לא קבה אל,

ואיך אזעום מה שס השם לא זעם".

כל מי שבא לקלל אותנו,

בירך אותנו.

זה לא סיפור מהעבר,

זה הבטחה.

אותו הקדוש ברוך הוא ששם ברכה בפה של אויב,

הוא שומר עלינו גם היום.

השני אחדות.

אם מה שהופך אותנו לעם ולא רק לגוי הוא הקשר הפנימי שלנו,

התרבות המשותפת,

השפה,

הזיכרון,

אז הסכנה האמיתית לא באה ממכתב של איש בכאפייה,

היא באה מבפנים.

הפילוג שלנו,

המחלוקת שלנו,

אנחנו נגד הם שלנו.

זה מסכן אותנו יותר מכל אויב.

בלעם ראה מחנה מאוחד.

התורה מספרת,

כל שבט במקומו,

כל משפחה במקומה,

מסודרים,

שונים ובכל זאת אחד.

התמונה הזאת של עם ששומר על הייחוד שלו ובאותה עת אחד,

זאת התמונה שאנחנו צריכים להיות.

לא אחידות,

אחדות.

צעדנו כי אנחנו עם שלא נמחק.

צעדנו כי מכתב לא מבטל חלום.

צעדנו כי "הן עם לבדד ישכון" לא קללה שנאמרה מראש ההר,

אלא ברכה שיצאה מפיו של אויב.

אנחנו צועדים ובונים ועולים לישראל כי אנחנו עם.

לא מקרה גאוגרפי,

לא קבוצה פוליטית,

עם שקשור במשהו ששום גבול לא יכול להגביל אותו ושום מכתב לא יכול למחוק

אותו.

בטחו במי שנעשה בכל דור ודור ועבדו כל יום ויום על האחדות שהופכת אותנו

למי שאנו.

שבת שלום.