שיעור 1 | פרק א חלק א

── ראשי פרקים ──
(0:00) גילוי קבר בוגר הישיבה והקשר ההיסטורי
(1:33) מבנה נתיב התשובה וספר נתיבות עולם
(3:05) שתי דרכים מרכזיות בלימוד ספרי המהר"ל
(4:20) הגישה העיקרית – פירוש משפט למשפט
(6:25) החיוב הבסיסי של תשובה בפרק א'
(7:30) הבדלים בתפיסות תשובה בדתות אחרות
(12:33) הפתיחה של המהר"ל – פסוק משלי חכמות בחוץ תרונה
(25:28) החלוקה לשלוש כתות של חטאים במשלי

בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:

השיעור עוסק ביסודות נתיב התשובה למהר"ל מפראג, תוך ניתוח פסוקי הפתיחה של ספר משלי המציגים את קריאת החכמה לאדם לשוב מדרכיו הרעים. המהר"ל מבאר כי התשובה אינה רק חסד אלוקי אלא "מחויבת המציאות" הנובעת מהפער המובנה שבין שכלו הרוחני של האדם לבין טבעו הגופני המושכו לחטוא. בניגוד לגישות הגורסות כי האדם נולד מקולקל מיסודו או חסר בחירה, המהר"ל מדגיש כי התשובה היא שיבה אל נקודת ההתחלה הטהורה ואל תוכנית התורה שקדמה לעולם. עם זאת, הוא מתרה כי מי שמתעלם שוב ושוב מקריאת התורה ושוקע בטומאה, עלול להגיע למצב של "הכבדת הלב" שבו ננעלים בפניו שערי התשובה כעונש על דבקותו בחטא.

1. התשובה כמחויבת המציאות — בניגוד לתפיסה הרווחת, המהר"ל מלמד שהתשובה איננה רק חסד אלוקי אלא דבר המתחייב מהמבנה של האדם כיצור המורכב מגוף ושכל.
2. קריאת החכמה — התורה, המכונה בספר משלי בשם "חכמות", פונה לכל שכבות העם וקוראת לאדם לשוב אל מקורו ולהכפיף את מעשיו לשכלו.
3. שלוש כיתות של חוטאים — המהר"ל מבחין בין הפתי (הנמשך אחר תאוות הגוף), הלץ (המכלה ימיו בהבל וריק), והכסיל (מי שטבעו רע ושונא את הדעת).
4. מוגבלות האדם כפתח לתשובה — כיוון שהאדם אינו "שכל גמור", טעויותיו נובעות מהצד הגשמי שבו; לכן מושג החרטה שייך בו באופן מהותי ומאפשר לו לתקן.
5. סכנת ההתעלמות מהקריאה — אף ששערי תשובה פתוחים, מי שמתעלם שוב ושוב מקריאת התורה מסתכן בנעילת דלתות התשובה, בדומה לתהליך של הכבדת לב פרעה.
6. הזיקה בין תורה לתשובה — התשובה האמיתית היא שיבה אל התורה; כפי שאנו מתפללים "השיבנו אבינו לתורתך", התורה היא התוכנית האלוקית אליה האדם שואף לחזור.
7. חסד מתוך היגיון — למרות שהתשובה היא חסד, יש בה היגיון פנימי: הצער והחרטה של האדם על החטא פועלים כ"עקירת הרצון", המבטלת את המעשה הרע למפריע.

What is נתיב התשובה למהר"ל | הרב איתיאל סופר (ישיבת כרם ביבנה)?

נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE

לתרומות: https://www.kby.org/hebrew/support-us/

אפשר כבר לפתוח בבשורה שהגיעה הבוקר,

שנמצאו,

לא ברור בדיוק מה ומי,

אבל של בוגר תלמיד הישיבה שיצא מכאן,

יצא לקרב של יוחנן שמא רל,

קרב של סולטן יעקב,

חזי,

גיא,

גיא לוי.

היה כאן נציג הישיבה,

איש הרוח האחרון היה איזה שבע ברכות שהשתתף בו,

זה היה סיום מסכת,

מסכת ערכין.

המשפחה שלו אני זוכר,

הוציאו ספר שנקרא אייכה,

על הסיפור של המאבק להחזיר אותו.

היה כמובן כיוון מאוד שהוא בחיים,

היו כל מיני רמזים ושמועות,

כנראה דברים שגויים שהועברו לידיעת המשפחה שגרמו להם לחשוב בצורה די בטוחה שהוא בחיים.

יכול להיות שבאמת בשלב הראשון הוא כן היה בחיים.

על כל פנים זו ודאי בשורה שיש בה כמובן את המורכבות שלה,

אבל בסופו של דבר להביא קבר לישראל אחרי כל כך הרבה שנים,

44 שנים,

קצת קשה לחשוב על זה.

אז שיהיו הדברים לימוד תורה לזכרו,

מדובר באמת באדם שהיה תלמיד חכם,

בן עליה.

יהי זכרו ברוך.

כידוע ספר נתיבות עולם למהר"ל מחולק ל-32 או 33 נתיבים,

נתיב התורה,

נתיב התורה שהוא הנתיב המרכזי הראשון ולאחריו 32 נתיבים,

ל"ב נתיבות חכמה,

כמו שאנחנו יודעים בפיוט בר יוחאי,

ל"ב נתיבות.

אז נתיב התורה ועוד 32 נתיבות,

ובאמת בחודש אלול מתאים לעסוק בענייני תשובה.

נתיב התשובה יש בו שמונה פרקים.

ידוע שברמב"ם בהלכות תשובה יש עשרה פרקים,

אומרים שאולי הרמב"ם חילק את הדברים לעשרה פרקים למרות שיכול היה לסדר אותם בצורה

אחרת כדי שבכל יום מעשרת ימי תשובה ילמדו פרק אחד.

למרות שעשרת ימי תשובה זה ראש השנה ויום הכיפורים,

ובישיבות זה קצת מאתגר ללמוד רמב"ם מבחינת זמני סדר היום,

אבל במהר"ל אולי זה קצת יותר קל,

שמונה פרקים,

אז אפשר ללמוד בראש השנה פרק אחד בשני הימים ואז בשבעת הימים שאחר כך

עד יום כיפור,

להגיע ליום כיפור כבר עם,

יכול להיות שיש כאלה שגם עושים את זה.

אבל הפרקים באמת רובם ארוכים,

משמעותיים מאוד,

יש בהם הרבה פרטים.

ניתן איזה סקירה קצרה על הנתיב הזה,

נתיב התשובה,

במה הוא עוסק,

וניגש לפרק א'.

בכלל אני אומר,

יש שתי דרכים ללמוד מהר"ל,

כל ספר אבל בעיקר ספרי מהר"ל,

כי המהר"ל הרבה פעמים כתב את הדברים ככה,

המהר"ל היה לפני כ-450-500 שנה בדורו של הבית יוסף והרמ"א.

אבל המהר"ל גם בספריו,

אפילו בצורה יותר מובהקת,

כותב את הדברים כביכול מהשרוול בלי מקורות,

ולכל דבר כמובן יש מקורות,

מקורות טהורים בדברי רבותינו דברי חז"ל והראשונים.

אז גם במהר"ל זה ככה,

המהר"ל כן מציין הרבה פעמים את המדרשים,

את המקורות הראשוניים בהם הוא דן,

אבל הדברים שהוא כותב כאקסיומות כאלה,

כדברים פשוטים,

רוב ככל המקרים,

הרב הוטנר אמר שכל דברי המהר"ל מקורם בחז"ל,

פשוט שהוא ידע להוציא מדברי חז"ל את המשמעויות ואת העומק שאנחנו אולי כשלומדים לא

היינו שמים לב אליהם,

אם זה מאגדות חז"ל,

מהעקרונות גם יסודות בהלכה וכדומה.

בכלל בספרי פחד יצחק הוא הולך הרבה בדרכו של המהר"ל,

לפתח את דבריו ולהרחיב אותם.

אז אולי כמו שאמרתי נפתח באיזה מסגרת וניגש לפרק עצמו.

אז יש אמרתי שתי דרכים עקרוניות מאוד,

יש דרך ראשונה כל משפט ומשפט להסביר את המקור שלו בחז"ל,

מי שמכיר את המהדורה של הרב הרטמן על ספרי המהר"ל,

זה ספר שלם על נתיב התשובה שמונה פרקים,

רואים את היחס כן בין המהר"ל לבין המקורות.

המראה מקומות זה גם השוואות לכתבי המהר"ל,

הוא באמת בקיא גדול,

בקיא עצום בכל ספרי המהר"ל,

הוא נותן הרצאות ושיעורים בתורת מהר"ל,

הוא גר בלונדון,

הוציא את זה בהוצאת מכון ירושלים.

באמת בקיא ממש בכל כתבי המהר"ל,

הסדרה הספציפית לספר הזה יצאה כבר לפני כמעט 30 שנה בתשנ"ז,

נדמה לי שהוא השלים את ה...

אז גם השוואות ומראי מקומות מדברי המהר"ל בעצמו,

מספריו האחרים,

הנצח והתפארת וכולי,

וגם באמת את העוגן שלו בדברי חז"ל.

והוא גם דן שקלא וטריא בדבריו וכיוצא בזה וכולי.

אז זה ממש מה שנקרא ללמוד אותו בעיון משפט משפט.

ויש דרך ללמוד ככה יותר מלמעלה,

את הרעיון הכללי.

אני משתדל ללכת באיזושהי דרך אמצעית,

שכן להבין גם את תוכן הדברים,

כמובן את המסגרת ואת הרעיון.

כפי שראיתם בדפים שהדפסתי,

אז חילקתי את זה כאילו לפסקאות,

כלומר גם החלוקה לפסקאות וגם האותיות שסימנתי כאן א',

ב',

ג',

ד',

כן?

זה לא במקור,

זה תוספת כדי להבין פחות או יותר את המבנה של הפרק.

זה נותן אני חושב איזושהי תמונה יותר מסודרת,

כי הדברים ככה כתובים ברצף.

אז גם החלוקה לפסקאות חדשות וגם הפרקים.

אז כמו שאמרתי,

נשתדל באמת לעמוד על הדברים,

כן להבין אותם טוב,

כפי שנספיק.

לא בטוח שנספיק היום לגמור את כל פרק א',

הוא פרק ארוך,

גם פרק ב' הוא פרק ארוך.

יכול להיות שלא נלמד את כל הפרקים על הסדר אלא בהמשך רק קטעים נבחרים,

אבל אני חושב שפרק א' הוא פרק מאוד יסודי.

וכאן אנחנו באמת ניגשים לנושא של הפרק.

אז הפרק הזה מדבר בכותרת שלו אפשר לומר זה על החיוב,

החיוב הבסיסי של תשובה.

ולא רק חיוב במובן של שחייבים לחזור בתשובה,

של מצוות עשה,

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה,

מצוות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני השם יתברך,

בפתיחה להלכות תשובה,

אלא גם חיוב כלומר זה מתחייב שזה יקרה.

כלומר זה דבר שהוא מחוייב המציאות כזה.

ככה המהר"ל רוצה מלמד אותנו פה בפרק הזה.

והחלק השני שהוא משלים את העניין,

שהיחיד שיכול לקבל תשובה זה לקבל את האדם בתשובה זה הקדוש ברוך הוא.

שוב,

זה משפטים שאנחנו יכולים להגיד אותם אולי וזה,

אבל המהר"ל מסביר לנו את ה למה זה ככה,

מה הסיבה.

זה הפרק הראשון.

הפרק השני הוא עוסק בהמשך לאותו עניין שהתשובה זה בעצם שיבה אל הקדוש ברוך

הוא,

וזה בעצם שיבה אל ההתחלה,

שיבה לנקודת ההתחלה,

לנקודת היסוד של האדם.

וכבר אומר אפשר אולי לומר את זה עכשיו,

המהר"ל בהמשך גם אולי רומז לזה בתוך דבריו,

שזה לעומת התפיסות באומות העולם,

אם נרצה בדתות האחרות,

בנצרות,

באסלאם.

בנצרות למשל התפיסה היא שאין אפשרות בכלל של אדם נולד נולד מקולקל.

עצם ההגעה של האדם לעולם הזה היא בעצם קלקול,

זה ירידה לקלקול,

לגשמיות וכולי.

ויש את אנשי הדת שהם הכמרים וכדומה,

שאפשר לבוא אליהם ולכפר,

כלומר אין מושג של תשובה,

יש מושג של כפרה.

איך מכפרים?

נותנים איזשהו ממון,

כסף,

איזושהי מנחה,

תלוי לפי הדורות ככה ההשתכללות של העניין.

ואז הוא מכפר על ה על החטאים,

אבל האדם החיים של האדם בעולם הזה זה חטא.

הורתם ולידתם וכל וכל התהפוכות האלה של החיים זה הכל חטא,

כל מה שאדם עושה,

כל דבר שאדם עושה בחייו,

וודאי כל הדברים הגשמיים למעשה,

זה חטאים.

זו הגישה למשל הנוצרית.

הגישה המוסלמית אומרת בדיוק הפוך,

כלומר אין מושג של חטא בעצם,

כי הכל מכתוב,

כן?

אז למעשה כל מה שאדם אין בחירה,

מושג שאין פה הכל ידוע ואין בחירה.

אלא השאלה של הידיעה והבחירה אם תרצו אותה שבעצם אין בחירה.

אז למה יש שכר ועונש?

הם מאמינים בשכר ועונש.

הם אומרים שזה באסלאם אם מישהו ישאל איש דת מוסלמי,

אז זה גזירת גזירת מלך פה,

כן?

גזירת הכתוב.

הקדוש ברוך הוא אללה רצה,

האלוה רצה שמי שעושה מעשים טובים יקבל שכר,

ומי שעושה מעשים רעים יקבל עונש.

אבל זה שהוא עושה מעשים טובים ומעשים רעים זה נגזר עליו,

הוא לא יכול לשנות את זה,

אם נרצה אין בעצם מושג של בחירה.

אז כמובן זה אחת הקושיות הגדולות על האסלאם המושג הזה של השכר והעונש,

אבל ככה הם מתרצים את הקושיה.

אז יוצא שבעצם אין מושג של תשובה כי אין צורך בתשובה כי אדם חטא

ורצח וניאף וכל עבירה שבתורה השם ישמור,

אז אין מה לעשות,

ככה נגזר עליו שיקרה.

ביהדות יש חידוש שנקרא תשובה.

זאת אומרת יש מציאות של ירידה לעולם,

ונכון,

אדם יורד לעולם שפל,

גשמי,

והוא אז הופך להיות שילוב של רוחני וגשמי ביחד,

שזה דבר שהוא סתירה תמידית כזו שאדם חי איתה.

אבל הציפייה היא שהאדם יבחר בטוב ובחרת בחיים,

ואם הוא בוחר בחיים יש לו את האפשרות של התשובה.

וזה מה שנקרא בלשון המסילת ישרים ורבנו יונה שתכף אולי נראה קצת במובאות כאן,

כמה שנספיק,

החסד של התשובה.

אז גם בחלק ב' בפרק ב' המהר"ל עוסק בעניין הזה של שיבה אל ההתחלה.

פרק ג' הוא מדבר על המעלה של התשובה ובעיקר על הסוגיה של ארבעה חילוקי

כפרה בסוף מסכת יומא שם,

מרחיב בעניין הזה.

בפרק הבא,

פרק ד',

הוא מדבר על היחס בין צדיקים לבין בעלי תשובה,

מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד,

ועל התשובות היסודיות בעם ישראל,

התשובה של עם ישראל מחטא העגל,

והתשובה של דוד המלך,

ולבי חלל בקרבי,

על מעשה דוד ובת שבע.

בהמשך הוא נכנס לתוך עיקרי התשובה.

הוא כותב שמדבר על המידה של הבושה ושל ההודאה בחטא.

בושה והודאה שהם שתי יסודות,

שני יסודות חשובים מעיקרי התשובה והדברים שמקרעים גזר דינו של אדם.

הוא מקשר את זה לעניין הזה של ארבעה דברים שמקרעים גזר דינו של אדם:

שינוי השם,

שינוי מעשה וכולי.

זה פרק ה'.

ואז פרקים ו',

ז' וח'.

בפרק ו' הוא עוסק בי"ג מידות רחמים,

אולי זה פרק שעכשיו חשבתי אולי ללמוד אותו בעשרת ימי תשובה כי לקראת יום

הכיפורים שאנחנו חוזרים ככה הרבה על העניין של הי"ג מידות,

מזכירים את מידות הרחמים.

ובהקשר של מידות הרחמים אז הוא מדבר על המעביר על מידותיו.

אדם צריך להידמות לקונו,

אז המעביר על מידותיו מעביר על כל פשעיו.

בזה עוסק המהר"ל בפרק ז'.

בפרק האחרון אז הוא מדבר על דברים המעכבים את התשובה וברושם עבודה זרה ועריות,

מינות ועריות שהגמרא אומרת במסכת עבודה זרה בעקבות כמה סיפורים שמופיעים שם,

מעשים שמופיעים שם,

מעשה המפורסם ברבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח עבירה אחת בעולם שלא עשאה וכולי,

ושם בעצם הוא מת בתשובתו,

מתוך תשובתו הוא מת.

ושם עומד המהר"ל על הנקודה הזו של מה אומרת הגמרא שאני מינות דמשכי טפי

או דאביק טובא,

שדבוק בחטא.

וזה גם סוגיה בפני עצמה שהאמת היא שיש פה איזה שהוא קשר לרעיון שמתבאר

פה בפרק א' ביסוד של התשובה שזה הפתיח של המהר"ל ועל העניין הזה כולו.

טוב אז עכשיו ניגש למהר"ל עצמו.

יש פה דף נספח שהוא להרחבות,

נראה מה נספיק.

יש פה כמה וכמה עניינים שכדאי או השוואות לפירושים אחרים או מקורות לדברי המהר"ל

כפי שאמרנו,

אבל זה תמיד אפשר להרחיב עוד אבל זה הדברים היסודיים ביותר.

המהר"ל פותח כל ספר,

כל נתיב מנתיבות עולם הוא פותח בפסוק מספר משלי.

תמיד,

בכל שלושים ושלושה נתיבים פסוק מספר משלי ואותו הוא דורש ומסביר אותו,

פשט הפסוק ממש ומתוך זה הוא יוצא למה ספר משלי,

כי כל הספר נתיבות עולם עוסק בעצם במוסר,

בענייני מוסר ומחשבה.

ספר משלי זה ספר המוסר הראשון בהיסטוריה שנכתב,

לפחות מה שאנחנו מכירים,

ולכן ממנו תוצאות חיים,

ממנו אפשר ללמוד דברי מוסר ואורחות איך בעצם אנחנו צריכים לנהוג בכל דבר ודבר,

בכל נושא ונושא בכל הנתיבים האלה.

הנתיבים האלה מתפרסים באמת על כל תחומי החיים:

צדקה,

ואהבת רע,

נתיב הליצנות והשקר וכולי,

כל המידות הטובות וההפך שהמהר"ל מטפל בהם.

כאן הוא פותח בפסוק בתחילת ספר משלי,

אולי לא ממש בהתחלה אלא באמצע פרק א' פסוק כ'.

כתוב שם חכמות בחוץ תרונה.

יש פה בהרחבות את הפסוקים עם טעמים.

הבאתי גם את ההקדמה שתכף נראה שיש פה איזה שהוא יחס בין הפרשיות.

אם תראו בתוך הפרשיות במקור א' בהרחבות יש את האות פ' שזה פרשה פתוחה,

לא סתם,

יש פה בעצם הדרגה מסוימת.

אבל בפרשה השלישית ככה מתחיל שלמה המלך ואומר "חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה.

בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר.

עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת.

תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם.

יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב.

ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם" וכולי.

בהמשך יש פסוקים נוספים שהמהר"ל מתייחס אליהם ולכן נקרא אותם כבר עכשיו.

"גם אני באידכם אשחק אלעג בבוא פחדכם.

בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם צרה וצוקה.

אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני.

תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו.

לא אבו לעצתי נאצו כל תוכחתי" וכולי.

"ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה".

ככה מסתיים פרק א'.

אז פרק א' בעצם מתחיל "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל לדעת חכמה ומוסר",

פתיח כזה שאומר מה הוא הולך לכתוב.

בספר הזה,

לתת לכם דברי מוסר,

מוסר השכל וכולי.

ואז הפרשה השנייה שבפרק,

יש שם פרשיות פתוחות כמו שאמרתי,

שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך,

הוא פונה לבן.

כמה וכמה פרקים,

בעיקר בתחילת ספר משלי,

הם מתחילים במילה בני.

וגם בפרק הבא,

בני אם חכם לבך,

או חכם לבך בני.

ויש גם בני אל יפתוך חטאים,

בהמשך כל הפרק הזה מתייחס לאדם,

לישראל,

ואולי בכלל כבנו,

כלומר אדם שרוצה לתת לבנו לטובתו,

כדי שידע איך ליישר דרכו.

והנושא שהוא מדבר עליו זה עד מתי,

כן,

הוא מביא כאן בעצם חכמות בחוץ תרונה.

מי זה החכמות האלו שירונו,

ישוררו כאילו יכול,

בחוץ?

אז המפרשים כאן מסבירים,

לפני שניגש למהר"ל,

המפרשים מסבירים שבעצם יש כאן איזושהי הדרגה מסוימת.

דווקא רוב המפרשים מפרשים לא כמו המהר"ל.

מפרשים שבעצם יש כאן הדרגה שהחכמות,

החכמה הזאת זו חכמת התורה.

כך מובא במדרש,

מדרש משלי,

וגם רש"י שם מפרש.

כל המפרשים מסבירים שמדובר על התורה.

והתורה קוראת בעצם.

כאילו,

יש איזשהו קריאה כזו שעולה מתוך התורה בחוץ.

מה זה בחוץ?

אז האבן עזרא,

המלבי"ם למשל מסבירים שבחוץ נמצאים המון העם,

האנשים הפשוטים.

אבל לא רק להמון העם,

אלא,

כלומר המלבי"ם למשל אומר שבחוץ תרונה זה הכוונה היא בחוץ עוד לפני המון העם,

האבן עזרא אומר המון העם,

המלבי"ם כותב הכוונה למקום שאחורי הבתים,

במקור ב',

לא נקרא את לשונו בפנים מי שירצה אחר כך.

כלומר,

נמצאים שם רק האנשים הפשוטים יותר,

הילדים שמשחקים שם וכדומה.

ואחר כך ברחובות תיתן קולה,

זה כבר שלב הבא.

הרחוב זה כבר מקום שגם אנשים רגילים,

הגדולים הולכים שם.

תיתן קולה זה גם בקול חזק יותר,

רינון זה איזשהו רינון לאדם מזמר לעצמו.

אבל יש פה,

מה שהמפרשים כאן רוצים לומר,

ששלמה המלך מתאר את הקריאה שבתורה כמופנית לקבוצות שונות,

קבוצות שונות באוכלוסייה,

שמתחיל מהקטנים ועולה לאט לאט לגדולים יותר.

והשלב השלישי זה בראש הומיות תקרא,

במקום השוק,

ששם כבר נמצאים לא רק אנשים גדולים,

אלא גם הסוחרים,

האנשים שיש להם יותר דעת ותבונה.

והשיא הוא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר.

פתחי שערים זה קראנו בפרשת שופטים,

שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך.

נכון?

אז שם נמצאים השופטים,

הזקנים,

כלומר חכמי הדור,

והתורה מתאימה וקוראת לכולם.

וזה בעצם הסדר של הפסוק,

וממילא כל המוסרים והחכמות שבתורה הם מתאימות מנער ועד זקן.

כמו שיש איזה פירוש שרש"י על התורה מתאים לילד,

שהרב מלובביץ' אמר את זה כן,

שרש"י כתב פירושו לילד בן חמש למקרא ועד זקנה ושיבה.

כל אחד יכול למצוא בו טעם.

אז זה בעצם ההדרגה שהמפרשים כותבים.

המהר"ל הולך בכיוון דווקא הפוך.

אומר המהר"ל,

שלמה המלך רצה לומר כי התורה שהיא חכמה,

ולכך לא כתיב חכמה,

לא כתוב חכמה בחוץ תרונה,

אלא חכמות,

שהיא חכמה עליונה שאין אחריה דבר.

כלומר,

המהר"ל מתכוון לומר כאן שאם כתוב חכמות בלשון רבים,

אם היה כתוב חכמה בחוץ תרונה אז יש חכמה ויש עוד חכמה,

יש כל מיני סוגי חכמה,

אבל חכמות בחוץ תרונה זה אומר שיש כאן חכמה שכוללת בתוכה את כל החכמות.

ולכן היא כתובה בלשון רבים.

ובאמת המהר"ל בכל ספריו מדבר על החכמה,

שנסביר אותה בהקשר אחר,

שחכמה סתם זה חכמה חיצונית,

אפשר לומר הפילוסופיה,

הוא מאוד התנגד לפילוסופיה לפחות בצורה מסוימת שלה,

וחכמות,

כלומר חכמת התורה זו חכמה כוללת בתוכה את כל החכמות.

ועל זה מדובר כאן בפסוק.

והיא קוראת,

היא בחוץ תרונה אומר המהר"ל,

כלומר שמתחייב דבר זה מן החכמה של תורה לכל בני אדם.

מה הכוונה שמתחייב דבר זה?

לשון המהר"ל מתחייב דבר זה,

המושג חיוב הכוונה שזה שהחכמה של התורה היא מדברת לכולם והיא מחייבת את כולם.

כלומר,

החכמה של התורה היא לא מדלגת על אף שכבה באוכלוסייה.

וכאן הוא הולך כמו שאמרנו הפוך.

ברחובות תיתן קולה,

רוצה לומר הדבר הזה שהוא מתחייב מן התורה,

אותו חיוב שנובע מן התורה,

עכשיו מדובר על חיוב מסוים שנובע מן התורה שהמפרשים אותו גם זה עוד הבדל

בין המפרשים לבין המהר"ל,

המהר"ל הרי בנתיב התשובה לא

בנתיב התורה כן?

אז המהר"ל רוצה לומר שהחיוב הזה שהתורה מחייבת את בני האדם הוא חיוב לחזור

בתשובה.

וזה החיוב שמדובר עליו.

הנה הוא אומר,

אל תאמר שהחיוב הזה אינו רק לחכמים גדולים מאוד,

אבל חיוב זה ברחובות ששם רבים בני אדם.

אומר המהר"ל לא רק לחכמים אלא גם להמון העם,

זה הפוך מהמלבי"ם.

ויותר מזה עד שתקרא בראש הומיות,

ששם קיבוץ בני אדם,

דהיינו שהדבר הזה מחויב אצל בני אדם בינוניים.

ויותר מזה בפתחי שערים,

ששם נכנסים הכל,

בפתחי שערים לפי דעתו זה המקום של ה המוניות הגדולה ביותר,

של האנשים הפשוטים ביותר,

במקום שכולם עוברים בו.

עד שהגזירה הזאת,

איזה גזירה?

מה הכוונה גזירה הזאת?

החיוב שהוא מתכוון שהוא כתב לפני כן,

שמתחייב מתוך מתוך התורה,

והוא פונה לכל פונה לכל בני אדם במידה שווה.

עכשיו אותה גזירה,

עכשיו הוא כותב,

מה היא?

ומהו הדבר הזה?

כי לאדם יש לו לחשוב על דרכו ואמר:

עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם?

זה ממשלי א.

כלומר ויראתם נראה אם כה תלכו מן העולם בלא תשובה,

אחר יש לכם להתחרט על מעשיכם.

זאת אומרת התורה קוראת,

חכמת התורה קוראת לכולם לשוב בתשובה,

לשוב אל התורה.

אנחנו יודעים,

מכירים כבר,

הרב זצ"ל גם מדבר על זה באורות התשובה על הקשר בין התשובה לתורה.

אומרים את זה בתפילה בכל יום שלוש פעמים בימי חול,

השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך וכולי,

ברוך אתה השם הרוצה בתשובה.

פתחנו בתורה וסיימנו בתשובה,

וגם בפתח השיבנו אבינו,

לשון של תשובה ביחד עם תורה.

מה הקשר בין התשובה לתורה?

ולא חותמים בהרוצה בתורה,

את זה בירכנו בברכות התורה,

הרוצה בתשובה.

זאת אומרת יש כאן מושג שהתורה קוראת לתשובה והתשובה היא אל התורה.

אז הרב הוטנר מדבר על זה בהרחבה יותר,

אני רק אמצא את המקור האחרון פה,

נראה לי שהבאתי את זה בדף...

כן.

קודם כל יש רמב"ן שהרמב"ן מביא את זה,

כותב את זה מעצמו אבל זה בעצם מדרש,

מדרש רבה בתחילת פרשת במדבר.

כתוב שם לגבי המסעות שמסודרים המסעות מסודרים בסדר כזה שהמחנה הראשון מחנה בני יהודה

ואיתם שבט יששכר,

נכון?

אז יששכר הוא יודעי בינה לעיתים,

עמוד התורה,

יחד עם שבט יהודה.

השניים,

המחנה השני זה מחנה דגל מחנה בני ראובן.

ראובן זה התשובה,

שפתח בתשובה תחילה עליו וחזר בתשובה.

אומר המדרש שהתשובה שנייה לתורה.

זאת אומרת תורה,

עמוד התורה זה קודם ואחריה התשובה.

אומר על זה,

אז ככה כותב הרמב"ן.

אז הרב הוטנר יש לו מאמר גדול במאמרי יום הכיפורים,

מאמר לג,

רק הבאתי פסקה קצרה מתוך דבריו.

הוא גם מביא את זה.

מה שאמרנו עכשיו,

השיבנו אבינו לתורתך,

ובחתימה שהזכרנו את זה בעצם בעל פה,

כן?

כלומר אין כאן בקשה לתורה מצד עצמה אלא כל הבקשה לתורה כלולה בבקשה לתשובה.

השיבנו אבינו לתורתך וחותמים בהרוצה בתשובה.

אז כאן כבר אפשר לראות את הנקודה הזו.

המהר"ל יחזור לזה בהמשך,

לקראת סוף הפרק,

בהקשר של ההבדל בין התורה,

הנבואה,

החכמה לבין הקדוש ברוך הוא לבין מה שהקדוש ברוך הוא אמר לגבי בעל תשובה.

אבל קודם כל אני אומר את זה ככה ככותרת,

דברים באמת קשורים.

אם קוראים את המהר"ל ברצף פחות שמים לב לקשר שבין הדברים,

אבל אפשר אני חושב לראות פה,

לכן גם חילקתי את זה לפרקים,

שבאמת כל פרק עומד בפני עצמו אבל בסופו של דבר הוא חוזר ומחבר את

כל העניינים.

שזה יהיה סוף הפרק הרביעי.

הרב אז הוא אומר כלול שהתורה...

הבקשה לתורה כלולה בבקשה לתשובה?

איפה בהוטנר?

כן.

שהבקשה על התורה כלולה בבקשה לתשובה.

כלומר השיבנו אבינו לתורתך.

אתה לא מבקש בשום מקום בתפילת שמונה עשרה...

ומה הקשר?

אז את זה אנחנו צריכים להבין.

אבל אומר קודם כל רואים את היסוד הזה,

שגם רואים את זה פה במהר"ל כאן שהחכמה,

כלומר הוא כותב חכמת התורה,

חכמת התורה קוראת לאנשים לשוב.

עכשיו בצורה הפשוטה ביותר,

התורה זה בעצם רצון השם,

דבר השם,

מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו.

אדם זז,

סטה מהדרך,

אז התשובה היא בעצם אל התורה,

התשובה היא לדרך השם,

זה בהבנה הבסיסית ביותר.

תכף נראה שיש פה עומק יותר גדול אם נספיק היום.

אבל שוב באופן עקרוני,

הרב קוק כותב במקומות אחרים שתשובה זה לאו דווקא לחטאים,

נכון?

תשובה זה שיבת האדם אל עצמו.

זאת אומרת יש כאן,

זה קשור לדברי המהר"ל בפרק ב' בנתיב הזה,

בנתיב בפרק ב' בנתיב הזה,

שהוא מדבר על השיבה אל ההתחלה.

שוב הדברים,

כמו שאמרתי בהתחלה,

דברי הרב קוק גם שואבים הרבה מדברי המהר"ל.

אבל שוב במובן הפשוט,

התורה היא קדמה לעולם,

היא דבר השם,

היא התוכנית של העולם.

ממילא כשאדם יוצא ממנה,

יוצא מהסדר הרגיל,

מהחכמה האלוקית,

מרצון השם,

אז השיבה שלו היא אל התורה.

אז השיבנו אבינו לתורתך,

אנחנו מתפללים שהרוצה בתשובה ישיב אותנו.

אבל יש כאן כמו שאמרנו עניין עמוק יותר.

וגם אולי אם כבר שאלת,

הביטוי הזה הרוצה בתשובה,

עניין של הרצון,

הוא גם כן מעניין.

שלא דיברנו פה על איזשהו חתימה שלו בהרוצה בתשובה הוא גם דבר שאומר דרשני

שיש פה עניין מסוים שקשור ל...

קשור גם כן ליסוד של התשובה,

שהוא קשור לרצון,

ותכף נראה.

עכשיו אומר הממשיך לדרוש,

להסביר את הפסוקים בספר משלי,

וכנגד שלוש כיתות מדבר.

יש חוטא,

הנה בפסוק הזה הוא הרי הפסוקים קוראים,

הפסוק אומר שהחכמה קוראת לשוב בתשובה לשלושה אנשים:

לפתי,

הלץ והכסיל.

כן?

'עד מתי פתאים תאהבו פתי,

ולצים לצון חמדו להם,

וכסילים ישנאו דעת'.

שלושה חלקים,

שלוש כתות.

יש חוטא שהוא חומד אל התאווה,

מזנות ושאר תאוות.

זה מי שנמשך לתאוות הגוף,

הגוף מושך אותו למטה.

וזה שאמר 'תאהבו פתי',

שאין נמשך אחר השכל רק אחר הגוף.

ולכך יקרא פתי.

זאת אומרת,

הפתי שאין לו שכל ודעת,

אז הוא...

זאת אומרת,

יכול להיות שיש לו שכל אבל כרגע הוא בצד של הגוף,

הגוף הוא זה שמנהל אותו.

זה כמו שאמרו,

אומר,

'איש כי תשטה אשתו',

הנה שם היא נואפת עד שתיכנס בה רוח שטות.

יזנו מעשה חומרי,

וכאשר תנאף היא תיכנס ברוח שטות והלך השכל אשר מחזיק את התאוות הגופניות.

זה הכת הראשונה.

הגר"א גם בביאורו למשלי מסביר,

שבכלל בספר משלי מופיע הרבה החילוק הזה בין פתי לבין לץ.

אז לץ הוא כתוב,

כתוב גם בפסוק במשלי 'לץ יאיר...',

כן,

זה הפוך,

'זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון'.

כלומר הלצנות באה עם איזה זדון מסוים.

אז זה בדיוק דומה למה שהוא,

כלומר,

הגר"א מסביר הולך לכיוון הזה שהפתי הולך אחר יצרו,

מתפתה ליצרו,

והלץ הוא כבר עושה בעברת זדון,

יש לו איזה שהוא מזיד.

המהר"ל הולך בכיוון אחר,

הוא אומר שהפתי באמת כמו שאמרנו,

ובכת השנייה הם הלצים המכלים ימיהם בהבל,

בהבל מעשים שאין בהם ממש.

וזה אמר 'ולצים לצון חמדו להם'.

כלומר לא מדובר פה על לץ כזה כמו אותו זד שעושה בעברת זדון,

יכול להיות שיש אולי שני סוגים לפי המהר"ל.

אבל על כל פנים כאן בפסוק שלנו 'ולצים לצון חמדו להם',

אנשים שהם מכלים את ימיהם בהבל,

בהבל בדברי שטות וכדומה,

אבל הם לא מתאווים לאיזה תאווה של גוף ונמשכים אחר תאוות גופניות,

הם פשוט מבזבזים את הזמן שלהם,

בקיצור.

ואחר כך אמר כת שלישית 'וכסילים ישנאו דעת'.

וכאן זה כבר דרגה חמורה יותר שזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים,

לא מצד שהם מתאווים אל התאוות,

רק שהם רעים בנפש,

רשע נתאווה לרע מפני שהוא רע.

כלומר יש כאן,

יש אנשים כאלה,

כך אומר המהר"ל,

שהטבע שלהם הוא רע.

שהטבע שלהם הוא רע.

'ונפש רשע נתאוותה לרע' זה גם פסוק במשלי,

'נפש רשע איוותה רע'.

כן,

אבל זה כתוב בפרק כ"א,

'נפש רשע איוותה רע'.

אז יש אנשים שאתה רואה שמו...

שנאמר על הנחש 'מה יתרון לבעל הלשון',

שהוא מקיש,

נושך,

גם בלי שהוא נהנה מזה.

אז אדם שיש לו איזה נפש כזו שפלה,

נפש רעה,

הוא מתאווה בטבעו,

הוא פשוט נמשך אל הרע,

לא בגלל תאוות גוף,

תאוות גופניות,

יש לו שכל ויש לו זה ויש לו איזה מאבק מסוים והגוף מושך אותו.

וזהו 'וכסילים ישנאו דעת',

כי הדעת מחייבת לעשות הטוב,

והם שונאי הדעת,

רק אוהבים הרע.

והוא אומר כאן כל זה רמוז גם בפסוק בתהלים פרק א',

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא

ישב'.

אז יש פה רשעים שזה הרעים האלה,

חטאים אלו החוטאים בגלל תאוות הגוף שמושכות אותם כלפי מטה.

דרך אגב,

המהר"ל מסביר,

כשכתוב חטאים אנחנו יודעים שחטא זה שוגג.

וכשכתוב עוון,

עבירה...

פשע וחטאה,

אז עוון אלו המזידים,

פשע זה מזיד להכעיס וכדומה,

וחטאה זה שוגג.

אז זה כאשר יש לנו סוגים נוספים בנוסף לשורש חטא,

שם יש לנו את הפירוש שחטא הוא שוגג.

אבל כשכתוב סתם חטאים,

אז זה כולל בתוכו גם מזיד.

המהר"ל עצמו כותב בהמשך שהחטאים הם אותם אנשים שחומדים תאוות כאלה ואחרות,

הם עושים את זה לפעמים במזיד,

לאו דווקא שהם עושים בשוגג,

אבל זה הוגדר בפסוק כאן כחטאים.

'ובמושב לצים לא ישב' הם כמובן הלץ,

כמו שאמרנו,

מבלה את ימיו בהבל וריק.

המהר"ל בדרשת שבת הגדול כותב שלאדם הראשון היו שלושה בנים,

נכון?

קין והבל ושת.

השניים הראשונים אבדו מן העולם,

כל העולם בסוף יצא משת.

קין,

אז הוא מסביר שהוא היה נמשך אל התאוות,

כלומר מצד הגוף,

הגוף משך אותו לרצח בסופו של דבר להרוג את אחיו הבל.

והבל,

כשמו כן הוא,

הבל.

אז הוא אומר שהוא היה מכלה...

כך כותב המהר"ל,

שהוא עסק בעבודת אדמה...

ברעיית צאן,

שהצאן זה בהמה,

כלומר הבהמה זה בה מה,

אין בה שום דבר.

כן?

'דמיהם הבל לפניך,

מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל',

לבד הנשמה הטהורה.

אז הבהמה מסמלת את הבל.

כך מסביר המהר"ל.

אז יש כאן גם את הקטבים שהם...

יפה.

עכשיו,

אז זה שלושה חלקים ואל כולם פונה החכמה,

ואומרת להם תחזרו בתשובה.

ועכשיו כאן מגיעה התביעה הגדולה,

התביעה הגדולה של החכמה לשוב בתשובה,

של התורה לשוב אליה.

ואמרת שובו לתורתי,

רצון לומר כי מצוות התורה אומרת לחוטאים שישובו לקיים ולשמור מצוות התורה.

אף שחטאו,

מתחייב להם שישובו,

ואשר ישובו החוטאים אל ה' יתברך,

ויקבלם בתשובה.

ואף אם היו חוטאים במזיד,

היה מתחייב מן התורה שיש להם תשובה.

עכשיו זה כאן חידוש מה שהוא אומר,

זה חידוש שזה לא חידוש,

כן?

כי אנחנו יודעים שהתשובה היא חסד,

זה חידוש.

אומר המהר"ל,

לא,

זה פשוט שיש תשובה.

מאיפה אנחנו מכירים?

אנחנו מכירים את המקורות המפורסמים,

ויתכן חלקם כאן.

דילגתי על מה שרבנו יונה,

זה לא עקרוני,

רבנו יונה במשלי,

פשוט הוא מדבר על הפרשיות שהזכרנו שבעצם יש פרשה ראשונה,

הפתיח,

ואז שמע בני והתשובה,

ואז הפרשה הרביעית היא בעצם תחילת הפרק הבא שכבר מזהיר על לימוד החכמה.

אבל לפי המהר"ל כל הכיוון של הפרק הזה הוא עוסק בכלל בתשובה.

בוא נראה בנושא הזה,

כן.

אומר רבנו יונה בשערי תשובה,

שמן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לעלות מתוך

פחת מעשיהם ולחשוך פחת נפשם וכולי וכולי.

כולנו מכירים,

זה ככה הוא פותח את ספרו.

רבנו יונה בעצם אומר שהתשובה היא טובה שהקדוש ברוך הוא הטיב עם ברואיו,

זה לא דבר שמתבקש וכמו שאומרים מתחייב בלשונו של המהר"ל.

ויותר מפורסם אולי זה דברי הרמח"ל במסילת ישרים בקניין הזהירות,

שהוא כותב שם שלכאורה,

הוא מדבר שם על מידת הדין.

ובהתחלה הוא כותב שיש מושג של מידת הדין שכל דבר נשקל בפלס,

ויש בכלל מושג ברמח"ל שנקרא הנהגת המשפט.

הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם על פי המשפט.

אבל יש גם מידת רחמים בעולם.

למה מידת הרחמים עומדת,

שואל הרמח"ל,

הרי לכאורה,

לכאורה יש דקדוק הדין,

יש דבר שאדם עשה משהו צריך להיענש עליו,

עשה דבר טוב מקבל שכר.

אומר הרמח"ל באמת מידת הרחמים היא קיומו של עולם.

למה?

כי יש בה שלושה דברים.

דבר ראשון אומר הרמח"ל,

אם היה הקדוש ברוך הוא נוהג לפי מידת הדין,

אז אדם היה צריך לקבל את עונשו מיד.

דבר שני,

העונש היה צריך להיות חמור מאוד,

כחרון אף בלשונו של הרמח"ל.

ודבר שלישי,

לא היה אפשרות לתקן.

אדם חטא.

ואז כאן מגיע המשל,

המשפט המפורסם של הרמח"ל,

איך יתקן האדם את אשר עיוות בחטא ובמעשה?

הרי שרצח אדם את חברו,

הרי שנאף,

איך יוכל לתקן הדבר הזה?

ויוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?

כאן מאוד מתחבר המשפט הבא של הרמח"ל,

הפסקה הבאה,

למה שאמרנו על הרוצה בתשובה.

אומר הרמח"ל זה כאן באה מידת הרחמים,

ששיתף הקדוש ברוך הוא מידת הרחמים,

נכון?

ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין,

עמד ושיתף מידת הרחמים כבר בראשית התורה.

מידת הרחמים היא ממתקת את שלושת הדברים הללו.

דבר ראשון העונש לא נעשה מיד,

אלא הקדוש ברוך הוא ארך אפיים,

ערך אפיים.

ובסוף הוא מסיים בדברי הירושלמי,

מאריך אף וגבי דיליה,

אבל יש מאריך אף,

מאריך את אפו.

דבר שני,

גם כשהוא מעניש העונש לא מכלה אותו לגמרי מן העולם,

אלא טיפין טיפין בייסורים וכדומה.

ודבר שלישי,

שיש אפשרות לשוב בתשובה.

אומר כאן התשובה ניתנה לחוטאים בחסד גמור,

שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה.

אומר הרמח"ל מה זה המושג של תשובה?

המושג של תשובה הוא כמו נדר.

ויש הלכה קצת ארוכה על,

נגיד את השורה התחתונה שלו,

כל הימים הללו עוסקים הרבה בעניין של התרת נדרים.

כולנו מכירים את התרת נדרים של ערב ראש השנה,

אבל יש מנהגים שמתחילים כבר מיום כ' באב שזה ארבעים יום לפני ראש השנה,

לפני יום הכיפורים,

ארבעים יום לפני ראש השנה,

נכון.

ועושים גם עוד התרת נדרים בערב ראש חודש אלול שזה ארבעים יום לפני יום

הכיפורים,

והתרת נדרים בראש השנה ובערב יום הכיפורים,

וכל נדרי שזה איזשהו אירוע שיא כזה של יום הכיפורים שכל המתרגשים ושיש מנגינה

כזו מיוחדת,

שאומרים שהמנגינה האשכנזית אומרים שזה מנגינה שכנראה הייתה מגורשי ספרד,

המנגינה הזאת.

בקיצור,

עסק

שלם.

עכשיו אם מעיינים בראשונים ויש ראש במסכת נדרים,

איפה זה רגע נמצא,

טוב פסקה ר"ב,

לא זוכר,

שהוא כותב על העניין של התרת נדרים בערב ראש השנה,

בכיפורים וכל נדרי שזה בכלל לא לפי הלכות נדרים.

איפה הפתח,

איפה החרטה,

איפה צריך שיהיו,

לא היו קרובים דיינים,

צריך הרבה הרבה דינים שאנחנו לא מקיימים אותם לכאורה בהתרת נדרים.

אלא באמת ברור שאם אדם יודע על נדר מסוים שהוא נדר במפורש והוא זוכר

אותו,

אז ברור שהוא צריך לפרש את הנדר,

שיפתחו לו פתח ויתחרט וכדומה.

בעצם כשאדם חוזר,

כשאדם אומר אני חוזר בתשובה,

מתחרט,

ניחם על הרע שעשה,

ומקבל לעתיד,

ומתוודה,

כל הדברים שצריך,

כל הבסיס של תשובה,

מה הוא בעצם אומר?

אם הייתי עכשיו חוזר לנקודת ההתחלה,

לאותו זמן שחטאתי,

אז כשחטאתי היה לי בחירה לעשות את הטוב לעשות את הרע.

נכון,

בחרתי בדרך הלא טובה,

אבל אם הייתי יכול לחזור לאותה נקודת נקודה,

הייתי משנה את דרכיי.

עכשיו שאני יודע איזה נורא ואיום זה היה,

והתפקחתי מה שנקרא,

אני יכול,

כן,

השתחררתי מהקונספציה,

אז אני יכול לחזור ל...

אם הייתי חוזר,

הייתי בוחר אחרת.

ואומר הזה,

זה בדיוק הנדר,

כך אומר הרמח"ל כאן.

נשאר ומתחרט על חטאו כגון חרטת נדר ממש,

שהוא מתנחם לגמרי.

הרי איך זה עובד נדרים?

גם כן אותו דבר.

בן אדם אומר אם הייתי יודע,

כן,

אם הייתי יודע שכך וכך יהיה,

קל וחומר אם הייתי יודע שרבי עקיבא יצא כזה תלמיד חכם,

ודאי שלא הייתי נודר.

זה העניין.

ועניין עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו,

והוא שאמר הכתוב "וסר עוונך וחטאתך תכופר",

שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שאדם מצטער ומתנחם.

הרמח"ל כותב שזה חסד גדול,

אבל החסד הזה הוא לא לגמרי נגד הדין.

למה לא לגמרי נגד הדין?

כי הרי יש צד לתלות בו שתחת הרצון שנתרצה בחטא,

כלומר ההנאה,

הניחותא שהייתה לו בחטא,

והנאה שנהנה ממנו,

באה עתה הנחמה והצער.

כלומר,

מבחינה נפשית יש פה עניין נפשי,

פסיכולוגי,

שהאדם אומר בעצם:

נכון,

היה חטא מסוים ונהניתי ממנו,

עשיתי את החטא מן הסתם בשביל הנאות העולם הזה,

אבל עכשיו הצער הגדול שיש לי גובר על אותה הנאה שהייתה לי.

זה הנאה רגעית,

הנאה שחלפה ואיננה,

לא יצא ממנה שום דבר.

עכשיו הצער וייסורי המצפון,

וכן ההתעמקות בתוך החטא הזה והכאב שיש לי ממנו,

רבים וגדולים.

מבחינת השליליות גברה על הכביכול חיוביות הרגעית הזאת שהייתה לי.

אז יש כאן איזשהו היגיון לומר שהקדוש ברוך הוא ימחל לו,

כי באמת יוצא שהוא סבל יותר מאשר או לפחות כמו שהוא נהנה.

וכן אריכות הזמן איננה ויתרון על החטא,

כן,

זה שהקדוש ברוך הוא אמר קודם שהקדוש ברוך הוא מאריך אפיים,

אז זה לא שהקדוש ברוך הוא לא מוותר עליו,

זה לא,

לכן זה עדיין חסד,

נכון,

זה חסד,

אבל זה לא חסד שלגמרי מופקר לגמרי מן הדין.

כי הוא סבלנות לפתוח לו פתח תיקון,

כלומר יש פה איזשהו פתח שהקדוש ברוך הוא נתן לו שהוא יוכל לתקן.

זה רק ארכת זמן,

אדם שחייב חוב מסוים ונותנים לו ארכה,

ארכת זמן לשלם את החוב שלו,

זה לא ויתור גמור.

כי הקדוש ברוך הוא,

כתוב "הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו מעיו",

זה מה שהוא אומר,

כתוב בירושלמי "מאריך אפי וגבי דיליה",

כלומר הקדוש ברוך הוא מאריך אפיים ובסוף גובה את שלו,

כלומר בסוף גובה את החוב אם אדם לא חזר.

כלומר הוא נותן ארכת זמן.

לכן המהר"ל כאן כותב לכאורה,

אבל נסיים,

אני רואה שאנחנו רק החלק הראשון...

לפי המהר"ל זה פשט או שזה...

פה המהר"ל לכאורה אומר כאן בדיוק הפוך,

הוא אומר שזה מתחייב שהאדם יחזור בתשובה,

שתשובתו תתקבל.

מה הכוונה שזה מתחייב?

אז הוא מסביר.

בזה נסיים.

הוא אומר "שהיה",

אני חוזר לפסקה הרביעית פה,

"שתשובו לתוך פי",

שמצוות התורה עומדת לחוטאים שישובו,

ואפילו אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב התורה שיש להם תשובה,

כי התורה שהיא שכלית לגמרי ואדם אינו שכלי אלא בעל גוף.

ואילו היה אדם בעל שכל לגמרי וחטא אין התשובה מועילה לו,

כי התשובה בשביל שיאמר חטאתי והוא מתחרט על מעשיו,

וחרטה זה שייך לאדם מה שאין כל מעשיו שכליים או שכלים,

לכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה אדם שכלי.

אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו,

לכך התורה השכלית קוראת לחטאים שישובו.

המושג שכל שהוא חוזר עליו הרבה וגם תכף,

זה רוח,

רוחניות,

כן.

התורה היא רוחנית,

ובאדם יש שני חלקים,

אבל האדם הוא לא שכלי גמור,

יש בו נשמה חלק אלוק ממעל,

אבל יש בו גם את הגוף כמו שאמרנו קודם שהגוף מושך אותו למקומות לא

טובים.

אז אם באמת האדם היה שכלי גמור וחוטא אז שם ברור שתשובה זה היה

דבר מופקע מן הדין לגמרי,

איך יכול להיות דבר כזה.

אבל כיוון...

יכול להיות שהוא לא מתכוון פה לחלוק על רבנו יונה ועל מסילת ישרים שהיה

אחריו,

כן,

המהר"ל היה כמה שנים אחרי...

המהר"ל...

רגע.

המהר"ל היה כמובן אחרי רבנו יונה,

אבל הוא לא מתכוון לחלוק על העניין שיש פה חסד,

רק הוא רוצה לומר שזה בדיוק הנקודה הזאת,

שבסופו של דבר וכאן יש פה כן תוספת על רבנו יונה ועל הרמח"ל,

שאומר המהר"ל,

תסתכל הבן אדם הזה,

יש פה לימוד זכות גדול,

הוא יש בו גוף,

מה לעשות,

הקדוש ברוך הוא שם את הנשמה שלו בגוף.

אז יש פה פתח גדול לתשובה.

לכן הוא מתחייב שגם אדם שחטא במזיד,

אפילו במזיד ולהכעיס,

מה שאתה רוצה.

כל עוד...

מה התנאי?

התנאי הוא,

וזה הפסקה הבאה,

נאמר את זה בעל פה,

שכאשר הוא...

מעוררים אותו לתשובה אז הוא עושה את זה.

כי אז כשמעוררים אותו לתשובה אז החלק השכלי שלו והרוחני שלו מתעורר.

וכאן כבר יש בו דעת,

דעת של תורה.

כאן הוא כבר היה צריך לעשות תשובה.

ואם הוא יודע ובכל זאת הוא ממשיך בכוונה עכשיו לעבור לחלק,

כאילו ליפול בחלק הגופני שלו,

כאן הוא כבר,

על זה אומר הפסוק את ההמשך:

"יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב ותפרעו כל עצתי" וכולי,

"אז יקראוני ולא אענה ישחרוני ולא ימצאוני",

שזה המשך הפסוקים.

וזה לא בדיוק מזיד שהוא יודע שזה אסור לו?

אז זה,

לא,

אבל מזיד,

הדוגמה השלישית ש"וכסילים ישנאו דעת".

נכון.

כן,

אבל שוב,

כשהם נמשכים לרע בטבעם.

כן.

יכול להיות,

איכא נמי,

שלהם לא יהיה,

אבל בכלל צריך להבין מה זה הסוג אנשים הזה.

זה גם בכלל דבר שהוא צריך ביאור.

אבל השאלה היא גם בכלל מתי הקריאה הזו מגיעה.

מתי קריאה בעשרת ימי תשובה,

כששומעים בת קול.

מה,

כן?

אז הנקודה היא כזו.

המהר"ל מסביר את זה קצת יותר בהמשך,

אבל רק מה שהוא כותב כאן,

זה כמו שהיה אצל פרעה.

אצל פרעה הקדוש ברוך הוא הכביד את לבו,

נכון?

אבל לפני שהקדוש ברוך הוא הכביד את לבו,

היו הרבה הכבדות שפרעה הכביד את לבו בעצמו.

המדרש אומר חמש פעמים.

אם הייתם בפסוקים,

כנראה שזה דרך כזאת של חמש פעמים לאו דווקא,

כי בפסוקים תראו יש לפחות שמונה פעמים שפרעה חיזק את לבו.

רק אחר כך,

בתחילת פרשת בא,

אמר הקדוש ברוך הוא:

"כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו",

ואז כתוב "ויחזק השם את לב פרעה",

שהקדוש ברוך הוא חיזק את לבו.

אז המינים,

הכופרים,

אמרו "הנה אין פתח לתשובה,

הקדוש ברוך הוא סתם את יכולת,

סגר את האפשרות של יכולת הבחירה לפרעה".

ככה אומר המדרש.

"פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו",

כלומר מפרעה,

"לא היתה לו אפשרות לעשות תשובה".

אמר רבי שמעון בן לקיש:

"יסתם פיהם של רשעים אלו,

אם ללצים הוא יליץ".

הקדוש ברוך הוא מתרה באדם פעם ראשונה,

שנייה,

שלישית ואינו חוזר בו,

והוא נועל לו דלתות תשובה כדי לפרוע ממנו את חטאו.

כך פרעה הרשע,

מששיגר הקדוש ברוך הוא חמש פעמים ולא השגיח,

הקדוש ברוך הוא אמר לו "אתה הקשית עורפך,

אני עכשיו מוסיף לך טומאה על טומאתך".

ואדם כזה באמת אין לו תשובה,

כלומר שעוררו אותו ודיברו איתו וניסו לעורר את לבבו לחזור בתשובה ולא עשה,

אז זה כבר באמת,

כפי המהר"ל כרגע,

לכאורה נסתם ממנו,

נסתמה לו האפשרות של התשובה.

הקדוש ברוך הוא כבר מכביד את לבו,

הוא הופך להיות דבוק בחטא,

כפי שהזכרנו קודם בסוף נתיב התשובה,

פרק ח',

שם המהר"ל מדבר על חטאים כאלה שאדם הופך להיות דבוק בחטא בצורה כזאת שאין

לו שום אפשרות לצאת ממנו.

טוב,

אז זה הפתיח.

אחר כך הוא עובר כאן לעניין נוסף.

נמשיך בעזרת השם בשבוע הבא.

להחזיר דפים בבקשה.