הירשם
שתף
שתף
הטמע
בינה מלאכותית עלולה לטעות. יש לוודא מידע חשוב:
1. *מחלוקת התנאים* — המשנה (פסחים קיד.) מביאה מחלוקת בין תנא קמא, הסובר שהחרוסת אינה מצווה אלא באה לנטרול סכנת ה*קפא* שבחזרת, לבין *רבי אלעזר ברבי צדוק* הסובר שהיא מצווה. בגמרא מובא שהמצווה היא זכר לטיט או לתפוח.
2. *שיטת הרמב"ם* — קיימת סתירה לכאורה בדברי *הרמב"ם*: בפירוש המשניות פסק שאין הלכה כ*רבי אלעזר ברבי צדוק* (ואין לברך על החרוסת), אך ב"יד החזקה" (הלכות חמץ ומצה ז, יא) כתב במפורש שחרוסת היא מצווה מדברי סופרים.
3. *ביאור הנצי"ב* — ה*נצי"ב* מיישב שאין מחלוקת על עצם המצווה. גם תנא קמא מודה שיש בה זכר לטיט, אך כיוון שיש בה גם צורך רפואי (סכנתא), לא ניתן לברך עליה ברכת המצוות. לפי זה, *הרמב"ם* פסק כתנא קמא שזו מצווה אך ללא ברכה.
4. *עקרון ברכת המצוות* — על פי ה*שדי חמד*, מתקנים ברכה רק על מעשה שניכר בעליל שהוא לשם שמיים. מאחר והחרוסת מנטרלת את חריפות המרור, האכילה יכולה להתפרש כהנאה אישית או צורך רפואי, ולכן לא מברכים עליה.
5. *חידוש הגרי"ז* — *הרב סולובייצ'יק* מבחין בין שני דינים: א. הבאת החרוסת לשולחן כחלק מסיפור ההגדה (עליו אין מחלוקת). ב. מצוות הטיבול והאכילה. לפי זה, *הרמב"ם* פסק כתנא קמא שרק ההבאה היא מצווה, ואילו הטיבול הוא משום סכנה בלבד.
6. *טיבול מצה בחרוסת* — *הרמב"ם* והגאונים פסקו שיש לטבל גם את המצה בחרוסת. ה*ראב"ד* וה*טור* תמהו על כך, שהרי מצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לשיעבוד.
7. *שני פנים למצה* — יישוב לשיטת *הרמב"ם* הוא שלמצה עצמה יש פן של *לחם עוני* (שיעבוד), ולכן הטיבול בחרוסת (טיט) מתאים לה בתחילת האכילה, כפי שעולה גם מלשון הכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו".
8. *מחלוקת הטיבול* — נחלקו הראשונים האם הטיבול הוא מצווה עצמאית (כך עולה מ*הרמב"ם* ולכן טובלים גם מצה) או שהוא טפל למרור בלבד (כך עולה מה*ראב"ד* ו*רבנו תם*).
---
שיעורים מיוחדים, ובעיקר שיחות ליל שישי המועברים ע"י מנעד של אורחים
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
האמת היא התלבטתי באיזה נושא לעסוק, בהתחלה הלכתי לכיוון של פרק \"זה בורר\", איזה שהוא לקחת משהו מהלכות עדות. יש הרבה מה לדבר בחושן משפט, אבל בסוף אמרתי שכבר כמה שנים בשיעור הסיום לזמן חורף, אז אנחנו מדברים בענייני דיומא, בענייני פסח. אז באמת בשנים האחרונות עסקנו כמעט בכל המצוות של ליל הסדר: מצוות סיפור יציאת מצרים, וארבע כוסות, ומצוות הסבה, ומצוות מרור, וכורך, אפילו בענייני חמץ עסקנו, מכירת חמץ. אז נשאר משהו שלא דיברתי, זה הנושא של טיבול בחרוסת. על פניו זה נראה - מה כבר אפשר לדבר על חרוסת? אבל יש בזה אולי עוד איזושהי נקודה. אנחנו בעזרת השם שזמן הבא, מתפלל שהכל יחזור כסדרו ונחזור כולנו לבית המדרש, אז אנחנו נלמד מסכת ברכות, פרק שישי בעיון. הייתי אומר שזה סוג של טעימה כזו של מה צורת העיון והפלפול שאפשר למעשה לשאת ולתת בכל מקצועות התורה, גם בחלק אורח חיים וגם בהלכות ברכות, אז זה יכול להיות שזו עוד סיבה עבורי למה לעסוק בזה. כן. אז נפתח בדברי המשנה במסכת פסחים בדף קי\"ד. המשנה אומרת: הביאו לפניו... כאן מדובר מיד אחרי הקידוש. מיד אחרי הקידוש הביאו לפניו מטבל בחזרת, הכוונה מטבל את החזרת, כלומר מטבל מה שאנחנו קוראים היום כרפס, עד שמגיע לפרפרת הפת. כלומר עוד לפני שהוא מגיע למוציא מצה, אז מביאים את הכרפס, את שאר ירקות, במקרה הזה מדובר על חזרת במקרה שאין לו שאר ירקות כפי שמתבאר בראשונים. המטרה של האכילה של הכרפס היא לעורר את הילדים לשאול \"מה נשתנה?\". ולאחר מכן, אחרי שהוא אוכל את הכרפס, אז מביאים לפניו, עוד לפני האמירה של ההגדה, מביאים לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין. ואז מסיימת המשנה ואומרת - זה בעצם הקערה של פסח מה שהיום אנחנו מביאים לשולחן, שהיא מכילה את כל הדברים האלה. ומסיימת המשנה ואומרת: \"אף על פי שאין חרוסת מצווה, רבי אליעזר ברבי צדוק אומר מצווה\". כלומר יש כאן מחלוקת בין תנא קמא לרבי אליעזר ברבי צדוק, האם חרוסת זה מצווה. בהמשך הגמרא בדף קט\"ז עמוד א', הגמרא מתייחסת למשפט האחרון במשנה: \"אף על פי שאין חרוסת מצווה\". שואלת הגמרא: אם היא לא מצווה, משום מה אייתו לה? אז בשביל מה מביאים את החרוסת? אמר רבי אמי: משום קפא. קפא מתבאר בדברי הראשונים שזה... אם תראו למשל את המאירי במקור ו', אז הוא גורס קיפא, יכול להיות בחיריק או ב... רצונו לומר הלחות היוצא מן החזרת שמזיק. כן. איזושהי חריפות שיוצאת מן החזרת שהיא מזיקה, לא ברור באיזה שלב היא מזיקה, מן הסתם בשלב האכילה, אולי אחרי זה קצת, אלא שחדו של חרוסת מעבירו. ויש מפרשים בו תולעת, שקיפא זה תולעת. בין כך ובין כך, זו הסיבה שמביאים את החרוסת לפי שיטת רבי אמי בדעת תנא קמא, שבעצם יש כאן עניין של כפי הנראה עניין של סכנה, לפי הדעות שזה קפא זה איזושהו חזרת, איזושהו לחות או איזשהו ארס שמזיק. ואז הגמרא אומרת, אמר רב אסי: קפא דחסא חמא. כלומר יש עוד אפשרויות להתמודד עם הארס הזה, עם הרעל הזה או המרכיב המזיק, למשל בחסא, אז חמא, חמא זה צנון. כפא דחמא אז כרתי, זה כרישין. ואז אומרת הגמרא כפא דכולו, כלומר הפתרון, אפשר להגיד פתרון כלל-כללי לכל הבעיה של הארס של המאכלים האלה או החריפים, חמימי. חמימי הכוונה היא לשתות מים חמים. ותוך כדי ששותים, יגידו איזה שהוא נוסח של סגולה, לא יודע מה זה. טוב. אחר כך אומרת הגמרא: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצווה. מהי מצווה? מה המצווה פה? רבי לוי אומר זה זכר לתפוח. תחת התפוח עוררתיך, שכל הגאולה של מצרים, כל הפרו וישרצו וירבו זה היה עניין התפוח, תחת העץ של התפוח. ורבי יוחנן אמר זכר לטיט, זכר לשיעבוד של הטיט. אמר אביי: מכיוון שיש כאן שתי זכרונות, הלכך צריך לקהוייה, קהוייה זה חמיצות שיש בתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט. לקהוייה זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט. ואז אומרת הגמרא תניא כוותיה דרבי יוחנן, שיש כאן זכר לטיט. בברייתא שהביא רבי יוחנן כתוב: תבלין זכר לתבן. היו שמים תבלין בתוך החרוסת, מופיע בראשונים שהוא קינמון או משהו מסוג הזה, וחרוסת עצמה היא זכר לטיט. כך נאמר בברייתא, ועל זה מופיע בברייתא שאמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך בירושלים. מה זה תגרי חרך? זה סוחרים שהיו יושבים ודרך החלונות היו, חרך זה חלון, היו בעצם נושאים ונותנים עם הלקוחות. אז תגרי חרך בירושלים היו אומרים בואו וטלו לכם תבלין למצווה. אז מכאן אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, מכאן הוא רוצה להוכיח שבעצם החרוסת זה מצווה, מכך שהם היו מציעים ללקוחות בואו וטלו תבלין למצווה. נדבר על זה בהמשך. אז יוצא שלסיכום, מפשט הגמרא עולה ששיטת תנא קמא אין בחרוסת מצווה בכלל, וכל המטרה של הבאת החרוסת היא אך ורק בכדי להתמודד עם הבעיה של סכנת החריפות, הסכנה של כיפא או כפא. ולעומת זאת, שיטת רבי אלעזר ברבי צדוק היא שיש בהבאת החרוסת או באכילת החרוסת יש בזה מצווה, והמצווה הוא זכר לטיט. מצווה מדברי סופרים זכר לטיט. וכאן אנחנו נכנסים לדברי הרמב\"ם שלכאורה הם הרמב\"ם מה שנקרא מזכה שטרא לבי תרי. הרמב\"ם כותב, פותח בפירוש המשניות פרק י' משנה ג': החרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט. כן, אז בשלב הזה הייתי מצפה, הכי הגיוני, ההבנה פשוטה שהרמב\"ם פוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק, כי הרמב\"ם מסביר שהעניין של החרוסת הוא זכר לטיט. וככה עושים אותה: שורים תאנים ותמרים ומבשלים אותם, דכים אותן כדי שיתרככו ולשים אותם בחומץ, נותנים בתוכן סנבל או קרנית או אזוב, זה סוג של תבלין. אחר כך כותב, מסיים הרמב\"ם ואומר: רבי צדוק, רבי צדוק כנראה זאת הייתה הגרסה שלו במשנה, לא רבי אלעזר ברבי צדוק, ויש כמה גרסאות שם, רבי צדוק שאומר חרוסת מצווה חייב לדעתו לברך אשר קידשנו במצוותיו על אכילת חרוסת, ואינה הלכה. אז מה קורה פה? הרמב\"ם פתח את דבריו בפירוש המשניות שהעניין של החרוסת זה זכר לטיט, משמע שהוא פוסק כתנא קמא, אז הוא פתח כרבי אלעזר ברבי צדוק שאמר שזה זכר לטיט, נכון? וסיים שאינה הלכה. אז לכאורה יש כאן קושי גדול וכבר עמד על כך הברכי יוסף באורח חיים בסימן תע\"ג סעיף קטן י\"א, הביא שגם הפרי חדש התעורר בזה, שהרמב\"ם סותר את עצמו: ברישא משמע מדבריו שהוא פוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק, ובסיפא הוא לא פוסק כמותו. אז אומר הברכי יוסף שבאמת הרמב\"ם כן פוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק שהעניין של החרוסת זה זכר לטיט, אבל רק בפרט הזה של הברכה, בזה הוא אומר אינה הלכה. אבל גם זה תמוה, ממאי נפשך? כאילו מה הסיבה? אם אתה פוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק... זה קצת קושי בעניין הזה. אז נראה ללכת לבאר את שיטת הרמב\"ם בכמה דרכים. אז אנחנו נרצה בעזרת השם להציע שלוש דרכים לבאר את שיטת הרמב\"ם, ותכף נראה שיש כאן עוד כמה קושיות ברמב\"ם בסתירת דבריו מדבריו ביד החזקה, ותכף נראה את זה בהמשך. קודם כל אני רוצה לפתוח בדברי הנצי\"ב מוולוז'ין בספרו מרומי שדה על הסוגיה כאן בפסחים. אומר הנצי\"ב מוולוז'ין, באמת הוא שואל שאלה, הוא שואל שאלה ראשונה, שתי שאלות הוא שואל. שאלה ראשונה הוא שואל: אם כל המטרה של החרוסת זה אך ורק משום קיפא, משום עניין של סכנה, למה בכלל להביא חרוסת? למה כבר לא... הגמרא הרי אומרת 'קיפא דחולא חמימי'. כלומר, מה שיכול להוות פתרון לכל הנושא הזה של הקיפא זה שתיית מים חמים. לא היה עדיף להביא מים חמים ולשתות מיד אחרי החזרת? וזה היה פותר את כל הבעיות, למה להביא חרוסת? ודבר שני, בדרך כלל קיימא לן בכל מקום הלכה כתנא קמא כסתם דמשנה. וכאן מצינו בסוגיה בקט\"ז שהאמוראים נחלקו בהסבר דבריו של רבי אלעזר ברבי צדוק. כן? רב לוי אומר 'מאי מצוה?', רב לוי אומר זכר לתפוח, רבי יוחנן זכר לטיט, ומר אביי: 'הילכך צריך לקהויי וצריך לסמוכי'. וכל האמוראים נשאו ונתנו בשיטת רבי אלעזר ברבי צדוק שלכאורה היא אינה להלכה. מכאן רוצה לומר הנצי\"ב שאולי באמת לא הבנו נכון את המחלוקת בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי צדוק. באמת, אומר הנצי\"ב, גם תנא קמא מודה שיש מצוה באכילת החרוסת. יש מצוה. כל מה שאומר תנא קמא 'אינה מצוה' הכוונה שלא ראוי לקרותה מצוה. כאילו היא מצוה אבל לא ראוי לקרותה מצוה. מדוע? משום שיש לה גם טעם נוסף של קפא, של קיפא. זה הכוונה. כלומר, אפשר לומר שאולי הטעם המרכזי להבאתה הוא משום קיפא, משום שלא ניתן לאכול את החזרת בלי לטפל בנושא הזה של הארס הזה. אבל אם זה רק משום זה, אז היה אפשר להביא חמימי, היה אפשר לשתות מים. אז כיוון שבין כך ובין כך היה צורך להתמודד עם הקיפא, אמרו חז\"ל: בוא נוסיף לכאן את הערך של החרוסת, הערך של הזכר לטיט, בכדי לתת לזה ערך מוסף לנטרול הקיפא הזה. אז למעשה יוצא שגם תנא קמא מודה שיש בזה מצוה, אבל לא רק. זה לא רק מצוה. זה סכנתא ומצוה. ולכן לא קוראים... ולכן אומר התנא 'אף על פי שאין חרוסת מצוה', כלומר היא לא, לא קוראים לה מצוה. לא קוראים לה מצוה לעניין מה? לעניין שלא מברכים עליה. וזה הנקודה המרכזית של הרמב\"ם בפירוש המשניות. לא קוראים לה מצוה משום שלא שייך לברך עליה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת חרוסת'. מדוע לא שייך לברך עליה על אכילת חרוסת? אומר הנצי\"ב: כי דבר שהוא בא משום סכנה, לא תיקנו על זה ברכות המצוות. איפה... איפה מצאנו דבר כזה? אומר הנציב בדברי התוספות, תראו את התוספות בחולין במקור ז', תוספות בחולין בדף ק\"ה עמוד א' על דברי הגמרא שמים ראשונים, כלומר נטילת ידיים לפני הפת זה מצווה, והמים אחרונים זה חובה. אז אומר התוספות שבאמת ביומא ובגמרא בברכות בדף נ\"ג שני הדברים נדרשים מפסוק אבל זה אסמכתא בעלמא. דהתם דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית ואנו לפי שאין לנו מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים. זו שיטת התוספות. ואז שואלים תוספות: ואם תאמר למאי נפקא מינה הא דראשונים מצווה ואחרונים חובה? מה לי מצווה מה לי חובה? תרווייהו חובה, גם מצווה זה חובה, אז מה נפקא מינה זה מצווה או חובה? אומר התוספות בשם הלכות גדולות בתירוץ השני: הלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצווה משום סרך תרומה, זה הנטילת ידיים לפני הסעודה, טעונים ברכה, אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונים ברכה. כלומר מה שמביאים משום סכנתא, משום מלח סדומית, לא שייך לברך על זה ברכת המצוות. ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספות שאין לברך על קריאת שמע שלפני מיטתו אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע. למה לא? כי כל העניין של קריאת שמע זה משום סכנתא דמזיקין, קריאת שמע שעל המיטה. הרמב\"ם בהלכות ברכות בפרק י\"א הלכה ד' במקור ח' כותב: למה אין מברכין על נטילת ידיים באחרונה? מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם. למה זה דומה? למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה מפני סכנת עלוקה, שזה החיוב שצריך לסנן את המים. אז למה לא נברך על זה, אומר הרמב\"ם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לסנן את המים? כי לא מברכים על דבר שיסודו משום סכנה. ממילא אומר הנציב, זה המחלוקת בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי צדוק. שניהם מודים שיש כאן אלמנט מרכיב של מצווה, זכר לטיט. אבל לפי שיטת תנא קמא עיקרו הוא משום קיפא. אלא איידי שהיה צריך לנטרל את הקיפא, אז כבר נתנו לזה ערך של חרוסת של זכר לטיט. אז לכן לא שייך לברך על זה משום שזה דבר של סכנה. רבי אלעזר ברבי צדוק סובר לא, שכל עניינה של החרוסת היא אך ורק משום מצווה, זכר לטיט. ולכן מברכים עליה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת חרוסת. אומר הרמב\"ם אין ההלכה, כי הרמב\"ם פוסק להלכה כשיטת תנא קמא. ככה מבאר הנציב מוולוז'ין את המחלוקת בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי צדוק. יש כאן קושי קצת לעניות דעתי בדברי הנציב, בעובדה שהנציב מביא ראיה לדין של חרוסת שלא מברכים עליה מהדין של מים אחרונים. לכאורה זה לא כל כך מתאים. מדוע? כי משום מים אחרונים אין להם שום עניין אחר מלבד סכנה. מים אחרונים באים משום מלח סדומית, אז אין להם שום ערך אחר מלבד סכנה. אז מוצדק שזה שווה לעניין של סינון מים מפני חשש עלוקה, אז לא מברכים על זה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לסנן את המים כי כל העניין הוא אך ורק סכנה. אבל לפי הבנתו של הנציב בטעם אכילת החרוסת שיש בזה גם מרכיב של מצווה, אי אפשר להתעלם, כי אחרת היה אפשר להביא חמימי, מים חמים לשתות, אבל הביאו חרוסת ובחרוסת יש זכר לטיט וגם תנא קמא מודה שזה מצווה בסופו של דבר, רק לא קורין לה מצווה. אז לכאורה למה כבר לא נברך על זה על אכילת חרוסת? למה תנא קמא נמנע מלברך על אכילת חרוסת? מה, העובדה שזה גם סכנה מנטרלת את העובדה שזה מצווה? סוף סוף זה גם מצווה, אז למה לא נברך על זה על אכילת חרוסת? הרי סוף סוף חז\"ל תיקנו להביא דווקא חרוסת ולא לשתות מים חמים זכר לטיט, אז למה לא נברך על זה? לא כל כך הבנתי בהתחלה מה הנציב מביא ראיה ממים אחרונים לחרוסת. אז מה שלעניות דעתי אפשר להסביר על פי יסוד שכותב השדי חמד בפאת השדה במערכת ברכות בסימן ג'. ראיתי שהרב בשו\"ת יביע אומר מביא אותו כמה פעמים. יש במי שרוצה בחלק י' סימן נ\"ה באורח חיים. השדי חמד שואל, הרי יש לנו מצווה בשבת של אכילת שלוש סעודות, כן? או יש לנו מצווה בערב יום הכיפורים שאכילה, אכילה בכלל, אכילה בערב יום הכיפורים היא מצווה. הגמרא יומא פ\"א מערב עד ערב. למה לא תיקנו ברכה, ברכת המצוות על אכילת שלוש סעודות? זה מצווה! דאורייתא, קבלה, זה גם מחלוקת בראשונים בקי\"ח שבת. אכילה בערב יום הכיפורים זה מצווה דאורייתא. למה לא תיקנו על זה ברכה? אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול סעודה ראשונה, לאכול סעודה שנייה, לאכול סעודה שלישית, לאכול בערב יום הכיפורים. למה לא תיקנו על זה ברכה? אומר השדי חמד יסוד בהלכות ברכות, ברכות המצוות, כן? היסוד הוא שלא מתקנים חז\"ל ברכת המצוות אלא אך ורק על מעשה שניכר בעליל שהוא בא אך ורק לשם קיום מצווה. כלומר מוכח וניכר להדיא שכל מה שאני עושה כרגע זה אך ורק בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. אם המעשה שאני עושה כרגע הוא יכול להתפרש באופן כזה שאני עושה את זה עבור עצמי ליהנות, למלא תאוותיי, ולאכול כאוות נפשי, לא שייך לתקן על זה ברכה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. לא ניכר שאתה עושה כאן קיום המצווה. הרי יש ריטב\"א מפורסם בפסחים בדף ז' שכותב בהסבר של הגמרא שמה, הגמרא אומרת שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. מה המטרה שחז\"ל תיקנו ברכות המצוות עובר לעשייתן? אומר הריטב\"א כדי שיהיה ניכר שהפעולה שאני הולך עכשיו לעשות, אני עושה אותה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה ואין לי שום עניין אחר, אין לי שום מטרה אחרת. זה סוג של מבוא לקיום המעשה של המצווה. אז אני אומר ברוך אתה השם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין. אז אני אומר שמה שאני עושה כרגע פעולה שאני הולך לבצע כעת היא פעולה שכל כולה מראשיתה ועד סופה כל כולה לשם מצווה, לא בשביל איזה אינטרס אישי. אז אומר השדי חמד, אדם שהולך לאכול בשבת, כן? הולך לאכול בשבת לתאוותו, תענוגיו, בצ'ולנט וכל הדברים האלה, אז הוא יכול להגיד שהוא... ברור, ברור שכולם אוכלים רק לשם שמיים, אבל לא כל כך ניכר מתוך המעשה. אדם אוכל כל יום, יש כאלה שאוכלים צ'ולנט כבר ביום חמישי, מהדרין שישי, ליל שבת, סעודה שלישית, ראשון מה שנשאר, שיריים. אז מה כאילו? לא ניכר שזה מעשה מצווה. אז לא תיקנו על זה ברכה. כנ\"ל ערב יום הכיפורים. אדם, אולי הכי טבעי שאדם יאכל בערב יום הכיפורים כדי שיהיה לו, הרי זו אחת הסיבות שבראשונים מפורש למה אוכלים בערב יום הכיפורים, הרא\"ש אומר כדי שיהיה לו כוח כדי שיהיה לו כוח להתענות, אז לא ניכר שזה בא לשם מצווה. ולכן לא תיקנו על זה ברכת המצווה. אז חשבתי שאולי זה הרעיון גם של הנצי\"ב. זה נכון שהחרוסת יש לה ערך מוסף של מצווה של זכר לטיט. אבל בין כך ובין כך היה מקום לאכילת החרוסת גם בלי הטעם של מצווה משום קפא, משום הארס. אז כשאדם אוכל חרוסת מיד לאחר או שהוא מטבל את המרור בחרוסת, כן, לא ניכר להדיא, בוא נאמר ככה, לא ניכר כל כך להדיא שהוא עושה את זה אך ורק בשביל המצווה כי הפעולה שלו יכולה להתפרש כרצון להתמודד עם הבעיה של הקפא, שזה באמת הסיבה המקורית מדוע בכלל היה צורך כאן בטיבול. היה צורך בטיבול, היה צורך להתמודד עם הקפא לפי תנא קמא. רק אגב שהיה צורך להתמודד עם הקפא אז הביאו גם חרוסת. אז לא ניכר כל כך. כל כך שהוא עוסק כרגע באכילה שכל כולה לשם מצווה. כשאדם הולך לאכול מצה אז זה ניכר שהוא בא לאכול, כי למה אתה אוכל רק מצה? תאכל משהו אחר. אדם בא לאכול מרור, למה אתה אוכל מרור? כשאדם מצווה לאכול דבר ספציפי דווקא, אז כן, אז כן שייך הדבר הזה. כן. אז למה מברכים על המצה? זה מה שבידיוק אמרתי. כשאדם בא לאכול מצווה לאכול דבר ספציפי ולא מאפשרים לו לאכול מה שהוא רוצה, אומר לא אני לא רוצה לאכול מצה, אני רגיש לגלוטן, לא יודע מה. אומרים לו לא, תאכל מצה. אז זה ניכר שהוא בא לקיים, לאכול מצה לשם מצווה. לא שואלים את האדם אתה אוהב את זה, לא אוהב את זה. כן? אדם לא אוהב חזרת, חריין. מישהו אוהב פה חריין? לא. לא יודע, אני לא שמעתי. אבל בכל זאת הוא מצווה לאכול את זה, אז זה ניכר שהוא אוכל משהו מסוים וספציפי רק בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. אז זה כמו הנחת תפילין, זה כמו להתעטף בציצית, שאדם בעצמו לא היה עושה את זה וניכר שכל מה שהוא עושה כרגע זה... את המצה אפילו כתוב שאסור לאכול אותה עם משהו אחר כדי שלא לבטל את טעם המצה. אז ניכר שהוא עושה כאן מעשה לשם מצווה. אבל הרב, מה זה ניכר? בסוף ניכר זה בסוף על פי איך אדם בא למצווה. אם יש לו כוונה בזה או אין לו כוונה בזה. לא, ניכר זה... המילה ניכר היא בסוף סובייקטיבית. לא, אובייקטיבית, אובייקטיבית. האם הפעולה אובייקטיבית למתבונן? האם אתה לוקח את זה על פרט או על הכלל? למתבונן, למתבונן. למתבונן, האם היא ניכרת כשאדם שעושה מצווה כרגע או לא. למתבונן, בעיני המתבונן. הרי גם אדם יכול גם לברך על יין של שבת וזה עונג שבת והוא מכוון לשם מצווה. לא, אבל שוב, אני אומר בסוף בעיני המתבונן, האם ניכר שהוא עושה מצווה או לא. זה השאלה. זה היסוד של השדי חמד. זה היסוד. אבל זה תלוי גם מה הכוונה שלו. לא, לא. הכוונה זה בלב. זה הקדוש ברוך הוא יודע, רחמנא ליבא בעי, הקדוש ברוך הוא יודע, כוונות הקדוש ברוך הוא יודע, אבל מעשה המעשה אובייקטיבי, האם המעשה מתפרש בעיני המתבונן כמעשה מצווה או כמעשה שאדם עושה אותו להנאותיו הפרטיות. אוקיי. זה דברי הנצי\"ב מוולוז'ין. לפי דבריו, נראה שאין סתירה בין פירוש המשניות לרמב\"ם לבין היד החזקה, שרבים מהראשונים הצביעו על סתירה בין הדברים. אז בואו נראה. הרמב\"ם בהלכות חמץ ומצה במקור ד' תראו בפרק ז' הלכה י\"א כותב: חרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לטיט. הרמב\"ם חד משמעית שחור על גבי לבן כותב שהחרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים. וכיצד עושה אותה? לוקחים תמרים או גרוגרות או צימוקים וכיוצא בזה ומביאים אותה על השולחן בלילי פסח. כותב המגיד משנה על האתר: במשנה קי\"ד, אף על פי שאין חרוסת מצווה, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצווה, והלכה כמותו. כלומר, אומר המגיד משנה בפירוש דברי הרמב\"ם שהרמב\"ם פוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק, הלכה כמותו. דשקלו אמוראי אליביה, כן כלומר הוא בא להסביר מדוע חרג הרמב\"ם ממנהגו ולא פסק כתנא קמא, משום שאמוראים נשאו ונתנו בשיטתו. בגמרא דמינה מאי מצווה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, ורבי יוחנן אומר זכר לטיט, תניא כוותיה דרבי יוחנן תבלין זכר לתבן וחרוסת זכר לטיט. אז המגיד משנה למד פשט ברמב\"ם שהוא פוסק הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. וזה בניגוד גמור למה שהרמב\"ם פסק בפירוש המשניות שאין הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק, הלכה כתנא קמא. וגם המאירי התייחס לסתירה הזאת. המאירי התייחס לזה וכתב: ואמר אף על פי שאין חרוסת מצווה כלומר צריך להביאו אל השולחן שלא לצורך מצווה אלא לצורך סכנה ופירשו בגמרא משום קפא וכולי, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצווה מדברי סופרים ומשום זכר לטיט וכן הלכה. וגדולי המחברים, שזה הרמב\"ם, פירשו בפירושי המשנה מצווה ושמברכים עליה. כלומר, הרמב\"ם פירש שלדעת רבי אלעזר ברבי צדוק שקורא לטיבול בחרוסת מצווה, הנפקא מינה היא שמברכים עליה. ומתוך כך פסקו שאין הלכה כדבריו, אין הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק, אלא כתנא קמא. אלא שבחיבוריהם, כלומר ביד החזקה, כתבוה כדברינו. כלומר המאירי מצביע על כך שיש סתירה בין פירוש המשניות לבין היד החזקה. כפי הנראה הרמב\"ם חזר בו. בפירוש המשניות הוא פסק את תנא קמא ולכן אמר שאין מברכין, ובחיבור הוא פסק כדעת רבי אלעזר ברבי צדוק. וגם צריך להבין לפי דבריו, לפי דבריהם, אבל אין זכר לברכה ברמב\"ם. גם אם נלך במסלול שלהם של רבותינו הראשונים, אין זכר לברכה ברמב\"ם. אז הוא גם לפי דבריהם הוא חזר בו מעצם ההבנה בדברי רבי אלעזר ברבי צדוק, שבתחילה הוא סבר שדברי רבי אלעזר ברבי צדוק צריך לברך, בחיבור הוא לא הזכיר את הברכה בכלל. ויש עוד הרבה ראשונים שכך נקטו ברמב\"ם בפרק ז', שהוא פוסק הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. אבל לאור דברי הנצי\"ב מוולוז'ין שהזכרנו, נראה שאין מחלוקת, אין סתירה בין פירוש המשניות לרמב\"ם ובין היד החזקה. מדוע אין סתירה? פשוט. משום שגם תנא קמא מודה שיש מצווה מדברי סופרים לטבל בחרוסת. הוא לא חלק בנקודה הזו על רבי אלעזר ברבי צדוק, הוא רק חלק עליו בפרט של הברכה, על זה הוא חלק עליו. והוא טען שאין מקום לברכת המצוות, ועל זה חלוק עליו רבי אלעזר ברבי צדוק. אז יוצא שלפי דברי הנצי\"ב מוולוז'ין זה אתי נפלא, שבאמת הרמב\"ם פוסק להלכה כדעת תנא קמא, וגם תנא קמא מודה שיש בזה מצווה משום זכר לטיט, ולכן כך פתח הרמב\"ם שזה זכר לטיט וזה מצווה מדברי סופרים. אבל עם כל זה אין מברכים על זה. למה אין מברכים? משום כמו שאמרנו. אז יוצא לפי דברי הנצי\"ב, יוצא שדברי הרמב\"ם הולמים בפירוש המשניות וביד החזקה. אבל צריך למצוא מקור בראשונים לשיטה הזו של הנצי\"ב. מצאנו מקור בראשונים, תראו בספר המצוות קטן, הסמ\"ק, מצווה קמ\"ד במקור ט'. תראו כותב הסמ\"ק: מצווה לעשות חרוסת זכר לטיט, והא דאמרינן התם אף על פי שאין חרוסת מצווה, הכי פירושו: אין מצווה אלא גם חובה, גם, משום קפא, וצריך קיוהא זכר לתפוח. אז הנה בסמ\"ק מופיע להדיא שהטיבול בחרוסת זה גם מצווה וגם חובה, חובה כמו מים אחרונים חובה שמשום סכנתא. אז יוצא שדברי הנצי\"ב מוולוז'ין יש להם אב, בית אב גדול בדברי רבותינו הראשונים בדבריו של הסמ\"ק שכותב להדיא. הרי הוא בא להסביר את שיטת תנא קמא, הוא אומר אף על פי, הא דאמרינן התם אף על פי שאין חרוסת מצווה, שזה דברי תנא קמא, הפירוש הדבר שלא שזה לא מצווה אלא גם חובה, גם מודה שזה מצווה. אלא שיש כאן מקום עוד להקשות על הדרך הזו של הנצי\"ב. לפי זה לא כל כך ברור מה הראיה שרבי אלעזר ברבי צדוק הביא לדבריו מתגרי חרך. הרי תראו בגמרא שקראנו, הגמרא אומרת במקור ב': תניא כוותיה דרבי יוחנן, תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים בואו וטלו לכם תבלין למצווה. מה ביקש רבי אלעזר ברבי צדוק להביא ראיה? להביא ראיה לדבריו שזה מצווה. מאיפה הוא הביא ראיה? מתגרי חרך. אומר רבינו חננאל, תראו במקור י': רבי אלעזר ברבי צדוק החרוסת מצווה והביא ראיה לדבריו, רבי אלעזר הביא ראיה לדבריו שכך היו תגרי חרך אומרים קחו לכם תבלין למצווה. מכלל שהחרוסת מצווה. מה מצווה וכולי וכולי. תגרי חרך בירושלים היו אומרים בואו קחו לכם תבלין למצווה כגון קינמון וכיוצא בו זכר לתבן שבטיט. אז לכאורה צריך כאן ביאור. לפי הדרך המסלול של הנצי\"ב מוולוז'ין, אין ויכוח בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי צדוק שזה מצווה, שהחרוסת זה מצווה, מצווה מדברי סופרים. אין ויכוח, זכר לטיט, כולם מסכימים. אז איך, כיצד בדיוק רבי אלעזר ברבי צדוק מביא ראיה לדבריו מתגרי חרך? במה? במה שהם אמרו שקחו לכם תבלין למצווה? יישר כוח, גם תנא קמא אומר שזה מצווה. אז מה הראיה שרבי אלעזר ברבי צדוק מביא מתגרי חרך? צריך לומר שהראיה של רבי אלעזר ברבי צדוק היא. שאם באמת היה ערך בחרוסת, ערך של חובה מצד הסכנתא, אז חמירא סכנתא. כלומר, התגרי חרך היו צריכים להכריז אולי: בואו תקחו לכם תבלין לא למצווה, היה צריך להגיד לסכנתא, או לכל הפחות להזכיר את שני הדברים. העובדה שתגרי חרך מתעלמים לגמרי מהאולי מהתפקיד המרכזי של החרוסת, שזה לנטרל את הכפא, ומתרכזים אך ורק בחלק של המצווה, אולי זה היה הראיה, כך צריך להסביר לפי הנצי\"ב, אולי זה היה הראיה של רבי אלעזר בר צדוק מתגרי חרך שבאמת יש כאן רק מרכיב של מצווה ולא סכנתא. ולא... זה לא המטרה של החרוסת. כן, אולי כך צריך לומר. אבל תראו את התוספות במקור י\"א, למטה בקט\"ז, בדיבור המתחיל תגרי חרך שבירושלים, משמע דהלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. כלומר, מתגרי ירושלים מוכח שהלכה כרבי אלעזר בן צדוק, וגם בספרים כנראה הייתה גרסה של רבי יוסי וקיימא לן שהלכה כרבי יוסי. ומוסיף התוספות ואומר: וכן עשה רב יוסף, רב יוסף זה רבי יוסף בן טוב עלם, בסידורו, היה לו הגדה של פסח שכתב שהחרוסת היא זכר לטיט. רואים מתוספות שלמדו שמה המקור או מה הראיה של רבי אלעזר ברבי צדוק לכך שזה מצווה היא מהעובדה שזה זכר לטיט. כן, כלומר התוספות אומרים: מזה שרב יוסף כתב בסידורו שהחרוסת זכר לטיט, סימן שהוא גם פסק הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. מה זה קשור? אם הרי לפי הנצי\"ב מוולוז'ין גם תנא קמא אומר שזה זכר לטיט, בהבנת הרמב\"ם גם, אז מוכח שהתוספות לא הולכים להדיא, לא הולכים עם הנצי\"ב מוולוז'ין בפירושו כפי שהוא פירש ברמב\"ם. לפי הבנתם, אז שיטת תנא קמא היא רק משום כפא. ורבי אלעזר ברבי צדוק אומר: לא, משום זכר לטיט. ומכך שסידר רב יוסף בסידורו חרוסת זכר לטיט סימן שהוא פוסק הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. אז רואים לפחות מהתוספות מוכח להדיא שלא כדעת הסמ\"ק, לא כדעת הסמ\"ק שהזכרנו שיש כאן שתי... גם לדעת תנא קמא יש כאן שתי נקודות, גם מצווה וגם חובה. אז מוכח מרב יוסף טוב עלם שהוא לא הלך בכיוון של הסמ\"ק. זה אולי כאן נוסיף עוד נקודה. מה תהיה הנפקא מינא בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי צדוק לפי דברי הנצי\"ב מוולוז'ין? מה תהיה הנפקא מינא ביניהם? אם שניהם מודים שיש גם ערך של מצווה, אלא שתנא קמא מוסיף שיש כאן ערך של סכנתא, המאי נפקא מינא בין מצווה לחובה? מה שתוספות שאלו ומה שראינו שתוספות שאלו בחולין - מה המאי נפקא מינא בין מצווה לחובה? אז תוספות כתבו נפקא מינא לגבי ברכה. אבל כשאנחנו מדברים על החרוסת, הרי בלאו הכי אין כאן ברכה, אז מה הנפקא מינא בין אם זה מצווה או חובה? בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי צדוק בהנחה שגם לרבי אלעזר ברבי צדוק אין כאן ברכה כפי שעולה מדברי הרמב\"ם בחיבורו ביד החזקה. אז נראה להסביר שהמחלוקת היא במה שהגמרא, תראו במקור י\"ב, הגמרא שם, הגמרא אומרת: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים. כן, דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים. אמר רב פפא: שמע מינה האי חסא, חסא זה המרור, צריך לשיקויי בחרוסת משום כפא. כלומר, כשבאים לנטרל את הארס של המרור, כן, צריך לשיקויי, לשקע את כל המרור בתוך החרוסת. רק באופן הזה זה עובד. וממילא בהכרח שיש מגע בין היד לבין המשקה. החרוסת זה המשקה לצורך העניין. אז יש מגע בין היד לבין המשקה ולכן צריך נטילת ידיים, לכן יש נטילת ידיים. למה כי... שמע מינה חרוסת צריך לשקוע בחרוסת משום קפא, דאי סלקא דעתך לא צריך נטילת ידיים למה לי? הלא לא נוגע. הרי הוא לא נוגע. כן, מדובר כאן על הרחץ לפני החזרת שלפני הפת. כן? הגמרא שמה בהמשך דוחה את או אומרת שאין הוכחה לדברי רב פפא מפה, כי אפשר להסביר שדי בכך שיש חשש, אולי באמת לא צריך לשקע את כולו בחרוסת את המרור, אבל די בכך שיש חשש דילמא יבוא לשקע בכדי לחייב בנטילת ידיים. אבל על כל פנים אולי אפשר לומר שזו הנפקא מינא בין תנא קמא לבין רבי אלעזר ברבי צדוק. האם יש בטיבול בחרוסת גם חובה משום סכנתא או רק משום מצווה? מה הנפקא מינא? אם זה רק מצווה, אז ייתכן מאוד שהיה מספיק בטיבול כלשהו, לא צריך לשקע כולו בחרוסת. הסברא היחידה שמחייבת לשקע בחרוסת היא אך ורק משום קפא. אז זו תהיה הנפקא מינא. לפי שיטת תנא קמא, שכרגע לפי הנצי\"ב מוולוז'ין כן, לפי שיטת תנא קמא צריך לשקע את כל המרור בתוך החרוסת כדי להתגבר על הבעיה של הקפא, אבל לעומת זאת לפי שיטת רבי אלעזר ברבי צדוק מספיק בטיבול כלשהו, כי אין פה בעיה של קפא. על פי זה אולי נוכל ליישב קושיה של המהרש\"א על התוספות. התוספות בפסחים תראו במקור י\"ג בקט\"ו ע\"א בדיבור המתחיל \"אף על פי שאין חרוסת מצווה\", שואלים התוספות \"ואם תאמר אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצווה?\". למה אנחנו לא אומרים שהחרוסת שהיא רשות, לפי שיטת תנא קמא בהבנת התוספות שזה בא אך ורק משום קפא, אז למה לא נגיד שהחרוסת של הרשות תבטל את החזרת של המצווה? כמו שהגמרא אומרת שמה בדף קט\"ו, למה היום לא כורכים את המצה יחד עם המרור? משום שבימינו המרור זה דרבנן והמצה זה דאורייתא, אז אתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא. רואים מכאן שאם אוכלים שני דברים שאחד מהם הוא ביחס רשות לשני, כלומר דרבנן ביחס לדאורייתא זה רשות, אז אתי טעם מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא, אז לא עושים דבר כזה. אז שואל התוספות \"אז איך נסביר לדעת תנא קמא את הטיבול בחרוסת שזה רשות, הרי זה מבטל את טעם המרור שזה מצווה?\". כך שואל התוספות \"אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצווה?\". מתרץ התוספות \"ויש לומר דכיוון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מקרי ביטול בכך\". הקפא זה ההכשר למרור, הרי אי אפשר לאכול מרור בלי משהו שינטרל את הקפא, אז ממילא יוצא שאין כאן ביטול משום שזה דווקא אדרבא זה ההכשר לאכילת המרור, אז לכן לא אומרים כאן שיבוא חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצווה. כך מיישב התוספות. שואל המהרש\"א על אתר \"מדוע תוספות כיוונו את כל קושייתם אך ורק לשיטת תנא קמא? ומה עם שיטת רבי אלעזר ברבי צדוק? רבי אלעזר ברבי צדוק סובר שזה מצווה, נכון? אכילת חרוסת. אבל ברור שאכילת החרוסת היא לכל היותר מצווה מדברי סופרים, זה מצווה דרבנן, זה לא מצווה דאורייתא, אין שום אפשרות בתורה להגיד שיש אכילת חרוסת מצווה, זה הכל זכר לטיט, זה מצווה דרבנן. והרי רבי אלעזר ברבי צדוק דיבר בזמן הבית, הוא חי בזמן הבית, אז יוצא שאכילת המרור זה דאורייתא ואכילת החרוסת זה דרבנן, אז למה לא נגיד למה תוספות לא שואלים שיבוא חרוסת דרבנן ומבטל מרור דאורייתא? למה תוספות הקשו קושייתם רק לתנא קמא ולא לרבי אלעזר?\". ויותר מזה הוא אומר, גם אם נגיד שמרור בזמן הזה דרבנן... עדיין לפי שיטת רבי יוחנן בגמרא קט\"ו בפסחים, שחלוקים חבריו על הלל שהיה כורכן כולם ביחד, את המצה ואת המרור ואת הפסח. היה כורך את כולם ביחד. וחלוקים עליו חבריו והם סוברים שמצוות מבטלות מצוות, אז כשם שמצווה דאורייתא מבטלת מצווה דאורייתא, גם מצווה דרבנן מבטלת מצווה דרבנן. כך שואל המהרש\"א. יוצא שגם אם נגיד שמרור דרבנן וחרוסת דרבנן, עדיין חרוסת אמורה לבטל לפי שיטת חבריו שחלוקים על הלל, הייתה צריכה לבטל את המצווה של המרור. אז למה תוספות לא כיוונו קושייתם גם על שיטת רבי אלעזר ברבי צדוק? איך מטבלים מרור בחרוסת? יבוא חרוסת ויבטל מרור. חרוסת יבטל מרור כמו שמרור מבטל מצה. אבל לפי מה שאמרנו, יכול להיות שבאמת הדברים מיושבים. משום שייתכן שכל העניין של ביטול נאמר אך ורק כאשר מדובר על שיקוע כולו. אם אתה משקע את כולו אז יש מושג של ביטול. אבל בכל שהוא אין חשש של ביטול, כיוון שבכל שהוא לא מבטל טעמים. בכל שהוא לא מתבטל הטעם. אז באמת יכול להיות שבאמת על שיטת רבי אלעזר ברבי צדוק, רבי אלעזר ברבי צדוק היה סבור שכל האכילה של החרוסת זה אך ורק משום זכר לטיט. אז אין החרוסת לא באה בשביל סכנתא. אז אין כאן עניין של שיקוע כולו. אז זה רק כל שהוא. בכל שהוא אז תוספות לא הקשו על שיטת רבי אלעזר איך יבוא טעם זה ויבטל טעם זה, כי באמת הטעמים, הטעם של המרור לא מתבטל. מאיפה אני מוכיח את זה? יש תוספות תראו שם בהמשך קט\"ו עמוד א' דיבור המתחיל אתי מרור. תוספות אומר, אתי מרור דרבנן מבטל ממצה דאורייתא, וכל שכן דאי לא הוי מרור אפילו מדרבנן, כבר אם מרור היה רשות ודאי שהיה מבטל המצה כדמשמע לקמן. והא דשרי באקומץ במנחות דף כ\"ג עמוד ב' מצה מטובלת, כן? איך אפשר לשים תבלינים בתוך מצה? התירו לה שהמצה תהיה מטובלת. אומר התוספות, לא אתו בסמים ומבטלו למצה דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט. אז רואים להדיא בתוספות שבדבר מועט שכל שהוא לא מתבטל, אי אפשר להגיד שמתבטל העיקר. כן, אז ממילא אפשר להגיד שזה ליישב קושיית המהרש\"א. למה התוספות לא הקשו על רבי אלעזר ברבי צדוק? משום שרבי אלעזר ברבי צדוק לשיטתו שאין כאן בעיה של סכנתא לא צריך לשקוע כולו. מספיק לקחת איזה שהוא... כן היום רגילים החרוסת משתלטת על כל המרור. אני לא יודע מה, כן היום טובלים, רגילים לטבל. צריך להרגיש את הטעם של המרור. אבל לפי רבי אלעזר ברבי צדוק מספיק כל שהוא, אז זה לא מתבטל, טעם החרוסת לא מבטל את טעם המצה, את טעם המרור סליחה. אכן לכן רבי אלעזר ברבי צדוק כיוון את כל קושייתו אך ורק לתנא קמא. למה? כי תנא קמא אמר שאין זה מצווה ומה זה משום קפא. אה, אם זה משום קפא צריך לשקוע כולו. ואם לשקוע כולו אז בוודאי שזה מבטל. לכן הוא שואל למה טעם החרוסת לא יבטל את טעם המרור? אומר תוספות, לא זה לא תרתי דסתרי, אי אפשר לאכול מרור בלי חרוסת. אז איך המרור... עד כאן הנצי\"ב. בסדר? עכשיו אני אומר עוד מסלול אחד. את הדרך הזו למדתי, שאבתי את היסוד מדברי הגרי\"ז סולובייצ'יק שראיתי בספר, ספר נקרא מועדי השם. אתם מכירים? יש ספר מועדי השם, מישהו ליקט כמה משיעוריו של הגרי\"ז סולובייצ'יק על המועדים. יצא לפני משהו כמו עשרים שנה. אתם לא מכירים מועדי השם? קיצור, יש לי בבית. אז חיפשתי, אז יש שם מאמר של הרב סולובייצ'יק, הוא לא מביא את הנצי\"ב וכל מה שאמרנו, יש לו מאמר על החרוסת. אז זה רק מלמד אותנו שגם על חרוסת צריך להתפלפל ומה. צריך על כל דבר, על כל דבר בתורה. אין דבר בתורה שלא צריך לעמול עליו ולברר אותו. אז יש לו מאמר על החרוסת, ושמה הוא חוקר או רוצה, מחדש גדר באכילת החרוסת שעל פיו אפשר, הוא הולך בכיוון אחר, אבל על פיו אפשר גם כן ליישב את שיטת הרמב\"ם בפירוש המשניות עם היד החזקה, ואת ההבנה, הבנה מחודשת במחלוקת תנא קמא ורבי אלעזר ברבי צדוק. לא כפי הנצי\"ב, אבל לפי המסלול שלו שהרמב\"ם עקבי שהוא פוסק כתנא קמא, לא כרבי אלעזר ברבי צדוק. מחדש הרב סולובייצ'יק זצ\"ל שיש שני דינים באכילת החרוסת. שני דינים. דין טיבול בחרוסת ודין הבאת החרוסת לשולחן. או ליתר דיוק, אמירת ההגדה שהחרוסת נמצאת בקערה או נמצאת על השולחן. שני דינים נפרדים. דין אחד צריך להביא את החרוסת על השולחן כשם שמביאים את שני התבשילים. היום מביאים ביצה, זרוע. למה מביאים? אחד זכר לחגיגה, אחד זכר לקורבן הפסח. לא יודע אם כולם אוכלים את הביצה, כן? זה לא דין שמביאים את זה לקערה לשולחן בכדי לאכול את זה. מביאים את זה לשולחן כי יש בזה זכר, וכשאומרים את ההגדה ראוי לומר את ההגדה כשהדברים האלה הם סוגי המחשות, הרי כל ההגדה זה הרבה הרבה המחשות. דמונסטריישן. דמונסטריישן. סשן? יותר דמונסטריישן. כאילו מנסים להמחיש את ה, כן. זה להציג, לא? זה הצגה. דמונסטריישן. לא יודע. קיצור הבנתם. אז יש הרבה פרטים שהם מזכירים לנו את העניין של ההודאה וההלל והשבח לקדוש ברוך הוא, סיפור יציאת מצרים. אז מביאים את התבשילים, מביאים את החרוסת. גם את החרוסת, היא זכר לטיט. זה דין אחד. מעבר לדין הזה יש דין נוסף שהוא טיבול החרוסת, טיבול המרור בחרוסת. טיבול המרור בחרוסת יש לו ערך מוסף כשבאים לאכול את המרור שכל עניינה של אכילת המרור היא זכר לשיעבוד, וימררו את חייהם בעבודה קשה, אז מטבלים גם מה היה אופי העבדות, אופי הקושי, היה על ידי טיט. אז מטבלים את המרור בתוך החרוסת. אבל זה דין שני. אומר הרב סולובייצ'יק, תנא קמא ורבי אלעזר ברבי צדוק לא נחלקו בדין הראשון. כולם מסכימים שמביאים לשולחן את החרוסת כדי לומר עליה את ההגדה. לית מאן דפליג בזה. כל מה שנחלקו תנא קמא ורבי אלעזר ברבי צדוק זה האם קיים עוד דין נוסף, האם הטיבול בחרוסת הוא גם מצווה, או שאין בכלל מצווה באכילת החרוסת וכל כולה הוא אך ורק משום קפא. זה המחלוקת ביניהם. כולם מסכימים שהבאת החרוסת לשולחן ואמירת ההגדה עליה היא מצווה. למה היא מצווה? מדברי סופרים משום זכר לטיט כדי להזכיר את העניין של השיעבוד בטיט. כשמגיעים לאכילה, כאן אומר תנא קמא: לא, זה לא מצווה. האכילה של החרוסת, הטיבול בחרוסת, האכילה שלה היא לא מצווה, היא סכנתא משום קפא. לא בשביל זה הביאו את החרוסת לשולחן או תיקנו חז\"ל טיבול בשביל זכר לטיט. לא, משום קפא. על זה בא רבי אלעזר ברבי צדוק ואומר: לא, גם הטיבול הוא מצווה מדברי סופרים. יש ערך מיוחד באכילת המרור עם החרוסת זכר לטיט. אוקיי? זה החידוש הנפלא אני חושב שאומר הרב סולובייצ'יק. אז על פי זה דרך אגב יש איזה אולי סיוע גדול לדבריו מדברי הלבוש. תראו את הלבוש במקור ט\"ו. הלבוש בסימן תע\"א בסעיף ב' עוסק, השולחן ערוך עוסק בערב פסח מה אסור לאכול בערב פסח לפני, לפני הערב. אז יש נוהגים אומר הלבוש שלא לאכול חזרת בערב פסח. חזרת. למה? כדי לאכול מרור לתיאבון בלילה. ויש מחמירים עוד שלא לאכול פירות בערב הפסח, קליות ואגוזים ותפוחים, לא לאכול בערב פסח. למה? כדי לאכול החרוסת לתיאבון. אומר הלבוש, אתם לא מכירים? אומר הלבוש, אין זה מנהג. למה? שהחרוסת אינו מצווה לאוכלו, אלא לבטל הארס שבמרור, כמו שהתבאר. ואדרבה, בלילה אסור לאכול ממנו הרבה, וצריכים לנפצו מעל המרור שלא יבטל טעם המרור. אם כן, למה לא יאכל פירות ביום? חרוסת זה לא מצווה, זה רק לבטל את הארס. אז הלבוש פוסק שזה לא מצווה, נכון? לא מצווה. אומר, זה רק זה לא מצווה. עכשיו תראו ב, דרך אגב, ככה הוא כותב גם בסימן תע\"ה בסעיף א' וב'. תע\"ג סעיף ד' כותב הלבוש, מקור ט\"ז: ומביאים לפני בעל הבית קערה שבה ג' מצות ומרור וחרוסת ושאר ירקות מאיזה שירצה וחומץ או מי מלח ושני תבשילין איזה שירצה. טעם המצות ידוע, מרור זכר למרור את חייכם, חרוסת זכר לטיט. סליחה, מה? מה זה זכר לטיט? אמרת לפני כן שזה לא מצווה! אמרת שזה רק לבטל את הארס! אז מה פתאום פה אומר חרוסת זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדים בו? שאר ירקות התבאר, שני תבשילים אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. סתירה מפורשת בלבוש! אבל לפי החידוש של הרב סולובייצ'יק לא קשה בכלל. בסימן תע\"א הוא מדבר על אכילת החרוסת. אומר, החרוסת אינו מצווה לאוכלו, אלא כדי לבטל הארס שבמרור. הוא לא מדבר על עצם הבאתו לשולחן. הוא מדבר על האכילה של החרוסת, שזה לא מצווה. אבל בסימן תע\"ג הוא מדבר על ומביאים, מביאים לשולחן. ומביאים לשולחן בוודאי שזה זכר לטיט. ומתיישבים בשופי דברי הלבוש. אז לפי זה יוצא שיש לנו כאן הבנה מחודשת גם ביישוב דברי הרמב\"ם. הרמב\"ם, אפשר להתקדם הלאה. הרמב\"ם סובר, פוסק כתנא קמא, לא כרבי אלעזר בר צדוק. הוא פוסק כתנא קמא. ואין שום סתירה בין פירוש המשניות ליד החזקה. משום שהרמב\"ם בפירוש המשניות, במקור ג', כותב שהחרוסת היא תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, כי באמת החרוסת לכולי עלמא היא זכר לטיט. אבל על מה מדבר הרמב\"ם? הרמב\"ם בפירוש המשניות כותב ומסיים שרבי אלעזר בר צדוק אומר שחרוסת זה מצווה. מה הכוונה חרוסת זה מצווה? מצווה לאכול אותה, ולכן חייב לדעתו לברך אשר קדשנו על אכילת חרוסת. על אכילת חרוסת! ואין הלכה, כי ההלכה היא כמו תנא קמא, שאין מצווה באכילת החרוסת. יש מצווה רק בהבאתה על השולחן, זה המצווה. האכילה זה רק משום קפא. זה הוויכוח, האם יש מצווה ב... ואומר הרב סולובייצ'יק, לכאורה זה פשט במשנה. שהמשנה אומרת בתנא קמא: אף על פי שאין חרוסת מצווה, במקור א', אף על פי שאין חרוסת מצווה, מה פשט הפשט? אף על פי שאין חרוסת מצווה באכילתה. אין מצווה באכילתה. רבי אלעזר בר צדוק אומר מצווה באכילתה. אז יוצא שהרמב\"ם פוסק הלכה כתנא קמא, והוא אומר אינה הלכה, שאין הלכה באכילת חרוסת. ומה שהרמב\"ם כותב בפרק ז' הלכה י\"ד, במקור ד', חרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדים במצרים, כי שמה הוא מדבר ומביאים אותה לשולחן בלילי הפסח. הוא מדבר על ההבאה שלה לשולחן, זה בוודאי שגם תנא קמא מודה. צריך להסביר למה לא וזה הרב סולובייצ'יק גם עומד על כך אז למה לא מברכים על הבאתה לשולחן? אם זה המצווה מדברי סופרים להביא אותה לשולחן? אז הוא אומר שהעיקר זה לא פעולת ההבאה לשולחן אלא על עצם הימצאותה על השולחן. אז אין בזה מעשה. כלומר אין מעשה מצווה בהבאה לשולחן כי הקיום הוא לא במעשה הבאה אלא בעצם העובדה שזה נמצא על השולחן. אז לא שייך לתקן על זה ברכה. כך על פי זה אולי אולי נבין עוד רמב\"ם, או ליתר דיוק צריך להתמודד עם רבנו מנוח. בוא בוא נראה את הרבינו מנוח. תראו במקור י\"ח, בוא בוא נקרא נתחיל מקור י\"ז. הרמב\"ם כותב: בזמן הזה שאין כאן קורבן אין אין שם קורבן אחר שמברך, בזמן הזה שאין כאן קורבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצווה מדברי סופרים. אז לכאורה מה הכוונה וזו מצווה? מה מצווה מדברי סופרים? כתוב כך: וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו, מה זה זו מצווה מדברי סופרים? על מה זה מוסב? אז תראו את ה תראו את ה את הרבינו מנוח. רבינו מנוח אומר שלמעשה המילים וזו מצווה מדברי סופרים זה מוסב על אכילת אכילת החרוסת. אכילת החרוסת. והרמב\"ם בא לנמק מדוע צריך לנער את ה מדוע צריך לנער לא ישהה ה לא ישהה המרור בחרוסת שמא יבטל טעמו. אז הוא בא לנמק, למה יש לי פה חשש שמא יבטל טעמו? משום שהמרור זה דאורייתא והחרוסת זה דרבנן וזו מצווה מדברי סופרים. הרמב\"ם מדבר על זמן ה כן. אז בואו נראה בואו נראה את הדברים: ואע\"ג דאמרינן דמצוות אין מבטלות זו את זו, היכא דהוו דאורייתא דאורייתא או דרבנן דרבנן. והני מרור וחרוסת תרווייהו מדרבנן. אז למה למה יש פה בעיה של ביטול? הרי גם המרור דרבנן וגם החרוסת דרבנן. אומר רבנו מנוח: ויש לומר דלא דמי. לא דמי דרבנן דמרור לדרבנן דחרוסת, שזה כתוב בתורה וזה אינו כתוב. זה שתי דרגות בדרבנן. זה זכר וזה אה זה זה משהו סמלי וזה זכר למה שהיה מה שהיה בבית המקדש, בזמן בית הבית אז היו אוכלים את המרור דאורייתא עם המ עם הפסח. אז לכן הדרגה של החיוב של דרבנן של אכילת המרור שונה מדרגת החיוב של החרוסת. אז לכן הוי ליה מרור לגבי חרוסת כדאורייתא דרבנן, ומבטלי אהדדי. וזהו שכתב הרב וזו מצווה מדברי סופרים, כלומר חרוסת מדברי סופרים. אז לכן לא ישהה את המרור בחרוסת כי הוא יבטל את טעמו. כן, זה גם גם חיזוק למה שאמרנו לפני כן ש ש טיבול כלשהו לא מבטל. כן. ויבטל מצוות מרור דהוי דאורייתא. אוקיי. אחר כך הוא שואל טוב, את זה תכף נראה. אז לכאורה דברי רבנו מנוח הם הם בניגוד למה שביארנו. כן. כי הוא מפרש ברמב\"ם שמה שכתוב וזו מצווה מדברי סופרים הכוונה לאכילת החרוסת. ולפי דברינו יוצא שהרמב\"ם פוסק כתנא קמא שאין אכילת החרוסת מצווה מדברי סופרים אלא אך ורק הבאתה לשולחן זה מצווה מדברי סופרים. לא אכילתה. אז יוצא מדברי רבנו מנוח שהוא פסק שהוא למד בפשט ברמב\"ם שהרמב\"ם פוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק שיש מצווה באכילת החרוסת. מצווה ממש באכילה, בטיבול ואכילת החרוסת. שזה הנושא של השיעור, טיבול החרוסת. טיבול, הדגשתי טיבול, האם יש מצווה באכילת החרוסת? לפי המהלך שאמרנו בהסבר הרמב\"ם אז הרמב\"ם פוסק הלכה כתנא קמא שאין מצווה באכילת החרוסת, זה רק בשביל קפא. המצווה היא הבאתה לשולחן. שולחן. והנה כאן בפרק ח' הלכה ח' כותב לפי הרמב\"ם כותב לפי רבנו מנוח שיש מצווה באכילת החרוסת. אז יוצא שרבנו מנוח הוא סובר כמו המגיד משנה והמאירי בדעת הרמב\"ם שהם למדו שהוא פוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק. איך נסביר לפי דברינו את דברי הרמב\"ם? צריך להגיד לא כמו רבנו מנוח, אלא מה שהרמב\"ם מתכוון לומר וזו מצווה מדברי סופרים זה לא מוסב על אכילת החרוסת אלא על אכילת המרור. כלומר שהרמב\"ם בא לענות על שאלה אחרת. הוא לא בא לענות על השאלה למה לא להשהות את המרור בחרוסת כדי שלא יתבטל טעמו. הוא בא לענות על שאלה אחרת, למה על מרור תיקנו חז\"ל ברכה ועל הכורך לא תיקנו חז\"ל ברכה. על זה הוא בא לענות. אז אומר הרמב\"ם שאכילת המרור זה מצווה מדברי סופרים ולכן מברך עליה על אכילת מרור וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלם בלא ברכה זכר למקדש. כלומר, כורך זה רק זכר למקדש, זכר לאכילתו של הלל. אז לכן לא תיקנו על זה ברכה, אבל אכילת המרור זה מצווה מדברי סופרים ולכן תיקנו על זה ברכה. זה בעצם המטרה של מה שהרמב\"ם בא לענות כאן. הוא לא בא לענות על השאלה כפי שאמרתי למה לא משהים, זה פרט, פרט שהוא אפילו בסוגריים הייתי אומר אותו. כאילו הרמב\"ם כותב ככה: הרמב\"ם בעצם בפרק ח' הלכה ח' עוסק בהלכות ברכות של אותו הלילה. זה הברכות, העיסוק שלו זה בברכות. אז הוא אומר ככה: בזמן הזה שאין שם קרבן, אז אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, אז הוא מדבר פה על הברכה של אכילת מצה. אחר כך חוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל. עכשיו בסוגריים, כן? כאילו יש פה סוגריים, לא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, סגור סוגריים. אחר כך כותב הרמב\"ם וזו מצווה מדברי סופרים, מה? אכילת המרור. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלם בלא ברכה זכר למקדש. אז הוא בא לענות לשאלה למה זה בברכה וזה בלא ברכה. אוקיי? אז אם כן זה המסלול השני. עכשיו אי אפשר להימלט שהרבה מהראשונים לא למדו ככה פשט ברמב\"ם כמו הנצי\"ב מוולוז'ין וכמו מה שאמרנו, אלא שהם סברו שהרמב\"ם פוסק להלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק שיש מצווה באכילת החרוסת. מה לעשות? וככה רבנו מנוח אומר, יש מצווה מדברי סופרים באכילת החרוסת. ולפי דבריהם הרמב\"ם בפירוש המשניות חזר בו ביד החזקה. בפירוש המשניות הוא פסק לא כמו רבי אלעזר ברבי צדוק וביד החזקה הוא כן פסק רבי אלעזר ברבי צדוק. אז על זה א' צריך להבין לפי המסלול הזה שהרמב\"ם פוסק רבי אלעזר ברבי צדוק, אז איך ניישב, איך א' צריך להבין מה המחלוקת. טוב בסדר, בוא נתחיל ככה: במה חזר בו הרמב\"ם בפירושו למשניות וביד החזקה? מה השתנה? בפירושו למשניות הוא היה סבור שיש ברכה לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק על אכילת החרוסת. יש ברכה לזה. נכון? וזה הסיבה שהוא אמר שאין הלכה כמותו, הלכה כתנא קמא. בפירושו ליד החזקה הוא לא מזכיר בכלל ברכה על החרוסת. מזכיר ברכה על אכילת המרור, על אכילת המצה, אבל לא מזכיר ברכה בכלל על אכילת החרוסת. אז במה, מה הייתה הבנתו של הרמב\"ם בפירוש המשניות והבנתו למסקנה ביד החזקה? ולפי המהלך הזה גם ייצא לנו גם כן עוד הבנה מחודשת כאן בגדר הזה של טיבול בחרוסת. אז בוא נפתח בנקודה אחת שהיא, ככה אני הבלטתי את זה בתוך כדי דיבור אבל אני חחשב שרובכם אולי שמתם לב, יש כאן דבר מאוד משונה שהרמב\"ם כותב שאף אחד לא נוהג, אני חושב שהיום לא נוהגים בזה, אני לא שמעתי על מישהו שנוהג את זה, כן? ברמב\"ם בפרק ח' הלכה ח' כותב, כן, כותב הרמב\"ם. אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. מי היום מטבל מצה בחרוסת? אני לא מכיר. כך כותב הרמב\"ם. צריך לטבל את המצה בחרוסת. לא רק את המרור, גם את המצה מטבלים בחרוסת. אז תראו את הטור במקור כ\"ג. אומר הטור בשם רב עמרם גאון: כתב רב עמרם, ויברך המוציא ויטבל בחרוסת. את המצה מטבלים בחרוסת ויאכל. וכן כותב הרמב\"ם. כותב על זה הטור: איני יודע טיבול זה בחרוסת למה. אם משום מצה שאין בה מלח וצריך בשי\"ש לטבל במלח, כלומר בשי\"ש זה עיכוב, כלומר כתוב שצריך להתעכב עם אכילת הפת עד שיטבלו אותה במלח. אז אולי זה הסיבה שהרמב\"ם כותב שצריך לטבל את המצה בחרוסת. הוא לא מבין למה. ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם. וזה כאן עניין כבר בסברא. אומר המנהיג: מצה זה זכר לחירות. מה הראיה שמצה זה זכר לחירות? שאוכלים אותה בהסיבה. זכר לחירות. המרור לא אוכלים בהסיבה כי מרור זה זכר לשיעבוד. אז מצה זה זכר לחירות וחרוסת זה זכר לטיט. היאך יתחברו זה עם זה? איך אפשר לחבר מצה עם החרוסת? זה שני הפכים. מצה זה זכר לחירות, חרוסת זכר לטיט. ועוד שזה מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן. אתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא? תירצנו שאפשר לטבל בכל שהוא. אבל הטור והמנהיג לא מצליחים להבין מאיפה הרמב\"ם יצא עם דבר כזה שצריך לטבל את המצה בחרוסת ושיטת הגאונים. אז באמת יש בשו\"ת הרדב\"ז בחלק א' סימן אלף תצ\"ב שאומר על דברי הטור: גברא רבה כחזינא וקושיא לא כחזינא. ראיתי פה אדם גדול אבל לא ראיתי פה קושיא. מה הקושי בזה שזה סתירה שהמצה זה זכר לחירות והחרוסת זה זכר לטיט? אז מה? הוא אומר: מה לנו גדול מהלל? הלל למד פשט שלוקחים את הפסח עם המצה ועם המרור ואוכלים אותם בכריכה אחת. למה פה לא תשאל מה שייך השידוך של מרור עם מצה? זה שני הפכים. מצה זה חירות, מרור זה שיעבוד. אז מה הקושי בכלל? מה הקושיא? ובאמת גם רבנו מנוח, תראו איפה שעצרנו ברבנו מנוח במקור י\"ח בסוף. ומה שאמרו דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לשיעבוד ואלה לא ערב זה אינו. שהרי בזמן שבית המקדש קיים כורך מצה ומרור ואוכלן יחד. ומצה זכר לחירות ומרור זכר לשיעבוד. אז מה הרעש שהרעישו על הרמב\"ם ועל הגאונים? באמת תראו מה הראב\"ד כותב על הרמב\"ם במקור י\"ז. כותב הראב\"ד: אמר אברהם זה הבל. זה הבל. שתי מילים: זה הבל. איפה מצאנו שמצה לוקחים מצה שמים בחרוסת? ובאמת המגיד משנה הוא נבהל קצת מהראב\"ד. תראו את המגיד משנה במקור כ\"ב. בגמרא קט\"ו ע\"ב: והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על מצה לחודיה ואכיל והדר מברך על מרור לחודיה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל. וסבר רבנו שהכל בטיבול בחרוסת, הכל, כולל המצה. וכן כתוב בהלכות הרב רבי יצחק בן גיאת, מברך על אכילת מצה וטובל ואוכל, ונוטל מן החזרת ומטבל בחרוסת, וכורך מצה וחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל. הכל בטיבול בחרוסת. אבל בהשגות כתוב על טיבול המצה בתחילה, אמר אברהם זה הבל. ואף כאן לא ביאר בזה הטעם. הוא לא הסביר למה זה הבל. ובאמת שהרבה מן האחרונים ז\"ל סוברים שאין טיבול במצה כשהיא לבדה, וכן נהגו. ומכל מקום לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר ריק הוא. עד כדי כך? גאונים וזה... מה? אז זה מצווה להסביר את הרמב\"ם, לא? זה מצווה. דרך אגב שכחתי לציין שגם הטור במקור י\"ט בסימן תע\"ג כותב, והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדים בו, לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט, ומדברים חמוצים זכר למרור. ואי דעביד לרכא זכר לדם. כלומר הטור בפשטות פוסק להלכה כדת רבי אלעזר ברבי צדוק שהחרוסת זה זכר לטיט. ואחר כך גם כן... כן. יש פה דבר מעניין בטור, כי בסימן תע\"ה הוא פוסק במקור כ' אחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישקענו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירותו. אז כותב הבית יוסף שמה, מה שכתב ישקענו כולו בחרוסת בפרק ערבי פסחים אמר רב פפא שמע מינה החסא צריך לשיקועי. סליחה, למה צריך לשיקועי? משום קיפא. וזה פה דבר מעניין. אחר כך משלים הטור ואומר שהגמרא דחתה דברי רב פפא, ולכן הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש השמיטו, אבל הרוקח הביאו, לכך הביאו רבנו. יוצא שדבר מעניין, לפי הטור יוצא שגם רבי אלעזר ברבי צדוק מודה לטעם של קיפא. נכון? כי גם הוא אומר שישקענו כולו בחרוסת. יוצא שזה בדיוק הפוך מהנצי\"ב. תנא קמא אומר רק משום קיפא, ורבי אלעזר ברבי צדוק אומר גם משום קיפא וגם משום מצווה. סתם הערה מעניינת. אבל בוא נחזור להבל של הראב\"ד. אז בוא נראה. קודם כל ביחס לשאלה של איך זה מסתדר, זה כבר הרדב\"ז ורבנו מנוח וגם הפרח חדש בתע\"ה סעיף קטן א' השוו היטב דברי... לכאורה השוו היטב. גברא רבה כחזינא אבל תיובתא לא חזינא. לא ראיתי פה קושיה. מה הקושיה? מה החיבור של הזה? החיבור הזה מתקיים בקורבן הפסח. על מצות ומרורים יאכלוהו. אז מה באמת הייתה הקושיה של המנהיג? מה הם לא ידעו שיש בפסח מצה ומרור? על מצות ומרורים יאכלוהו, זיל קרי בי רב הוא. מה הקושיה? צריך לומר, שהמנהיג הקשה... המנהיג היה סבור שאין ראיה מפסח לרמבום. מדוע? משום שבפסח הסיבה שאוכלים את המצה ואת המרור עם הפסח זה משום אכילת קורבן הפסח. כלומר יש דין באכילת קורבן הפסח, בסמליות של אכילת קורבן הפסח יש דין לאכול אותו עם מצה ועם מרור, אחד זכר לחירות ואחד זכר לשיעבוד. אבל זה דין באכילת הפסח. כלומר המצה באה בשביל הפסח והמרור בא בשביל הפסח. זה לא מהווה ראיה לאכילת מצה בחרוסת. כי כשאתה רוצה לומר שיש צורך להטביל את המצה בחרוסת, אתה אומר שהחרוסת באה בשביל המצה. אכילת המצה כאן היא העיקר והחרוסת באה בגללה. זה איפה מצאנו? מצאנו שבאכילה... שכשהפסח, קורבן הפסח הוא העיקר, אז יש ערך של אכילת הפסח עם מצה ומרור ששניהם מסמלים חירות ושיעבוד. אז זה משום הפסח. אבל משום המצה בלבד, משום אכילת המצה בלבד, איפה מצאנו שמצה שכל כולה זה זכר לחירות ואוכלים אותה בהסבה, שהיא תבוא עם חרוסת, שהיא בדיוק ההפך הגמור? החרוסת זה זכר לשיעבוד, זה טיט. פסח יש לו מכלול יותר גדול של סמליות. הוא יכול להיות שהוא מסמל את כל השלבים, משלב השיעבוד ועד שלב החירות. אולי הפסח הוא יש לו ערך יותר רחב. אבל המצה להגיד שכערך באכילת המצה או טיבולה בחרוסת שהוא ההפך הגמור? אז הם סברו שזה לא מתקבל על הדעת. באמת יתכן לפי זה לומר שהראשונים הולכים לשיטתם. מה הכוונה? יש מחלוקת בראשונים בזמן הבית שהיו אוכלים את הקורבן פסח, האם היו אוכלים את הקורבן פסח באמת עם מצות ומרורים? איך היו אוכלים בדיוק את הקורבן פסח? אז בואו תראו את הרמב\"ם. הרמב\"ם בפרק ח' הלכה ו' ז', מקור כ\"ד. הרמב\"ם מדבר כאן על זמן הבית: אחר כך מברך על אכילת הנטילת ידיים, נוטל ידיו שנייה, שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה. לוקח שני רקיקים, שתי מצות, חולק אחד מהם, מניח פרוסה בתוך השלם, ומברך המוציא לחם מן הארץ. כן, משמע בפשטות שהמצות היו רכות בזמן של הרמב\"ם. כן, איך היה יכול להניח את הפרוס בתוך השלם? בתוך השלם. ומברך המוציא לחם מן הארץ. ומפני מה אינו מברך על שתי כיכרות כשאר ימים טובים? משום שנאמר 'לחם עוני', מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה. לכן הוא בוצע אחת ומניח אותה בתוך. ואחר כך, שימו לב, אחר כך כורך מה? מצה ומרור. כורך מצה ומרור. זה הכורך. זה 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. הוא כורך מצה ומרור כאחד, ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצות ומרור. זה נוסח הברכה. 'על אכילת מצות ומרור'. זה מקיימים את הדין של התורה 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. איפה הפסח פה? עוד לא. זה עוד לפני הפסח. ואוכלן. ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, יברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. אחר כך בהלכה הבאה: אחר כך מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח, ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחילה. ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח, ואוכל מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח, ולא של זבח פוטרת של פסח. אז שימו לב, הרמב\"ם מדבר פה בזמן הבית, קיום מצווה דאורייתא של 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. ואיך למד הרמב\"ם פשט של 'על מצות ומרורים יאכלוהו'? שהוא אוכל את המצה ומרור בנפרד בכריכה, ואחר כך אוכל את הקורבן פסח. הוא לא אוכל אותם ביחד. על זה אומר הראב\"ד, תראו פה בהשגה: אמר אברהם, זהו כהלל, ומכל מקום זה הסדר לא דייק, או לא דייק. הסדר הוא לא נכון. למה? כי היה צריך לקחת את הכל. היה צריך לקחת יחד את הפסח עם המצה עם המרור. ככה גם נוקט הטור בסימן תע\"ה, וכן ה'כסף משנה' על הרמב\"ם כאן נוקט כך, שזה לא שיטת הרמב\"ם פה מיוחדת. אז אפשר לומר שהרמב\"ם לשיטתו והראשונים לשיטתם. הרמב\"ם לא ראה בעיניו שום סתירה בטיבול המצה בחרוסת. למה? הרי לכאורה מצה זה חירות והחרוסת זה שיעבוד? התשובה היא כי גם בדין של הלל, גם בדין המקורי של ה'על מצות ומרורים יאכלוהו', יש אכילה של מצה ומרור בנפרד מהפסח. המצה והמרור הם נאכלים בפני עצמן. משמע שאין שום סתירה בין אכילת המצה לאכילת המרור. זה חירות וזה שיעבוד, אבל בסדר, מתוך השיעבוד מגיעים לחירות. אין בזה סתירה. אבל המנהיג והטור שהקשו על הרמב\"ם לא חששו להוכחה הזו משום שסברו ש. שאכילת מצה ומרור בקיום \"על מצות ומרורים יאכלוהו\" היא אך ורק יחד עם קורבן הפסח. אז יוצא שהמצה והמרור באים בשביל קורבן הפסח, הם לא, אין ערך באכילתם בפני עצמן, בחיבור של מצה ומרור אין שום ערך. הערך הוא בחיבור מצה ומרור יחד עם קורבן הפסח, כשקורבן הפסח הוא העיקר. אבל הרמב\"ם לשיטתו, הרמב\"ם היה סבור שגם כשהיה קורבן פסח לא היו אוכלים אותו יחד עם המצה והמרור. מצה ומרור היו נאכלים בפני עצמן, אחר כך היו אוכלים קורבן הפסח. אז הנה שזו הוכחה שבאמת זה לא סותר. אפשר להגיד עוד, וזה הרדב\"ז כותב נקודה נוספת, שבאמת באמת צריך לחקור האם מצה יש לה ערך רק של חירות? הרי יש בגמרא שם בקט\"ו, מה זה לחם עוני? לחם שעונים עליו דברים או לחם עוני מלשון עניות. אז הרמב\"ם, תראו במקור כ\"ד, בפרק ח' הלכה ה' כותב למה פורסים את המצה? לחם עוני שמה שדרכו של עני בפרוסה. מה שפירוש שהרמב\"ם למד שיש ערך למצה גם ערך של עניות. וגם בפרק ה' הלכה כ' כותב הרמב\"ם, מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהם לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב, מה שנקרא מצה עשירה, כן, שבני אשכנז אסרו אותה למעשה. מיום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד. אומר הרמב\"ם למה? למה מצה עשירה פסולה בלילה הראשון? לא משום חמץ, זה לא חמץ, אלא כדי שיהיה לחם עוני. ויום ראשון בלבד צריך להיות זיכרון ללחם עוני. אז רואים שהמצה זה לחם עוני, זה זכר לעניות, לשיעבוד, למה שעם ישראל אכלו בתקופת השיעבוד. וגם רש\"י כותב בפרשת ראה תראו, לחם עוני, לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים. זה שני ערכים במצה, גם מזכיר את העוני שנתענו במצרים וגם את הלא הספיק בצק להחמיץ שזה הגאולה, זה החירות, שעם ישראל אכלו מצות בגאולתן, למען תזכור על ידי אכילת פסח את יום צאתך מארץ מצרים, את הגאולה, את החירות. אז אומר הרדב\"ז, לפי זה יוצא שאין סתירה בין המצה לחרוסת, כי במצה יש שני מרכיבים, יש גם חירות וגם שיעבוד, אז לכן יש זה שידוך טוב החרוסת והמצה. באמת גם הרמב\"ן בפרשת ראה כותב שיש בזה שני דברים, והמהר\"ל בגבורות השם בפרק נ\"א חולק על הרמב\"ן ואומר לא, שזה מצה זה רק חירות, וגם הגר\"א בהגדה של פסח כותב שזה רק חירות ולכן אוכלים אותה בהסבה. אבל לפחות את הרמב\"ם אפשר להסביר שהרמב\"ם סובר כמו שראינו, כמו רש\"י והרמב\"ם שיש שני ערכים במצה. עכשיו אני רוצה להגיע לדברי הב\"ח, ודרך דברי הב\"ח עולה פשט חדש. בוא נאמר כך, תירצנו את התמיהה של הראשונים על הרמב\"ם מדוע אין סתירה בין המצה לבין החרוסת ואפשר לטבל את המצה בחרוסת. בסדר. מה המקור של הרמב\"ם, מה יהיה המקור של הרמב\"ם שגם המצה צריכה טיבול? מה יהיה המקור שלו? אז יש פשט נפלא בב\"ח ובזה אנחנו נסיים. הב\"ח כותב, איני יודע טיבול זה בחרוסת, הוא מביא את דברי הטור ואומר תשובותיו הן גדולות וכמעט מכריחות להודות בהן. וכדי ליישב דעת הגאונים הראשונים באתי לומר שקצת סמך לדבריהם מדתנן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, הם שני תבשילים, אף על פי שאין חרוסת מצווה רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצווה. קשיא אומר הב\"ח, במאי קמיפלגי? במה חלוקים תנא קמא ורבי אלעזר ברבי צדוק? דכיון דהכל מודים שצריך להביא חרוסת... כאן כתוב בחידושו של הגרי\"ז סולובייצ'יק שכתוב כאן, שניהם מודים שצריך להביא את החרוסת. מהי נפקא מינה אם הוא מצווה או לאו? דוודאי דאף לרבי אלעזר ברבי צדוק אין מברכין על החרוסת, כן, ברור לנו שלא מברכים על החרוסת אף על פי שהיא מצווה כמו שכתב רבינו בסמוך שהרמב\"ם השמיט את הברכה, אלא וודאי דלתנא קמא דאינו מצווה ואינו מביאו אלא משום קפא. כן. סליחה, זה לא כמו הרב יצחק סולובייצ'יק. לדעת תנא קמא מביא אותו רק בשביל הקפא, הקיפא, אז לא בעינא אלא למרור וירקות. אבל לרבי אלעזר ברבי צדוק דמצווה הוא זכר לטיט, אם כן אף למצה בעינא ליה. ומאחר שהרמב\"ם בפרק ז' פסק כרבי אלעזר ברבי צדוק דמצווה הוא, לכך פסק גם כן דמטבל המצה בחרוסת. כך גם בהמשך יש התייחסות של הב\"ח שאין סתירה, אפשר לומר דנתכוונו להראות בטיבול זה שהוצאנו מעבדות לחירות שהוא מהטיט, שהחרוסת בעלו לחירות שהמצה זכר לו. כן, אבל מה כתוב כאן בב\"ח? כתוב כאן חידוש גדול. מה המחלוקת בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי צדוק? המחלוקת היא, המחלוקת היא האם יש מצווה לטבל את המצה בחרוסת. זה המחלוקת. תנא קמא היה סבור שכל העניין של החרוסת זה רק משום קיפא, אז מטבלים רק את המרור. אבל רבי אלעזר ברבי צדוק אומר לא, שאכילת החרוסת זה מצווה. אם זה מצווה, צריך להטביל גם את המצה בחרוסת. וזה היה המקור של הרמב\"ם. ככה מציע, ככה מציע, הנה. ומאחר שהרמב\"ם בפרק ז' הלכה י\"ד פסק כרבי אלעזר ברבי צדוק דמצווה הוא, לכן פסק גם כן דמטבל המצה בחרוסת. זה היה המקור של דברי הרמב\"ם. נפלא. אז לפי זה קשה, אם זה המקור של הרמב\"ם, אז למה הראב\"ד השיג על דברי הרמב\"ם? מה? מה, הוא לא מסכים שזה מצווה? הראב\"ד לא מסכים שחרוסת זה מצווה? וודאי שהוא מסכים. הרי הוא לא השיג על הרמב\"ם בפרק ז' הלכה י\"ד. כשהרמב\"ם כותב במקור ד' חרוסת מצווה מדברי סופרים זכר לטיט, אז הראב\"ד שתק לו. הוא לא אמר שזה הבל. אז משמע שהוא פוסק הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. אז זה שגם הרמב\"ם פוסק רבי אלעזר, גם הראב\"ד פוסק. אבל הרמב\"ם אומר שמטבלים גם את המצה והראב\"ד אומר לא, זה הבל. אז מה המחלוקת בין הרמב\"ם לבין הראב\"ד? אז אפשר, אפשר לבוא ולהציע בשילוב היסודות שראינו עד עכשיו, שבאמת צריך לחקור האם, דיברנו כרגע על שני עניינים, שני דינים. דין הבאת החרוסת לשולחן ואמירת ההגדה על החרוסת, ודין טיבול החרוסת באכילתה, טיבול. צריך לחקור האם זה שני דינים נפרדים או שהדין של הטיבול נובע ומסתעף מהדין של הבאת החרוסת לשולחן. או בחילופין, האם דין הטיבול הוא חלק מדין הבאת החרוסת לשולחן, או שדין הטיבול בחרוסת הוא חלק מדין אכילת המרור, והוא נפרד מדין הבאת החרוסת. מה שאנחנו רוצים לומר שאולי באמת זה נקודת הוויכוח בין הרמב\"ם לבין הראב\"ד. הרמב\"ם היה סבור שדין אכילת החרוסת, דין הטיבול בחרוסת, הוא דין שהוא מסתעף מהבאת החרוסת לשולחן, הבאת החרוסת לשולחן ואמירת ההגדה עליה. כלומר מה המצווה מדברי סופרים? אני כרגע הולך לפי רבינו מנוח. רבינו מנוח אמר בהסבר שיטת הרמב\"ם שמה שהרמב\"ם כותב וזו מצווה מדברי סופרים מדבר על אכילת החרוסת. כלומר רבינו מנוח הבין ברמב\"ם שכאשר חז\"ל תיקנו מדברי סופרים להביא את החרוסת לשולחן ולומר עליה הגדה זכר לטיט, חלק מהחוויה או חלק מההמחשה של זכר לטיט הוא לטבל כל דבר בתוך החרוסת. לא רק להביא אותה לשולחן ולומר עליה את ההגדה, אלא גם לטבל את כל מה שאוכלים בתוך החרוסת זכר לטיט. את המצה, את הכורך, את המרור, כל דבר מטבלים בתוך החרוסת. למה? זכר לטיט. וזה חלק אינטגרלי ומהותי בתוך המצווה של הבאת החרוסת ואמירת ההגדה עליה. והחרוסת לא באה בשביל המרור. היא לא באה בשביל המרור. היא באה בשביל החרוסת. לא בשביל המרור, בשביל החרוסת. יש ערך עצמי לחרוסת בכך שהיא זכר לטיט, אז אומרים עליה את ההגדה וכל דבר שאוכלים מטבלים בה. היא לא טפלה, היא העניין, יש לה נוכחות לחרוסת. אם זה ככה, אז ברור שצריך לטבל כל דבר, ברור שגם את המצה מטבלין. אולי אפילו יש ערך בטיבול המצה יותר מטיבול המרור, כי המצה זה דאורייתא והמרור זה דרבנן. אז הייתי אומר יש יותר עניין לטבל את המצה בחרוסת לראב\"ם מאשר לטבל את המרור בחרוסת. שוב אני הולך כרגע למסלול שהרמב\"ם פוסק רבי אלעזר ברבי צדוק, כן, שהמצה, טיבול המצה ואכילתה, כל עניין החרוסת הוא מצווה, הבאתה זה מצווה. תנא קמא יסבור לפי זה משהו אחר, תכף נראה, אבל תנא קמא יסבור לפי המהלך הזה שזה רק קפא, בסדר, רק קפא. אבל רבי אלעזר ברבי צדוק אומר שזה מצווה, וזה מצווה מראשיתה ועד סופה, זה מצווה בפני עצמה, זה מצווה עצמאית. חרוסת היא לא... לעומת זאת, הראב\"ד יסבור שכמו שאמרנו, יש שני דינים בחרוסת. יש דין אחד בחרוסת הבאתה לשולחן ואכילתה, והבאתה לשולחן ואמירת ההגדה עליה. עצם הבאתה לשולחן מסכים הראב\"ד, וזה לכן הוא לא השיג על הרמב\"ם בפרק ז' הלכה י\"א, זה מצווה מדברי סופרים. להביא את הזכר לטיט על השולחן ולאכול, זה מצווה מדברי סופרים. אבל כשמגיעים לטיבול, מצוות טיבול בחרוסת, מצוות טיבול בחרוסת זה חלק ממצוות אכילת המרור. זה לא מצווה בפני עצמה, זה לא מצווה, אין מצווה בטיבול כחלק ממצוות הבאת המרור לשולחן. מצוות טיבול בחרוסת היא חלק ממצוות אכילת המרור. כי הערך של אכילת המרור הוא \"על מצות ומרורים יאכלוהו\", אז שיעבוד, אז השיעבוד היה באופן של טיט. זה הערך של אכילת המרור. מה ההוכחה? יש הוכחה, תראו, הנה בספר המכתם, מקור כ\"ט כותב: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצווה. יש שואלים, כיוון דחרוסת הוא מצווה, אז למה אין מברכים על אכילתו? ויש לומר, אומר רבי דוד בן לוי, ויש לומר דהוי טפילה ומברכים על העיקר פוטרים את הטפילה. מה זאת אומרת? מה זה ברכות הנהנים פה? טפל ועיקר? איפה מצאנו שבברכות המצוות יש טפל ועיקר? ברכות הנהנים יש טפל ועיקר, בברכות המצוות יש טפל ועיקר? מה התירוץ? אומר רבנו מנוח, תראו שמה, אומר רבנו: ואם ישאל השואל מפני מה אין מברכים על החרוסת, תהיה התשובה לפי שאינו נאכל בפני עצמו והוא טפילה למה שאדם טובל בו. כלומר, החרוסת טפלה למרור. ואל תתמה, שהרי בלולב מצינו כי האי גוונא שאינו מברך על כל ארבעת המינים אף על פי שהם כולם מן התורה כלולב, מפני שהם טפלים לו וכולם נקראים על שמו והוא עיקר ועליהם מברכים, הכי נמי לא שנא. אז הנה כתוב כאן להדיא שלא שייך לברך על אכילת החרוסת בטיבול כי היא טפלה לאכילת המרור. לכן לא מברכים עליה. דרך אגב, זה מחלוקת, במקור כ\"ח יש מחלוקת האם מטבלים את הכרפס בחרוסת. את הכרפס, כן? שיטת רבנו תם ששאר ירקות, שזה כרפס, לא צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים, מה שעושים היום, או במלח, כמו שהיה נוהג רבנו תם. אבל אחר כך הוא כותב: ולא כהרב רבנו יוסף, רבי יוסף טוב עלם שעשה בסידורו, בהגדה של פסח, שטובלים את המרור, את הכרפס בחרוסת. וכן רבי שלמה בסידורו, ורבי שמואל בסידורו, את הכרפס טובלים בחרוסת, לא במים וחומץ, בחרוסת. מה המחלוקת? זו אותה מחלוקת שדיברנו עליה. הרמב\"ם ורבנו שמואל ורבי יוסף סוברים, כמו שאמרנו, שהטיבול של החרוסת הוא חלק אינטגרלי מעצם המושג שנקרא מצוות חרוסת, הבאתה לשולחן ואמירת ההגדה עליה, כוללת... לא, כל מה שאוכלים, הדברים הסמליים שאוכלים, הכרפס, המצה, המרור, הכורך, הכל צריך לטבל בחרוסת. לעומת זאת, לעומת זאת, רבנו תם בתוספות והראב\"ד יסברו לא כך. הם יסברו כמו שאמרנו, שהמצווה של החרוסת היא הבאתה לשולחן, זהו. הבאתה לשולחן ואמירת ההגדה עליה, זו המצווה מדברי סופרים. טיבול המרור בחרוסת הוא גם מצווה, כי קיימא לן הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק, הוא גם מצווה, אבל הוא מצווה טפלה למצוות המרור, היא חלק מאכילת המרור. רק המרור, אבל המצה מה פתאום? מצה זה חירות, זה לא מסתדר עם, זה הסבה, זה לא הולך עם חרוסת. אז לפי זה יוצא שזה המרכז, זה היסוד, זה יסוד המחלוקת בדין טיבול בחרוסת, האם הוא חלק מעצם הבאת החרוסת או שהוא דין באכילת המרור. ולפי זה אפשר לומר ש, רגע, אז למה לא מברכים על אכילת החרוסת? משום ששוב אמרנו, עיקרה זה הבאתה לשולחן. כלומר, גם לפי הרמב\"ם שהחרוסת היא מצווה עצמאית, אבל עיקרה זה הבאתה לשולחן ואמירת ההגדה עליה, ושם אומר הרב סולובייצ'יק זצ\"ל שלא שייך לברך על זה, כי המצווה היא בעצם הקיום שלה על השולחן ולא במעשה הבאה על השולחן אלא עצם העובדה שזה נמצא על השולחן. אפשר להסביר לפי זה במה חזר בו הרמב\"ם בפירוש המשניות וביד החזקה? אפשר לומר שההתלבטות שלו הייתה איפה כובד המשקל במצוות חרוסת. בפירוש המשניות הוא היה סבור שכובד המשקל, המרכז, העיקר במצוות החרוסת היא אכילתה, האכילה שלה. והבאתה לשולחן זה ההסתעפות. כלומר, כיוון שחז\"ל תיקנו לאכול מהחרוסת, ממילא מביאים אותה לפני כן על השולחן כדי שיאמרו עליה את ההגדה. אז כיוון שהמרכז זה אכילה, לכן כותב הרמב\"ם אין מברכים, כך הוא היה סבור בהתחלה, שאין מברכים אשר קידשנו על אכילת חרוסת. ובזה הוא היה סבור שאין הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק, משום שהוא היה סבור בדעתו של רבי אלעזר ברבי צדוק שהמרכז זה אכילה, ולכן הוא היה סבור לפי דעתו שצריך לברך אשר קידשנו על אכילת חרוסת. הנה, עכשיו הרי שאלנו איפה נעלמה הברכה? בפירוש המשניות הרמב\"ם היה סבור בדעת רבי אלעזר ברבי צדוק שצריך לברך, ולמסקנה שהוא פוסק הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק הוא סובר שאין לברך. אז מה השתנה? נכון? אז התשובה היא שבפירוש המשניות הוא היה סבור שרבי אלעזר ברבי צדוק שם את הדגש על אכילת החרוסת ולכן הוא היה סבור שלדעתו צריך לברך על אכילת החרוסת. וביד החזקה הוא חזר בו מכך, כמו שהעידו הראשונים שהוא חזר בו, והוא סבור שלפי רבי אלעזר המרכז של המצווה זה הבאתה לשולחן והטיבול זה מסתעף ממנה ונגזר ממנה, ולכן אין מקום לברכה על אכילת החרוסת, לא מצד הטיבול וגם לא מצד ההבאה. בסדר רבותיי? אז הנה רואים שאפשר להתפלפל גם בחרוסת. הנה יש לכם דבר תורה בעזרת השם להגדה של פסח בדיוק לפני החרוסת, אז תחלקו את הדפי מקורות. רק אל תגידו שאני אמרתי, שלא יקפידו עליי. אבל אתם לא חייבים להגיד הכל כי זה שעה וזה, אפשר להגיד חצי שעה, ארבעים דקות. אחר כך יקפידו על השולחן עורך, את האפיקומן צריך להספיק לפני חצות. טוב, אז באמת אני רוצה לאחל לכולנו, לכולכם בעזרת השם שיהיה חג כשר ושמח. תלכו בעזרת השם, אנחנו זמן של מלחמה, צריך להמשיך ללמוד כמה שאפשר. אני אומר בדרך כלל, בדרך כלל בחורים לומדים שתים עשרה שעות, אז אפשר עשר שעות. תלמדו, צריך ללמוד ולהבין שהלימוד שלנו זה מרכיב לא פחות מרכזי מאשר כל העבודה שעושים כלי המלחמה, וחשוב מאוד לשמור על עצמכם, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, זה זמן של מלחמה. טיולים בחוץ וזה צריך להקפיד לפי ההוראות, לא לטייל במקומות שיש שם סכנה, ובעזרת השם תחזרו בכוחות מחודשים וחזקים, בעזרת השם שנמשיך מחיל אל חיל, חג כשר ושמח ולזמנים טובים.