הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. *תנאי הנבואה המהותיים* — לפי *הרמב"ם* (שמונה פרקים), הנבואה היא תופעה שכלית הדורשת שלמות בכל המעלות השכליות ורוב מעלות המידות כתנאי סף לקבלת *שפע*.
2. *מחלוקת חכם גיבור ועשיר* — קיימת מחלוקת יסודית בהבנת דברי חז"ל (נדרים לח.) שאין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר; האם מדובר בתכונות פיזיות-חיצוניות או בתארים מידותיים-פנימיים.
3. *הסבר הר"ן (כפשוטו)* — *הר"ן* סבור שהתנאים הם כפשוטם (עושר ממוני וגבורה פיזית) כדי שהנביא יהיה מקובל על המון העם ויוכל להשפיע עליהם מרחוק, וכן כדי שלא יירא מלהוכיחם.
4. *שיטת הרמב"ם (כמשל)* — *הרמב"ם* מפרש את התארים כמעלות הנפש: "גיבור" הוא הכובש את יצרו ו"עשיר" הוא השמח בחלקו, שכן שלמות *מידותית* היא התנאי הרוחני האמיתי להשראת שכינה.
5. *תירוץ הרא"ש והכסף משנה* — ניתן ליישב את הסתירה בין פשט הגמרא ל*רמב"ם* על ידי הבחנה בין נבואה בדרך *קביעות* (הדורשת גם מעלות גופניות) לבין נבואה ארעית או כזו הנדרשת לשלמות הנפש בלבד.
6. *מניעת הנבואה בשל עצבות* — מידת העצבות, אף שאינה "רעה" ככעס או גאווה מצד המוסר, מעכבת את הנבואה באופן סגולי כיוון שהיא משביתה את *כוח המדמה* ומונעת את השמחה הנדרשת למפגש עם ה'.
7. *הפסקת הנבואה בגלות* — העדר הנבואה בימינו נובע ממצב הגלות המשרה עצבות ושפלות רוח על האומה, דבר המונע מהיחידים להגיע למדרגת השמחה והרוממות הנצרכות ל*רוח הקודש*.
8. *שיא השלמות במשה רבינו* — *משה רבינו* הגיע לפסגת המעלות השכליות והמידותיות, וביקש להשיג את "אמיתת מציאותו" של הבורא, השגה שנמנעה ממנו רק בשל היותו שכל השוכן בתוך *חומר* גשמי.
---
שיעורי הרב יצחק ג'מאל שליט"א בישיבת כרם ביבנה
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
טוב, שלום לכולם, אנחנו בפרק ז', מסיימים היום פרק ז' ואז יישאר לנו רק את פרק שמיני. מה שראינו בפעם הקודמת שהרמב\"ם אומר שכדי להגיע לנבואה אדם צריך שיהיה לו את כל המעלות השכליות, הוא חייב להגיע לרמה מסוימת של שכל ואם אין לו את זה הוא לא יכול להיות נביא, ורוב מעלות המידות. אז נראה פה מהפסקה השלישית בפרק השביעי: ודע כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שיקנו לו המעלות השכליות כולן ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן, והוא אומרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. הסברנו בפעם הקודמת שנבואה לפי הרמב\"ם זה משהו שכלי לגמרי ולכן אתה חייב להגיע לרמה שכלית מסוימת, לרף מסוים מינימלי שאם אין לך את זה אתה לא יכול להיות נביא. והסברנו שלא כל אחד יכול להיות נביא אפילו פוטנציאלית, כדי להיות נביא צריך להיות חכם ברמה מסוימת, איי קיו מסוים שאם אין לך אותו, אחרי שיש לך את הבסיס אתה יכול לפתח ולהגיע לנבואה, אבל במידות הרמב\"ם כותב שמספיק רוב המעלות המידות ולא צריך את כל המידות. יש כמה הסברים למה, אחד ההסברים שהבאנו אז היה בגלל שהמידות זה בלתי אפשרי שאדם יהיה מושלם במידות, אולי יש גם הסברים אחרים. והוא אומרם על הגמרא הזו אני רוצה לדבר עכשיו: אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. בסדר, אז יש פה גמרא מפורסמת בנדרים ל\"ח, זה מופיע גם בשבת צ\"ב. הגמרא בדף אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם וענו, וכולם ממשה. גיבור דכתיב: ויפרוש את האוהל על המשכן, ואמר מר: משה רבנו פירסו, וכתיב: עשר אמות אורך הקרש, וזה היה קרש כבד, ואם משה פרס סימן שהוא גיבור. אומרת הגמרא אימא דאריך וקטין, הוא היה צר ולא צריך להיות גבורה בשביל זה, אלא מן הדין קרא דכתיב: ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם. ותניא: לוחות אורכן שישה ורוחבן שישה ועוביין שלושה, אז אם משה הצליח לשבור את הלוחות הוא היה גיבור. שתיים עשיר: פסול לך, פסולתן שלך. חכם: רב ושמואל דאמרי תרווייהו חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד שנאמר: ותחסרהו מעט מאלוהים. ענו דכתיב: והאיש משה ענו מאוד. יוצא מהגמרא שכדי להיות נביא אתה חייב להיות חכם, גיבור ועשיר. השאלה מה הכוונה, מה הכוונה חכם גיבור ועשיר? אני אסביר מה הבעיה פה, בפשטות חכם זה חכם, גיבור זה פופאי, ועשיר זה קורח, לא יודע מה. למה זה נצרך לנבואה? למה התנאים האלה צריכים לנבואה? למה אדם צריך להיות גיבור, מה הקשר בין הגבורה לבין הנבואה? מה הקשר בין העושר לבין הנבואה, למה זה נצרך? אולי אפשר להגיד שזה לא הכוונה, כנראה שהכוונה היא חכם איזהו חכם הלומד מכל אדם, עשיר איזהו עשיר השמח בחלקו. בדבר הזה נחלקו הראשונים, מה הכוונה של חכם גיבור ועשיר. בוא נראה, הר\"ן בדרשות הר\"ן בדרשה החמישי כותב: קודם כל מה כתוב בגמרא? בפשט הגמרא מה זה חכם גיבור ועשיר? ממש כפשוטו. ואז עולה השאלה למה צריך את זה? למישהו יש רעיון למה צריך את זה? למה הנביא צריך להיות עשיר? אם הוא עני, הוא לא הצליח בביזנס שלו, הוא לא יכול להיות נביא? שיקשיבו לו. אוקיי, אז הר\"ן הולך בכיוון שלכם. הר\"ן אומר: ואין ספק שלמי שבא אליו זה השפע יצטרך שיהיה שלם במעלות השכליות ובמעלות המידות, בזה הוא מסכים עם הרמב\"ם זה תנאי בסיסי שכל ומידות, שאין ראוי שיחול רוח השם יתברך על האיש הרע במידות. ולזה הוא מאמר רבי יונתן שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם וענו, שהם כוללים מעלות השכליות ומעלות המידות. אבל במה שיצריך לנביא להיות גיבור ועשיר צריך טעם. וקצת מפרשים, זה הרמב\"ם כבר רומז לנו, פירשו שרצה באומרו גיבור שמגביר שכלו על תאוותו. זאת אומרת הרמב\"ם תכף נראה אותו בהרחבה, אבל הרמב\"ם פירש איזהו גיבור הכובש את יצרו, וזו הכוונה לגיבור פה בגמרא. ועשיר שתהיה לו מידת ההסתפקות כמו שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו. השוו עשיר וגיבור שאמר רבי יוחנן או יונתן, יש פה שתי גרסאות, לאותם מוזכרים בדברי בן זומא באבות. הר\"ן מקשה על הדבר הזה שתי שאלות: שאלה ראשונה, ואין דבריהם נכונים, שאם כן אחר שהזכיר ענו לא היה צריך להזכיר גיבור ועשיר, שכבר אמרו רבותינו בפרק קמא דעבודה זרה ענווה גדולה מכולן. אז הר\"ן אומר: ומתי הגעת לענווה, זה אומר שיש לך גבורה, ויש לך חכמה, ויש לך הסתפקות במועט, כי ענווה זה הטופ שבטופ, זה המדרגה הגבוהה ביותר. אז לא צריך להגיד חכם גיבור עשיר וענו. אם הכוונה למידות, מספיק להגיד ענו. כך הוא מקשה על הרמב\"ם. הנה ביארו מי שהשיג הענווה, אי אפשר מבלי שיקדמו לו טהרה וקדושה ויראת חטא ויתר המעלות המוזכרות שם. וכיוון שכן, מן הידוע שהוא מושל על יצרו, ושהגיע למידת ההסתפקות, שאם יצרו מושל עליו, היה תמיד חסר ודואג תמיד למה שלא השיג. אי אפשר לו שישיג אותן המעלות. זו שאלה ראשונה של הר\"ן. השאלה השנייה של הר\"ן על הרמב\"ם זה מהגמרא. ועוד קשה עליהם, שהרי שם בנדרים, בפרק אין בין המודר, הוכיחו גיבור מדכתיב 'ויפרוש את האוהל על המשכן', ואמר רב משה רבנו עליו השלום פרסו, וכתיב 'עשר אמות אורך הקרש', והקשו שם ולמא דאריך וקטין? אלא מן הדין קרא דכתיב 'ואתפוש בשני הלוחות', תניא לוחות אורכן שישה, רוחבן שישה ועובין שלושה. ואין ספק שהגמרא מדברת על גבורה גשמית. הגמרא אפילו בקושיה שלה אומרת אימא דאריך וקטין, שהקרש לא היה כזה כבד אז משה לא... ואז הגמרא מביאה כאילו ראיה שהוא היה גיבור כי את הלוחות אי אפשר לשבור אם אתה לא בריון. אז רואים שכל הכיוון של הגמרא בגבורה זה ממש לא, זה גבורה כפשוטה. וכן הוכיחו מהמשך שם של הגמרא מיונה, דכתיב 'ויתן שכרה' שהוא שכר את האונייה, שזה אומר שהוא היה עשיר. ואמר רבי יוחנן שכרה של הספינה כולה, ואמר רבי רומנוס שכרה של ספינה הוי ארבעת אלפים דינר זהב. והנה ביארו גיבור ועשיר כפשוטו. אז הר\"ן הסביר שזה כפשוטו. עכשיו הוא צריך להסביר את השאלה שלי, אז למה צריך את זה? אבל יצטרך ביאור מדוע הצטרך הנביא להיות עשיר ובעל קומה. כאן אני רק מעיר שבגמרא בשבת צ\"ב, אותה לא הבאתי פה, כתוב חכם גיבור עשיר ובעל קומה. בגמרא בנדרים כתוב חכם גיבור ועשיר ועניו. אז הוא אומר... לא יודע בדיוק למה יש שינויי נוסח כאלה, אבל הוא כותב: כי בגיבור נוכל לפרש שצריך להיות אמיץ ליבו בגיבורים, מי שהוא שלוח להוכיח עם רב, ולא ישוב מפני כל. כלומר גבורה זה נצרך כדי שאדם יהיה אמיץ. אנחנו מכירים את ירמיהו בהתחלה, שהקדוש ברוך הוא היה צריך לחזק אותו כי יש אנשים שקשה להגיד להם תוכחות, אנשים חזקים שיכולים לפגוע בך, ואם אתה גיבור אתה לא מפחד, לא מפחד מכלום. ולכן הגבורה נצרכת. אז באמת בשביל מעלת הנבואה לא צריך להיות גיבור מצד המעלה של הנבואה, אבל כדי שהשם יגיד לך להתנבא אל העם, אתה חייב לא לפחד, אז אתה חייב להיות גיבור כדי שלא יהיה לך פחד. כמו שהזהיר השם יתברך לירמיהו: 'ואתה תאזור מותניך וקמת ודיברת אליהם את כל אשר אנוכי מצווך אל תחת מפניהם פן אחיתך לפניהם'. אבל בעשיר ובעל קומה צריך טעם. והתשובה בזה שאם יצטרך הנביא הנבואה להשלים לעצמו לבד, לא לזולתו, היה ראוי שינבא מי שימצא בו השלמויות אשר תושלם הנפש בהם, יהיה הגוף שלם או חסר. אבל הנביא שינבא להמון ומודיע מה שציווהו השם יתברך, יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה, ואוהבי העושר, ואוהבי הגבורה, ושישלימו לו מעלות המידות. אז כמו שיצחק אמר יפה, אדם שהוא נביא הוא נציג, והוא אמור להשפיע על העם, הוא אמור להוכיח את העם, וכדי שהעם יקבל ממנו, אז הוא צריך להיות גיבור כי אנשים מחזיקים מגיבורים, והוא צריך להיות עשיר כי אנשים מחזיקים מעשירים, והוא צריך להיות חכם כי אנשים מחזיקים... נכון שמצד הנבואה זה לא נצרך, אבל בסוף מה התפקיד של הנביא? לדבר לעם. נביא זה מלשון ניב, נכון? שהוא מדבר, הוא מוכיח את העם. אז אם הוא לא יהיה מקובל על העם, אז מה תעזור לך הנבואה? נבואה זה לא משהו עצמי שהגעתי לדרגת נבואה. זה בסוף בשביל להשפיע. וההשפעה על העם זה דרך זה. כן. למה באלישע לכאורה לא כל כך היה עשיר, הרי הוא התארח אצל אנשים בבתים? מצוין, נגיע לזה, נגיע לזה. ויש עוד הרבה... גם י... טוב יש עוד הרבה נביאים שלא היו בדיוק עשירים, אז אנחנו נראה איך זה מסתדר. ולשון נביא הוא המשמיע תמיד ומדבר להמון. טוב ראינו פה עיקרון לפני הסיפור, שכשאתה אדם שמשפיע על אנשים, אתה צריך לפעמים להתאים את עצמך שיקבלו ממך. למרות שזה לא אידיאלי ולמרות שזה לא... אבל לפעמים צריך את זה, אין מה לעשות. אני להבדיל, אמרתי לכם פעם שאני שמתי חליפה מה שהייתי רב קהילה, כי אתה רואה שזה עובד, זה מה שמשפיע על אנשים. באמת אליבא דאמת זה שטויות, זה לא שווה כלום, ובסוף אנשים מסתכלים עליך בצורה אחרת אם יש לך חליפה או אין לך חליפה. אז מה לעשות? אז זה מזויף? כן, קצת. והדיין יש לו פרק, רואים דיין כולם מתפעלים. אז כנראה שזה... אז הנביא התפקיד שלו זה להשפיע על העם, זה הדרך להשפיע. הקדוש ברוך הוא עושה שהוא יהיה עשיר בשביל זה, הקדוש ברוך הוא עושה שהוא יהיה גיבור בשביל זה. מה אתה שואל? למה אין לו להגיד, לא חובה שיהיה יפה, שידבר יפה, אם כל העניין זה להשפיע על העם? אז בדרך כלל מי שיותר יפה יותר מקשיבים לו. יכול להיות שזה מספיק, שלושת המעלות האלה הן מספיקות. משה רבנו גמגם. גמגם אנחנו כבר הסברנו שזה לא גמגום, כמעט אף אחד לא אומר שזה גמגום כפשוטו. הלאה. אז אני ממשיך פה בר\"ן. כאמור: ואהרן אחיך יהיה נביאך. ולא רצה שידבק השפע באהרן עד שיהיה לו לנביא שיאמר את דבריו, אבל רצה בו שישמיע מה שישים משה בפיו. ולזה יקרא גם כן הנביא נביא הבעל הנביא, כי נביא נגזר מלשון ניב שפתיים. ולזה צריך הנביא שישלמו לו המעלות השכליות וההמוניות. אז מצד אחד הוא צריך שיהיו לו מעלות שכליות כדי להגיע לרמת נבואה, כדי להיות זכאי לקבל את רוח השם. מצד שני הוא צריך את המעלות ההמוניות, הכוונה גבורה, עושר, כדי שהעם יקבל אותו. והוא אמרם בפרק המציא בעל קומה, להיותו יותר נראה אל ההמון בעניין ההידור, כמו שאמרו בבכורות מניין שהקדוש ברוך הוא משתבח בבעל קומה? ולזה אין ראוי לדבר ברבים אלא איש שיהיה בעל קומה, שיו דבריו נשמעים יותר. כעניין שאמרו בתענית יש שם זקן - אומר זקן, אין שם זקן - אומר חכם, אין שם לא זקן ולא חכם - אומר אדם של צורה. הוא שירמיהו אמר לא ידעתי דבר כי נער אנוכי. לא אמר איני צדיק או חסיד, אבל אמר כי עם היותו ראוי לנבואה שכבר שלמו לו המעלות הנפשיות ושלא ידע דבר אין ראוי לו להשתלח בשליחות השם ולפרסם את אשר יצוונו. אז יש שיטה ראשונה שהיא שיטת הר\"ן ולכאורה זה שיטת רוב הראשונים, שהגמרא היא כפשוטה. הגמרא לא באה להגיד שהוא לא צריך להיות חכם, הוא בוודאי צריך להיות חכם ובחכם כלול כל מה שהרמב\"ם אמר בהתחלה המידות והשכל, רק הגמרא הוסיפה עוד שני תנאים שהם תנאים גשמיים והם נצרכים בשביל המון העם שיקבל את הנביא, בלי זה הוא לא יכול להיות נביא. שיטה שנייה לפני שנגיע לשיטת הרמב\"ם, התורה תמימה אומר שבאמת באמת כמו שהרמב\"ם כבר ציין המעלה החשובה ביותר היחידה זה ענווה. ענווה זה הדבר החשוב ביותר וזה מה שהופך אדם לנביא. אבל אז למה צריך גיבור ועשיר? כי להיות עניו בלי שאתה גיבור זה לא חוכמה ולהיות עניו בלי שאתה עשיר זה לא חוכמה. הגיבור והעשיר זה רק סימנים לזה שאתה עניו באמת. אז בוא נראה את התורה תמימה: והכי נראה לי דכל אלה המעלות יחד שווים הם בעיקרם ויסודם אל מעלת הענווה, והביאור הוא, כי מעלות אלו מגבילים ערך הענווה, יען שאינו דומה ענווה של איש חלש ואביון ואינו מלומד לענווה של איש גיבור ועשיר וחכם וגם בעל קומה. יען כי בעוד שלראשון ענוותו באה לו בטבע מסיבת שפלותו ורוחו הכהה, הנה לשני מעלות נפשו וכישרונותיו גורמות לעורר בו רוח גאווה ולפשוע מהרשי הרשים פחותים ממנו. ואם איש כזה הוא עניו אמיתי, אז מידת ענוותו באמת מעולה מעלה גדולה היא מאין כמוה. וזהו דאשמעינן דאף על פי שהיה משה גיבור ועשיר וחכם ובעל קומה, אפילו הכי עניו מכל האדם. דאשמעינן דאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועל כל אלה הוא עניו. זאת אומרת מה התורה תמימה אומר? שלא יכול להיות שגבורה ועושר זה תנאים בנבואה. זה משהו כל כך חיצוני, זה לא משהו חשוב. אבל זה רק סימן על זה שאתה עניו באמת. כי להיות עניו כשאין לך כלום זה לא חוכמה, להיות עניו כשאתה משהו אז זה באמת שווה. כן ערד. לא אני כאילו, זה הזכיר לי לפי ספר הכוזרי רואים שנבואה זה לא רק תפקיד של מישהו ספציפי לעם ישראל אלא זה איזשהו תכלית שכל עם ישראל אולי הגיע אליה. וזאת איזושהי שליחות אבל המצב הנפשי שאדם. לא אז הרמב\"ם לא מדבר כרגע על רמה של נבואה אלא על נביא שמיודע להגיד דברים לעם. יש דבר כזה שנקרא להיות ברמת נבואה, אבל אז חלה עליך רוח הקודש. זאת אומרת הרמב\"ם מדבר על זה במורה נבוכים, מחלוקת בין הפילוסופים ליהודים, לחכמיהם היהודים, האם נבואה זה מצב שאתה מגיע אליו ושורה עליך רוח הקודש אוטומטית או שיש להגיע לרמה הזאת ואז אם האל מחליט אז אנחנו אוקיי. אז זה מזכיר באותו סיפור של רבי יונתן אייבשיץ אני חושב שסיפרתי את זה פה לכמה כיתות שלי, שאגיד את זה בקצרה שהוא יום אחד הגיע בערב יום כיפור לאיזה מקום והוא שמע מישהו שמתפלל בדבקות במנחה שלפני, כמה הוא עפר וכמה שהוא כלום והוא בוכה בדמעות ורבי יונתן אמר אני רוצה לשבת לידו ביום כיפור. והוא יושב לידו וליל יום כיפורים זה וואו, תפילה מרוממת, הבן אדם צועק, בוכה, מתפלל, בחיים לא ראה דבר כזה. ורבי יונתן הולך הביתה והוא חוזר וההוא היה כל הלילה התפלל ולמד. בקיצור שחרית אותו דבר, תפילות מרוממות ואז הגיע לקריאת התורה, ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי יעלה פלוני אלמוני ורבי יונתן מרגיש שההוא לידו מתחיל לזוז. כשהעלו שישי מישהו אחר הוא קם ממקומו והתחיל לצעוק מה? שכחת אותי? מי הוא בכלל? אני צריך לעלות! וצריכים מריבה בבית הכנסת ורבי יונתן שתק ולא הבין מה הולך ואז במוצאי יום כיפור הוא שאל אותו תגיד לי, אתה אמרת שאתה עפר ושאתה כלום ואני כל כך התפעלתי ממה עשית מזה רעש מזה. אז הוא אמר לעומת השם אני כלום אני אפס, אבל רובן הזה מי הוא בכלל? למה שהוא יעלה לפניי? אומר יש הרבה אנשים זה מצחיק אבל זה אמיתי שהם ענווים כלפי רבנים, שהם ענווים כלפי עשירים, שהם ענווים כלפי מכובדים. עניו אמיתי הוא עניו גם כלפי. ענווה היא נצרכת במיוחד כשאתה מצליח, כי להיות עניו כשאתה כלום אז זה לא חכמה גדולה. אדם שהוא עני, אדם שהוא רש, אדם שהוא טיפש, אבל אדם שהוא חכם והוא מוכשר והוא מוצלח, ובכל זאת הוא עניו, זו ענווה אמיתית. אז על משה רבנו נאמר \"והאיש משה עניו מאד מכל האדם\", גם מהאדם התחתון ביותר הוא היה עניו ומשה היה האדם העליון ביותר, אז זה מה שתורת תמימה אומר. אבל אנחנו באנו ללמוד רמב\"ם, לא תורת תמימה ולא ר\"ן. והרמב\"ם כידוע בשני מקומות כותב את הגמרא הזאת כפשוטה. אז נראה קודם כל בשמונה פרקים, אני חוזר שנייה לספר. אומנם חכם הוא כולל המעלות השכליות בלא ספק. לפי הרמב\"ם, חכם זה המעלות השכליות. עשיר הוא ממעלות המידות, רצוני לומר ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: \"איזהו עשיר? השמח בחלקו\". כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן גיבור היא גם כן ממעלת המידות, רצוני לומר שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת, כמו שאנו פרק חמישי והוא אמרם: \"איזהו גיבור? הכובש את יצרו\". אז הרמב\"ם מפרש את מאמר חז\"ל: חכם, גיבור ועשיר. חכם זה שכל, גיבור ועשיר מידות, כמו שהר\"ן ציטט אותו. והשאלה הנשאלת היא, גמרא מפורשת נגדך הרמב\"ם. איך הרמב\"ם מסתדר עם הגמרא? הרמב\"ם שנה את משנתו בהלכות יסודי התורה, מיסודי הדת לידע, אני בדף עכשיו, שהאל מנבא בני אדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד, אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו שלם בגופו, כשייכנס לפרדס מיד רוח הקודש שורה עליו וכולי וכולי. אז אני אגיד לכם את האמת, בסברה לי מובן יותר הרמב\"ם, בסברה. כי הרמב\"ם אומר, בשביל להיות נביא צריך להיות מעולה במידות. לא יכול להיות גיבור זה לא חשוב. אז הר\"ן אמר תירוץ, אבל תירוץ הזה הוא להיות גיבור בשביל אחרים, להיות עשיר בשביל אחרים, זה לא מעלת הנבואה. אז הרמב\"ם אומר מה פתאום? צריך להיות אדם בעל מידות, אדם בעל שכל, בעל מידות, וזה הדוגמאות של הגמרא. הבעיה היא איך הוא מסתדר עם הראיות שהגמרא הביאה. הגמרא ממש... הרמב\"ם לא יכול לחלוק על הגמרא. אז יש שלושה תירוצים בקצרה. תירוץ ראשון, אומר הכסף משנה. אבל לפני הכסף משנה אני אגיד, שעל הגמרא הזאת \"אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר וחכם\", אז הראש בנדרים בדף ל\"ח, יש פירוש הראש על נדרים, הוא מוסיף מילה אחת: \"בקביעות\". אומר הראש כדי שתחול שכינה על אדם בקביעות, הוא צריך להיות גיבור, עשיר, חכם ועניו. מה זאת אומרת בקביעות? יש דבר כזה נבואה לא בקביעות? כנראה שכן. אז אומר הכסף משנה \"ואין הנבואה חלה אלא על חכם\", בפרק ד' דנדרים אמר רבי יונתן \"אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועשיר\". ומפרש רבנו \"גיבור במידותיו\", כדתנן \"איזהו גיבור הכובש את יצרו\", וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו. אני טיפה מדלג, \"ולכך נראה דרבנו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דרבי יונתן. ומכל מקום צריך עיון למה לא כתב שיהיה גיבור בכוח ועשיר ועניו כהא דרבי יונתן\". כבר הכסף משנה אומר הרמב\"ם המציא מעצמו. הוא אמר סברא מעצמו שצריך להיות גיבור הכובש את יצרו וצריך להיות עשיר השמח בחלקו, וזה בכלל לא המימרא של רבי יונתן כי רבי יונתן בוודאי מדבר על כפשוטו כי הגמרא הביאה ראיות. הרמב\"ם פשוט... אז שואל הכסף משנה: \"אבל למה הוא לא הביא גם את רבי יונתן?\". ויש לומר שהרא\"ש פירש הא דרבי יונתן \"אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו\" בקביעות, ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אף על פי שלא יהיו בו כל המידות הללו, ורבנו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהיה בקביעות. אז אומר דבר מעניין הכסף משנה. יש להתנבא בקביעות, ועל זה רבי יונתן מדבר, ועל זה צריך להיות גיבור, עשיר וחכם כפשוטו. ויש להתנבא לא בקביעות, באופן ארעי. ולזה לא צריך להיות חכם גיבור ועשיר כפשוטו. מה כן צריך? מה כן צריך? גיבור ועשיר לפי איך שהרמב\"ם הסביר: גיבור במידותיו ועשיר השמח בחלקו. זה התירוץ של הכסף משנה. מה אתם אומרים? שוב אני חוזר, יש פה שאלה על הרמב\"ם. אתה הרמב\"ם מצטט גמרא, והדוגמאות שהגמרא הביאה זה חכם וגיבור כפשוטו. הרמב\"ם מסביר שזה לא כפשוטו. מסביר הכסף משנה, מה שהגמרא מדברת זה שיהיה בקביעות. כדי שיהיה בקביעות צריך להיות עשיר, צריך להיות גיבור, צריך להיות חכם כפשוטו. מה שהרמב\"ם אומר זה לא בקביעות. לא בקביעות צריך את ה... להיות במידות. בסדר? אני שמח שזה מתיישב לכם על הלב, הכל טוב, אפשר להמשיך. אבל הרמב\"ם אומר שהוא מתבסס על הגמרא. נכון. נכון. אוקיי, יש הרבה קושיות על הדבר הזה. דבר ראשון, מה שאושר אומר, הרמב\"ם במורה נבוכים וגם פה הוא מצטט את הגמרא. אז איך אפשר להגיד שהוא המציא משהו? הוא מצטט בדיוק את השלוש תכונות שהגמרא מביאה. ובמורה נבוכים הוא גם כותב: הוא אומרם \"חכם, גיבור ועשיר\". אז איך היה יכול להגיד ש... ודבר שני, רגע, למה הוא לא מזכיר באף מקום את מה שצריך בשביל הקביעות? את חכם, גיבור ועשיר כפשוטו, שצריך את זה לנביא קבוע, את זה הוא לא מזכיר. ומאיפה ההמצאה הזאת בין נביא עראי לנביא קבע? אז לפני שנתקדם, אילאי שאל אותי לפני שבועיים שאלה יפה. יש גמרא במסכת בבא בתרא שאומרת שהנבואה ניתנה משחרב בית המקדש ניתנה לשוטים ולתינוקות. מכירים את הגמרא הזאת? בבא בתרא י\"ב, מופיע פה גם בדף. אמר רבי יוחנן: בסוף הדף, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. הגמרא מביאה שתי ראיות. לשוטים מאי היא? כי הא דמר בר רב אשי דהוה קאי בארסקתא דמחוזא, שם המקום, שמעיה לההוא שוטה דקאמר: ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא טביומי חתים. מי שיהיה ראש הישיבה הוא אחד שחותם טביומי, כך השוטה הלך ודיבר. אמר: מן חתים טביומי ברבנן? אנא. לי יש את החתימה הזאת. שמע מינא לדידי קיימא לי שעתא. קם אתא. אדאתי, אימנו רבנן לאותביה לרב אחא מדיפתי ברישא. החכמים היו עסוקים בלהעמיד את רב אחא כראש ישיבה. כיון דשמעיה דאתא, שדור זוגא דרבנן לגביה לימלוכה ביה. עכבוה. הדור שדור זוגא דרבנן אחרינא עכבוה גביה, עד דמלו בי עשרה. כיון דמלו בי עשרה פתח הוא ותנא ודרש, לפי שאין פותחין בקהל פחות מעשרה. קרא רב אחא אנפשיה: כל המריעים לו לא במהרה מטיבים לו, כל המטיבים לו לא במהרה מריעים לו. אז כמר בר רב אשי נהיה ראש ישיבה בזכות הנבואה או הנבואה הזאת של אותו שוטה. ולגבי תינוקות, הגמרא מביאה דוגמה שבת רב חסדא הוה יתבה בכנפי דאבוה. הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מאן מינייהו בעית? אמרה ליה: תרוייהו. אמר רבא: ואנא בתרא. וכך זה קרה שהיא התחתנה בעצם עם שניהם, כי התחתנה בהתחלה עם רמי בר חמא ואז הוא נפטר והתחתנה עם רבא. אז מפה הגמרא מוכיחה. אז שואל אילאי, אז מכל מה שלמדנו שיעור שעבר עם הרמב\"ם שצריך חכמה וצריך מעלות המידות ומעלות השכליות ובשכליות אי אפשר לוותר על כלום? שוטה מקבל נבואה! תינוקת מקבלת נבואה! איך אפשר להסביר את זה? אז מה התשובה? התשובה אפשרית לפי הפירוש הרא\"ש הזה. הרא\"ש אומר שיש הבדל בין קביעות לבין הבזק של נבואה. יכול להיות נבואה עראית למישהו שאין לו את השלוש המידות האלה. מה שהגמרא דיברה \"חכם, גיבור ועשיר\", מה שהרמב\"ם דיבר, זה נבואה קבועה. כך אפשר להסביר לפי הכסף משנה, ובאמת כך מסביר הגהות יעב\"ץ. תראו את הגהות יעב\"ץ על הגמרא בנדרים. \"אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו\" - \"בקביעות\". זה ההערה של הרא\"ש. והנה בצידו, לכאורה כמדומה נתכוון להישמר מחמת אותה שאמרו: משחרב בית המקדש ניטלה נבואה מהנביאים וניתנה לשוטים. אז זו התשובה. התשובה היא שיש הבדל בין נביא קבוע לנביא עראי. אבל האמת היא שאולי זו תשובה יותר טובה. היעב\"ץ ממשיך ואומר: גם נבואת עראי זה מוזר שמישהו אחר יקבל. \"הבראה ההיא לא השראת שכינה אלא הגדת עתידות בעלמא\". כלומר, כשהשוטה נותן הברקה, האם אפשר לקרוא לזה נבואה ממש? זה לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זה איזה מכוון לזה, אבל זה לא נבואה. לפעמים אדם אומר איזה משהו וזה מתקיים. נגיד שהוא נביא עכשיו? הוא קיבל נבואה? זה... אבל מה שכן קשה, אלא נראה משום הגר ולבן ואבימלך ובלעם וכיוצא בהן קאמר. שאלה מפורסמת איך בלעם הוא נביא? אין לו שום תכונה טובה ואיך הוא הפך להיות נביא? אז יש מדרש שאומר שהוא נביא כדי שאומות העולם לא יוכלו להגיד: \"אם לנו היה נביאים אנחנו היינו חוזרים בתשובה\". אבל לפי ההסבר הזה של הכסף משנה, שהוא היה במקרה נביא, הוא היה \"ויקר\". זה לא היה קבוע אצלו, ולכן אפשר להיות נביא לא קבוע גם אם אין לך את המעלות האלה. גם הרשב\"א, אני חוזר לעמוד הראשון, גם הרשב\"א כותב כמו הכסף משנה: \"ואומנם איני גוזר שלא הגיע שום דיבור או שום ציווי לשום אדם אם הוא בא בלא אותן שלושת התנאים, שכבר מצינו לבן ואבימלך וגדעון ומנוח\". מנוח מה אמרו עליו חז\"ל? שהוא היה עם הארץ. ושאמרו עליו עם הארץ מנוח עם הארץ היה. כי זה כולו אינו אלא לשעה, לצורך או לפלא. שאפילו אתון בלעם ראתה המלאך כאשר יעיד על זה הכתוב, וגם דיברה לשעה. אבל שיתמיד אליו הדיבור, ואפילו ברוח הקודש כדניאל שלא היה נביא כמו שאמרו: \"אינהו נביאי ואיהו לא נביא\". דניאל חכם מופלא וקדוש מאוד ואיש חמודות היה. ולאחרים כיוצא בזה לא נודע ולא נתוודע. ועוד שנאמר... לכך. אז אני מסכם, התשובה הראשונה היא שיש והביא כסף משנה, שמה שכתוב בגמרא זה כפשוטו וגם הרמב\"ם מודה. אבל התנאים בגמרא זה כדי שיהיה נביא קבוע, שמה צריך חכם כפשוטו, גיבור כפשוטו, עשיר כפשוטו, וגם הרמב\"ם מודה לזה. מה שהרמב\"ם כתב זה לא מהגמרא, זה סברת נפשיה קאמר, בשביל להיות נביא ארעי. ולפי זה אפשר להסביר איך יש נביאים ארעיים בתינוק ואיך יש בלעם, יש דבר כזה נביא ארעי והסכים לזה הרשב\"א. אני אומר שברמב\"ם קשה מאוד להגיד את זה. מקודם כל מה שאושר אומר שהרמב\"ם מצטט את הגמרא, אז קשה להגיד שהוא מצטט את הגמרא והוא לא מתכוון לגמרא. ודבר שני, כל מי שלומד מורה נבוכים יש פרקי נבואה, שהרמב\"ם אומר שזה תנאי בסיסי לנבואה שאדם יהיה בעל מעלה בשכל, במידות, זה לא עובד ככה, נבואה זה לא משהו עכשיו אוטומטי, זה צריך... אז קשה להגיד שאדם לא צריך להיות... קיצור, אז ניתן תירוץ שני. בוא נראה את הלחם משנה, הלחם משנה מקשה על הכסף משנה: ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, יש תימה לרבנו, למה לא הזכיר גיבור בכוח ועשיר וענו, דאיתא בפרק ד' דנדרים? ועוד אמרו פרק המצניע, אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר ובעל קומה, ולא הזכיר מכל זה רבנו? והרב בית יוסף, הכסף משנה, כתב דסבירא ליה כהראש, דלא הצריך כך בגמרא אלא כדי שתשרה שכינה בקביעות, אבל לא משמע כן מדברי רבנו בספר מורה נבוכים חלק שני פרק ל\"ב, דשם כתב הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. כלומר, הרמב\"ם כתב שצריך מידות טובות, כך הוא הסביר את הגמרא גיבור עשיר כמידות, ואז הוא אמר והוא אמרם אין הנבואה שורה אלא מתוך חכם גיבור ועשיר. מה רואים מפה? שהרמב\"ם למד שבגמרא הכוונה היא למידות ולא כפשוטו, ולא כמו ההסבר של הכסף משנה. גם בסוגיה דפרק המצניע, בסוגיה דנדרים קשה קצת למה לא הוזכר בסוגיה הנזכרת תנאים שהוזכרו בסוגיה אחרת. אז זה הקושיות על התשובה הראשונה. יש תשובה אחרת שקשורה לגמרא בסנהדרין שכולכם למדתם בדף י\"א, הגמרא אומרת שראוי היה שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. ראוי היה הלל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. הלל היה עשיר או עני? עני. אז איך תשרה עליו שכינה? שמואל הקטן היה גדול או קטן? אז הפירוש הפשוט, שמואל הקטן נכון כולם אומרים שהוא היה ענו, אבל יש פרשנים שאומרים שהוא גם היה קטן ולכן הוא נקרא שמואל הקטן, הוא לא היה בעל קומה, וראוי שתשרה עליו שכינה. ואתה הזכרת את אלישע, ומשה רבנו מתי הוא היה עשיר? בלוחות. אבל מה היה עד... הוא היה נביא הרבה קודם, כשהוא היה בהתחלה בתחילת הדרך הוא לא היה עשיר, הוא היה רועה צאן, ובכל זאת שרתה עליו נבואה. אז יש ספר שאני לא זוכר כרגע את שמו, ראיתי את זה בילקוט ביאורים במתיבתא על נדרים, שהוא כותב שהרמב\"ם למד שהגמרא בסנהדרין חולקת על הגמרא בנדרים. נכון, בנדרים כתוב חכם גיבור ועשיר, אבל רואים שהגמרא לא הצריכה את התנאים האלה והיא אמרה שהלל ראוי לנבואה וששמואל הקטן ראוי לנבואה, ואתה מוסיף שהיו הרבה נביאים שלא היה להם את המעלות האלה. ולכן זה מימרא שנדחתה. אבל גם זה קשה בגלל מה שאושר אמר, כי הרמב\"ם מצטט את הגמרא הזאת. אז קשה מאוד להגיד שהוא לא פסק כמוהו, הוא מביא את הגמרא של חכם גיבור ועשיר. אז אני אגיד לכם את האמת, אין לי תשובה טובה, אבל זה מציק לי הרבה שנים הדבר הזה. אבל ראיתי ברב קאפח, אני סתם ממליץ לכם כשיש לכם קושי ברמב\"ם לקחת את הספר הזה של הרב קאפח כי הוא בקי גדול ברמב\"ם. והוא כותב, הוא מביא את הכסף משנה והוא דוחה אותו, ואז הוא כותב, ואני קורא לכם אותו כי אין אותו בדף: כתוב בנדרים וכן גיבור גם הוא מן המעלות המידתיות, ואף על פי, הוא כותב ככה, וכן גיבור גם הוא מן המעלות המידתיות, כלומר שהוא מדריך את כוחותיו בהתאם למחשבה, ואף על פי שבש\"ס המשיכו להביא ראיות על גבורה פיזית ועל עושר כמותי, אין הכוונה כפשט הדברים אלא כך דרך חז\"ל במשלם וכפי שביאר רבנו בהקדמתו למורה נבוכים. ולפיכך אין להתעכב על פרטי המשל והמשכו, עיין שם היטב. זה מה שהוא כותב. מה הכוונה? הוא אומר שלפעמים הרמב\"ם הבין שחז\"ל דיברו במשלים, וגם שחז\"ל ממשיכים ומביאים ראיות כאילו לפי הפשט, אל תתייחס יותר מדי לראיה אלא קח את המשל של חז\"ל. לרמב\"ם היה פשוט שחכם גיבור ועשיר זה משל, זה לא כפשוטו. זה לא יכול להיות שזה תנאי הנבואה להיות עשיר, להיות חכם... להיות גיבור. זה לא משהו מהותי. אז ברור שחז\"ל התכוונו לגיבור במידותיו ולעשיר במידותיו. אי, הם הביאו ראיה מגבורה... כי הגמרא אמרה אחרת. אבל הוא אומר שהרמב\"ם כתב את זה במורה נבוכים, אני בדקתי בהקדמה של מורה נבוכים שם כתוב שבאמת לא כל מה שחז\"ל או לא כל פרט במשל יש לו באמת נמשל. לפעמים חז\"ל עושים נגיד רעיון, הם כבר ממשיכים עם רעיונות אבל לא צריך להתייחס לכל רעיון כחלק מהמשל. ולכן ככה הרב קאפח אומר שלרמב\"ם היה פשוט שזה תכונות בנפש ואף על פי שהגמרא שם בנדרים הביאה דוגמאות, זה לא צריך להתייחס לדוגמאות האלה, ככה הוא כותב. כן. הרמב\"ם במורה נבוכים אומר ממש גם לרעיונות האלה אחר כך לא צריך להתייחס? לא, הוא לא מדבר על המקרה הזה. הוא אומר שהרבה פעמים חז\"ל נותנים משל ולא כל פרט במשל זה... כל פרט במשל? לא, אז חז\"ל אמרו חכם גיבור ועשיר, הם התכוונו למשל למידות והביאו לך דוגמאות כפשוטו. אבל אני לא יודע, אני מודה שאין לי תשובה טובה, אם למישהו יש תשובה יותר טובה אני מאוד אשמח לשמוע. לא יודע, לא יודע, זו התשובה הכי טובה שאני מצאתי, אבל גם היא אני מסכים שהיא עדיין קשה לי קצת. אוקיי, אנחנו ממשיכים. אז עד לפה זו הסוגיה של חכם גיבור ועשיר. עכשיו הרמב\"ם, אני חוזר לספר, הרמב\"ם כותב שאם אדם יחסר לו קצת מעלות, מידות, זה יכול לפגום בנבואה שלו. לפני שבועיים דיברנו על אליהו ועל דוד ועל שלמה, ואז הוא כותב, אני בפסקה פה, את הפסקה הזאת למדנו, אני בפסקה: ואל תרחיק היות חיסרון קצת המידות ממעט במדרגת הנבואה. לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי, ככעס, אומרו כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, והביאו ראיה מאלישע שנסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס עד שהסיר כעסו והוא אומרו ועתה קחו לי מנגן. וכדאגה ויגון, כפי שיעקב אבינו כל ימי אבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שבושר בחייו ואמר ותחי רוח יעקב אביהם. ואמר התרגום, המפרש עניינים המקובלים ממשה רבנו, ושראת רוח נבואה ליעקב אבוכון, ולשון חכמים אין נבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך דבר שמחה. יש מידה אחת שהרמב\"ם בעצם מדבר עליה שהיא מעכבת הנבואה, איזה מידה זו? עצבות. האם עצבות זו המידה הכי גרועה שיש בעולם? לא. אנחנו כבר למדנו בפרק ד' שיש לנו את הגאווה ויש לנו את הכעס שהם שורש המידות הרעות. אם אדם יש לו קצת כעס הוא לא מאבד נבואה, אם אדם יש לו גאווה הוא לא מאבד נבואה לגמרי, אבל עצבות? הנבואה לא יכולה לשרות עליו. למה? השאלה היא למה דווקא המידה הזאת ולא מידות אחרות? יכול להיות שזה מידה שלא גרועה מטעם התייחסות לציבור אלא יותר מטעם אם אתה עצוב אז כנראה אתה לא סומך מספיק על השם או משהו? זה חסידות ככה אומרים, נכון, כל עצבות היא בשורש. אבל הרמב\"ם אומר במורה נבוכים שכשאדם עצוב אז בעצם הוא פחות רוצה לחיות, הוא פחות רוצה להיפגש עם החיים, להיפגש עם האינסוף, להיפגש עם בעל הבית פה. זאת אומרת הוא בעצם מואס בחיים, הוא מתכנס בתוך עצמו, הוא נכנס לדיכאון, לייאוש, לעצבות ולכן למרות שזה לא המידה הכי גרועה שיש, אבל בנקודה של הנבואה כל העניין של הנבואה יכול להיות רק מתוך שמחה, מתוך רצון להיפגש, מתוך... אבל אם אדם נמצא במצב של נפש עצובה אז השכינה לא תשרה עליו באופן אוטומטי. זה דבר, ככה הוא כותב במורה נבוכים. כל הנביאים, וכבר ידעת כי כל כוח גופני ייחלש ויילאה וייפסד עת ויבריא אחרת, וזה הכוח המדמה כוח גופני בלא ספק. ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהן, וכבר ידעת אמרתם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, שיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו להתעסק כוח המדמה בהיפקד יוסף. זה בשביל שהנבואה תשרה עליך אתה צריך להיות במצב של נחת, של שמחה, של אושר. ברגע שאתה נמצא במצב של או עצבות או גם הכעס ואתה מתנגד לחיים ואתה לא פנוי לקבל, אז הנבואה לא יכולה לשרות עליך. ולכן אף על פי שזה לא המידה הכי גרועה בעולם, בנקודת הנבואה זו מידה שמעכבת. הרמב\"ם מסביר ככה למה אין נבואה בגלות. למה נבואה יכולה להיות רק בארץ ישראל? אז הרמב\"ם כותב במורה נבוכים בדף... מורה נבוכים חלק ב' פרק ל\"ו: ואחר כן נפסקה נבואה מהם, כלומר אחרי הגלות, ולא התמידה להם בעבור מקרה שנתחדש וזוהי הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן הגלות בלא ספק, כלומר העצלות או העצבות שיהיה לאדם בעניין מן העניינים ויתרה מזה היותו עבד נקנה נאבד לסכלים הזונים אשר קיבצו היעדר הדבר האמיתי ותגבורת כל התאוות הבהמיות ואין לאל ידו ובזה יעדנו. והוא אשר רצה באומרו: ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ואמר: מלכה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. כלומר, כשעם ישראל נמצא בגלות, המצב של האומה הוא מצב של שפל, הוא מצב של עצבות. גם האדם הפרטי, החכם, המנהיג, הנבואה לא יכולה לשרות עליו, כי המצב שלו הוא מצב שאין בו שמחה, והשמחה מעכבת הנבואה. וזה, וזה אמת מבואר, כי הכלי כבר נתבטל, כי הכלי כבר נתבטל, והוא הסיבה גם כן בשוב הנבואה לנו על מנהגה לימות המשיח, במהרה יגלה כמו שיעד. בימות המשיח הנבואה תחזור לעם ישראל. למה? כי השמחה תחזור לעם ישראל. כשעם ישראל יחזור לארצו, יצא מהגלות, אנחנו כבר שם, אנחנו קרובים לשם, אז המצב האומה יהיה מרומם, יהיה שמח, ואז הנבואה תוכל לשרות על היחידי סגולה האלה. אבל כל עוד עם ישראל נמצא בגלות, בגלל שהמנהיג הוא חלק מהעם ואכפת לו מהעם, אז הוא נמצא במקום כבוי כזה. ולכן הוא לא יכול, זה מזכיר לנו את דברי הכוזרי. גם הכוזרי תלה את הנבואה בארץ ישראל. האם אדם יכול להתנבא בגלות? כן, בתנאי אחד - בעבורה. כן, הכוזרי המפורסם, מאמר ב', אות י\"ד, אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. יש לנו את יחזקאל ודניאל שכן נתנבאו בחוץ לארץ, אבל זה בעבורה. והנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה. ויחזקאל ודניאל בעבורה. וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה, שרק המצוי המגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה. אבל אדם הראשון, היא היתה אדמתו, ובה מת, וכאשר קיבלנו. כי במערה ארבע זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. וזו הארץ הנקראת לפני ה', שנאמר עליה: תמיד עיני ה' אלהיך בה. טוב, עכשיו הרמב\"ם, אני חוזר לספר וזה אנחנו מסיימים את הפרק. הרמב\"ם אחרי שהוא מדבר על הנבואה, הוא מקדיש את הפסקה האחרונה למשה רבינו. וכאשר ידע משה רבינו שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן ומעלות השכליות כולן, ביקש להשיג השם על אמיתת מציאותו. כן, משה רבינו הוא הגיע לרמה הכי גבוהה שבן אדם יכול להגיע מבחינת מידות ושכל. ואז הוא ביקש: הראני נא את כבודך. הרמב\"ם מפרש: להשיג השם על אמיתת מציאותו. הואיל ולא נשאר מונע, ואמר: הראני נא את כבודך. והודיעו יתעלה שאי אפשר לו זה בהיותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר, באשר הוא אדם, והוא אומרו: כי לא יראני האדם וחי. מה זה אומר? מה משה מבקש? להשיג השם על אמיתת מציאותו. מה זה אומר? מישהו יודע מה זה אומר? להשיג השם על אמיתת מציאותו? איך הוא משגיח על העולם? עכשיו הגד לו. זה מה שהגמרא בברכות אומרת, אבל זה דרש, זה לא פשט. הגמרא אומרת: מפני מה יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו? זה מה שמשה ביקש לדעת. מה הניסיון? אז יהיה ניסיונו? למה יש ניסיונות בעולם? אה, זה התשובה שלך? לא, אני שאלתי מה משה ביקש לדעת. שמשה אמר: הראני נא את כבודך. מה הוא ביקש? אז הגמרא בברכות אומרת: מפני מה יש רשע וטוב לו, וצדיק ורע לו? איך אתה מנהיג את העולם? אבל מה הפשט? מה משה ביקש לראות? מה הוא ביקש לדעת? מחיצה שלא קרעה. מה זה אומר? להבין מה זה אלוקים. להבין מה זה אלוקים? אז הרמב\"ם בהלכות יסודי התורה הוא קצת מאריך בזה יותר. הרי מפורש, ממש במקור האחרון: הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגויה, שנאמר: כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגוף לא יהיה בשני מקומות. אז אם השם אומר שהוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, סימן שהוא לא גוף. ונאמר: כי לא ראיתם כל תמונה. אז הוא גם לא דמות הגוף. ונאמר: ואל מי תדמיוני ואשוה? ואילו היה גוף, היה דומה לשאר גופים. אם כן, מה זה שכתוב בתורה: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, אצבע אלהים, יד ה', עיני ה', אזני ה'? הכל לפי דעתן של בני אדם. אנחנו מכירים שזה משלים. שאינן מכירים אלא הגופות, ודיברה תורה כלשון בני אדם. והכל כינויים הם. שנאמר: אם שנותי ברק חרבי, וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג? אלא משל, והכל משל. ראיה לדבר, שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא לבושיה כתלג חיור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה. משה רבינו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח ציבור עטוף. לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה. ואמיתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחוקרו, זה שנאמר בכתוב: החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא? אחרי ההקדמה הזאת, שברור שלקדוש ברוך הוא אין גוף ודמות הגוף, שואל הרמב\"ם שאלה: אז מה משה ביקש הראני נא את כבודך? אין, אין גוף, אין מה לראות. מה הוא זה שביקש משה רבינו להשיג שאמר: הראני נא את כבודך? ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא עד שיהיה ידוע בליבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה. נחקקה צורתו בליבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בליבו משאר הנמצאים, עד שידע אמיתת הימצאו כאשר היא. כלומר הוא רצה שהקדוש ברוך הוא יהיה בכל מקום שהוא יהיה, יהיה לו מודעות ותודעה של אלוקים. מה הגמרא אומרת? למה לא? הגמרא אמרה לפי הגמרא הוא רצה להבין את השגחת השם בעולם. איך השם משגיח על העולם? מילא פה הוא רצה שהאלוקות תלווה אותו, שיהיה במודעות של אלוקים. אתה רואה בן אדם עכשיו, בן אדם רגיל, אתה רואה אותו, אתה נזכר בו, אתה רואה אותו מולך. ואלוקים זה לא ככה, אלוקים זה תפיסה שכלית. זה לא משהו שאתה יכול לראות. הוא ביקש שאלוקים יהיה חלק ממנו, להשיג את... ממילא אם הוא מכיר גם את מידותיו ממש ממש טוב, אז הוא רואה את זה בכל וכל מקום. לא, זה שאתה מבין את ההנהגה שלו זה עדיין לא אומר שאתה איתו כל הזמן. הרמב\"ם קורא לזה בכמה מקומות במורה נבוכים להיות עם השם. חז\"ל אמרו על האבות, אבות הן הן המרכבה. מה זה אומר שהן המרכבה? זה אומר שהם היו עם השם כל הזמן. וזה האדם השלם לפי הרמב\"ם שהוא נמצא כל הזמן. והשיבו הקדוש ברוך הוא שאין כוח בדעת האדם החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בוריו. כלומר אלוקים תמיד יישאר כמסתורין. והאדם אף פעם לא יוכל להשיג את האלוקות עד הסוף. והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע אחריו, עד שהשיג מאמיתת הימצאו דבר שנפרד מהקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים. כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים. והדבר הזה רמז הכתוב ואמר 'וראית את אחורי ופני לא יראו'. הקדוש ברוך הוא ענה לו שזה בלתי אפשרי, אבל אתה תראה את אחוריי. מה זה לראות את אחוריי? זה גם, לא דמות הגוף חלילה, אלא איזושהי תפיסה מסוימת שכן תוכל יותר מאנשים רגילים, הרבה יותר מאנשים רגילים, אבל להכיר את השם בעצמותו זה בלתי אפשרי. אז אומר הרמב\"ם פה, בואו נחזור לספר. והודיעו יתעלה שאי אפשר לו זה בהיותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר באשר הוא אדם, והוא אומרו 'כי לא יראני האדם וחי'. הנה לא נשארה בינו לבין השגת השם על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה והוא השכל האנושי הבלתי נבדל. אני אתן לכם שיעורי בית מהרמב\"ם הזה, משמע שאחרי המוות כן אפשר להשיג את השם באמת או לא? ומשמע מהרמב\"ם הזה שרק בגלל שהאדם הוא חומר אז תמיד תישאר מחיצה דקה, אבל אחרי המוות אולי כן ואולי לא, זה שיעורי בית. והשפיע עליו יתעלה ונתן לו מן ההשגה אחר שאלתו יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, כלומר אל תחשוב שהשאלה של משה לא עזרה כלום. היא כן קידמה אותו מעט. והודיעו כי התכלית לא תיתכן לו והוא בעל גשם. כלומר כל עוד אדם הוא גשמי הוא לא מסוגל. וכינה אמיתת ההשגה בראיית פנים, כי האדם אם יראה פני חברו תיקבע לו בנפשו צורה שלא יתבלבל בה עם זולתו. אבל אם יראה אחוריו אף על פי שיבחינו בזאת הראייה, אבל לפעמים יסופק עליו ולפעמים יתבלבל בו עם זולתו. כי השגתו יתעלה על האמת היא שיקנה מאמיתת מציאותו בנפש מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות עד שימצא בנפשו את מציאותו חקוקה נפרדת ממה שימצא בנפשו מציאות שאר הנמצאים. ואי אפשר להשגת האדם זה השיעור מן ההשגה, אבל הוא עליו השלום השיג למטה מזה מעט והוא אשר כינה אותו 'וראית את אחורי'. ואני עתיד להשלים זה העניין בספר הנבואה. עכשיו אני רק רוצה להעיר הערה, הרי אנחנו למדנו בפרק ד' שמשה חטא, משה כעס. אז איך אתה אומר לי פה שהוא הגיע לתכלית השלמות ולתכלית המעלות? מה עם הכעס שלו? משה חטא נכון? בחטאו במי מריבה. יש עוד כמה ביקורות עליו במקרא נכון? אז חטאים. אז איך יכול להיות שהוא הגיע לתכלית של התכלית? אז הרב שילת הביא שני תירוצים לזה. אז הבאתי פה אותו בדף בשביל שלא יקשה ביניכם להבין את הפירוש שלו, אז העתקתי פה את הפירוש. האמירה 'לא פגמו שום חיסרון לא מעט ולא רב' אינה נסתרת מן האמור לעיל בפרק ד' בדבר חטא הכעס. אפשר לתרץ באופן פשוט שמתן תורה ובקשת 'הראני נא את כבודך' היו לפני חטא מי מריבה. זה תשובה נקודתית. אבל תשובה יותר טובה ויש לומר שבאותה שעה היה ללא חיסרון. אך נראה שאין בכך צורך. הכעס חד פעמי ובבחינת 'אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא'. אך מידה כזו כשהמידות מתוקנות ושלמות היא חד פעמית ואינה קונה שביתה בנפש, וכן אינה ראויה להיקרא חיסרון. זאת אומרת זה שבן אדם יש לו איזה נפילה קטנה או איזה פגם קטן של כעס, זה לא אומר שעכשיו הוא פגום. הוא עושה תשובה והוא מתקן את זה והוא במעמד האדם השלם. משה רבנו היה אדם השלם, זה לא אומר שאין לו איזה פה ושם נפילה קטנה ברמה שלו ובדרגה שלו, אבל זה לא חלק ממנו, כי מהר מאוד הוא מתקן את זה וחוזר. וכאשר ידעו חכמים עליהם השלום, כי אלו שני המינים מהפחיתויות, רצוני לומר השכליות והמידותיות, הם אשר יחוצו בין אדם ובין השם, ובהם יהיה יתרון מדרגות הנביאים זו מזו, אמרו על קצתם ממי שראו חכמתם ומידותיהם, ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו. ואל יעלם ממך עניין הדמיון, כי הם דימו אותם אליו, לא ששוו ממנו חלילה לאל. וכן אמרו על אחרים כיהושע באופן אשר זכרנו, וזהו העניין אשר כיוונו לבאר בזה הפרק. אז אני מסכם, הרמב\"ם פה חותם במה שהוא התחיל, שהדבר הכי חשוב בנבואה זה המעלות של השכל והמעלות של המידות. והפסגה של הפסגה זה משה. וכל נביא שכתוב עליו ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה, אל תטעה שזה ממש כמו משה. משה יש רק אחד ויהיה רק אחד, הוא היה השיא. אבל הכוונה היא שהיה להם את המעלה הזאת של משה, שהם ראויים לנבואה כמו משה, אבל אומר הרמב\"ם לא כמו משה ממש, כי נבואת משה רבנו כידוע לפי הרמב\"ם זה אחד מעיקרי האמונה שנבואתו שונה משאר הנביאים, נבואתו אף פעם לא תתבטל. תודה רבה, כוח גדול.