Subscribe
Share
Share
Embed
נהנתם? חשוב לנו לשמוע מכם! לחצו כאן כדי לשלוח מייל: https://tinyurl.com/thanksHE
טוב,
בעזרת השם,
ערב טוב.
נמשיך בעזרת השם בפרק א'.
התחלנו בשבוע שעבר.
נחזור בקצרה על הפסקה,
החלק הראשון.
חילקנו פה את הפרק לכמה חלקים.
נגיד בעל פה את עיקרי הדברים.
המהר"ל פותח את נתיב התשובה,
שהוא הנתיב שעוסק באמת בעניין של מצוות התשובה והמהות של מצוות התשובה.
בשבוע שעבר סקרנו גם בקצרה את שמונת הפרקים של נתיב התשובה,
כל פרק פחות או יותר בקצרה את הנושא שלו.
אז הפרק הראשון מדבר על כך שהקדוש ברוך הוא הוא היחיד שיכול לקבל את
האדם בתשובה.
אולי גם נאמר דבר שלא אמרנו בשבוע שעבר,
המילה "נתיב" בלשון המהר"ל,
נתיבות עולם,
שיש בו נתיב התורה ואחר כך עוד שלושים ושתיים נתיבות,
ל"ב נתיבות חוכמה.
בעצם התורה והדרך ארץ,
כל ענייני דרך ארץ שכוללים בתוכם את כל המידות הטובות וכולי.
אז המהר"ל בהקדמה כותב,
בהקדמה לנתיבות עולם,
שהוא בחר את המילה נתיב עקבות פסוק,
פסוקים בספר משלי,
שיש דרך או אורח,
אורח חיים,
שזה מלשון נגיד איזה כביש,
שזה בעצם דרך רחבה יותר.
ונתיב,
גם היום משתמשים בביטוי הזה,
נתיב זה צר יותר.
גם היום כשיש בתוך הכביש יש נתיבים.
והפסוקים במשלי שם שהוא מביא מתארים את האדם שזז,
שסוטה מן המסלול כמי שסוטה מן הנתיב,
כלומר שהנתיב הוא די צר,
צריך ממש זהירות ושימת לב כדי לא לנטות מן הדרך ולא לנטות ימין ושמאל.
אז ככה הוא מבאר את הסיבה,
סיבה לכך שהוא קרא לספר נתיבות עולם ובאמת כל מידה ומידה,
כל דבר,
כל נושא שהמהר"ל עוסק בו הוא מקדים לו את המילה נתיב.
אז החלק הראשון הוא מביא גם כן פסוקים במשלי,
אמרנו שכל נתיב פותח בפסוקים בספר משלי על החוכמה,
החוכמות שהן בעצם התורה,
חוכמת התורה קוראת לבני האדם באשר הם,
בין אם זה בחוצותיה,
המון העם,
אנשים שעוסקים במסחר וגם החכמים הגדולים,
כולם התורה קוראת להם ומחייבת אותם לחזור אליה.
לחזור אליה זה לשוב בתשובה.
ודיברנו על המושג הזה,
הקשר בין התשובה לתורה.
במובן הבסיסי ביותר,
התשובה היא תמיד לתורה כי התשובה היא בעצם לחזור,
אדם חוזר בו,
מתחרט על חטאיו,
עוזב את החטא וכדומה,
ואז ממילא חוזר לדרך השם שזו התורה.
אבל במובן העמוק יותר אנחנו יודעים שיש קשר.
בכמה וכמה מקומות מוצאים את הקשר הזה בין תשובה לתורה.
הזכרנו את הקשר שאנחנו אומרים אותו בכל יום שלוש פעמים בתפילת שמונה עשרה בימי
החול,
שזה השיבנו אבינו לתורתך.
זאת אומרת,
אין ברכה...
הרמב"ם כותב בהלכות תפילה בפרק א' הלכה ד' שבחז"ל,
אנשי כנסת הגדולה שתיקנו תפילת העמידה תיקנו את חפצי כל איש ואיש.
כלומר הברכות הן על כל הדברים שאנשים חפצים וחושקים אותם ורוצים בהם.
והתורה לא נמצאת...
התורה נמצאת יחד עם בת הזוג שלה שזו התשובה.
השיבנו אבינו לתורתך,
ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה.
זו ברכת התשובה,
והבקשה שלנו היא לשוב לתורת השם.
ויש עוד כמה וכמה מקומות שאנחנו מוצאים את הקשר הזה בין תשובה לתורה,
אולי בהמשך בפרקים הבאים נעסוק בהם גם מתוך דברי המהר"ל בעצמו.
אז התורה מבקשת מבני האדם שישובו אליה,
ואם לא,
כן?
אז עכשיו כאן המהר"ל כותב נקודה שעמדנו בה שבפשטות אנחנו יודעים שהתשובה זה חסד
גמור,
כפי שכותב רבנו יונה והרמח"ל במסילת ישרים בפרק ד'.
חסד גמור שהקדוש ברוך הוא אוחז...
חסד שיש בו בוודאי צד גדול של לפנים משורת הדין.
הרמח"ל כותב שיש בו קצת מן הדין,
הוא קרוב לדין והוא לא לגמרי נוטה מן הדין.
אבל בוודאי זה חסד,
איך יכול להיות שאדם ימחק את אשר עשה?
כן,
הרי מי שרצח את חברו,
הרי מי שנאף,
איך יוכל לתקן את אשר עיוות?
כך אומר הרמח"ל.
אבל המהר"ל דווקא לוקח את הדברים בצורה,
במבט שונה,
שלכאורה מתבקש דווקא שתהיה תשובה,
כיוון שהאדם הוא גשמי,
הוא מורכב מנשמה שנמצאת בתוך גוף גשמי,
אז החמדה של התאוות והנטייה אחר הגוף היא דבר טבעי,
דבר שלכאורה מתבקש.
עלול לקרות וזה לא מפתיע שזה קורה.
ולכן והתורה היא שכלית,
רוחנית,
היא דורשת מן האדם להידבק במושכלות,
להידבק בקדוש ברוך הוא.
לכן מתחייב מן התורה שיש תשובה,
אפילו לחוטאים במזיד,
כך כותב המהר"ל.
אבל כל זאת בתנאי שהם אכן כאשר יש איזושהי התעוררות,
ויש איזשהו רצון מצד כמו שאומרים מצד החוכמה והתורה שקוראת לאדם לשוב בתשובה,
אז באמת יש את התעוררות,
הוא שומע,
כי אז באמת הפן של החלק של הדעת שבאדם,
השכל,
הרוחניות שבאדם מתעורר ואז יש לו לשוב בתשובה.
אדם כזה שהוא מכביד את ליבו ובכל זאת לא שומע,
אז כאן כבר באמת אין לו דרך תשובה.
והוא מביא כדוגמה לדבר דוגמה מובהקת ביותר,
זה פרעה,
שבהתחלה כתוב שהקדוש ברוך הוא שהוא הכביד את ליבו,
ויחזק את ליבו ויכבד את ליבו וכולי בכמה במכות הראשונות ועוד לפני כן.
ובשלב מסוים אומר הקדוש ברוך הוא:
כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותיי אלה בקרבו.
אז אומר המדרש,
שמכאן פתחון פה למינים שאמרו לא ממנו שיעשה תשובה,
הוא לא יכול היה לעשות תשובה,
הוא כבר היה כבול בחבלי החטא והבחירה ניטלה ממנו.
ואמר אומר המדרש שם,
אמר רבי יוחנן,
זה אמר רבי יוחנן:
מכאן פתחון פה למינים.
אמר לו רבי שמעון בן לקיש:
סתם פיהם של רשעים,
הקדוש ברוך הוא מתרה בו באדם פעם ראשונה ושנייה ושלישית ואינו חוזר בו,
והוא נועל מליבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא.
אז זה מה שהיה אצל פרעה.
אז כאן היה בעצם זה בעצם היה החלק הראשון של הפרק הזה.
בחלק השני הוא לוקח כאן מדרש אחר,
בכלל דרכו של המהר"ל בנתיב התשובה מביא דברי חז"ל ומבאר אותם ובסוף רואים איך
הדברים קשורים אחד בשני.
אומר המהר"ל במדרש זה מופיע בירושלמי,
במקור כאן כתוב בסוגריים ירושלמי מכות פרק ב' הלכה ו'.
האמת היא שהגרסה היותר מדויקת שמתאימה למהר"ל זה בפסיקתא דרב כהנא בפיסקא כ"ד.
לא בירושלמי,
בירושלמי מכות כתוב כמעט מה שכתוב פה,
חסר שם משפט אחד.
נזכיר תכף את החיסרון.
אומר המדרש:
שאלו לחוכמה חוטא מה עונשו?
אמרה חטאים תרדוף רעה.
שאלו לנבואה חוטא מה עונשו?
אמרה הנפש החוטאת היא תמות.
הפסוק הזה מופיע ביחזקאל.
אז הנבואה אומרת שהתקנה של החוטא היא פשוט מיתתו,
זו כפרתו.
שאלו לתורה חוטא מה עונשו?
זה החלק שלא מופיע בירושלמי ומופיע בפסיקתא.
שאלו לתורה חוטא מה עונשו?
אמרה יביא אשם ויתכפר,
כלומר על ידי קורבנות.
שאלו לקדוש ברוך הוא חוטא מה עונשו?
אמר יעשה תשובה ויתכפר.
הדא הוא דכתיב:
טוב וישר ה',
על כן יורה חטאים בדרך.
למה הוא טוב?
בשביל שהוא ישר.
ולמה הוא ישר?
בשביל שהוא טוב.
כמובן צריך להסביר פה גם את הדו-שיח הזה כביכול שחז"ל מתארים בין השיטות השונות,
החוכמה,
הנבואה והתורה,
לעומת הקדוש ברוך הוא שאומר יעשה תשובה ויתכפר,
וגם את סיום דברי המדרש.
בפסיקתא זה מופיע לפני כן.
על כן יורה חטאים בדרך.
טוב וישר ה'.
אז הקדוש ברוך הוא יש לו שתי מידות של טוב וישר,
ויש פה ביטוי מאוד שצריך לעמוד עליו במדרש:
למה הוא טוב?
בשביל שהוא ישר.
ולמה הוא ישר?
בשביל שהוא טוב.
מה פשר הדבר?
אומר המהר"ל במדרש הזה בא לבאר כי אם שהאמת היא שמצד השכל אין ראוי
שיהיה לחוטא תשובה.
כאן הוא קצת כן אומר כמו דברי הרמח"ל,
שלא ראוי שיהיה לאדם תשובה מצד השכל.
וכל מקום יש לאדם תשובה,
ואף כי נפלאת בעינינו.
כלומר מצד השכל,
החוכמה,
הנבואה והתורה,
זה מה שמסמל את השכל הפשוט,
השכל הישר לכאורה.
טוב וישר,
עד הישר.
וזה שאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך.
רצה לומר.
כאן הוא פותח דווקא בסוף דברי המדרש לבאר אותם וזה מבאר לנו את עצם
הדיון כאן,
את השיטות האלה,
הדעות השונות בנוגע לעונשו של החוטא.
עכשיו עוד נקודה אולי שהמהר"ל לא עומד עליה אבל היא גם כן קשורה לעניין
הזה,
השאלה הייתה חוטא מה עונשו.
כולם ענו מה עונשו.
באמת עונש.
תרדוף רעה,
שיהיו לו רעות כל ימיו,
מיתה כמובן,
וגם קורבן זה סוג של עונש,
צריך להוציא ממון.
תשובה גם כן,
חוטא מה עונשו?
יעשה תשובה ויתכפר.
אז יש כאן איזשהו,
העונש שלו הוא שיעשה תשובה.
זה לכאורה זה לא עונש אלא מתנה.
זה גם נקודה שאולי יש מקום לבאר אותה.
אומר המהר"ל:
וזה שאמר טוב וישר ה'.
רצה לומר שהשם יתברך הוא מורה לחוטא הדרך הישר שהשם יתברך הוא הישר.
ומאחר שהוא הישר,
הוא גם כן מורה הדרך הישר לאדם.
אדם אם הקדוש ברוך הוא ישר אז כל מעשיו ישרים.
אז זו הדרך הישרה שיעבור לאדם.
ועוד כי מפני כי הרעה מוכן לרשעים בסוף.
והוא יתברך טוב,
והטוב רוצה בטוב ולא ברע שיהיה לרשע.
יש פסוקים על זה בנביא,
שלא יחפוץ במות המת כי אם בשוב רשע מדרכו.
וחיה.
לא יחפוץ במות הרשע,
גם כן.
ולפיכך מצד שתי בחינות:
מה שהוא יתברך טוב וישר,
ראוי שהשם יתברך מורה לחטאים,
החטאים שהם מדרך הולכים בדרך מעוקם מורה להם אל דרך הישר ולהציל אותם מן
הרע שמוכן לרשעים.
כלומר יש פה איזשהו דיסוננס כזה,
כאילו שתי מידות לכאורה סותרות,
טוב וישר.
כמו צדקה ומשפט.
לעשות צדקה ומשפט,
וצדקה סותרת את המשפט.
משפט זה יקוב הדין את ההר,
צדקה היא לפנים משורת הדין.
אז גם טוב וישר,
מידות סותרות.
ישר זה הדין,
וטוב הקדוש ברוך הוא טוב.
והלא הרמח"ל,
חוק הטוב להיטיב,
כמו שהבאתי במקומות,
אני כבר לא זוכר.
לא מובא כאן,
אבל מפורסם הרמח"ל כותב בד"ת י"א:
אמר השכל,
מה שנוכל להשיג בעניין הזה הוא כי האל יתברך שמו תכלית הטוב ודאי.
ואמנם מחוק הטוב הוא להיטיב.
וזהו מה שרצה יתברך שמו לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם,
כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה.
אמנם כדי שתהיה הטבה הטבה שלמה,
היא בחוכמתו הנשגבה,
ראוי שיהיו מקבלים אותה,
מקבלים אותה ביגיע כפם,
כי אז יהיו בעלי הטוב ההוא,
ולא יישאר להם בושת פנים בקבלתם הטוב כפי שמקבל צדקה מאחר.
אז יש כאן שוב את שני הצדדים.
צד אחד הקדוש ברוך הוא טוב,
ולכן מחוק הטוב להיטיב,
מדרך הטוב להיטיב,
הרמח"ל כותב את זה גם בספרו דרך השם בלשון טיפה שונה אבל באותה נקודה
בדיוק.
אז כדי שתהיה ודווקא כדי שתהיה הטבה הטבה שלמה,
אז הקדוש ברוך הוא דואג שהמוטבים לא יתביישו בהטבה הזו,
אלא שיהיו בעלי הטוב ההוא.
הדגש פה על המילה בעלי הטוב ההוא.
כמו שכתוב:
איזהו עשיר השמח בחלקו,
אומרת המשנה באבות,
שנאמר:
יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
ופשט הדברים בעניין איזהו עשיר השמח בחלקו,
מי ששמח במה שיש לו הוא עשיר,
כי ששמח במה שיש לו אז הוא לא מקנא באחרים וכדומה.
אבל הדגש כאן,
לכאורה זה לא הפירוש,
כי אחרת מה ראיה מהפסוק יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך?
איפה זה כתוב בפסוק שהוא שמח בחלקו?
כתוב שיגיע כפיך,
אדם שעובד.
אז הדגש בפסוק הוא על יגיע כפיך כי תאכל.
על מה שאדם יגע בו ועמל בו,
בזה אשריך וטוב לך ומאושר.
אז השמח בחלקו כאשר אדם זה חלק שלו שהוא עמל בו.
רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו,
כפי שאומרת הגמרא במסכת בבא מציעא דף ל"ח.
אז כשאדם רוצה,
עובד,
וקונה את הדברים בעצמו,
אז אין בזה בושה.
ומביא בסוף הרמח"ל את דברי הירושלמי במסכת ערלה:
מן דאכיל דלאו דיליה,
בהית לאסתכולי באפיה.
מי שאוכל מאכל שאינו שלו,
מתבייש להסתכל בפניו של המיטיב שלו,
של מטיבו,
כי זו מתנת חינם,
זה נקרא בלשון המגיד מישרים נהמא דכיסופא,
לחם של בושה.
אז זה בעצם מה שגם כותב כאן המהר"ל,
שיש פה שתי דרכים.
הקדוש ברוך הוא טוב וישר,
אז מה הדרך שהוא מורה לחטאים,
לחוטאים,
לאלה שעוברים על רצונו?
מורה להם דרך הישר להציל אותם מן הרע שמוכן לרשעים.
כדי שיוכל להיטיב להם,
אז הוא מורה להם את הדרך הישרה.
עכשיו יותר מזה,
אומר המהר"ל:
ומה שאמר למה הוא טוב בשביל שהוא ישר ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב,
רצונו לומר כי השם יתברך הוא טוב משום שהוא מטיב לכל.
ולא שהטוב הזה בלא טעם,
שאם יהיה השם יתברך מטיב לבריות ולא היה טעם אלא טוב,
אין זה ראוי שייקרא טוב.
כמו שאמרו חז"ל:
כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו חייו.
ולא נקרא טוב שאין מידת היושר נותן זה לבטלה בחינם.
הטוב צריך להיות יחד עם יושר,
כי אם זה טוב שהוא אינו ישר,
אז הוא גם לא טוב.
אדם שמוותר ואין שום דרך של דין,
הוא לא הולך בכלל במידת הדין אלא הכל בדרך של הטבה ומתנת חינם,
אז יש את הבעיה הזו של הבושה,
כמו שכותב הרמח"ל,
הירושלמי של בהית לאסתכולי באפיה של הבושה,
נהמא דכיסופא.
וגם זה לא נכון לעשות כן,
כי ככה איך אנשים יתקדמו?
איפה אתה מטיב?
אתה מטיב לאדם כשאתה מעמיד אותו על רגליו,
אתה מקדם אותו לאיזשהו מקום.
לא שאתה אומר לו טוב כל מה שעשית אני מוחל לך,
איפה היושר?
לכן חייב להיות שטוב אמיתי יבוא יחד עם יושר.
וגם הפוך,
וכן מה שאמר למה הוא ישר בשביל שהוא טוב,
רצונו לומר שהשם יתברך ישר ולא שהיושר שמעמיד השם יתברך מידתו על תכלית הדין
ולכלות את הבריות,
שאין ראוי שייקרא זה יושר,
כי איך אפשר שיהיה עולם קיים כאשר יהיה השם יתברך נוהג במידת הדין לגמרי?
אבל למה השם יתברך ישר?
מפני שהוא טוב,
שעם היושר הוא הטוב,
וזהו היושר הגמור כאשר עם היושר הטוב.
זה מה שכתוב בתחילת התורה:
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ,
מידת הדין.
ראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם מתקיים,
עמד ושיתף עמו מידת הרחמים.
ביום עשות השם אלוהים ארץ ושמיים.
שם הוויה ושם אלוקים שמסמלים את הרחמים והדין,
השילוב של מידת הרחמים ומידת הדין.
לכן הקדוש ברוך הוא טוב וישר,
ולכן יורה חטאים בדרך.
אז הדרך הזו היא דרך של טוב וישר,
שבעצם אפשר לשוב בתשובה ולתקן.
וזה מה שהקדוש ברוך הוא אומר עשה תשובה ויתכפר.
כלומר הכילוי,
הרעה,
המוות וכדומה,
זה ישר אבל זה לא טוב בכלל,
כלומר אין פה טיפה של טוב כי פשוט הוא לא יכול לתקן את מה
שהוא עיוות.
ומצד שני גם כלום,
פטור בלא כלום גם כן אי אפשר,
כיוון שזה לא ישר.
לכן יש פה את השילוב הזה של החסד של התשובה.
ואמר שאלו לחכמה חוטא מה עונשו,
והשיבו לחטאים תרדף רעה.
וזה כי החטא הוא חיסרון בעולם,
אין ראוי שיהיה נמצא חיסרון בעולם.
כן,
הלשון חטא זה לשון חיסרון.
רואים את זה,
אולי הזכרנו שבוע שעבר אני כבר לא זוכר,
אצל בת שבע כשהיא מגיעה לדוד המלך אחרי שאדוניהו מתנשא לאמר אני אמלוך,
אדוניהו בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך,
נכון?
ואז היא מטכסת עצה עם נתן הנביא מה לעשות.
והיא אומרת לו אני אכנס לדוד המלך ואספר לו מה קורה,
ואתה תבוא אחרי ומילאת את דברי.
ואז כשהיא נכנסת לדוד המלך היא אומרת לו,
מספרת לו מה קרה שמה,
ואומרת לו והייתי אני ובני שלמה חטאים.
מה זה?
הרי הם לא חטאו בשום חטא.
כן,
הם חסרים.
חטאים זה חסרים.
גם עוד לפני כן בתורה כבר כתוב,
כאשר לבן רודף אחרי יעקב אבינו,
אז הוא אומר שאם היה אובד לו אחד מהצאן,
אנכי אחטנה מידי תבקשנה.
כן,
אחטנה,
אני החיסרון הזה אני אשלים אותו,
אני אשלים את החיסרון,
זה הכוונה אנכי אחטנה.
אז חטא הוא חיסרון בעולם ואין ראוי שיהיה נמצא חיסרון בעולם.
החכמה זה השלמות של העולם,
החכמה כאן במובן לא של חכמת התורה,
כי אחר כך יש תורה והראינו בתחילת המהר"ל שחכמות זה התורה.
חכמה סתם זה החכמה,
הפילוסופיה,
אפילו החכמה המוסרית,
שאדם צריך להיות ישר,
העולם צריך להיות ישר,
העולם צריך להתנהל בדרך ישרה.
ממילא מי שחוטא אז הוא מחסר,
הוא בחיסרון,
לכן תרדף אותו הרעה לאבדו מן העולם.
מכל מקום אין החכמה אומרת הנפש החוטאת תמות,
כי נמצא בעולם רע גם כן.
כלומר בעולם יש רע ויש טוב,
אז האדם הזה תרדוף אותו הרעה,
כלומר יהיו לו ייסורים,
יהיו לו צרות כל חייו,
ככה זה הפתרון שלו כי הוא בעצם נמשך אל הרע ולכן הוא לא שייך
לצד הטוב של העולם.
אבל הנבואה שהיא מן השם יתברך ואין דבר רע יורד מלמעלה,
זה מדרש,
המדרש אומר את הביטוי הזה,
במדרש רבה זה מופיע בפרשת נ"א שמה על סדום,
פרשת וירא על סדום ועמורה,
אז כתוב שם והשם המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת השם מן
השמים.
אז שמה אומר המדרש שאין רע יורד מלמעלה.
אז איך הקדוש ברוך הוא הוריד גופרית ואש?
זה הדבר הכי...
אז זה לצורך תיקון העולם,
כלומר בסופו של דבר יש מקרים שהרשעים כאלה שאין להם תקנה,
כמו אצל פרעה,
שבאה אפילו לוט מנסה קצת זה,
הם אומרים לו האחד בא לגור וישפוט שפוט,
אין להם תקנה כבר.
אבל בסוף זה בא להיטיב לכל העולם,
המבול גם כן.
אבל שם אומר המדרש את הביטוי הזה אין דבר רע יורד מלמעלה,
הרמב"ן גם מביא את זה בפרשת בהעלותך כמדומני.
המהר"ל משתמש בזה המון בביטוי הזה בהרבה מקומות.
לכך הנבואה אומרת הנפש החוטאת תמות,
שלא יהיה נמצא חוטא שהוא רע,
כמו שלא נמצא רע למעלה.
זאת אומרת החוטא הוא רע,
אז ממילא אין לו מקום בעולם הזה,
כי יש רע בעולם,
כי על ידו בעצם יש דבר רע בעולם.
אז דווקא המיתה שלו היא הכפרה שלו וזהו,
הוא יצא נקי,
במקרים מסוימים אפילו מיתתו לא תהא כפרתו.
אבל על כל פנים הוא לא יכול להמשיך לחיות בעולם הזה.
כן,
אבל הוא עצמו כחוטא הוא רע.
נכון,
לא,
אבל הקדוש ברוך הוא שם אותו בעולם,
בעולם של הנבואה כאילו,
בבחינת בעולם של הנבואה אין בכלל מקום לחטא.
בעולם של החכמה יש את הצד של המידות הרעות,
השליליות,
התאוות,
והחכמה מכירה בזה.
בעולם של הנבואה אומר כיוון שזה מן השם יתברך,
זה דבר השם אל ביד עבדיו הנביאים,
אז אין בכלל מושג של רע,
אין מושג של מציאות של רע.
וזה בשונה מהקדוש ברוך הוא,
שאלו לקדוש ברוך הוא,
כן,
שתכף הוא ידבר.
אחר כך המהר"ל פה הולך למקום אחר ואחר כך חוזר להרחיב יותר בעניין הזה,
כאן הוא כותב את הדברים בכותרת.
בסדר,
אז נשאיר את זה להמשך.
והתורה שהיא תיקון האדם,
שהרי כל התורה היא תיקון האדם,
וגם בזה התורה היא תיקון האדם,
ולכך התורה אומרת יביא אשם ויתכפר,
שזה תיקון של החוטא.
גם כאן הוא כותב את הדברים ממש ברמז,
בסוף הפרק הוא מרחיב אותם יותר.
אבל השם יתברך אומר יעשה תשובה,
כי החוטא שיש לו לב נשבר ונדכא על חטאו,
הוא יתברך מקבלו בשביל זה,
וזהו מידת השם יתברך.
עכשיו הוא ממשיך במה שהוא סיים כאן בפסקה האחרונה,
במשפט האחרון הזה,
שהקדוש ברוך הוא מקבל את הלב נשבר ונדכא,
את החוטא שיש לו לב נשבר ונדכא,
ובהמשך.
ואחר כך בסוף הוא חוזר לעניין של החוכמה,
התורה,
איך חוכמה,
נבואה והתורה,
וגם ליסוד של העניין של השבה אל השם.
תשובה זה השבה אל השם.
אז זה החלק השני בעצם של הפרק.
הוא אומר במדרש,
או החלק השלישי בסך הכל.
במדרש "זבחי אלוהים רוח נשברה".
אמר רבי יהושע בן לוי:
כמה גדולים נמוכי רוח.
הפסוק הזה נאמר בספר תהילים בפרק נ"א,
המזמור מה שנקרא,
מכנים אותו מזמור התשובה,
המזמור שדוד המלך אומר בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע.
אז דוד המלך מתחנן לקדוש ברוך הוא,
כן?
בנביא כתוב שהוא אומר "חטאתי להשם",
לא כתוב מה הוא אמר שמה.
יש שמה פסקה באמצע הפסוק,
לכן חלק מהמפרשים אומרים ששמה הוא אמר את המזמור הזה.
יש שמה בעצם איזה הפסקה כזו,
פסקה באמצע העניין.
שם בעצם אמר את כל,
התפלל לקדוש ברוך הוא שימחלו לו על אותו עוון.
ותוך הדברים אומר:
"זבחי אלוהים רוח נשברה".
אמר רבי יהושע בן לוי:
כמה הם גדולים נמוכי רוח,
שבזמן בית המקדש אדם מביא עולה שכר עולה בידו,
מנחה שכר מנחה בידו,
אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות,
שנאמר:
"זבחי אלוהים רוח נשברה".
מלשון רבים,
את כל סוגי הזבחים.
מי שליבו שבור לפני הקדוש ברוך הוא,
כאילו הביא את כל הזבחים.
ואין תפילתו נמאסת,
שנאמר:
"לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה".
אחר כך ממשיך המדרש,
אומר:
זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרוס ורבנן.
חד אמר,
יש פה עכשיו שתי דעות,
מה הייתה הבקשה של דוד והשוואה לקורבנות.
דעה ראשונה:
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא,
ריבונו של עולם,
אם תקבלני בתשובה יודע אני ששלמה בני בונה בית המקדש ומקריב כל קורבנות שבתורה.
זאת אומרת,
לא נקרא לזה השכר,
אבל אם אני אצליח לחזור בתשובה,
וזה גם הפוך,
אם שלמה בני יקריב קורבנות יבנה בית המקדש,
אני יודע שקיבלת אותי בתשובה.
כלומר אני עצמי לא אזכה בדבר הזה כי אני חוטא,
אבל שלמה שהוא בני הוא כבר כן יזכה וזה בעצם יראה שהבקשתי התקבלה,
שיש לי כפרה.
זו שיטה ראשונה.
ומנא הדין קרא?
הוא לומד את זה מהפסוק שלנו:
"זבחי אלוהים רוח נשברה",
ואז בהמשך כתוב "היטיבה ברצונך את ציון" וכולי,
"אז תחפוץ זבחי צדק".
אז יש פה גם לשון עתיד,
כמו ש"אז ישיר",
ככה חז"ל דורשים,
אז זה יהיה בעתיד על ידי שלמה בני.
וחורנא אמר,
זה האחר,
הדעה השנייה:
מניין לעושה תשובה שמעלים עליו כאילו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב כל
קורבנות שבתורה?
שנאמר:
"זבחי אלוהים רוח נשברה".
כלומר לפי השיטה הזו,
זה לא ששלמה המלך הוא יזכה ודוד המלך,
אלא אותו אדם עצמו השב בתשובה,
החוטא ששב בתשובה,
מעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב כל הקורבנות שבתורה,
שזה דומה למה שאמר המדרש בתחילת דבריו בשם רבי יהושע בן לוי,
שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות.
עכשיו יש פה סיומת מאוד לא מובנת,
סתומה קצת.
אמר רבי אבא בר יודן:
כל שפסל בבהמה הכשיר באדם.
מה הוא מתכוון כאן?
אומר המהר"ל:
פירוש זה,
שוב הדברים,
יש פה מדרש ופירוש,
כי מי שיש לו לב נשבר ונדכה,
דבר זה נחשב כאילו מקריב עצמו להשם יתברך,
שהרי זובח כוחו ונשמתו.
זה הרי הקורבן.
מה המהות של הקורבן?
ידוע דברי הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא,
שכן,
בשונה מהרמב"ם במורה נבוכים שנתן טעם לקורבנות יותר טעם טכני של להוציא מליבם של
טועים כנגד עבודה זרה וכדומה,
למרות שהרמב"ם בעצמו בסוף הלכות מעילה כותב שהקורבנות הם מכלל החוקים שאין בהם טעם.
אבל טוב,
זה נושא בפני עצמו.
אבל הרמב"ן כותב שהעניין של הקורבן הוא התקרבות לקדוש ברוך הוא,
שאדם יחשוב בדעתו שכל מה שהיה עושים לקורבן,
בשעה שהוא סומך ידיו עליו ומתודה,
כל מה שעושים לקורבן היה צריך לעשות בו וכולי,
ואז ממילא הוא שובר את ליבו.
הוא זובח,
כאילו זובח כוחו ונשמתו.
ולכך אמר דוד:
אם אתה מקבלני בתשובה מובטחני שיעמוד שלמה ויבנה בית המקדש ומקריב בו כל הקורבנות,
מפני שיצא שלמה מדוד שהיה מקריב עצמו בתשובה להשם יתברך.
כך אם אתה תקבלני בתשובה,
שהתשובה היא שמקריב עצמו להשם יתברך,
יצא ממני בן שהוא יבנה בית המקדש להקריב כל הקורבנות.
כלומר במובן הפשוט,
אז אם אומר דוד המלך לקדוש ברוך הוא:
אם אתה מקבל אותי בתשובה,
זה בעצם אומר שאני הקרבתי את עצמי.
אני הקרבתי את עצמי,
אז השכר שלי כאילו יהיה שיהיה לי בן שיקריב את כל הקורבנות.
או במובן ההפוך,
שזה מראה שתשובתי התקבלה,
כפי שאמרנו קודם.
אז זה הצד הראשון.
יש פה דבר נוסף אולי בספר "גור אריה" של המהר"ל בבראשית פרק י"ט,
הוא מביא שהבן הוא מורה על פנימיותו של אביו.
כלומר,
"ברא כרעא דאבוה",
הגמרא אומרת,
ברא כרעא דאבוה.
אז הבן הוא כרגליו של האבא,
ולכן מאיזה סיבה דוד המלך בעצמו לא יכול להקריב קורבנות?
סיבות הן מסיבה אחרת,
לאו דווקא מהסיבה של מעשה דוד ובת שבע,
אלא חז"ל אומרים "הרבה דמים שפכת" וכולי.
אבל זה יהיה בעצם הסימן שהדבר התכפר.
והאחר סבר.
שיטה שנייה,
כי האדם עצמו נחשב כמו מקדש.
שהאדם הוא כמו מקדש.
האדם עצמו נחשב כמו מקדש.
ואם האדם הוא קדוש,
נחשב האדם בית מקדש קדוש.
ואם חטאת,
טימאת המקדש,
בית המקדש הזה.
ולפיכך החוטא שטימא בית המקדש,
שהוא האדם,
וחוזר בתשובה,
כאילו בנה בית המקדש מחדש והקריב קורבן.
אז לכן זה הולך על האדם בעצמו.
וגם זה כותב המהר"ל במשל בפירושו לאבות,
פרק ב',
הוא כותב שלאדם יש דמיון לבית המקדש,
כי אדם הוא תבנית ההיכל וכולי.
יש בזה כמה מקומות גם בנתיב התורה הוא כותב שיש באדם שכל שהוא נבדל
מן הגוף,
כלומר הרוחניות שלו,
הצד הרוחני שלו,
וכך יש לו דבקות עם השם יתברך וכולי.
יש בזה כמה מקומות בדברי המהר"ל שהוא כותב את הנקודה הזאת שהאדם הוא מקדש,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
המדרשה של חז"ל שלא מופיעה בחז"ל אבל מופיעה בשם חז"ל במפרשים בתחילת פרשת תרומה,
ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,
שהקדוש ברוך הוא כביכול משרה שכינתו בתוך כל אחד ואחד.
אז ממילא אם הוא חטא,
הוא טימא את המקדש,
לפיכך חוטא שטימא את המקדש שהוא האדם וחוזר בתשובה,
כאילו בנה בית המקדש מחדש והקריב קורבן.
ובזה גם כן אמרו גדולים לנמוכי רוח לפני השם יתברך כמו שמבואר בנתיב הענווה,
שנחשב כאילו הקריב קורבן,
אך שאינו נחשב כאילו בנה בית המקדש רק החוטא שטימא וביטל בית המקדש נחשב
תשובתו כאילו חזר ובנה אותו והקריב קורבן בתוכו,
והיא נמיכות הרוח שיש לכל בעל תשובה.
ונמיכות הרוח,
הענווה,
השפלות,
היא הקורבן שהוא מקריב.
עכשיו מה הסיומת הזאת של כל שפסול בבהמה כשר באדם?
אומר המהר"ל:
הפסול של הבהמה,
מה זה הפסול של הבהמה?
זה בפרשת אמור יש לנו פסולי בהמות שפסולות לקורבן שיש בה עורת או שבור
חרוץ וגרב וילפת כל המומים שבבהמה.
אז בהמה שהיא בעלת מום פסולה לקורבן,
אבל אדם שהוא בעל מום הוא כשר לקורבן,
גם כן פסול לעבודה אולי כהן,
אבל הוא כשר לקורבן,
כלומר דווקא אדם שהוא שבור,
שרוח נשברה והוא לב נשבר ונדכה,
הוא כשר לקורבן.
זה מה שמתכוון פה רבי יודן בסוף:
כל שפסל בבהמה הכשיר באדם.
מפני שהמום...
למה הבהמה פסולה?
שהמום הוא תחילת איבוד הגוף והגוף כאשר נאבד חוזר לעפר.
לבהמה מה שיש בה זה הגוף,
נכון?
אז ממילא אם היא בעלת מום שאינו עובר,
היא כבר בדרך לקבר,
מה שנקרא זה רק עניין של זמן,
מחוסר זמן שתסיים את החיים שלה.
אז לכן היא כבר בדרך לעפר,
אז לא ראוי להקריב לקדוש ברוך הוא דבר שהוא כבר כאילו אבד מן העולם.
אבל אצל האדם זה בדיוק הפוך,
האדם איפה עיקרו הוא הנשמה שהקדוש ברוך הוא נתן בו,
כן?
מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל,
לבד הנשמה הטהורה,
יש את הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל,
ויפח באפיו נשמת חיים וכל דנפח מדיליה נפח.
אז זה החלק האמיתי היסודי של האדם.
אז אם הוא בעל מום וכבר נשבר ונדכה ובתעניות וסבל ולא יודע מה ומענה
את עצמו וסובל ומתייסר על חטאו,
אז החלק של הגוף שלו כבר פחות בעולם.
אז מה נשאר?
הנשמה,
מצוין,
אז הוא כשר לקורבן.
זה מה שאומר כאן:
אבל באדם רוחו...
אני אקרא את זה בלשונו:
ובאדם כאשר רוחו נשברה מפני חטאו,
הרוח כאשר מסתלק לגמרי הוא למעלה כדכתיב והרוח תשוב אל האלוהים,
וכל כך עולה כאשר נשבר גם כן.
כאשר הוא נשבר דווקא הוא עולה יותר ומתעלה יותר.
ודבר זה הוא הקרבה לשמיים,
לפיכך זבחי אלוהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה.
עכשיו,
ומה שאמר כי כלי תשמישו של השם יתברך כלים שבורים.
הציטוט כאן לא מופיעה במהר"ל,
הוא לא ציטט אותו משום מה.
כתוב עד כאן אבל בלשון המדרש.
אבל הבאתי כאן את המדרש עם המשך דברי המדרש,
שזה דבר מדהים שמה אומר המדרש,
עשו מזה גם שיר מי שמכיר.
תראו במקור ט"ו,
אמר רבי אלכסנדרי,
זה המשך דברי המדרש שהביא המהר"ל.
ההדיוט הזה,
מקור ט"ו,
רואים?
אם משתמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו.
אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים,
שנאמר קרוב השם לנשברי לב,
הרופא לשבורי לב ואת דכא ושפל רוח,
זבחי אלוהים רוח נשברה לב נשבר.
עכשיו מביא משל לדבר.
רבי אבא בר יודן בשם רבי יהודה בר סימון,
משל למלך שהיה מהלך במדבר ובאו וכיבדו בכסיס אחת של תאנים וחבית אחת של
יין.
אמר לו זה כיבוד גדול?
אמר לו אדוני המלך לפי שעה כיבדתיך.
אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה כמה אני מכבד אותך.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל זאת תורת העולה היא העולה.
אמרו לפניו ריבונו של עולם לפי שעה הקרבנו לפניך,
היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים,
אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל.
אז כאן המדרש נמצא על הפסוק זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על
המזבח בתחילת פרשת צו,
ושם הוא מביא את כל הדרשה הזאת של לב נשבר ומה שראינו לפני כן
במהר"ל,
ואת הנקודה הזאת שהקדוש ברוך הוא משתמש בכלים שבורים.
ויש משל שאמר בשם המגיד מדובנא,
עכשיו ראש הישיבה זצ"ל הרב גולדוויכט היה אומר את המשל הזה בשם המגיד מדובנא.
חיפשתי בעבר לא מצאתי את זה בכתבי המגיד,
אבל משל מאוד דומה שבעצם כתוב כאן במדרש למעשה המשל.
המשל הוא על מלך גם כן מלך שכל שנה היה מעביר את הדגל דגל
של המלך לאחת מהיחידות של הצבא.
שנה אחת הוא נתן את הדגל לאיזושהי יחידה של חיילים מאוד קרביים,
מאוד רציניים,
שבאמת היו עזי נפש ולוחמים שחרפו את נפשם למען המדינה ולמען המלך בעצם.
אלא מה?
שהם היו באמת מה שנקרא טובים בשדה הקרב אבל פחות סדר וזה לא היה
בראש מעייניהם.
אז את הדגל הזה זרקו אותו באיזשהו מקום,
שכחו ממנו,
אחר כך זה עבר לאפסנאות,
עבר לכל מיני מקומות אחרים,
נזרק באיזה מקום.
טוב,
שנה הבאה מגיע שוב הטקס שכולם צריכים להציג את צריך לבוא עם הדגל של
המלך ולעשות איזה מסדר,
להעביר אותו ליחידה הבאה.
ומחפשים,
בסוף מצאו אותו זרוק באיזה מקום קרוע,
חלוד,
לא טיפלו בו,
לא שום דבר.
טוב,
אז המלך תיכס עצה,
מה עושים?
קרא לכל השרים ועבדיו,
כל היועצים שלו,
אמר להם מה יהיה עונשו של המדרש גם הראשון,
מה עונשו?
חוטא ועונשו.
אז טוב,
כל מיני רעיונות.
זה אמר אין מה לעשות,
צריך פשוט לשים את כולם בכלא.
אחד אמר להעלות אותם למשפט.
אחד אמר שישלמו קנס מאוד מאוד גדול.
אחד אמר טוב,
אולי אפשר לקחת אותו לאיזה מישהו שיתקן,
אבל עדיין יהיו סימנים של חלודה,
קשה לתקן את זה,
זה מאוד מאוד יקר.
אז המלך אמר טוב,
שמעתי אתכם,
מצוין.
נעל את הישיבה.
ואז מה המלך אמר?
המלך אמר יש לי רעיון שלי.
יבואו למסדר עם הדגל הקרוע.
מה?
איזה מן רעיון זה?
אף אחד לא העלה בדעתו להגיד כזה רעיון,
זה ביזיון של המלך לבוא.
אבל מי יכול להעלות את הרעיון הזה?
היחיד שיכול להעלות זה המלך בעצמו.
למה?
כי נכון שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול,
אבל לצורך המשל,
המלך יכול להגיד דבר כזה.
עכשיו מה הרעיון של המלך?
הרעיון של המלך הוא שהם היו עצובים בגלל הדבר הזה.
הם באמת היו אובדי עצות.
זה הכלי הנשבר,
זה מה שאומר המדרש.
אדם ששבר את הכלי של המלך,
אומר המהר"ל כאן,
בוא נראה את זה בלשונו של המהר"ל.
עכשיו הוא חוזר למדרש הזה.
ואמר מה שאמר כל כליו של הקדוש ברוך הוא כלי שבורים,
מפני כי להשם יתברך הענווה.
כלומר הקדוש ברוך הוא,
להשם יתברך הענווה,
מיוחסת לו מידת הענווה.
הקדוש ברוך הוא,
מידת הענווה,
הפשיטות הגמורה ביותר,
זה שייכת לקדוש ברוך הוא,
שהמידה הזאת היא מידת הפשיטות.
ולכך כליו של השם יתברך שבורים,
כי גם הוא כביכול משתמש בכלי שבורים.
השבור והפשיטות כאשר אין לו שם כלי כלל.
ובשביל כך משתמש השם יתברך במי שאין לו כלים,
אז הוא משתמש בכלים שבורים מכל הבא ליד מאיזה שברי כלים שהוא יכול להשתמש
בהם חרסים כאלה.
ולכך השם יתברך אומר יעשה תשובה ויתכפר.
חוזר למדרש הראשון.
וזה מה שאומר,
ועכשיו הוא ממשיך,
וזה המשל.
והנה מה שאמרה חכמה ונבואה,
וזה משל שהוא אומר,
משל שהמהר"ל כותב אותו,
והוא אני חושב שהמגיד מדובנא שאב את המשל שלו משם,
אם הוא אמר את המשל הזה,
מהמשל של המהר"ל.
משל מלך בשר ודם שנתן לאחד כלי לשמור,
והכלי נשבר בו,
מצטער על זה מאימת המלך ולא ידע מה יעשה.
לכך הוא שואל חכם אחד מה יעשה,
והוא משיב כי דבר זה אינו כבודו של מלך ואין להשיב את הכלי,
מה לעשות,
כלומר הוא אומר לו אתה תקוע.
והאדם זה לא ידע מה יעשה.
ואומר כי אולי זה לא ידע הנהגת מלך זה.
אלך ואשאל לאחד מקרובי מלכות שהם מכירים את המלך.
כאשר הוא שואל אותו משיב לו כי אני מכיר את המלך,
גדולתו ורוממותו,
אין ראוי להביא כלי זה לפניו.
חכם אמר כי יש לאבדו לגמרי.
טוב,
אין מה לעשות,
אתה פשוט מה שתעשה זה תשבור את הכלי לגמרי כאילו אל תחזיר את הכלי.
והנה לא ידע מה יעשה עדיין,
כמובן,
שאין לו תקנה.
לכך אמר אלך אל האומן שתיקן את הכלי,
שיצר את הכלי.
אולי ימצא לו תקנה.
הוא בא אל האומן והוא אומר שיש תקנה לזה הכלי,
אבל תקנה קשה,
וגם לא לכל הקלקולים שבו,
כי אם לאחד או לשניים.
והנה זה אומר אותו אחד,
כאן המשל טיפה שונה,
זה לא הצעה של המלך אלא פשוט שם נפשו בכפו ועשה את זה,
עשה מעשה כי אין לו ברירה.
על כל פנים לא אוכל להיות נקי מזה,
אלך אל המלך עצמו,
יעשה רצונו מה שיעשה.
והנה המלך אמר כשהוא מגיע למלך והוא כולו בוכה ואומר מה אני אעשה,
שברתי את הכלי.
המלך אמר הכלי הזה שבור אני משתמש,
שבור אני משתמש בו.
אני משתמש בכלי שבור.
מה אתה רוצה?
מה הבעיה?
והראשונים שלא אמרו לך כך מפני כבודי עשו ולא מצד הנהגתי,
כי הם לא יכולים להגיד אחרת.
הם לא יכולים להגיד משהו שיפגע בכבודו של המלך,
אבל אני משתמש בו כך.
אז שוב,
העומק של הדברים ועיושיו הוא חוזר באמת לחכמה ולנבואה ולתורה.
כל הדו שיח הזה כביכול במדרש או השאלון הזה שעושים לחכמה ולנבואה,
זה לא מחלוקת עם הקדוש ברוך הוא אלא באמת כששואלים את החכם,
את המשרתים של המלך,
את העבדים של המלך,
אז הם לא יכולים להגיד משהו אחר,
הם לא יכולים להגיד משהו שיפגע במלך.
זו הסיבה שהם אומרים ימות ותרדף רעה ויביא קרבן לפי גרסת הפסיקתא.
כלומר זה כל מיני עצות שככה בקושי.
בסוף מה יוצא מכל המהלך?
הזה שהעצה של הקדוש ברוך הוא לא רק שהיא של הקדוש ברוך הוא והיא
העצה שבוודאי תתקבל,
אלא היא השלמה ביותר,
כי כל אלה שהציעו את העצות האלה שזה בסוף בלית ברירה,
זה בדיעבד.
תלך לההוא,
יתקן ככה תיקון חלקי או שאין לך מה להחזיר בכלל.
אז אתה בסוף לא מרגיש גם שלם עם העצה שנתנו לך.
אבל כי אין משהו אחר,
אין עצה אחרת.
אבל הקדוש ברוך הוא משתמש בכלים שבורים.
אז וזה ממש מצד הפשיטות.
אנחנו רואים את זה בספר,
דוגמה לדבר,
אחד המקורות שאפשר אולי להביא,
במקור האחרון פה בדף,
יש פה גם מהמהר"ל בספר נתיב הענווה,
גם כן כותב את זה גם כן ביחס לקדוש ברוך הוא.
מזה תדע כי הענווה היא הגדולה על כל הגדולות וזהו כי בעל הענווה לא
יוגדר ולא יוגבל כלל.
ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור שהוא פשוט והפשוט הגמור לא מוגבל.
לפיכך אחר שזכה הכתוב גדלות השם יתברך,
אמר כי הגדולה כל הגדולות היא ענוותנותו שהיא הפשיטות הגמור שהרי הוא עושה משפט
יתום ואלמנה.
כן,
כתוב שהקדוש ברוך הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים אשר לא ישא פנים לזקן ולא
יקח שוחד,
עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם,
ואהבתם לו,
ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.
ככה הוא אומר,
קראנו את זה לא מזמן בתחילת ספר דברים,
פרשת ואתחנן כמדומני.
אז זה פסוק שמתחיל בהשם הוא האלוקי אלוהי האלוהים הכי גדול שבעולם,
והוא עושה משפט יתום ואלמנה.
יורד לפרטים הכי קטנים לאנשים מסכנים לנדכאים שבחברה.
וזהו מצד הפשיטות שבו שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן אלא עושה
משפט אל הכל בשווה.
וזו הפשיטות הגמורה,
זה גם נקרא המידה הזאת,
גם כן ביחס לקדוש ברוך הוא זה שהוא שוויון כזה גמור שכולם שווים לפניו.
ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל.
אך מה שנותן לו הענווה אשר הוא יתברך משגיח בשפלים,
ומה שהוא משגיח בשפלים מורה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות והפשיטות היא מעלה על הכל.
כי הפשוט בתכלית הפשיטות הוא ראשון אל הכל.
וזה יוצא כאילו הפוך כזה אבל ככה,
מי שהכי פשוט,
הכי,
גם אדם שביחס להנהגה שלנו עם הקדוש ברוך הוא,
יש מידה שנקראת מידת ההשתוות,
כן,
שיוויתי השם לנגדי תמיד.
ככה כתוב הפסוק.
שאדם בעצם כל מה שיעשו לו,
זה מידה של ביטחון כזה גמור בקדוש ברוך הוא שכל מה שידרכו עליו וזה,
הוא מעל זה.
כלומר זה כאילו סוג של שלא מזיז לו,
כן,
זה לא מדבר אליו מה שמדברים מה שמכפישים אותו ועושים לו צרות כאלה ואחרות.
הוא מעל זה,
כי הוא עם הקדוש ברוך הוא.
אז הוא לא צריך,
ומה שבני אדם עושים לו זה לא משהו שמדבר אליו.
אז זה דומה בעצם כמובן עם הבדלות שיש בין שני הדברים.
אבל כן,
הקדוש ברוך הוא זה הביטוי שכתוב בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקדוש ברוך
הוא אתה מוצא ענוותנותו.
גם לפניו כתב,
קצת לפניו לא הרבה,
הרמ"ק בתומר דבורה.
האדם ראוי שידמה לקונו,
כידוע ספר תומר דבורה פותח בפסוקים בספר מיכה,
מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו,
מידותיו של הקדוש ברוך הוא כל אחת מהמידות האלה זה כנגד רחום וחנון ארך
אפיים ורב חסד ואמת,
י"ג מידות.
והרמ"ק בספר הזה,
ספר קטן הכמות ורב האיכות,
ספר ממש קטן אבל יש בו עומק גדול ודברים יסודיים מאוד.
אז הוא פותח שם בתחילת הספר,
אחרי שהוא מביא את הפסוקים הללו של מי אל כמוך,
אומר האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות.
שאילו ידמה בגופו,
כלומר יהיה דומה,
זה הכוונה,
בגופו ולא בפעולות,
הרי הוא מכזיב הצורה.
ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים.
שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הם פעולותיו.
אז האדם בצלם אלוהים נברא בצלם אלוהים,
זה לא רק בדמות,
בדמות אלוהים עשה אותו,
במובן הזה של בכלל בהשתלשלות העולמות או בציור מה שנקרא של הדמות שמציירים כמובן
בכתבי האר"י ז"ל ועוד לפני כן בזוהר,
כן,
בקבלה את הקומת אדם.
מידותיו של הקדוש ברוך הוא קומת אדם,
נכון,
הכתר והגדולה והגבורה והתפארת ונצח והוד וכולי,
כן.
אז זה עדיין צלם,
זאת אומרת זה מסמל,
הפנים של זה הוא הפעולות,
הוא באמת המידות הללו.
הראשון אומר המידה הראשונה היא מי אל כמוך,
הורה להיות הקדוש ברוך הוא מלך נעלב סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון.
הנה אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק,
ועוד אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכוח עליון השופע עליו,
והרי נמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו ולא יהיה הוא באותו רגע ממש שופע
שפע חיותו ותנועת איבריו.
האדם חוטא ובתוך כדי שהוא חוטא הקדוש ברוך הוא מחיה אותו,
הקדוש ברוך הוא נותן לו חיים.
אז זה דבר שהוא לא נתפס.
זה מלך נעלב סובל עלבון,
שברגע שמורדים בו,
מלך שמורדים בו והוא מחיה את המורד בו.
זה אחד הדוגמאות שהוא מביא כאן,
הוא מאריך בזה.
אז נחזור ונסיים את הפרק בדקות הספורות האלה.
זה המשל.
זה המשל בעצם שהוא מביא כאן המהר"ל כדי לבאר את דברי החכמה והנבואה בתורה.
ולכן אמר כי מתחילה שאלו לחכמה חוטא מה עונשו,
מצד החכמה היא אומרת החכמה מחייבת החוטא רע,
כאשר חטא למלך.
ואחר שאלו לנבואה,
כי הנביא יודע ומכיר גדולת המלך כמה גדול,
כי הנביא הוא יותר מהחכמה,
החכמה אז אמרנו החכמה הכללית,
הנביא זה דבר השם שבפיו.
אז זה אותו הנמשל זה אותו אחד שכבר מכיר את המלך הוא בן בית
אצלו.
ולכן אמר כי מצד זה אין ראוי לחוטא אלא המיתה,
לפי גודל חטאו שחטא למלך.
שזה במשל זה היה שצריך לאבד את הכלי,
אין מה לעשות,
אי אפשר להחזיר אותו.
ואחר כך שאלו לתורה,
כי בתורה נברא העולם,
וכיוון שבה נברא הכל,
יש גם בתורה,
אף אם חטא ונתקלקל ביראתו,
יש בתורה תיקון לאדם,
שזה על ידי הקרבן.
הקרבן רואים מדברי המהר"ל לפי המשל שזה תיקון חלקי,
זאת אומרת קרבן בלי תשובה זה זה אומר הקדוש ברוך הוא,
זה גם כתוב בנביא,
אבל זה דברי השם בעצמו למה לי רוב זבחיכם.
ואומר לשמואל הנביא שם לשאול,
שמואל הנביא אומר לשאול החפץ לה' בעולות וזבחים,
הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים.
כך שאחר כך שאלו לקדוש ברוך הוא בעצמו,
הוא אומר בכלי שבור אני משתמש,
כמו שאמרנו שכל כליו שבורים.
כאן הוא יותר מרחיב,
מה שאמרנו הוא מרחיב יותר עכשיו בפסקאות הבאות בחכמה בנבואה ובתורה.
כבר לא יהיה לנו זמן ללמוד את זה בפנים.
נסיים רק את הפסקה האחרונה,
בסדר?
הוא חוזר אחר כך,
אפשר אולי לראות מהפסקה האחרונה את ה בעצם נגיד בלשוני שבפסקאות הבאות הוא מדבר
על כך שאדם כן רוצה לשוב בתשובה.
עכשיו ששואלים את החכמה,
אז כמו שאמרנו,
חטאים תרדף רעה,
הוא חוזר בעצם למה שאמר קודם בכתב והרחבה שהחטא הוא חיסרון.
כאן הוא מביא לזה גם את המקור שהזכרנו בספר מלכים.
ממילא הוא עשה חיסרון בעולם,
אז הוא שייך לצד החיסרון,
לצד של הרע.
הנבואה,
הנבואה זה מידת הדין הגמור.
זה הדין הגמור,
שזה חטא,
מיתה.
ובפרק הבא הוא מדבר על זה בדיוק על הנקודה הזאת שבבית דין של מטה,
יותר נכון,
אין מושג של כפרה של תשובה.
אם אדם חטא,
אז הוא חייב חטא נגיד במזיד והתראה חילל שבת הוא חייב סקילה.
לא יעזור אם יתחנן ויעשה סיגופים ותעניות,
הוא חייב סקילה.
נגמר הסיפור אם אכן התברר בכל הכלים שעומדים לרשות בית הדין והכל,
בסדר?
לפי כל הכללים.
אין מושג של תשובה,
זה מידת הדין,
זה הבן אדם עשה נגמר העניין.
התורה כבר כן יש איזה שהוא תיקון כי הקרבן,
קרבן הוא מתקרב,
על ידי הקרבן הוא מתקרב.
אבל זה בסופו של דבר זה תקנה שיש בה,
כן,
כי בקורבנות נאמר נפש כי תקריב כאילו הקריב את נפשו.
כלומר יש בה עניין של כן הקרבה מסוימת מצד האדם.
אבל התורה היא ההבדל בין התורה לבין הנבואה לבין החכמה,
שזה שכל נפרד מן הגשמי לגמרי.
כלומר התורה,
יש פה את הרב הוטנר מדבר על המושג הזה של סילוק הגשמי,
שהמושג של תשובה הוא בעצם דיברנו על זה קצת שבוע שעבר שהתיקון למפרע,
בעצם החזרה לרצון של האדם,
לחזרה לנקודת הרצון.
אדם עשה פעולות,
אבל הפעולות האלו נבעו מאיזה רצון,
מנקודת מחשבה מסוימת.
ובאותה נקודה של התשובה הוא אומר אני מנטרל עכשיו את המעשה כביכול שעשיתי כי
המעשה זה הגשם עשה,
זה הגוף עשה,
החלק הגשמי שבי עשה.
אבל אני חוזר לדעת,
חוזר לרצון.
זה מה שאמרנו אולי הסיום של הרוצה בתשובה,
שיש גם עניין של רצון מצד הקדוש ברוך הוא,
שזה חוזר לעניין של הרצון הבסיסי כמו בהפרת הנדר,
כמו בהתרת נדרים שבעצם חוזרים לצד הראשוני.
והקדוש ברוך הוא,
מצד,
נסיים בסוף,
פסקה אחרונה.
אמר שאלו לקדוש ברוך הוא חוטא מה עונשו,
והוא יתברך אומר יעשה תשובה ויתכפר.
והוא זה שמצד כי הנמצאים כולם תלויים ושבים אליו,
כי כן הנמצאים שבים להשם יתברך כי אין להם קיום בעצמם כמו שיתבאר.
וזה החוטא כאשר הוא פורש מחטאו ושב אליו יתברך,
השם מקבל אותו.
כי זה מצד השם יתברך שהוא מקבל כל הנמצאים שהם שבים אליו.
לכן הוא אומר יעשה תשובה ויתכפר כי מצידו החטא מסתלק.
ויש לך להבין עוד בעניין הזה,
כי אי אפשר לפרש יותר,
אבל בפרק הבא כשהמהר"ל כותב כי אי אפשר לפרש יותר כנראה שאפשר הרבה לפרש.
אבל בפרק הבא הוא מתחבר לנקודה הזאת שהקדוש ברוך הוא הוא היחיד שיכול לקבל
את האדם בתשובה וגם מדבר שם על מעלתה של התשובה,
בעזרת השם בשבוע הבא.